פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"
אני יודע שעורכי הציעו לי את הפינה הצנועה הזו ב"מוצש" בגלל רוח השטות ובדיחות הדעת שאני ידוע בהן. לא הכול יכול להיות חמור סבר כל הזמן, חשבו עורכי. נביא להם את גלסנר, כאתנחתא קומית. מה יש?? גם לקלילות יש מקום! ועם זאת, אני רוצה לחרוג באופן חד פעמי מהמנדט ההיתולי שלי ולכתוב דבר מה רציני. דבר מה פטריוטי. אני פטריוט. אני אוהב את הארץ הזו, על אף כל תחלואיה. אני רוצה בטובתה ומודאג מעתידה. הארץ הזו, המיוסרת ורדופת הסתירות, הכואבת והמכאיבה, היא המקום בו אני רוצה לחיות. לכתחילה, לא בדיעבד. אני מגדיר את עצמי באמצעות שפתי. אני רוצה להסתפח אל שולי המורשת המפוארת של הכתיבה בעברית. אני חושב שתל אביב היא יצירת מופת של הציונות. חזור: של הציונות. כל הכאבים והדמעות והדמים והכיסופים והאכזבות שנכאבו והורדו ונשפכו על ידי רבים כל כך בעבור הארץ הזאת כמו מטילים על כתפיי אחריות, איני יכול להיות אדיש להם. אני חושב שישראל היא סוג של נס. ועל ניסים צריך לשמור כך שימשיכו להאיר ימים רבים ולא יכבו אחרי יום אחד.
אני פטריוט. ואני פטריוט מודאג. אני פטריוט מודאג כי בשם הפטריוטיות נעשים בשנים האחרונות מעשים מסוכנים ומוצהרות הצהרות מפחידות. חוסנה של ישראל נעוץ ביכולתה להיות מקום חופשי, להיות דמוקרטיה פלורליסטית. חשוב להסביר את הנקודה: הפלורליזם והדמוקרטיוּת אינם רק ערכים "אוניברסאליים"; זהו אינטרס פטריוטי ממדרגה ראשונה! לכל מי שאכפת מישראל חייב להיות אכפת משימור האפשרות להיות שונה בחברה הישראלית, חייב להיות אכפת משימור החופש להתווכח ואף להשמיע דעות קיצוניות בוויכוח. חברה חזקה היא חברה שיכולה להכיל בתוכה מחלוקות חריפות והבדלי טעם גדולים – מבלי לפרק את החבילה. חברה מרשימה היא חברה שבה חופש הביטוי (למעט מקרי קיצון הרשומים בחוק) נשמר באדיקות. הסיבה היא פשוטה: כשהזירה הציבורית פתוחה לוויכוח, גם לוויכוח מר, כשחירויות הבסיסיות של כל אזרח נשמרות, בלי קשר לדתו, לאומיותו או דעותיו, הרי שכלל האזרחים מרגישים שיש להם אינטרס בשימור המבנה החברתי בכללותו. האזרחים, בחברה חופשית, גאים במדינתם על החופש והחירות וההגנה-מכפייה שבה. כשסותמים פיות, כשמבקשים לשלול זכויות מבני מיעוטים ואחרים, כשמעלים את הפטריוטיות לכלל אמונה דוגמטית וצרת-אופקים – מורידים את כל ההבדלים והמחלוקות למחתרת. הם לא ייעלמו כך, באמצעות השתקה. מה שיקרה הוא שבמקום ליטול חלק בשיחה הישראלית, ולכן באופן מודע וסמוך-למודע להיות בעל אינטרס בשימור המסגרת שמאפשרת דיון חופשי כזה, כלומר בשימורה של ישראל, החברה עצמה תתפורר. הפטריוט האמיתי צריך לקדם בכל כוחו את הפלורליזם. פטריוטיות-היתר, הפטריוטיות-לכאורה – מעידה על חולשה גדולה. אדם חסר ביטחון עצמי מתמוטט מכל ביקורת שמושמעת עליו. אדם חסון ומאמין בעצמו שומע את הביקורות, מקבלן או דוחן, לעתים תוכן אוכל וקליפתן זורק. בכל מקרה הוא לא מתמוטט מהן. חברה ישראלית חזקה היא חברה שיכולה לשמוע ביקורת.
