פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
יש בכתיבתה של לב יסוד טוטאלי. רצון לומר ה-כ-ו-ל. ברומן הקודם והמרשים מאד שלה, "הבוקר הראשון בגן עדן", שזכה בפרס ברנשטיין, מספרת אישה לעובר שבבטנה את שעבר עליה עד להגעתו. הגעתו של לוח חלק, העובר, היא הזדמנות להציג את הלוח המלא של אמו, הלוח שעל גבו כבר נכתב, הלוח שקושקש, הוכתם, נמחק וחוזר חלילה. גם ב"שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו" ניכרת הטוטאליות הזו. חייה של רוזי ריין, הקרובה לחמישים, עורכת בכירה בהוצאת "ספרי עם עולם", מסופרים בגוף שלישי תוך שאיפה להציגם במלואם: את קשריה עם אמה שנטשה אותה ואת אביה לטובת גבר אחר; את יחסיה הצורבים עם אמה החורגת, "מילכה הלוואי-שתמות", שתחת אטימותה וקרתנותה גדלה רוזי; את סיפורו של הדוד מוישה, קרוב משפחתה הזקן, הסמכותי, הנדיב והאוהב; את סיפורה של אחותו של מוישה, רוחלה, שפותתה להגר מוילנה לדרום אמריקה ושם נמכרה לזנות; את מגעיה של רוזי עם הגברים ובמיוחד עם זה המכונה ס, סופר מחונן ואיש ציבור, הנשוי לאחרת; את אהבת הסִפרות והספרים שלה ותחושתה שיְקום הספרים הולך ונעלם. גם כאן, כמו ברומן הקודם, הטוטאליות מלהיבה. התשוקה להכניס הכל לתוך ספר, להפוך את החיים לספרות, היא מטפיסית בבסיסה. היא מבטאת לא רק את התקווה לנצחיות, לנעיצת "חַחִים באפו של הנצח", כמו שניסח גנסין את התקווה (הנואלת, לטעמו) להישארות הנפש באמצעות היצירה הספרותית. היא מטפיסית כי היא מניחה שניתן לארגן את החיים לסיפור, שניתן לַצור מהם צורה, שניתן להפריד בהם עיקר מטפל, שניתן, בקצרה, למצוא בהם משמעות.
מלבד בקשת הטוטאליות, שמעניקה לספר כוח ומחדירה בו תשוקה, כושר החדירה הפסיכולוגי העצמי של רוזי מרשים (למעט "שטח מת", שיובא להלן), הדמויות ויטאליות ומעניינות (במיוחד דמותו של ס), הסצנות, לרוב, בעלות מתח דרמטי ניכר ואילו הסוגיות הרעיוניות והתרבותיות מנוסחות כאן במקוריות ובחדות (סוגיית עתיד הספרים, לדוגמה). מרקם הטקסט ברומן קרנבלי ובארוקי. לא רק שהשפה, השמחה בעצמה ובַּחירות שניתנה לה להתפרע ולשעשע, רב-רובדית, נעה מסלנג והלעגה-על-סלנג ועד לשפה אנינה ולשפעה מענגת במיוחד של ציטוטים ואזכורים תרבותיים, אלא שבטקסט משובצים תמונות ותצלומים של אנשים, חפצים, אתרים ומסמכים הנידונים בו. נוהג שמאז זבאלד הפך לסימן היכר לספרות איכות, או כזו שמשתוקקת להיות כזו. תשוקתה של רוזי לספרות ולספרים מקבלת כך הצדקה והמחשה בשפת הרומן עצמו, שפה מלאת חדווה שששה להפגין את כוחה (אם כי, לעתים רחוקות, שפה עולצת במאולץ).
