מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אני רוצה לדבר על תרבות (כפי שהבטחתי ברשימה הקודמת) ואני רוצה לדבר על המחאה; אני רוצה לדבר על עניינים שאינם תלויי אקטואליה אך לא רוצה להתנתק מהדברים הבוערים.
מה זו בכלל "תרבות", הצבתי את השאלה ברשימה הקודמת. לשאלה זו נתן פרויד תשובה משלו. התרבות הינה "סובלימציה". הכוח המניע אותנו הוא הליבידו המיני, לפי פרויד (ובצדו רגשות תוקפנות והרס-עצמי, שפרויד כינה “יצר המוות”). אבל החיים בחברה אינם מאפשרים לנו לבטא את הליבידו שלנו כפי שהלא-מודע שלנו היה רוצה. כלומר, מלבד יצר השימור העצמי, הבולם גם הוא מצדו את הליבידו (אנחנו צריכים לאכול ולמצוא מחסה מפגעי הטבע; ואם היינו מתמכרים לאהבהבים לא היינו יכולים לשרוד), הרי שגם החיים בחברה מחייבים אותנו לוותר על יצרינו הכמוסים, שהניסיון לבטאם כמות שהם יוביל ל"מלחמת כל בכל”. כך, לפי פרויד, מופנה חלק מהאנרגיה הליבידינאלית שלנו לתחומים אינטלקטואלים או אמנותיים. להפניה זו קרא פרויד "סובלימציה". אך כיוון שלפי פרויד "הסובלימציה" הנה תחליפית בטיבה – חזונו פסימי. מעת לעת יתקוממו בני האדם על הצורך בכיבוש היצר ויצאו להילולות ליבידו ותוקפנות. את מלחמת העולם הראשונה ובואה של השנייה (פרויד נפטר ב-1939) ראה פרויד בדיוק באור הזה: התקוממות בני האדם על עול התרבות שנכפה עליהם, על הוויתור המתמיד על התשוקות הכמוסות, שהחיים בחברה מאלצים את בני האדם לעשות.
ב–1959 ראה אור ספר מוזר אך מבריק, שהשפיע על דור שלם של אינטלקטואלים אמריקאיים, והיום כמעט ונשכח. הספר הוא של מלומד קלאסיציסטי, נורמאן אוליבר בראון שמו, שביקש להוציא את המסקנות המתבקשות מהתאוריה הפרוידיאנית שתומצתה זה עתה. הספר הזה, חשוב לומר, למרות מסקנותיו הפרועות, הוא יצירה אינטלקטואלית מהמדרגה הראשונה, וליונל טרילינג, אולי בכיר מבקרי הספרות האמריקאיים בזמנו, אמר עליו ש"זהו המבוא הטוב ביותר לתיאוריה הפרוידיאנית שאני מכיר". "Life against Death”, שם הספר, הנו התקפה על מושגי ה"הדחקה" וה"סובלימציה" הפרוידיאניים ובעצם התקפה חזיתית על רעיון "התרבות". בראון טען שהסובלימציה גורמת לשלילת האינסטינקטים. הסובלימציה – המתבטאת בשפה, במדע, בדת ובאמנות – בנויה על הפשטה. והפשטה, מצטט בראון את הפילוסוף של המדע אלפרד ווייטהד, הנה הכחשה של החוויה. התהליך ההיסטורי ההרסני שהאנושות עוברת דרכו, לפי בראון, הוא כזה: ההדחקה הולידה את הציביליזציה; הציביליזציה מצדה מובילה לעוד הדחקה; ההדחקה יוצרת הפשטה גוברת והולכת; ההפשטה מובילה למוות-בחיים. הציביליזציה שלנו, מזהיר בראון, צועדת לקראת "תבונה טהורה, שהיא סוג של שיגעון". בראון, לפיכך, מדבר על הצורך הדוחק לבנות "אגו דיוניסי" על מקום ה"אגו האפוליני"; על הצורך לנטוש את "התרבות" לטובת "החיים".
בראון היה סוג של מיסטיקן רדיקלי, הוא היה בעל נטיות רליגיוזיות מובהקות וראה בעצמו נביא המבשר על בואה של חברה חדשה. הוא חזה אפשרות לגן עדן בעולם הזה – גן עדן גופני, וספרו הוא אחד מנקודות הציון האינטלקטואליות הבולטות בדרך ל"מהפכה המינית" של שנות הששים.
העשורים חלפו והתקוות המשיחיות שבראון תלה ב"מהפכה המינית" התבדו בחלקן הגדול. כפי שיצירתו של מישל וולבק טוענת, לא ברור שה"מהפכה המינית" הביאה לאנושות יותר אושר מסבל. גם לא ברור בכלל שהוויתור על "הסובלימציה" הוא בר השגה כחלק ממבנה נפשי בריא.
אבל האתגר של בראון ניצב, לעניות דעתי, בפני כל מי שמבקש לדון בשאלת ה"תרבות". בראון מסב את תשומת לבנו לכך ששאלה יותר חשובה משאלת "התרבות" היא סוגיית אושרנו. סוגיית "התרבות" מקבלת משמעות רק אם היא כפופה לסוגיית האושר. איזו תרבות מסבה לנו אושר? איזו תרבות מסבה אושר נחות ואיזו אושר נעלה ומה פירוש הדבר "נחות" ו"נעלה"? "תרבות" שנתפסת כתחליף בלבד, כ"סובלימציה", לא תוכל לזכות במלוא התלהבותנו.
ואיך זה קשור למחאה? סידור אחר של המבנה החברתי הוא צו השעה; הקלת כמה שיותר סבל ומועקה מכמה שיותר אנשים. אבל אסור לשכוח שחלק מהאושר והסבל שלנו הוא אישי ואישי-גופני. יכולתנו להיות מאושרים או אומללים אינה תלויה רק בסדר חברתי כזה או אחר. היא המאבק האינדיבידואלי היומיומי שלנו. "התרבות" או "החברה" לא יכולות לבוא במקום האני-הבשר-ודמי.