הימין, יש לזכור, נמצא כעת בקואליציה. הכוח נמצא בידיו. ובדין – הוא ניצח בבחירות דמוקרטיות. אבל בשולי הימין מצויים אנשים שלא הפנימו את האחריות שבאה עם השלטון. הם מתנהגים כאילו עודם באופוזיציה ומציעים הצעות מקצינות והולכות כאופוזיציונר שיודע שעמדותיו במילא לא יתקבלו והוא מרשה לעצמו להתלהם. פתחתי רדיו השבוע ושמעתי עורך דין ימני מכנה בקול מזרה-אימים של קנאי טרוף-עיניים עיתונאים מהשמאל "עיתונאים מחבלים". קמפיין יצא לאחרונה בהצעה לסגור את "גלי צה"ל" בגין "שמאלניותה". הצעה תקיפה מושמעת להחליף את "יזכור עם ישראל", המקובל על רוב חלקי העם, ב"יזכור אלוקים" שאינו מקובל על כולם. חוקים מפלים כנגד ערביי ישראל מוצעים בכנסת חדשות לבקרים. וישנן עוד דוגמאות רבות. על כל אחת מהדוגמאות אפשר להתווכח לכאן ולכאן. קשה להתווכח שיש כאן גל הקצנה פטריוטי-לכאורה, תשוקות אפליה והזיות השתקה. כל מי שאכפת לו מעתיד המקום הזה צריך לומר: עד כאן. הפטריוט האמיתי יודע שחברה מסתגרת, מפלה ומשתיקה-ביקורות היא חברה חלשה ומפוחדת. הפטריוט האמיתי יודע שהפטריוט הפנאטי מזה-הקצף אינו פטריוטי באמת.
מבקר חופשי 
תגובות
כתבת יפה.
אני מקווה שמקור ראשון עדיין מעסיקים אותך.
אריק גלסנר, אולי יש כאן אפשרות לתחילת דיאלוג. התרשמתי מהכתוב והעליתי קישור לפוסט בפורום תקשורת ועיתונות בתפוז:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=391&MessageId=153683781
יפה. גם אני חושב הרבה על הפטריוטיות שלי, שהיא גם לישראל כארץ ושפה, אך גם לאיזור, המזה"ת, דבר אומלל לא פחות, אף שאולי במובן התנ"כי אי אפשר לראות את ישראל בלי מצרים, בבל, אשור, צור וכו'.
הערה נוספת: למרות שההשתקה לטעמי באמת מגיעה לרוב מימין כמו שהדגמת, אבל היא אינסטינקט של כל האנשים. היא טבעית כנראה כרצון לדבר.
אחד הפוסטים החלשים שלך אי פעם. כל מורה לאזרחות היה כותב את זה. ממש משפטים מספרי לימוד. ממך אני מצפה ליותר. בעיקרון, יש אלמנט של שיווי משקל בחיים. כשהשמאל, המייצג היום מיעוט בעם (ולא מיעוט גדול) מנצל לטובתו את כל מנגנוני השליטה הותיקים, שאינם נבחרים, כמו בג"ץ, תקשורת, ובמידת מה גם אקדמיה, אזי הוא יוצר אנטגוניזם קשה המתבטא במשיכה קיצונית לצד ההפוך. קיצונים תמיד היו ויהיו. הבעיה מתחילה כאשר אותם קיצונים זוכים להשפעה גם בחוגים רחבים יותר. בחלק גדול מהעם שוררת כיום תחושה כי קולו של הבוחר לא נשמע היטב וכי עדיין המדינה מתנהלת על פי קודים, השייכים להשקפה בה מחזיק כיום המיעוט. ומאחר ונקעה נפשם של רבים מהשליטה השמאלנית והאנטי-פלורליסטית, כמעט בכל המוסדות שאינם נבחרים, הרי הם מחפשים פורקן לכעס הזה ומוצאים אותו אצל אותם קיצונים.
תודה על תגובותיכם.
לדוד, אני אכן לא חושב שהפוסט הזה מצטיין במיוחד.
היה חשוב לי לומר את הדברים כי אני מרגיש תחושה של סחף מסוכן. הם אכן בנאליים ופשוטים, אבל לפעמים, כך היה לי הרושם, צריך להיאחז בבנאלי ובפשוט כתריס בפני הקיצוניות.
לצ'יקי – אכן הטור שלי פורסם במועד לא נוח(: כתבתי אותו לפני פרשת הרב ליאור, ולהבדיל, מנחם בן. אכן אני חושב שחופש הדיבור והבעת העמדה צריך להיות לשני הכיוונים, לימין ולשמאל כאחד. אבל פרשת הרב ליאור שונה בבירור כי הוא סירב להגיע לחקירת משטרה. להגיע לחקירה כשהוזמנת זו חובה אזרחית. מהנשיא עד אחרון האזרחים אינם פטורים ממנה. ואם יש הסתה למעשי אלימות בהסכמה שכתב – אזי גם כן יש לתת את הדין על כך. מנחם בן, לעניות דעתי, עם כל הריחוק העצום שלי מעמדותיו בנושאי ההומוסקסואליות, זכאי להבעת דעתו כל עוד אין בה הסתה לפגיעה ולאלימות. כמובן, עיתון רשאי לא להעניק במה לדעות אלו או אחרות.
למפריח השממות – מהניסיון שלי במקור ראשון יש שם פתיחות גם לדיעות הנוגדות את הקו של חלק מקוראי העיתון. אגב, רק חלק. קיבלתי על הטור כמה תגובות אוהדות מקוראי העיתון.
