מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

לא ברור מי הוא הגיבור הראשי של הרומן הזה, הכתוב ברובו בגוף שלישי. למעשה, יש לו שלושה גיבורים מרכזיים. הראשון הוא הילד, ואחר כך הנער, קובי ליפסקי, שגדל במושב ארצישראלי בשרון בתקופת המנדט וראשית ימי המדינה ומבקש להיות סופר. השני הוא אביו, סאשה ליפסקי, פובליציסט ידוע ומתון בעמדותיו הפוליטיות, אך לאו דווקא מתון באופיו. השלישי הוא מקס, אחיו של סאשה, דודו של קובי, האהוב מאד על אחיינו. מקס, שהיה קומוניסט בנעוריו, השתתף במלחמת האזרחים העקובה מדם ברוסיה שבאה בעקבות מהפכת 1917. מראות הפוגרומים שערכו "הלבנים" ושונאי הבולשביקים ביהודים רודפים אותו ומתערבבים במראות הקשים של הרציחות שהיה שותף להן בשרתו בצבא האדום. מקס, בזמן ההווה של הרומן, כלומר בשלהי תקופת המנדט ובשנות החמישים, הוא רווק תל אביבי, הנע משני עברי הגבול הדק שחוצץ בין קיום מסתורי וחידתי לבין קיום פתטי ובודד.

לרומן מותר שיהיו כמה גיבורים ראשיים, כמובן. אבל התחושה כאן היא שהרומן בחר בשלושה כברירת מחדל, מחוסר יכולת להכריע מהו המוקד שלו עצמו. היעדר המוקד לא מאפיין רק את סוגיית הגיבור הראשי אלא את הרומן בכללותו. לפנינו מאגר זיכרונות ילדות, סביר שהנם עיבוד לזיכרונותיו של הסופר עצמו, יליד 1936, שנעדרות הן מוקד תמטי והן ציר התפתחות, שגם הוא משמש כמוקד מארגן. במילים אחרות, המבנה נעדר כאן, והרומן מקפץ מאנקדוטה אחת לשנייה.

תחושת חוסר הארגון מתבטאת גם בכך שעל פני דפים ארוכים נפרשים חלומות הגדולה של מקס, לפיהם הוא מאפיונר שיקאגואי בתקופתו של אל קאפונה או לחלופין דמות מפתח במשטר הסובייטי שסטאלין הגדול כורה לו אוזן. אריכותן של ההזיות הללו, הכתובות בגופן מוטה, הופכת אותן לתלושות ממרקם הטקסט, לדיגרסיות ארוכות מדי שלא ברורה תכלית אריכותן ואינן מתחברות באופן אורגני לגוף הטקסט. חוסר ארגון ויד מכוונת קיים בטקסט  אפילו בשימוש בגופנים שונים (גופן מודגש משמש הן את קטעי הפרוזה שכותב קובי והן את קטעי הזיכרונות שכותב מקס).

הזיות הגדולה של מקס מצביעות על בעיה נוספת של הטקסט. החלקים ההיסטוריים בהן קלישאתיים, במובן זה שהם מציגים אירועים שיוצגו ונותחו אין סוף פעמים בעבר (סטלין, אל קאפונה), בהיסטוריוגרפיה ובאמנות כאחת, והעלאתם כאן אינה מחדשת בהם דבר. בכלל, ההיסטוריה נוכחת ברומן במודגש, כמו ציר זמן או לוח כרונולוגי שעלה ממעמקי הרקע של הרומן ונדחף לתבליט פני השטח. זהו פגם אמנותי. כך אפילו שיחה משעשעת מאד בין נהג מונית למקס ("אתה יודע איפה נתקעתי היום?", שואל הנהג, "לא", "לא תאמין. נחש", "אין לי מושג", "תנסה לנחש. מה אכפת לך. אתה לא מפסיד כלום", "אני לא יודע, באמת לא יודע, אפשר להיתקע בהרבה מקומות בתל אביב", "טוב, אני לא ימתח אותך יותר. בבית המשפט. היית מאמין. תשאל למה") לא יכולה להסתפק בעצמה. הנהג חייב לדון עם הנוסע במשפט קסטנר כדי להדגיש לקורא שמדובר ברומן שמתרחש בשנות החמישים.

