מבקר חופשי

הקישור נמצא בתגובה הראשונה.
———–
הערת בעל הבלוג: לצערי הרב מאד איני מצליח לאחזר את הטקסט שכתבתי על "מוקס נוקס" של שמעון אדף באתר אינטרנט שאינו קיים עוד.

אני מעלה לפה קטע אחד שניצל מהכחדת הביקורת שלי על הספר הזה שאהבתי:

"תפארתו של 'מוקס נוקס' אינה על העלילה (הגם שזו קיימת). ברגיל, זהו חיסרון בעיניי. אבל ברומן הזה נוצר תלכיד מיוחד בין האמירה המתריסה של הרומן נגד ספרות שגרתית לבין המבנה הלא מתמסר. אני חושב שזהו ספרו הטוב ביותר של אדף, כי בו הוא הפך את הפוזיציה העילויית של דמויותיו לעמדה מוצהרת ובעיקר מודעת למחיר שיש לשלם על נפלות אינטלקטואלית. במלים אחרות: אדף נמצא באלמנט שלו כשהוא כותב על עילויים יוצאי דופן (כאלה היו חלק מדמויותיו גם ביצירותיו הקודמות) ספרות שמראש מכריזה על עצמה – זו בעצם אחת התמות של היצירה – כאזוטרית ומתאימה למתי מעט אניני טעם.

זו כמעט ספרות שעילוי כותב לשעשועיו בהיווכחו שאין לו פרטנרים לשיחה ברמתו. אבל רק "כמעט". כך יכול הקורא להתענג על הטקסט שכתב אחד מיודעי העברית הגדולים בבני דורי, מעושר הרעיונות, מפיוטם ומעידונם של הרגשות והתיאורים; יכול להתענג על "פרוזה של משורר" בלי שהאחרונה הינה חיסרון במקרה הזה, כפי שהיא במקרים רבים אחרים, בגלל שהטקסט כמו ניצב על רגליו האחוריות ושואג: "כן, זו פרוזה תובענית, פרוזה של משורר! מי שרוצה דבר אחר אנא יפנה אל רשימת רבי המכר הקרובה למקום מגוריו".

אלבר קאמי כתב, כמדומני, שכשרון בינוני יכול להפוך לגאוני, אם יידע לתאר את מצבו, כלומר את הבינוניות, בדיוק. בהקבלה: אדף, בהחלט לא כישרון בינוני, הצליח בספר הזה כי בחר לתאר את מצבו של יוצא הדופן, מי שלא כותב ספרות שמתאימה לרבים, בישירות ובכנות.

ומה שמפליא הוא, שכשאדף מודע ומקבל עליו את המחיר שבלהיות עילוי בחברה מנוגבת משאר-רוח, כשהוא מכריז על הוויתור לכתוב ספרות "פשוטה" להמוני קוראים – הוא לא רק מרשה לעצמו הפלגות אינטלקטואליות ופיוטיות, אלא גם כנות רגשית מרשימה, אולי הבולטת ביצירתו עד כה.

למרות המוטיב האתני שיש ברומן הזה, אדף אף פעם לא נכנע לקסמיה הזולים של ה"פוליטיקה של הזהות". הוא תמיד היה אקזיסטנציאליסטי במהותו. זה עוד יתרון שיש לעילוי: הוא יודע שאינו יכול להסתופף בעדר, הוא יודע שהוא יחיד ומיוחד".