לאריק, העניין הוא שאת שמך קנית ביכולת להסביר את הבנאלי. ואין זה עניין אינטלקטואלי גרידא כי לטעמי, כדי לעצור את הסחף צריך להבין את הקונטקסט שלו ואת סיבותיו ולא רק להצביע על סכנותיו (הברורות לכל).
מסכים עם דוד. יש סתימת פיות שנעשית על ידי חוקים ויש סתימת פיות שקטה שבה מחליטים מי "טוב" ומי "רע" ומה לגיטימי לטעון ומה לא. מי שטוען שצריך לסגור את גל"צ כי היא שמאלנית אמנם חוטא לחופש הדיבור אבל מי שפועל (וזה התוכן של עיקר המאבק היום בתחנה) כדי שהתחנה תהיה מאוזנת יותר, בעיקר בתוכניות האקטואליה, ולא תתן במה לאויב בשעת מלחמה (חבר ארגון טרור!) הוא זה שפועל למען חופש הביטוי.
מסכימה מאד עם החלק השני בדבריו של דוד.על העוצמה המשתקת שבידיו של המיעוט.
ונטיתו של המיעוט הזה השולט בתקשורת להקצין את הדיון.
אני לא חושבת שהטקסט הוא בנאלי.אני חושבת שהוא נירגש וכנה ואני מאמצת את ידיך אריק על כתיבת טקסט כזה.
כאחת שהיתה חלק "מהמיעוט" השמאלי אני מרגישה היום את כוחו המשתיק,משתיק כל מי שדעתו שונה. גם אני מודאגת,מודאגת מההקצנה בשני הצדדים מודאגת משינאת חינם.
המומה שאני צריכה לשמור בסוד את דעותי -ממש בארון .מחשש שאחרת לא אמצע עבודה.
והאנשים שמפנהם אני חוששת הם אלה שמנפנפים בלי סוף בדגל הפלורליסטיות.
גם אני בעודי בצד השני של המתרס חשבתי שאלה דמעות תנין ושקרים
ואף הצדקתי את המקארתיזם הזה.אך השתקה היא השתקה.וחלוקת הציונים עי פטריוט אחד לחבריו היא מיותרת.
תוספת:אחת הסיבות שאני נימשכת שוב ושוב ללבלוג הזה היא שהוא ניכתב עי אדם שחצה את הקווים כמוני-רק הפוך .הוא מדתיות וימניות לשמאלנות ולחילוניות.ואני בהופכי.
אך בחברה כה מקצינה ובדו שיח של חרשים אני מוצאת פה את אחד המקומות הבודדים
של רגישות והבנה לצד השני.
תודה על הערותיכם.
אני אגב בעד דרישה לאיזון בגופי שידור ממלכתיים. זו דרישה לגיטימית בעיניי.
לאיילת – אני שמח שאת מוצאת עניין בבלוג.
הדיבור על "העוצמה המשתקת שבידיו של המיעוט" מוכר כל כך שאי אפשר לא לזהות את מקורו.
השמאלנים נעשים לאט לאט היהודים של ישראל.
לואי לואי, חשבתי על דבריך הנוקבים ומה אגיד? אתה צודק, אלא שלטעמי לא היית נחרץ מדי. לטעון כי השמאל מנצל שלא כראוי את שליטתו במנגנונים הלא נבחרים ויוצר בכך אפקט בומרנג, זה קיצוני מדי אפילו עבור גבלס
כל ארץ היא סך כל חלקיה. כל בן הוא סך כל חלקי הוריו וכה הלאה וכה הלאה. רבים מתייחסים אל ארצנו המיוסרת כמקום של בחירה ואל שאר ארצות העולם כאל סופרמרקט. הבה נשווה כמה עולה הקוטג' (המיתולוגי) במדינות אחרות ונראה האם כדאי להוציא לשם ויזה ולחיות שם. רוצה לומר, חיינו על כדור הארץ רוויים יסורים מעשה ידינו, בכל פינה ופינה בעולם ואדוני אלוהינו יצר אותנו כיצור הכי פחות מושלם מכל שאר היצורים שברא והפיץ בעולם. ממבט ציפור, כל הדיונים על שמאל ועל ימין ועל מה לא עשינו בסדר, הוא שפיכת מים לריק. כך היה וכך יהיה, מלחמות וקצת שלום, שוב מלחמות. כאלה אנחנו. ואם נחזור לנעשה אצלנו, החיים הם מעשה מלחמה, השרדות ולעתים קצת נחמה. לו יכולנו קצת להציץ בעצמנו ממבט ציפור, היינו מקבלים קצת פרופורציה, מבט קצת יותר פילוסופי, מכלליני, כזה שמבין שדי לילל, מקסימום הגיע הזמן לעשות (למשל להצטרף למארז האוהלים בשד' רוטשילד). ואם לא הבנתם, לא נורא. העיקר, תשמרו על עצמכם בחודשים חמים אלה.