אבל כפי שהקטע שלעיל מדגים בנוסף, בהחלט פזורים כאן קטעים המעידים על כשרון ספרותי חי. מתבלט במיוחד ברומן התיאור מלא החיוניות של יום ההולדת החמישים וחמישה של סאשה הנפרש כאן על פני חמישה עשר עמודים חריפים.  ביום ההולדת הזה נושא מקס נאום סרקסטי לכבוד אחיו: " מותר ביום ההולדת להשמיע מקצת שבחיו בפניו. לא יזיק. אני למשל לא יודע מה אנשים רוצים ממנו. אז הוא לא כליל השלמות, אז מה? וכי מישהו כאן מושלם? אז אין לו קסם אישי, אז מה? וכי מי אומר שלכל אחד ואחד חייב להיות קסם אישי?לזכותו ייאמר שהאיש צנוע, ובמידה רבה של צדק, אם כי לטעמי הוא עושה יותר מדי רעש מסביב לצניעותו" וכן הלאה.

אך מלבד פרצי הכישרון הספרותי המובהק שיש כאן, מדובר, כאמור, בעיקר בזיכרונות פרטיים, על תקופת המנדט ושנות החמישים, שיהיו בעלי עניין לקוראים לא מעטים אבל שאינם מתגבשים לכדי רומן. כפי שקובי הנער, המעניק לחברתו ריקי קטע שכתב על כפרו, עונה לשאלתה ("מה זה צריך להיות בעצם, מין זכרונות כאלה?"): "'הרי כתוב שם: 'הבהובים' מאת קובי ליפסקי'".

למי שמעוניין בכתיבה נוסטלגית ואנקדוטאלית, רגישה ולא מלוקקת, מומלץ הספר. למי שמבקש יותר, לא.

ב

רגע הבלחה של כתיבה ספרותית מעניינת הוא נאום נוסף ברומן, נאום שנושא סאשה השיכור ביום ההולדת שלו עצמו ובו הוא מדבר על הסיבות השונות לאי ההבנות בין בני האדם, כשהוא מכוון למצב העניינים בינו לבין אשתו: "כשכל אחד מהצדדים בא מ-MILIEU אחר ברור שיכולה לצמוח אי-הבנה. אבל רבותי, יש אי-הבנות מפוברקות, כן מ-פוב-ר-קות! ובעיקר, ואני לא מהסס להגיד זאת בגלוי, בעיקר בין בני-זוג. הצד האחד, או הצד השני, או שני הצדדים ביחד יוזמים את אי-ההבנה". על נאום שנון זה מגיב מקס: "זה היה נאום ממדרגה ראשונה, אחי הצעיר, אבל לרמה של שתיקה מוחלטת זה לא הגיע".

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

ההוגה הצרפתי מישל פוקו כתב בסוף ספרו מ-1966 "המילים והדברים" משפט מפורסם, ומפורסם גם לשמצה, ובו ניבא שהאינדיבידואל בתרבות המערבית "עתיד להימחק כמו פנים שצוירו בחול על חופו של ים". על מקומו המחוק של הפרט, חזה פוקו, תמשול השפה. פוקו עלה על משהו חשוב, גם אם הפריז בתחזיתו ובודאי בשמחתו לקראת התגשמותה. אנסה לפרש אותו בדרך שאולי אינה הדרך המקובלת. החל במחצית השנייה של המאה ה-20 ניתן לדבר על הפרה של איזון בין "המילים" ל"דברים" (כלומר למציאות). העולם נותח, פורש ותומלל עד לזרא. שלוש תוצאות נובעות מהפרת האיזון הזו. הראשונה: איננו מצליחים עוד לגעת בחיים עצמם, כי עוטפים וממסכים אותם אינסוף מילים. המילים פרו ורבו ומאיימות להחניק את החיים תחתיהן. השנייה: המילים כבר אמרו כל מה שיש לומר על "הדברים", ואנחנו, הממשיכים לחיות אחרי ש"הכל נאמר", נאלצים להשתמש במילים משומשות וכך מרגישים שגם חיינו הנם חיים מ"יד שנייה". השלישית: במוחנו מזמזמות מילים ממקורות שונים ומשונים והן מתנגשות ומסתכסכות זו בזו, כך שאנחנו מאבדים את זהותנו העצמית החד-פעמית לטובת שדה קרב בין מילים, ביטויים, טיעונים, דרכי מחשבה, הלכי רגש, שקלטנו מבחוץ.

