מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

ההוגה הצרפתי מישל פוקו כתב בסוף ספרו מ-1966 "המילים והדברים" משפט מפורסם, ומפורסם גם לשמצה, ובו ניבא שהאינדיבידואל בתרבות המערבית "עתיד להימחק כמו פנים שצוירו בחול על חופו של ים". על מקומו המחוק של הפרט, חזה פוקו, תמשול השפה. פוקו עלה על משהו חשוב, גם אם הפריז בתחזיתו ובודאי בשמחתו לקראת התגשמותה. אנסה לפרש אותו בדרך שאולי אינה הדרך המקובלת. החל במחצית השנייה של המאה ה-20 ניתן לדבר על הפרה של איזון בין "המילים" ל"דברים" (כלומר למציאות). העולם נותח, פורש ותומלל עד לזרא. שלוש תוצאות נובעות מהפרת האיזון הזו. הראשונה: איננו מצליחים עוד לגעת בחיים עצמם, כי עוטפים וממסכים אותם אינסוף מילים. המילים פרו ורבו ומאיימות להחניק את החיים תחתיהן. השנייה: המילים כבר אמרו כל מה שיש לומר על "הדברים", ואנחנו, הממשיכים לחיות אחרי ש"הכל נאמר", נאלצים להשתמש במילים משומשות וכך מרגישים שגם חיינו הנם חיים מ"יד שנייה". השלישית: במוחנו מזמזמות מילים ממקורות שונים ומשונים והן מתנגשות ומסתכסכות זו בזו, כך שאנחנו מאבדים את זהותנו העצמית החד-פעמית לטובת שדה קרב בין מילים, ביטויים, טיעונים, דרכי מחשבה, הלכי רגש, שקלטנו מבחוץ.

פוקו חיוני להבנת הספר המעניין והמוזר שלפנינו. הספר מתחיל לכאורה כרומן שגרתי-למחצה כשבמרכזו סיפור רצח של סטודנטית ירושלמית, שירה וייסמן, ביום הבחירות של 2006, בידי האקס שלה אראל, שלא התגבר על פרידתם. הסיפור מסופר בתחילה תוך דילוג שגור-למחצה מגוף ראשון, מפי אראל, לגוף שלישי של מספר כל-יודע שמתאר את הדמויות האחרות: למשל, פקד סימן טוב המופקד על החקירה. לתבשיל הספרותי הלא מספיק מעניין ותמציתי, כפי שהרומן נחווה בהתחלה, לרומן שלא מורגש שרצה לבטא משהו מוגדר, מתווספת איזו אמירה סאטירית כללית אוורירית ומעורפלת, ועם זאת חומצתית, מזווית שמאלית-רדיקלית (המושפעת מיצחק לאור), שכורכת את האלימות האזרחית שבלב העלילה באלימות הבסיסית של המצב הישראלי-ציוני. לתחושה שהטקסט הזה לא הכרחי, מתווספת העובדה שהוא כתוב בחלקו בחריזה בסיסית, החלטה שרירותית שלא ברור מה היא רוצה לומר, ולמעשה די ברור שאינה "רוצה לומר" דבר. ואילו הטון הסאטירי-קרנבלי, שרטוטן של דמויות מוקצנות, נחווה כאליבי לאי יכולת להתייחס לבני אדם שלא דרך ההתנשאות וההנמכה של הסאטירה.

אבל עם המשך הקריאה, מבלי לבטל לחלוטין את הרושם הראשוני הפושר, מסתבר שהטקסט הזה מעניין יותר. העניין בטקסט ניעור גם מסיבות פרוזאיות: ציפיית הקורא להתרת סיפור הרצח; הידע הכללי המעניין שמפוזר ברומן; קטעי תיאור יצריים של חיי צעירים חילונים ירושלמים; ובעיקר ההומור. אבל ההומור, הנונסנסי לרוב, מרמז על התופעה המעניינת באמת, על סוג של אנרגיה אנרכיסטית מוזרה ומשחררת שתוססת כאן. התחושה המרכזית, עם ההתקדמות בקריאה, היא של בלגן טקסטואלי, טקסט שבמכוון-למחצה אין לו בעל בית. כביכול הרומן נכתב בידי סופר על סמים ותוך כדי שהוא מנסה נואשות לדבוק בסיפור המתוכנן הוא מלהג, סוטה מהנושא, משבץ בלי בקרה והכרה קלישאות וציטוטים לעייפה מהספרות, השיח הפסיכולוגי, לשונה הסטרילית של המדיה וכן הלאה, משדך בשידוכי כלאיים סלנג ללשון צה"לית וללשון חז"ל, מתייחס במפתיע לעצם הכתיבה שלו, מספר בדיחות חצי-פרטיות, מתחשבן עם סופרים ידועים, שוכח לרגעים באיזה חלק של הסיפור הוא נמצא ומי בדיוק הדובר, שוכח את אופי הדמויות כך ששמאלן הומניסט הופך פתאום למישהו שמתענג על אלימות, שוכח גם מי הוא עצמו. זה ספר שבמכוון-למחצה אין בו מבוגר אחראי, אין בו סופר.

על מקום הסופר, בהתאם לתחזית פוקו, באה השפה, והספר כמו הופך כך להיות לאתר גניזה טקסטואלי, שאליו הושלכו מקטעי שפה שונים ומשונים, שפעם היו קדושים ומשמעותיים למאן דהוא, וכעת שוכנים בצוותא, מצפים לקבורתם. הנה דוגמה אקראית מאלף להפקרות הלשונית (השימוש בביטויים שבמפגיע אינם הולמים): "אחרי רבע שעה של מזמוזים, היא החליטה שהגיע הזמן לעצור. תודה לאל, היא מימשה את תוכנית ההתנתקות, לפחות להיום. וכך, בנחישות וברגישות, היא טרקה את דלת המכונית".

כך שבסיום הקריאה דעתי חצויה. הספר הנו המחשה מעניינת ל"מות המחבר", מותו של האינדיבידואל וטביעתו בים השפה. אך כפי שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כך סיפור על פירוק לא יכול להיות, למרבה הפרדוקס, לא קוהרנטי. כאן הצגת הפירוק מגובשת-למחצה.

ב

המשפט של פוקו מבטא את התפיסה האנטי-הומניסטית (במשמעות ניטראלית של המילים, לא שיפוטית) של המחשבה הצרפתית בשנות הששים והשבעים, מחשבה שמכונה לפעמים (בטעות מסוימת) "תיאוריה פוסטמודרנית". המחשבה הצרפתית הזו הושפעה הן מהמרקסיזם (ולפיכך ראתה באינדיבידואל הריבוני-כביכול אשליה בורגנית-ליברלית), והן מתפיסה במדעי החברה והרוח המכונה "סטרוקטורליזם", ולפיה אין להבין תופעות חברתיות אלא באופן מערכתי (ולפיכך האמונה שאנחנו יצורים אוטונומיים ולא חלק ממערכת חברתית-תרבותית הנה יהירות חסרת ביסוס מדעי). ובכל מקרה המחשבה האנטי-הומניסטית ניסתה לערער על הנוכחות האינטלקטואלית הדומיננטית המדהימה, שהקרינה בשעתה על המחשבה הצרפתית כולה; במילים אחרות, בעמדתה האנטי-הומניסטית ביקשה לערער על האקזיסטנציאליזם וכך לערער את מעמדו של סארטר.