מבקר חופשי

פורסם ב"מעריב" בנובמבר 2010

אפתח בציטוט (אני יודע שאתם, חמשת קוראיי, נוהגים לדלג על ציטוטים. שילמנו כדי שתכתוב מילים משלך על מילים שאינן שלך, לא שתכתוב מילים שאינן שלך על מילים שאינן שלך. מה זה ציטוט בביקורת, תוהה הקורא, אם לא הפסקת סיגריות שלא ברורה הצדקתה. למה אני צריך לממן לו את החופשות שלו? תוהה הקורא הממתין שהמבקר יחזור כבר מהפסקת הציטוט שלקח. הוא ממתין למבקר בזעם ליד שולחנו הנטוש של האחרון והלה, כשהוא חוזר סוף סוף, לא עוברות שניות ספורות ושוב הוא מסמן בסימון של טיימאאוט מהוסס, כשגופו מתקפל מעט בהתנצלות, שהוא חייב לצאת שוב. כל קוצר הרוח הזה נובע, לעניות דעתי – וגם אני קצר רוח לגבי ציטוטים בביקורות של אחרים – מכך שהציטוטים הם שלב ההוכחה בביקורת, וכולנו חסרי סבלנות כלפי ההוכחה ומייחלים לחלק הדרמטי באמת, שהוא גזר הדין. ואני יכול להמשיך בסוגריים המשמינים והולכים הללו). כך מהרהר אחד מבני המשפחה המורחבת המככבת בספר הזה: "הטרגיות של החיים אינה בנויה מקטסטרופות, כפי שנהוג לחשוב, אלא מתהליכים איטיים והדרגתיים של הזנחה, של התכנסות וויתור. כמו הגלקסיות ביקום, שמתרחקות זו מזו אל הריק הקר". זה נכון. וגם אם זה לא נכון לחלוטין, הרי האתגר בספרות היא לתאר את הטרגיות הלא מובנת מאליה, לא זו של "הקטסטרופות", אלא את הגיהינום של היומיום. ולפעמים, אגב,  האתגר הפוך, לתאר את היומיומיות של הגיהינום, כמו אחד הקטעים האהובים עלי של ברנר ("אוי, עוד ציטוט!"), מהנובלה "שנה אחת", המבוססת על ניסיונו בצבא הצאר, צורת בילוי אקסטרימית שבהחלט איננה מומלצת לכל המשפחה: "ככה זחלו הימים ופעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום הייתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה, לא הייתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרים ועולם נהג כמנהגו". עיקר הקטסטרופליות שבקטסטרופה שמתאר ברנר, היא שכשאתה בתוכה היא נחווית כהגיונית ויומיומית.

כעת, הבה נתבונן בספר שלפנינו עצמו. כל פרק מפרקיו מוקדש לבן משפחה אחר, חלקם מספרים את סיפורם בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי, והם נציגי שלושה דורות. רשימת מלאי: גילוי עריות בין אח לאחות בדור הראשון, גילוי עריות בין חותן לכלתו בדור הראשון והשני, סרטן, התאבדות וגרימת כמעט-מוות בתאונה (בנפרד) בדור השני, התאבדות והתקף פסיכוטי (בנפרד) בדור השלישי. זה, אם כן, בהחלט ספר על "קטסטרופות", שלא שועה להמלצה שלו עצמו. נכון, יש כאן תזה מרומזת ולא מפותחת על חטא קדמון שגורם למשפחה שלמה להתערער, ואולי מדובר בכלל במורשת גנטית ולא מורשת מוסרית (זה חלק מאי הפיתוח של הרעיון), אבל התזה אינה מבטלת את הטלנובליות הבסיסית של הספר.

אפרופו טלנבוליות. יש משהו טלוויזיוני בספר הזה. וזה לא נאמר בניטרליות או לשבח. ישנה כאן הדגשה תסריטאית-ויזואלית על פעולה. הדמויות acting out על מנת לבטא את פנימיותן. הנכדה שהתאבדה פתחה (לפני התאבדותה, כמובן) בריקוד פרוע על מנת לבטא את רוחה החופשית; אביה (אחרי התאבדותה) לובש ז'קט עור, חובש משקפי שמש, מתעמק במוספים כלכליים ונוהג בב.מ.וו, על מנת לבטא את אבלו והתנתקותו הרגשית בעקבות התאבדותה; ההתקף הפסיכוטי של נכדה אחרת מתבטא בהליכה סהרורית בלב הכביש; תאונת דרכים מקדמת עלילה; הבת חולת הסרטן רוכבת לראשונה בחייה על אופנוע על מנת לבטא את המהפך בחייה. הדגש על פעילות דרמטית מופרז בהתחשב בכך שזו יצירה ספרותית, שיתרונה האקסקלוסיבי הוא בחשיפת הפנימיות (הדברים נאמרים מתוך מודעות לכך שהפעולה ברומן היא נושא סבוך, ושהיא בהחלט לא זרה לרוחו).

רומן הביכורים הזה מגלה ניצוצות כישרון מובהקים. אני לא כותב את זה על מנת לרכך את הביקורת השלילית. הסופר מגלה רגישות והבנה ראויות לציון לסבל אנושי. למשל, לדיכאון ולחרדה ("עם התקף חרדה צריך לדאות, להתיידד אתו"), צמד החמד הזה, עמוד האש ועמוד הענן ההולכים עם האדם המודרני ללוותו בדרך (למרות ההתקדמות האדירה בכל תחומי החיים, למשל בחדות תמונת הטלוויזיה!). רגישות יש גם למעשה הכתיבה: טון הכתיבה יציב, יעילות וגמישות מתגלות בהולכת הסיפור. יש לקוות שבספרו הבא של הסופר יוכל הכישרון להתגבר על מכשלות הטלנובליות שהתגלו כאן.

ב

הכלכלן ארנסט מאנדל, שכתב במסורת הניאו-מרקסיסטית, מסורת אינטלקטואלית מושכת גם אם כזו שמעוררת בי התנגדויות, תיאר את עידן הקפיטליזם המאוחר העכשווי, כעידן שבו חדרו כוחות השוק לשני אזורים שהיו חתומים בפניהם בעבר. האחד הוא החקלאות. הקפיטליזם המאוחר מארגן אותה באופן תעשייתי, רציונאלי וממקסם רווחים (כולל תיעוש גידול בעלי החיים). השני הוא הלא מודע. הקפיטליזם העכשווי פולש ללא מודע והופך אותו לסחורה (למשל, ניצול הלא מודע בפרסומות). אחרי שהתוודעתי לתזה הזו, ז'אנר הרומן הפסיכולוגי, שהרומן שלפנינו שייך לו במובהק, ז'אנר אהוב עלי בעיקרון, מעורר בי חשד: האם אין הוא סוג של ייצור קפיטליסטי? אלא שבמקום אייפון או נעליים מיוצרת כאן "פנימיות"?