פוקו חיוני להבנת הספר המעניין והמוזר שלפנינו. הספר מתחיל לכאורה כרומן שגרתי-למחצה כשבמרכזו סיפור רצח של סטודנטית ירושלמית, שירה וייסמן, ביום הבחירות של 2006, בידי האקס שלה אראל, שלא התגבר על פרידתם. הסיפור מסופר בתחילה תוך דילוג שגור-למחצה מגוף ראשון, מפי אראל, לגוף שלישי של מספר כל-יודע שמתאר את הדמויות האחרות: למשל, פקד סימן טוב המופקד על החקירה. לתבשיל הספרותי הלא מספיק מעניין ותמציתי, כפי שהרומן נחווה בהתחלה, לרומן שלא מורגש שרצה לבטא משהו מוגדר, מתווספת איזו אמירה סאטירית כללית אוורירית ומעורפלת, ועם זאת חומצתית, מזווית שמאלית-רדיקלית (המושפעת מיצחק לאור), שכורכת את האלימות האזרחית שבלב העלילה באלימות הבסיסית של המצב הישראלי-ציוני. לתחושה שהטקסט הזה לא הכרחי, מתווספת העובדה שהוא כתוב בחלקו בחריזה בסיסית, החלטה שרירותית שלא ברור מה היא רוצה לומר, ולמעשה די ברור שאינה "רוצה לומר" דבר. ואילו הטון הסאטירי-קרנבלי, שרטוטן של דמויות מוקצנות, נחווה כאליבי לאי יכולת להתייחס לבני אדם שלא דרך ההתנשאות וההנמכה של הסאטירה.

אבל עם המשך הקריאה, מבלי לבטל לחלוטין את הרושם הראשוני הפושר, מסתבר שהטקסט הזה מעניין יותר. העניין בטקסט ניעור גם מסיבות פרוזאיות: ציפיית הקורא להתרת סיפור הרצח; הידע הכללי המעניין שמפוזר ברומן; קטעי תיאור יצריים של חיי צעירים חילונים ירושלמים; ובעיקר ההומור. אבל ההומור, הנונסנסי לרוב, מרמז על התופעה המעניינת באמת, על סוג של אנרגיה אנרכיסטית מוזרה ומשחררת שתוססת כאן. התחושה המרכזית, עם ההתקדמות בקריאה, היא של בלגן טקסטואלי, טקסט שבמכוון-למחצה אין לו בעל בית. כביכול הרומן נכתב בידי סופר על סמים ותוך כדי שהוא מנסה נואשות לדבוק בסיפור המתוכנן הוא מלהג, סוטה מהנושא, משבץ בלי בקרה והכרה קלישאות וציטוטים לעייפה מהספרות, השיח הפסיכולוגי, לשונה הסטרילית של המדיה וכן הלאה, משדך בשידוכי כלאיים סלנג ללשון צה"לית וללשון חז"ל, מתייחס במפתיע לעצם הכתיבה שלו, מספר בדיחות חצי-פרטיות, מתחשבן עם סופרים ידועים, שוכח לרגעים באיזה חלק של הסיפור הוא נמצא ומי בדיוק הדובר, שוכח את אופי הדמויות כך ששמאלן הומניסט הופך פתאום למישהו שמתענג על אלימות, שוכח גם מי הוא עצמו. זה ספר שבמכוון-למחצה אין בו מבוגר אחראי, אין בו סופר.