אבל למרות שהרומן בכללותו בהחלט ראוי לקריאה הרי ששתי בעיות מעיבות עליו. הראשונה נוגעת לאותה טוטאליות שהוזכרה. הרצון לומר הכול יוצר בצד יצירה גדושה כל טוב גם עומס וחוסר מיקוד. הרצון לומר הכול נוכח כאן, למשל, בשילובו של סופר מתנחל נאור, שרוזי קצת מאוהבת בו, וסופרת ערבייה צעירה ופמיניסטית. אלה דמויות משנה מעניינות אך הן תורמות לתחושה של גודש ועודפות. הבעיה השנייה נוגעת לעמדה שהטקסט אוחז בה במודע ובלא-מודע ביחס למיניות הגברית. "גם הוא" מזדעזעת רוזי לגלות ביחס לס, "המצפון הצעיר, סופר החלומות, מתנהג כמי ששייך לזן הזכר הוולגארי-נפוץ" (עמ' 139). האימה מהמיניות הגברית מובילה להטפת מוסר צדקנית: "בעוד הם [הגברים] מצדם עשו פרצוף מנומס כאילו הם מגלים בהן [בנשים] איזה עניין מעבר למה שיש להן בין הרגליים […] מי שבטוח שהכוח אצלו יכול להרשות לעצמו להתפנק בדרמות אגוצנטריות סביב הפופיק של עצמו" (עמ' 75). הזעם על המיניות הגברית מעורב כאן בצורה לא אלגנטית ברגשותיה הפגועים של רוזי על כך שס לא חשק בה בעוצמה מרובה ("אפילו הגוף שלו לא התאהב בה. אפילו את הכבוד הקלוש של להיות זיון מוצלח לא היה לה" – עמ' 113). אני מכנה זאת "לא אלגנטית" כיוון שעולה רושם שהגיבורה והטקסט אינם מודעים מספיק לקשר בין הדחייה הפרטית לבין השקפת העולם הצדקנית, הטהרנית והנזפנית שהם מבטאים. הזעם על הגברים הופך כך לבכיינות ולטינה, מה שניטשה כינה רסנטימנט. בספרות, רסנטימנט, בניגוד לזעם גלוי (כמו, למשל, העוינות הנהדרת שמפגינה הסופרת אלפרידה ילינק ביחס לגברים), היא מיגרעה. זאת כיוון שהקורא חש שדבר מה נסתר מעינו של הסופר – הקשר בין הטפות המוסר למקורן בפגיעות ובעלבון – והוא, הקורא, כמו מביט כך על הסופר מגבו.
לפרקים, הטקסט הזה, בחשדנותו הגורפת כלפי המיניות הגברית, מבטא סוג של פאניקה מוסרית שמאפיינת את תקופתנו. באחד הרגעים ברומן מספר ס לרוזי על כך שבגיל ארבע גבר עשה בו מעשה מגונה. ס אינו מייחס למאורע חשיבות רבה אבל רוזי עטה עליו כמוצאת שלל רב. ולא רק זאת, אלא שהיא כמעט ומשווה את המעשה המגונה שנעשה בס לזניחתו אותה ואת אשתו כאחד: "הוא היה חלש ועצוב וביצע בנו, בשתינו, שוד רגשי מתמשך. גם בו עצמו כשהיה קטן ביצע האיש עם המעיל והמגבעת בגן מאיר שוד נורא הרבה יותר, אבל האם זה תירוץ" (עמ' 514). שכיחותם של תיאורי פגיעות מיניות בילדים ברומנים ישראליים בעשור האחרון גבוהה מאד. פרויד זנח בראשית הקריירה שלו את "תיאוריית הפיתוי", המחשבה שהנוירוזות של מטופליו נגרמו מפיתוי ממשי של ילדים וינאיים בידי הוריהם. והנה הספרות הישראלית כמו חוזרת ל"תיאוריית הפיתוי" הפרוידיאנית שננטשה. החזרה הזו מבטאת סוג של חשיבה פונדמנטליסטית. בעולם מסובך ומבלבל מפתה להסביר את הרוע והסבל והכאוס באופן חד-משמעי וחד-הסברי. יש כאלה שנתלים באלוהים שאין מלבדו ויש כאלה שנאחזים בפגיעה מינית בילדוּת כהסבר שאין בלתו.
תגובות
לאריק,
לא קראתי ובכל זאת אני רוצה להעיר משהו לגבי הביקורת עצמה, נקודה שהיא צורמת מאוד לדעתי ומטרידה. בפסקה האחרונה. התלבטתי אם להעיר זאת אבל אני חושבת שאין ברירה יש כאן בלגן קטן ולא נוח
1. אתה מקשר ומחבר בין "שכיחותם של תיאורי פגיעות מיניות בילדים ברומנים ישראליים בעשור האחרון גבוהה מאד." ובין תיאוריה של פרויד שאתה מציין – כאילו בסיפוק – שזנח אותה. כדי להוכיח ש"אין קשר" בין מצב א' למצב ב' שהמספרת ביקשה לעשות, באמצעות המספר. כלומר אתה רוצה לסתור תזה שהמחברת מציגה לגבי התנהגותה של דמות מרכזית בספר.
