הערה על מלנכוליה ופרוזה

מזה כמה חודשים אני קורא לפני השינה ספרי עיון.

בעולמי הקטן, זו מהפיכה של ממש.

הקריאה לפני השינה הפכה להיות בשבילי הכרח זה מכבר. ובזמן המיוחד הזה, רגעי השקיעה של הנפש – כמו השמש, שברגעי שקיעתה תובעת את תשומת לבנו, אחרי שכל היום שוטטה בשמים באין פוקדה – אני מחפש את הטוב ביותר בשבילי, את היצירה מהיצירות שנמצאות לפני שבה אני חושק לקרוא יותר מכל. אני לא מוכן להסתפק, ברגעי הדמדומים אחרונים הללו, בשום תחליף שהוא. לא מוכן להתפשר. את הטוב ביותר בשבילי. מספיק כבר ויתרתי במהלך היום…

הקריאה לפני השינה, באופן מובן מאליו בשבילי (באמת אסור לומר "בעבורי"?), היא קריאה של פרוזה. המגע האינטימי של הפרוזה הוא זה שמעסה את שרירי הנפש היגעים ומכשירם למנוחה. המבט שממקד הסופר הטוב בגיבוריו, החסד שלו כמי שרואה אותם, מועבר דרך מנגנון הזדהות דק אל הקורא, אלי. כביכול, גם אני זוכה לחסד ההבטה, גם אותי יש מי שרואה ועלי חומל (לא חומל במובן זה שמייפה את פגמיי; לו עשה זאת הסופר לגיבוריו, ולקוראיו, לי, הרי שלא היה רואה אותם באמת). כך מגהצת הפרוזה את קמטי הנפש.

והנה, בחודשים האחרונים פניתי לקריאת ספרי עיון לפני השינה. לא אכזבה מפרוזה הולידה את הפנייה הזו (בעבר, לפני כמה שנים, מאסתי לכמה חודשים בקריאת פרוזה; בבחינתי מדוע כך אירע לי, גיליתי שקראתי ברצף כעשרה ספרים שלא היו טובים. לא היו טובים לי ובאותה שעה, על כל פנים). הפנייה הזו נבעה מהתלהבות מספרי עיון שנחשפתי אליהם: מבודריאר, מהברמאס, מליונל טרילינג מבקר הספרות היהודי-אמריקאי ועוד.

אבל הלילה, ליל התקדש יום הכיפורים, אני חוזר אל הפרוזה. יום הכיפורים תמיד גרם לי למלנכוליה. כשהייתי דתי – מאימת הדין. כשפסקתי להיות דתי – מההיתלשות מהחברה הדתית המתקבצת יחדיו מאימת הדין. כשנהייתי וותיק יותר בחילוניותי – מ…מאותם דברים שגורמים למלנכוליה גם ב364 ימי השנה האחרים, אבל שכעת יש זמן ושקט לספוג את רעלם במתינות סבלנית חודרנית.

אלא שספר עיון חידד את המלנכוליה שלי. התחלתי לקרוא הערב בספרו של ריצ'רד רורטי "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות". קראתי כמה עשרות דפים בלי להבין הרבה (המלנכוליה פוגמת בכשרים האינטלקטואליים) אבל הרלטיביזם של רורטי, ובייחוד התחושה של שביעות רצון אקדמית מסוימת, ההרגשה שהוא אינו חש את הכאב שהשקפתו יכולה לגרום, גרמו לי להפסיק את הקריאה.

יצאתי לסיבוב בשכונה. האוויר הקריר בחוץ צינן אותי. חזרתי וידעתי מה בכוונתי לעשות עכשיו.

