1. המכתם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" מקבל משנה תוקף בדורנו. הגסים, הלא משכילים, הטיפשים, הלא מתוחכמים, אינם חשים ואינם חלים שהכל כבר נעשה ונאמר, שהאנושות מיצתה את עצמה, ניסתה הכל, היא סוג של חזרה חלולה על עצמה (כל זה מפרספקטיבה מסוימת, נכונה אמנם, אבל אפשר להסתכל על הדברים גם מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, המוציאה את הראשונה, כמו אפשרות קוונטית [?] אחרת).
זו אחת הסיבות לניצחון הגסות על הלא גסות, הבערות על החוכמה, בדורנו. חולשת הדעת של המשכילים שבעת ההיא, כלומר הזאת, יידומו.
2. כוכב נולד הוא הרי מה שמכונה בלימודי הספרות פאסטיש. חיקוי ריק של סגנונות עבר.
ולכן כוכב נולד הוא כמובן תופעה פוסטמודרנית. ולכן, כלומר גם לכן, החיוכים והכייף המודגש של אנשים כמו גל אוחובסקי וצביקה הדר הם בזויים כל כך. אין הרי על מה לשמוח באמת. מלבד העובדה שאני (כלומר אוחובסקי לצורך העניין) בטלוויזיה. וזו סיבה קטנה מאד לשמחה.
3. הצעירים, כך אומרים, קונים וקוראים את יורם קניוק. מה זה. הילדים רק מחכים להיות כבר "צעירים" ולקרוא את קניוק. ממש מושכים אליהם את השנים שתבואנה כבר. מתעצמים לגבוה.
הנה עוד דוגמה לתעשיית הדימויים שפושה בספרות. זו דוגמה "חיובית" אמנם, "קניוק המתחבר לצעירים", אבל בכל זאת דוגמה להלך רוח פרסומאי שמאפיין את התרבות שלנו, הלך רוח "טרנדי", כפי שכתבה אורלי קסטל בלום, המאבחנת והחולה הגדולה בתרבות הפוסטמודרנית.
קניוק הוא סופר בעל זכויות. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. יצירת המופת היחידה בחיי שלא הצלחתי לסיימה אמנם. אבל יצירת מופת (בלי אירוניה).
את "היהודי האחרון" גם לא הצלחתי לסיים, אבל הוא אינו יצירת מופת בעיניי לעומת זאת.
כל זה לא סותר שיש כאן טרנד חזק שלא קשור לעובדות.
4. הפרוייקט של "ידיעות" של הוצאת 20 רומני מופת ישראליים מבורך חלקית. קודם כל, בגלל הרכב הרשימה שלעיתים הנו תמוה. יש גם משהו בורגני ומדושן עונג בפרוייקט הזה. ויש בו גם מהחלשת השדה הספרותי דווקא, כי בחירת הספרים נעשתה בעלטה יחסית, על ידי וועדה לא ברורה. יש בו גם מרוחה של הקנוניזציה של המודרניזם בשנות החמישים בארצות הברית, ניכוסו לטובת התעמולה של המלחמה הקרה, כלומר יש בו נימה פטריוטית לטנטית מרתיעה.
יש הרי הלך רוח דומה לפיפטיז בארה"ב בארץ היום (מקארתיזם), וזה לא נעים.
אבל יש גם צד שני.
5. יש סימנים של פשיזם באוויר: קמפיין נגד עובדים זרים ובעד ישראלים – קנייה כחול לבן כי "אתה עובד אצלי" עם מישהו שמזכיר בקולו את הרמטכ"ל בחיקוי של אסי כהן – קמפיין הסברה לישראלים כיצד יסבירו את מדינת ישראל לזרים.
אבל זה פשיזם שנובע מהנזק המצטבר של המדיה ותרבות המונים לא פחות ואולי יותר מאשר הנו פאשיזם אידיאולוגי. אלה, הראשונים, הפכו את הציבור ואת הציבוריות למטומטמים, קהים, הלומים, אדישים, עם תוקפנות עמומה המחפשת מוצא ופורקן.
אנשים טועים בהבנת הלך הרוח הפרוטו (כך?)-פאשיסטי הישראלי העכשווי. הוא בא מהמרכז הריק, מרוח "קדימה" האדישה והנייטראלית, ולא מהקצוות, לא מהמתנחלים האידיאולוגיים. זה פרוטו-פאשיזם "קר", אדיש, לא חם ולוהב.
יש לשים לב גם לקשר בין ניצני הפשיזם הזה למשרדי הפרסום שמעצבים אותו, לאידאולוגיה של הפרסום, שהנה כשלעצמה אידאולוגיה פשיסטית ואנטי-הומניסטית (עיצוב תודעת המונים, מסה של יחידים שמאבדים מהיחידיות שלהם).
6. גיליון "ספרים" של עיתון "הארץ" היום:
ביקורת שלילית על ספר ישראלי?