על מקום הסופר, בהתאם לתחזית פוקו, באה השפה, והספר כמו הופך כך להיות לאתר גניזה טקסטואלי, שאליו הושלכו מקטעי שפה שונים ומשונים, שפעם היו קדושים ומשמעותיים למאן דהוא, וכעת שוכנים בצוותא, מצפים לקבורתם. הנה דוגמה אקראית מאלף להפקרות הלשונית (השימוש בביטויים שבמפגיע אינם הולמים): "אחרי רבע שעה של מזמוזים, היא החליטה שהגיע הזמן לעצור. תודה לאל, היא מימשה את תוכנית ההתנתקות, לפחות להיום. וכך, בנחישות וברגישות, היא טרקה את דלת המכונית".

כך שבסיום הקריאה דעתי חצויה. הספר הנו המחשה מעניינת ל"מות המחבר", מותו של האינדיבידואל וטביעתו בים השפה. אך כפי שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כך סיפור על פירוק לא יכול להיות, למרבה הפרדוקס, לא קוהרנטי. כאן הצגת הפירוק מגובשת-למחצה.

ב

המשפט של פוקו מבטא את התפיסה האנטי-הומניסטית (במשמעות ניטראלית של המילים, לא שיפוטית) של המחשבה הצרפתית בשנות הששים והשבעים, מחשבה שמכונה לפעמים (בטעות מסוימת) "תיאוריה פוסטמודרנית". המחשבה הצרפתית הזו הושפעה הן מהמרקסיזם (ולפיכך ראתה באינדיבידואל הריבוני-כביכול אשליה בורגנית-ליברלית), והן מתפיסה במדעי החברה והרוח המכונה "סטרוקטורליזם", ולפיה אין להבין תופעות חברתיות אלא באופן מערכתי (ולפיכך האמונה שאנחנו יצורים אוטונומיים ולא חלק ממערכת חברתית-תרבותית הנה יהירות חסרת ביסוס מדעי). ובכל מקרה המחשבה האנטי-הומניסטית ניסתה לערער על הנוכחות האינטלקטואלית הדומיננטית המדהימה, שהקרינה בשעתה על המחשבה הצרפתית כולה; במילים אחרות, בעמדתה האנטי-הומניסטית ביקשה לערער על האקזיסטנציאליזם וכך לערער את מעמדו של סארטר.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

לסופר, שעלה בילדותו ארצה מברה"מ, ישנה יכולת לשונית שאופיינית, במקרים נדירים אמנם, לאנשים שרכשו בגיל מאוחר את השפה בה הם מגלים את אותה יכולת. היתקלותם במילים החדשות כמו באבני נגף הביאה אותם להרים אותן, להתבונן בהן, למשש אותן, להכות אותן זו בזו, לטעום אותן, וכך להכיר אותן במובן מסוים טוב יותר ממי שהמילים הללו הן שפת אמם. הנה דוגמה ליכולת הלשונית הזו במיטבה, כפי שהיא מופגנת בהרהוריו של הגיבור, טל שניידרמן, סטודנט בבצלאל ועולה ותיק מברה"מ שנשלח למילואים בשטחים: "ואחרי שעיברתו את המולוטוב לסתם בקבוק תבערה, מצד אחד התבאס, מצד שני בראשי התיבות האלה – בקת"ב – היה משהו יותר מקומי. אפילו לא צה"לי, יותר בעל צליל ערבי כאילו".  וכך לא רק ביחס למילים אלא גם לביטויים ומושגים תרבותיים. ההיכרות האינטימית הזו נובעת גם מרצון עז להשתייך לחברה המאמצת, ולכן אופיינית למהגרים מהסוג הזה הגישה הכמעט מתרפסת ביחס לסלנג המקומי. היכולת הלשונית הזו התבטאה ברומן הביכורים הנאה של זיידמן, "המינגוי וגשם הציפורים המתות", והיא נוכחת גם כאן (לשני הספרים אף אותו גיבור). אלא שכאן היכולת הזו כבר מודעת, ולכן מתהדרת, ולעיתים גם מנג'זת. כפי שכתב לפני מאתיים שנה הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט: ריקוד המריונטות אסתטי יותר מריקודו של הרקדן האנושי, זאת כיוון שהמריונטה, בניגוד לרקדן, אינה מודעת לכך שהיא רוקדת.