באחד הרגעים המרטיטים ביצירת ברנר, ב"מסביב לנקודה", מתאר ברנר איך אברמזון "תופס"  את חברו אוריאל דווידובסקי רגע לפני שהלה חשב להתאבד. תערו של דווידובסקי (או דבידובסקי?) נופל בקול צלצול מידו, והשניים מנהלים ביניהם שיחה הזויה ומרוסקת וכמו מתעלמת מהדרמה שזה עתה אירעה. דויידובסקי, שניתק את עצמו ממשפחתו, שואל פתאום את אברמזון בקול מרוסק על אמו. מה שלומה, הוא שואל, וכמו מבקש מאברמזון לדאוג לה אחרי מותו. הרגע הזה הוא המרטיט ביותר בסצינה הזו. רגע לפני שהכל נגמר נותר החשוב ביותר: לא הפילוסופיה שדווידובסקי האינטלקטואל הוגה בה, לא ניטשה ולא שופנהאואר שדעתו של דווידובסקי הבודד נתונה להם, נמצאים ברגעים האחרונים במחשבתו. כל המסכות, כל הקליפות, כל הפוזות, כל הטפל, כל הגאה, כל המתאווה, כל האינטלקטואלי, מוסר ברגעים הללו ונותר החשוב ביותר: האם.

כשחזרתי מהטיול הקצר שערכתי בשכונה חשבתי (להבדיל, להבדיל, כן?; מדובר במלנכוליה קלה ותו לא): לא רורטי אני צריך ולא לבודריאר אני זקוק ואפילו לא לטרילינג ההומניסט. לא לדעות, לדעות שכנגד, לספקנות, לספקנות דוגמאטית וכו'.

אני זקוק לאינטימי ביותר, למבט הנבון והחומל ביותר. מבט שיביט בי, באינדיבידואליות החד פעמית שלי – הזניחה, וודאי, חסרת הצידוק, ללא ספק, הסותרת עצמה בלי בושה – אבל שזכאית על אף זאת, על אף הכל, במבט ובהכרה שהם הפרוזדור לאהבה.

ההגות היא, אם כך, כל השאר; הפרוזה, ברגעים מסוימים, האם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור  ביום ספטמבר 17, 2010 בשעה 10:34 PM

    שלום אריק,

    אני קורא את הבלוג באדיקות, לפחות בשנתיים האחרונות, אבל זו הפעם הראשונה בה אני מגיב. לכן ראשית כל תודה על כתיבתך המעניינת תמיד.

    לגבי קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, ייתכן וכדאי לתת לספר החשוב הזה הזדמנות נוספת, אולי ביום מלנכולי פחות. בעיניי אירוני שבחרת דווקא בו כמייצג של הגות פילוסופית המנוגדת לפרוזה. למיטב הבנתי, חלק עיקרי בטיעון של רורטי הוא שלמטרת הסולידריות בין בני האדם הפילוסופיה נחותה מן הספרות, התורמת לחידוד רגישותו של הקורא לאכזריות פרקטיקות ובמוסדות חברתיים (כמו למשל, אצל אורוול) או לאכזריות אנושית (נבוקוב).

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 18, 2010 בשעה 8:47 AM

    תודה ליאור. אל רורטי אחזור. אם כי יש בו אלמנט, כמדומני, של "שומרני מאוהביי", כיוון שתפיסת הספרות שלו משמיטה את הקרקע מערך-האמת שיש לספרות. זו סוגייה שמנחם ברינקר עוסק בה ונדמה לי שהוא מעניק לה פתרון נאה: ערך האמת של הספרות הוא התאמתה לא לעולם "שם בחוץ", אלא למחשבתנו על העולם "שם בחוץ". פתרון כזה מספק בהחלט בעיניי.

  • סיו  ביום ספטמבר 18, 2010 בשעה 4:01 PM

    טקסט יפה וכן וגם משמח כטקסט שכנגד זה של בורשטיין (בראיון האחרון) שבו הפנה כתף קרה (ומתמיהה) לפרוזה