טוב נו. ודאי שיש אקראיות בעולמנו. ובכל זאת הרי מדובר ברומן שמישהו טרח חשב ורצה להציג בו איזו תובנה איזו משמעות לקיומנו באוגוס הלחלוהט.
ובכן:
קודם כל. מה הקשר? האם קיים קשר סיבתי בין השניים? האם העובדה ששני אלה קיימים – עובדת השכיחות ונטישתו של פרויד תיאוריה שניסח – הופכים את הנושא לגמור ומוגמר?
או שמא זו ה"הוכחה" הניצחת לכך שאין קשר סיבתי בין התנהגות גבר מבוגר לבין העובדה שנוצל מינית בילדותו?
שנית: פרויד הוא אכן אבי הפסיכואנליזה אבל אחריו קמו הוגים וחוקרים פסיכולוגים פסיכותרפויטים ופסיכואנליטיקאיים דגולים וגדולים ממלני קליין ויניוקט קוהוט ועוד ועוד וזו רשימה מאוד קצרה וחלקית ביותר. נראה שאצה לך הדרך לסתור את התזה שהסופרת מציגה ואתה "מסתמך" על פרויד במין נחרצות מצחיקה. הפסיכולוגיה כל כך התפתחה מאז פרויד כל כך הרבה זרם מאז פרויד בנהר המחקרים הפסיכולוגיים ובצורה כל כך מהפכנית שבאמת מוזר ולא ברור למה אתה נתפס דווקא לפרויד בעניין מסויים זה. הרי ידוע שקיימות פרשנויות ותיאוריות רבות אחרות בנושא הזה, שממשיכים לחקור אותו עוד ועוד.
שלוש. למעשה היום מדברים על קשר די הדוק בין ניצול מיני בילדות לבין קשיים כאלה ואחרים בכל מיני דרגות ועוצמות אצל המבוגר. מאז ויניקוט הדרך שבה מפרשים ומתבוננים בתקופות הינקות והילדות השתנה. היום מדברים על קשר מאוד ברור בין ניצול מיני לבין התנהגות הבוגר ומבוגר. מתופעות של פוסט-טראומה ועד לנוירוזות או עכבות כאלה ואחרות ועד השפעות נרקיסיסטויות כאלה ואחרות ועד השפעות שונות על מבנה האישיות. זה על רגל אחת בכלליות מאוד כוללנית.
2.1 הסיבה שאני מעלה זאת היא העובדה שמצאת לנכון להתערב בתזה עצמה שהסופרת מעלה בל שיהיה לך ידע מספיק לכך. אני חושבת שאם מבקר ספרות מוצא לנכון להתערב בתכנים המדעיים או סמי-מדעיים המופיעים, או בדרך הנמקה מוסיימת הקושר לתוכן מדעי כלשהו, כדי לסתור או לתקן אי דיוקים, עליו להכיר את החומר היטב. שאם לא, קשה לנו הקוראים ונוחתת על ראשנו אי-נוחות גדולה כרעם ביום אוגוסט לחלוהט. שלא לדבר על הטעיה קשה של שאר (וכנראה רוב הקוראים) שלא מכירים את החומר המדובר
(ברוח טובה)
לאיה –
מה שנוגע לוויכוח שלנו: הערתי על שכיחותם של מקרי פגיעה מינית בילדים בספרות ההווה. לא טענתי שפגיעה מינית אינה הרת אסון, כמובן. הערתי על כך שהנטייה להביא אותה בספרות הישראלית היא קיטשית ויותר מקיטשית: מבקשת למצוא איזה הסבר "קל" לרוע ולמצוקות בעולם. מה שהבאתי מפרויד לא היה מתוך תפיסה שפרויד הוא פוסק אחרון. גם אני שמעתי משהו על ויניקוט או קוהוט(: הכוונה הייתה להנגיד, ואפילו לתפארת הרטוריקה (גם לניסוח יפה יש מקום בביקורת), בין המהלך שעשה פרויד מתיאוריית הפיתוי למהלך שעושה הספרות הישראלית אל תיאורית הפיתוי.
הטענות שיש לי כלפי הספר היפה בסך הכל של אלאונורה לב הן מכמה סוגים, כפי שמופיע בביקורת. בהקשר של הפגיעה המינית, לא יצאתי נגד עצם התזה שלה שמסבירה אדם ספציפי באמצעות פגיעה מינית, אלא הצבעתי על מיקומו של ההסבר הזה בספרות הישראלית היום. כלומר, שמתוך התבוננות בהקשרים אחרים ורחבים יותר ההסבר הזה נראה לי חשוד מעט.