אבל הבעיה הלשונית היא הקטנה ב"שפה שסועה". הבעיה הגדולה נושאית ומייצגת היטב את מצבו של רומן ה-middle brow-י הישראלי בעשור האחרון. אם בשנות התשעים הספרות הקלוקלת הייתה ספרות של רזון רוחני ולשוני, של אטומיזציה מלאכותית של הגיבורים מהחברה, הרי שבשנות האלפיים הבעיה הפוכה. בשנות האלפיים היצירה הקלוקלת היא דווקא היצירה המתפקעת מכוונות רציניות. גם הרומן הזה, כמו רומנים ישראלים רבים, מבקש להיות יצירה רצינית. ויצירה רצינית בישראל מתפרשת ככזו שעוסקת בנושאים רציניים, שהם בעיקר שלושה: זהות לאומית, פלשתינים ושואה. בהתאם לכך, בחלקו הראשון של הרומן, המסופר בגוף שלישי, הגיבור, טל, מוצב בשירות מילואים באזור רמאללה בשלהי האינתיפאדה הראשונה, ומתאר את לבטיו המוסריים והיתקלות אחת במחבלים. ואילו בחלקו השני, טל נשלף מהמילואים לחופשה בפריז בלוויית חברתו, אליה הוא גם מתלווה למסע שורשים באזור הכפרי של צרפת, בה התחבאה משפחת אמה בזמן השואה.

אני מכנה את הרצינות של הרומן הישראלי החדש "לא רצינית" מכמה טעמים. ראשית, פעמים רבות, כולל כאן, הרצינות הזו מכשירה קיטש וחוסר מקוריות. מה, למשל, קיטשי וקלישאי יותר מהעיסוק של הגיבור באפשרות ההשוואה בין תמונת הילד היהודי מגטו ורשה לילד פלשתיני הזורק אבן באינתיפאדה. שנית, במציאות הקפיטליסטית העכשווית, קשה להשתחרר מהתחושה שחלק מהשיקול לעסוק בספרות בנושאים "רציניים", הפך להיות באופן לא מודע כלכלי. העיסוק בישראליות כבר אינו אפילו "נרקיסיסטי" כי אם ממוסחר. וכך כאן, למרות שזיידמן בהחלט נוגע בעצב מודלק של הישראליות בתארו את תחושת התלישות של הגיבור, הן בארץ והן בחו"ל, קשה להשתחרר מהחשד שהספר דן בנושאים "רציניים" כי הם נוגעים ל"כולנו", ולפיכך קל לשווקם.

שלישית, ואולי החשוב ביותר. הספרות "הרצינית" של העשור האחרון מכווצת את הקיום הישראלי. בלי קשר לשאלה מאיזו זווית פוליטית היא נכתבת (זיידמן כותב מעמדת "היורים ובוכים"), היצירות "הרציניות" הופכות את הקיום הישראלי לקיום קונספטואלי ולא קונקרטי-חושני. הזהות הישראלית הופכת לזהות דדוקטיבית, כלומר כזו שנגזרת מכמה רעיונות מופשטים, ולא לזהות אינדוקטיבית, כזו שעולה מאינספור הפרטים של הקיום היומיומי. הזהות הישראלית כמו מורכבת מפאזל גס בן שלושה-ארבעה חלקים (שואה, פלשתינים, גולה-ישראל, לפעמים גם מזרחים/אשכנזים), כשהסופרים "הרציניים" פשוט משחקים בחלוקי הפאזל על מנת לסדרו מעט אחרת וליצור יצירה חדשה. במובן עמוק זו גם גישה ספרותית לא ציונית, כי היא הופכת את הקיום הישראלי לקיום תלוש, שניזון מרעיונות מופשטים, ולא כזה שצומח "מתחתית הפירמידה", מחיי היומיום הארציים עצמם. ההסתמכות על הקונספט גם גורמת לזלזול פשוט בעלילה. פעמים רבות, כמו כאן, אין ממש סיפור, בגלל שהסופר הסתמך על הקונספט. לזיידמן דווקא יש יכולת לכתיבה חושנית ודחוסה, הן מבחינה לשונית והן מבחינה ריאליסטית, ולכן הכפפת היכולת הזו שלו למה שכיניתי כתיבה קונספטואלית מאכזבת.