  • עידו  ביום ספטמבר 18, 2010 בשעה 8:44 PM

    אריק, השורה האחרונה של הרשומה הזאת היא העצובה ביותר, לטעמי. קילפת קליפה וחשפת צורך מהותי: צורך באינטימי ביותר, במבט. והנה, בשורה האחרונה, מסתבר שאותה האינטימיות אינה בשר ודם. שאותו המבט חסר עיניים. ש"האם" מורכבת ממילים. כאילו שויתרת על האנושי בתור מה שמסוגל לתת מענה לצרכים הכל כך בסיסיים הללו. אני מכיר את הפנים האחרות של הדבר הזה, מצדה של הכתיבה ולא של הקריאה: כפרפרזה על יוג'ין אוניל – האדם נולד שבור, וחסדה של הכתיבה הוא הדבק המאחה אותו. יש דברים שאיש אינו יכול לתת, והכתיבה יכולה. אבל הכתיבה היא איזה קשר פנימי שלך עם עצמך, יותר מהקריאה. הכתיבה, בסופו של דבר, מאפשרת לך לבוא ולהודות בפני עצמך שאתה חפץ בכך שהספר הזה, אשר לצד המיטה, יתחלף באדם, הנמצא בתוכה.

  • אהרן  ביום ספטמבר 18, 2010 בשעה 10:19 PM

    הערת אגב,
    יצא עתה ספר פרוזה חדש של יוצא בשאלה, מרוקאי שלמד בישיבות חרדיות ליטאיות, "ידיד נפש" של ארי איתן, בהוצאת בבל וידיעות אחרונות.
    הואיל והתמחת בכגון דא, ספרות של יוצאים בשאלה וכן ספרות "מזרחית" בפולמוסיך עם אלמוג בהר וכדומה, הריני מעיז להזמין ביקורת בנושא.
    יש מצב?

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 19, 2010 בשעה 12:18 AM

    תודה על הארותיכם.
    לעידו, אתה ודאי צודק. ברשימתי הגבלתי את עצמי להערות בתחומים מסוימים. ניסיתי לתאר ולשתף בצמא המיוחד לפרוזה, וששום צורת אמנות אחרת שאני מכיר אינה מרוותו. אך הקריאה ודאי שאינה תחליף לצרכים עמוקים יותר. פרוזה היא אם ביחס לצורות אמנות או להגות. ביחס לדברים אחרים העניין יותר מורכב (כלומר, ברור שהיא אינו תחליף, הם חזקים יותר, אבל גם הם לא תחליף לה ואינם "כונסים" אותה בחוויה מקיפה יותר).

    לאהרן, אני מודע לקיומו של הספר. מפאת ריבוי הספרים הרואים אור איני מגיע לכולם. אקווה שאגיע אליו. אני נאלץ, בשיתוף עורכיי, להפעיל לעיתים קריטריונים שרירותיים מעט בבבחירת ספרים לביקורות: כגון, אם זה ספר ביכורים ומולו עומד ספר שני של סופר שלא התייחסתי אליו, אעדיף להתייחס לספרו של המתמיד.

  • איילת  ביום ספטמבר 19, 2010 בשעה 1:04 PM

    מרגשת הרשימה הזאת.

    אני מוצאת שהחיפוש הזה אחרי משהו -"אני זקוק לאינטימי ביותר, למבט הנבון והחומל ביותר. מבט שיביט בי, באינדיבידואליות החד פעמית שלי – הזניחה, וודאי, חסרת הצידוק, ללא ספק, הסותרת עצמה בלי בושה – אבל שזכאית על אף זאת, על אף הכל, במבט ובהכרה שהם הפרוזדור לאהבה."
    מתחבר לי הכי הרבה לתחושה המאד אינטימית של עמידה בבית כנסת וקריאה של אחת התפילות המרטיטות של יום כיפור.ואיזה רגע התחברות מופלא, שבו יש הרגשה שריבונו של עולם יודע ביחד איתי, יותר ממני, רואה אותי. ויודע על מה אני מצטערת ועל מה אני מבקשת.
    וחומל אותי.

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 19, 2010 בשעה 3:33 PM

    תודה איילת.

  • עמיחי  ביום ספטמבר 21, 2010 בשעה 6:41 AM

    רשימה מקסימה. שלא לדבר על האוצר הקטן שהצלחת לחלץ מברנר.

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 21, 2010 בשעה 8:42 AM

    תודה עמיחי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: