מבקר חופשי

1. המכתם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" מקבל משנה תוקף בדורנו. הגסים, הלא משכילים, הטיפשים, הלא מתוחכמים, אינם חשים ואינם חלים שהכל כבר נעשה ונאמר, שהאנושות מיצתה את עצמה, ניסתה הכל, היא סוג של חזרה חלולה על עצמה (כל זה מפרספקטיבה מסוימת, נכונה אמנם, אבל אפשר להסתכל על הדברים גם מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, המוציאה את הראשונה, כמו אפשרות קוונטית [?] אחרת).

זו אחת הסיבות לניצחון הגסות על הלא גסות, הבערות על החוכמה, בדורנו. חולשת הדעת של המשכילים שבעת ההיא, כלומר הזאת, יידומו.

2. כוכב נולד הוא הרי מה שמכונה בלימודי הספרות פאסטיש. חיקוי ריק של סגנונות עבר.

ולכן כוכב נולד הוא כמובן תופעה פוסטמודרנית. ולכן, כלומר גם לכן, החיוכים והכייף המודגש של אנשים כמו גל אוחובסקי וצביקה הדר הם בזויים כל כך. אין הרי על מה לשמוח באמת.  מלבד העובדה שאני (כלומר אוחובסקי לצורך העניין) בטלוויזיה. וזו סיבה קטנה מאד לשמחה.

3. הצעירים, כך אומרים, קונים וקוראים את יורם קניוק. מה זה. הילדים רק מחכים להיות כבר "צעירים" ולקרוא את קניוק. ממש מושכים אליהם את השנים שתבואנה כבר. מתעצמים לגבוה.

הנה עוד דוגמה לתעשיית הדימויים שפושה בספרות. זו דוגמה "חיובית" אמנם, "קניוק המתחבר לצעירים", אבל בכל זאת דוגמה להלך רוח פרסומאי שמאפיין את התרבות שלנו, הלך רוח "טרנדי", כפי שכתבה אורלי קסטל בלום, המאבחנת והחולה הגדולה בתרבות הפוסטמודרנית.

קניוק הוא סופר בעל זכויות. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. יצירת המופת היחידה בחיי שלא הצלחתי לסיימה אמנם. אבל יצירת מופת (בלי אירוניה).

את "היהודי האחרון" גם לא הצלחתי לסיים, אבל הוא אינו יצירת מופת בעיניי לעומת זאת.

כל זה לא סותר שיש כאן טרנד חזק שלא קשור לעובדות.

4. הפרוייקט של "ידיעות" של הוצאת 20 רומני מופת ישראליים מבורך חלקית. קודם כל, בגלל הרכב הרשימה שלעיתים הנו תמוה. יש גם משהו בורגני ומדושן עונג בפרוייקט הזה. ויש בו גם מהחלשת השדה הספרותי דווקא, כי בחירת הספרים נעשתה בעלטה יחסית, על ידי וועדה לא ברורה. יש בו גם מרוחה של הקנוניזציה של המודרניזם בשנות החמישים בארצות הברית, ניכוסו לטובת התעמולה של המלחמה הקרה, כלומר יש בו נימה פטריוטית לטנטית מרתיעה.

יש הרי הלך רוח דומה לפיפטיז בארה"ב בארץ היום (מקארתיזם), וזה לא נעים.

אבל יש גם צד שני.

5. יש סימנים של פשיזם באוויר: קמפיין נגד עובדים זרים ובעד ישראלים – קנייה כחול לבן כי "אתה עובד אצלי" עם מישהו שמזכיר בקולו את הרמטכ"ל בחיקוי של אסי כהן – קמפיין הסברה לישראלים כיצד יסבירו את מדינת ישראל לזרים.

אבל זה פשיזם שנובע מהנזק המצטבר של המדיה ותרבות המונים לא פחות ואולי יותר מאשר הנו פאשיזם אידיאולוגי. אלה, הראשונים, הפכו את הציבור ואת הציבוריות למטומטמים, קהים, הלומים, אדישים, עם תוקפנות עמומה המחפשת מוצא ופורקן.

אנשים טועים בהבנת הלך הרוח הפרוטו (כך?)-פאשיסטי הישראלי העכשווי. הוא בא מהמרכז הריק, מרוח "קדימה" האדישה והנייטראלית, ולא מהקצוות, לא מהמתנחלים האידיאולוגיים. זה פרוטו-פאשיזם "קר", אדיש, לא חם ולוהב.

יש לשים לב גם לקשר בין ניצני הפשיזם הזה למשרדי הפרסום שמעצבים אותו, לאידאולוגיה של הפרסום, שהנה כשלעצמה אידאולוגיה פשיסטית ואנטי-הומניסטית (עיצוב תודעת המונים, מסה של יחידים שמאבדים מהיחידיות שלהם).

6. גיליון "ספרים" של עיתון "הארץ" היום:

ביקורת שלילית על ספר ישראלי?

לא ב"הארץ". שלילי ב"הארץ" תחפשו בפוליטיקה. ב"ספרים" הרוח היא חיובית. מאד חיובית. זה יפה. מחמם לב. לפחות בשמורה אחת של התרבות הישראלית יודעים לפרגן! כן, לאהוב!

אבל לא על זה רציתי לדבר.

מודעה גדולה יש בעמוד האחורי של "ספרים" לרומן ישראלי עכשווי, "הנפשיים" של עמיחי שלו.

במודעה שורת שבחים המופיעים כציטוט מביקורות.

אבל אלה אינן ביקורות (למעט אחת). אלה חוות דעת פרטיות שניתנו לספר מפי אנשים שהסופר או ההוצאה ביקשו מהם לחוות דעה.  האנשים הללו קשורים, יש לשער, בקשרי ידידות עם המחבר. הקורא התמים אינו יודע כמובן שאלה אינן ביקורות. לפי תומו הוא מתרשם ששורת מבקרים שיבחה בעיתונות את הספר.

הנה עוד דוגמה בשורה ארוכה-ארוכה של זילות הביקורת. עוד דוגמה לסכנה, ובעצם למציאות, שבקריסתה של הביקורת הישראלית לרשת קשרים אישיים.

7. אנשים רציניים לא מתעניינים בבר רפאלי ובליאונרדו דיקפריו. אנשים רציניים צופים בפורנו.

אדורנו כתב כמדומני שתרבות ההמונים היא זנותית ומתחסדת בעת ובעונה אחת. אנשים רציניים לא צורכים את תרבות ההמונים.

הם או סופגים תרבות או צורכים פורנו.