ב

הוירטואוזיות שמגלה זיידמן, שנובעת כאמור מהיכרותו המאוחרת עם העברית, מתבטאת פעמים רבות בהתמקדות במה שמכונה בבלשנות "המסמן", כלומר הצליל או האותיות של המילה, ולא במשמעותה (המסומן). ולכן זיידמן נוטה במיוחד למשחקי מילים, שהם הממלכה של המסמנים. הנה, לדוגמה, הרהוריו של הגיבור, הנוגעים לאפשרות המצודדת בעיניו שישראל הייתה ממוקמת באוגנדה: "והכלכלה שלהם היתה פורחת, כמו פרֵיחה בג'קוזי של סוויטה זוגית בקלאב הוטל…ושם, כשהיו אומרים 'אחושילינג' בטח היתה לזה משמעות אחרת לגמרי, כי המטבע שלהם זה שילינג אוגנדי". פעמים רבות היכרותם של וירטואוזים מהסוג הזה עם זרמי המעמקים של החברה המארחת לקויה והם מפצים על היעדרה ביחסים אינטימיים עם פני השטח הלשוניים.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

אני רוצה לדון בספר הזה בכמה מישורים או קומות. קומת הבסיס היא תשובה לשאלה הבסיסית האם הספר מהנה. התשובה חיובית. במיוחד מהנה הפתיחה, הכתובה בגוף שלישי, שהיא מפגן מרשים של סאטירה משעשעת. קשוע מתאר בה את חייו של "עורך הדין" (כך הוא מכונה לאורך הרומן), כפרי מהמשולש שבא מרקע משפחתי צנוע, שבזכות השכלתו  וחריפותו עבר תהליך של מוביליזציה חברתית וכעת הוא חבר במעמד של יאפים ערבים-ישראליים החיים במזרח ירושלים. עובדה מאלפת בעיניי היא שקשוע מצליח לייצר כאן סאטירה מעמדית קלאסית, כמעט בריטית, על חייו של הנובוריש וה – social climber, בעוד הוא עוסק באוכלוסיית מיעוטים. בחברה הישראלית היהודית, החשה עצמה נצורה ולפיכך המחשבה על בקיעים פנימיים מעמדיים מחרידה אותה, הנושא המעמדי מוכחש למחצה. קשוע, כערבי ישראלי, פטור מהחששות הללו ולכן מתאר בלגלוג ובעוקצנות את היאפים הערביים על היומרנות, החומרנות, הקרתנות וחוסר הביטחון שלהם. ההומור והביקורת העצמיים, תכונות יקרות מציאות שפעם אנחנו, היהודים, התגאינו בהן, ובצדק, הופכות לאחרונה להיות נחלתם של כותבי פרוזה ערביים ישראליים, כמו עודה בשאראת וקשוע. נקודה זו מתחברת לסב-טקסט אוורירי ברומן שטוען שהערבים-הישראליים הם היהודים החדשים: "חלומה של כל אימא ערבייה בארץ הוא שבנה יהיה רופא או עורך דין". בהמשך הרומן משתנה הטון, מטון סאטירי לפרוזה ריאליסטית דרמטית. בגוף ראשון מספר בן למשפחה חד הורית מבוזה מהמשולש, סטודנט לעבודה סוציאלית, שמטפל בצעיר יהודי מירושלים שהפך לצמח, איך אימץ את זהותו של הצעיר. כאן הנאת הקריאה אינה נובעת מההומור, אלא מרגישותו הדקה של קשוע לפרטים , ומהקצב המתון, הסבלני, הבטוח בעצמו, של גלילת הסיפור, וכמובן מהעלילה המושכת כשלעצמה (שמזכירה את התרת "המאהב" של א.ב. יהושע, סופר שקשוע קרוב אליו ברומן הזה).

