מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של העיתון "מקור ראשון"

על התרבות

מה זו בכלל "תרבות"? אותה מילה שמופיעה בתנ"ך בהקשר שלילי כל כך: "תרבות אנשים חטאים"? ומה, בהקשר הישראלי העכשווי, מחבר, אם משהו מחבר, בין שיר חדש של ברי סחרוף, רומן חדש של יהושע קנז, סרט חדש של דובר קוסאשווילי או תסריט חדש של אסף ציפור?
הסוגיה הזו מעסיקה אותי רבות בשנים האחרונות ועוד אין לי תיאוריה מניחה את הדעת, רק כמה כיווני מחשבה. אגע באחד מהם ברשימה זו ובכמה אחרים באחדות מהרשימות הבאות.

דרך אחת להבין את מושג התרבות הציע מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד. ארנולד, במסתו המפורסמת מ-1869, "תרבות ואנרכיה" (Culture and Anarchy), ראה בתרבות מכשיר לשיפור מוסרי של החברה. התרבות היא זו שמאפשרת לנו לפגוש את "העצמי הטוב" (best self) שלנו.
מה הכוונה בדיוק ב"עצמי הטוב"? ארנולד מדבר על כך שהחברה מחולקת ומפוצלת ומפורדת. בראש ובראשונה החברה (הבריטית) מחולקת לשלושה מעמדות: הפרולטריון (ארנולד מכנה אותם populace); הבורגנות הנמרצת והחומרנית (ארנולד מכנה את בני המעמד הזה "פיליסטינים"); המעמד הגבוה (ארנולד מכנה אותם "ברברים" ובכמה קטעים סאטיריים שנונים מתאר את דבקותם הפנאטית בספורט ובשעשועים). כעת, "התרבות", לפי ארנולד, מבטאת את היכולת של כל המעמדות להתעלות מעל האינטרסים המעמדיים הצרים שלהם ולהיפגש ביצירות שמבטאות רגשות ומחשבות נעלים, כאלה שאינם נגועים באותם אינטרסים. התרבות מביאה לחיינו את הרגשות והמחשבות בצורתן הנעלה ביותר, מה שארנולד כינה "sweetness" (הרגשות במלוא מתיקותם) ו"light" (התבונה במלוא אורה).

בדורות האחרונים הפך ארנולד מטרה ללעג מצד אינטלקטואלים רבים, שראו בו מי שמבטא את השקפת העולם הצרה-כביכול של "ההשכלה" האירופאית או מי שמבטא תפיסה דוגמאטית בדבר "איכות" אובייקטיבית של יצירות אמנות. ההלעגה הזו הרחיקה אותי מקריאתו שנים ארוכות. אך פגישתי לאחרונה עם המסה הזו הפתיעה אותי מאד. ארנולד, מלבד שהוא כותב ויטאלי ושנון וכלל לא צר אופקים ודוגמטי, רלוונטי באופן יוצא דופן לתקופתנו. לא האחרונה בסיבות לכך היא שקיים דמיון מהמם בין הליברליזם הקלאסי של המאה ה-19, שצמח באקלים חומרני וקדחתני של תעשייה ועשיית-כסף, לאקלים הניאו-ליברלי (הרי ה"ניאו" הוא ביחס לאותו "ליברליזם" קלאסי של המאה ה-19) של העשורים האחרונים. ארנולד נאבק במסתו עם התפיסה הבורגנית של זמנו לפיה רק מה שמביא תועלת וכסף ראוי לתשומת לב. לא זו אף זו: ארנולד מתמודד חזיתית עם הליברליזם של זמנו (ועם נציגיו המפורסמים, כמו ג'ון סטיוארט מיל). התרבות לדידו, כאמור, היא מה שמשותף לכל המעמדות מעבר לאינטרסים הצרים שלהם. תפיסה זו מנוגדת להשקפה הליברלית לפיה אין ערכים משותפים לקהילה או לחברה, לפיה כל איש יכול לעשות כחפצו ("doing as one likes", מכנה זאת ארנולד בקטע סאטירי גדול).
"התרבות", לפיכך, אומר ארנולד, קשורה לרעיון "המדינה". מי שמאמין שישנם ערכים שחשובים יותר מטובת הפרט או המעמד הספציפי, מאמין גם שיש תפקיד חשוב למדינה כמבטאת את החברה בכללותה.

וכאן מתבלטת מסקנה די מדהימה מהמסה הזו: רעיון "התרבות" הוא רעיון בעל משמעות פוליטית! אם "התרבות" היא אותו ביטוי של רגשות ומחשבות נעלים, המתעלים מעל האינטרסים המעמדיים והאינדיבידואלים, הרי ש"התרבות" תומכת גם במבנה פוליטי שבו יש למדינה, כביטוי של החברה בכללותה, השפעה רבה יותר על האזרחים! לא פלא הוא שארנולד נחשב לאחד ממבשריה של "מדינת הרווחה" בבריטניה.

אחד הביטויים המפורסמים של ארנולד במסתו מגדיר את התרבות כחתירה להכרת "הטוב ביותר שנחשב ונאמר בעולם" (the best which has been thought and said in the world). בדרך כלל כשמצטטים את הקטע הזה מתארים אותו כאמונה נאיבית של ארנולד בכך שיש מעשי אמנות שהם "הטובים ביותר" מבחינה אובייקטיבית ושאינם מותני-חברה ויחסי-כוח. אך פרשנות זו מוציאה את הציטוט מהקשרו. ארנולד דווקא כן התעניין בהקשר החברתי של התרבות ולא, כמו המודרניזם, ב"אמנות לשם אמנות". התרבות היא "הטוב ביותר שנחשב ונכתב" ובכך היא מחלצת אותנו מהקטנוניות האישית או המעמדית ומבליטה את המשותף לנו ולעמיתנו. התרבות, לפיכך, היא מה שיוצר את לכידותה של החברה.