הקומה השנייה היא דיון בפגמיו הספרותיים של הרומן. אלה אינם מעיבים על איכותו הבסיסית, הרומן הוא חד משמעית רומן "טוב". אבל חשוב לראות מה מונע ממנו, ספרותית, להיות "טוב מאד". ראשית, המעבר המוזכר מהטון הסאטירי לטון הרציני, המעבר, לשם הדוגמה, מהתיאור של עורך הדין שסובל משפיכה מוקדמת ולכן מתאמץ להיזכר בלוויית סבו בזמן המשגל ליחסיו הכאובים של הגיבור השני עם אמו האלמנה, מעורר מייד געגועים לטון הסאטירי. קשוע מוצלח יותר בכתיבת סאטירה. שנית, הדרך בה קשוע קושר בין שני הסיפורים, בין סיפורו של עורך הדין לסיפורו של הערבי המתחזה, מעט מאולצת. עורך הדין נכנס להתקף קנאה כשהוא מגלה מכתב אהבה שכתבה כביכול אשתו ומתחקה אחרי נמענו, כשהעקבות מוליכות אולי למתחזה. נוסף לקישור המעט מאולץ אין הקפדה על אמינות בנסיבות גילוי המכתב, ויש גם רגעים ארוכים מדי שבהם ברור שחשדו של עורך הדין מופרך ואי לכך הדרמה שנוצרת מהתקף הקנאה שלו נחווית כמלאכותית. במצבו הנוכחי הרומן מכיל בעצם שני רומנים: סאטירה מחד גיסא ורומן זהות מאידך גיסא. ניתן היה ליצור תלכיד טוב יותר של שני הרומנים המתרוצצים כאן בכרס ספר אחת.

הקומה השלישית היא רעיונית. כיוון שראיתי לאחרונה מבקרים הפוסלים ספר בגלל שאינם מסכימים עם הדעות המובעות בו, ולא בגלל היעדר מיומנות בפרישתן או מוגבלות יכולתן לעורר למחשבה, אני מדגיש שפולמוס אידיאי עם ספר אינו ביקורת במובן של הטיית הבוהן מעלה או מטה. ישנם כמה סוגי רעיונות ברומן. ראשית, ישנה כאן ביקורת עדינה ולא מתלהמת, כמעט אגבית, ולכן אפקטיבית, על האפליה שממנה סובלים אזרחי ישראל הערביים. למשל, אגב אורחא, מצוין שבמוסדות גמילה לסמים בירושלים שמורה מיטה אחת בלבד לאזרח ממזרח העיר. אך הסב-טקסט האידיאי המרכזי של הרומן הוא פוסט-לאומי. אמו של הצעיר שהפך לצמח מבטאת לפרשנותי את עמדתו של הרומן: "היא חושבת שהערבים הם חקיינים גרועים של הציונים, שהם בעצמם חקיינים עלובים של הלאומנים האירופים מתחילת המאה ה-20. היא גם לא מאמינה בזהות, בטח לא במובנה המקומי הלאומי". ניסיון החלפת הזהות של הגיבור השני הוא הצהרה על אי חשיבותן של זהויות לאומיות, על הצורך והיכולת לפשוט אותן. אולם הפתרון הפוסט-לאומי, זה שביטא לנון ב"Imagine", מועדף דרך כלל על ידי מצליחנים. המצליחנים יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הזהות הלאומית, כי יש להם את זהותם המעמדית כמצליחנים. פוסט-לאומיות היא, במילים אחרות, מריטוקרטיה. ותומכים במריטוקרטיה אלה שמרוויחים ממנה.

ב

בשני רומנים, שאין לפקפק בכוונות הספרותיות הרציניות של כותביהם, למרות שאת הראשון אהבתי ואת השני לא, זה שלפנינו ו ו"ורד הלבנון" של לאה איני בהתאמה, מופיע צעיר ישראלי, ממשפחה ירושלמית אשכנזית ואמידה, ההופך לצמח בעקבות ניסיון התאבדות. חכו, זה עוד לא הכל. לשני הצעירים קוראים יונתן. צירוף מקרים? "השפעה"? לא. נדמה לי שיש כאן הדגמה לכך שאפילו הספרות הישראלית "הרצינית" פועלת בדפוסים סנטימנטליים (מה יותר נוגע ללב מצעיר, פרח, שהפך לצמח?) וסטריאוטיפיים-גסים: הערבי או המזרחי מול הירושלמי האליטיסטי האשכנזי.