לא ב"הארץ". שלילי ב"הארץ" תחפשו בפוליטיקה. ב"ספרים" הרוח היא חיובית. מאד חיובית. זה יפה. מחמם לב. לפחות בשמורה אחת של התרבות הישראלית יודעים לפרגן! כן, לאהוב!
אבל לא על זה רציתי לדבר.
מודעה גדולה יש בעמוד האחורי של "ספרים" לרומן ישראלי עכשווי, "הנפשיים" של עמיחי שלו.
במודעה שורת שבחים המופיעים כציטוט מביקורות.
אבל אלה אינן ביקורות (למעט אחת). אלה חוות דעת פרטיות שניתנו לספר מפי אנשים שהסופר או ההוצאה ביקשו מהם לחוות דעה. האנשים הללו קשורים, יש לשער, בקשרי ידידות עם המחבר. הקורא התמים אינו יודע כמובן שאלה אינן ביקורות. לפי תומו הוא מתרשם ששורת מבקרים שיבחה בעיתונות את הספר.
הנה עוד דוגמה בשורה ארוכה-ארוכה של זילות הביקורת. עוד דוגמה לסכנה, ובעצם למציאות, שבקריסתה של הביקורת הישראלית לרשת קשרים אישיים.
7. אנשים רציניים לא מתעניינים בבר רפאלי ובליאונרדו דיקפריו. אנשים רציניים צופים בפורנו.
אדורנו כתב כמדומני שתרבות ההמונים היא זנותית ומתחסדת בעת ובעונה אחת. אנשים רציניים לא צורכים את תרבות ההמונים.
הם או סופגים תרבות או צורכים פורנו.
תגובות
הרעה החולה היחידה לדעתי,העדר פיקוח על הערוצים המסחריים כשהערוץ ה2 משדר תוכניות (לפעמים)תרבות ב-2 בלילה או תוכניות נוראיות כמו נשות הטייסים וכ"ו פיקוח איננו אומר צנזורה אלא שהערוץ המסחרי יעמוד בהסכם הזיכיון
מסכים לכל דבריך, למעט אחד: גם "היהודי האחרון" הוא יצירת מופת.
כתבתי על הספר ב-1982 וסברתי ולאחר לבטים שאני מפרט במסה סברתי כך.
בזמן האחרון חזרתי ופירסמתי את המסה באתרו של אלי אשד. על דברי המקוריים הוספתי עתה באופן בולט הרהורים על הרהורי לפני 28 שנה.
אני רושם כאן את הקישור:
http://www.notes.co.il/eshed/65086.asp
גם ספרו לפני האחרון של יורם קניוק "על החיים ועל המוות" הוא יצירת מופת, פריצת דרך יוצאת דופן ב"זרם התודעה".
את "תש"ח" עדיין לא קראתי.
על החיים ועל המות הוא ספר מופתי
ממש לא מופתי.
יש בו קטעים יפיפיים אבל זה ספר שהוא פרימצ'ור היה צריך לנוח קצת לפני שהוא משוגר למדפים, לעבור חשיבה מחודשת ולהערך מחדש.
חבל.
נראה לי שהבנתי את הכל חוץ מהעניין של הפורנו. למה בעצם אנשים רציניים צורכים פורנו? יש משהו רציני בפורנו? או יש פורנו רציני? או יש רצינות פורנואית?
לאסתי,
ב"על החיים ועל המוות" קריאתך לוקה בחסר.
שום פרימצ'ור (אולי עדיף לך להגיד בוסרי?) ושום בטיח.
תודה על דבריכם והערותיכם.
לדרור – אין חובה לצרוך פורנו, חלילה. אבל התכוונתי שהתרבות הכללית, "הנורמטיבית", היא תרבות פתיינית, של טיזינג אינסופי. זה גם המקרה של "בר" ו"ליאו", שממשיכים ללוותנו כמו משחק מקדים אינסופי שאף פעם לא נגיע בו לסיפוקנו. כולם יודעים למה כלה נכנסת לחופה, ובר למדורי הרכילות. במקרה הזה עדיף לגמור עם זה כבר, ולא לשתף פעולה.
אבל יש עוד עניין, שראוי למשהו רחב יותר מאמרת הכנף שלי. יש משהו בפורנו שמאתגר את כל הבניין התרבותי, בהנחה שאנו מבינים את התרבות כסובלימציה. כביכול אומר הפורנו: למה לך סובלימציה, הרי לך הדבר האמיתי. זו סוגיה קריטית שמצריכה כתיבה נרחבת, ואולי אכתוב עליה בעתיד.
ובלי קשר, פעם התחלתי לקרוא ביקורת ספרות מאד מעניינת של סוזן סונטאג על יצירות פורנוגרפיות. זו הייתה ביקורת ספרות פר אקסלנס על פורנוגרפיה ספרותית פר אקסלנס (על "סיפורה של או." ועל סיפור "העין" ועוד). אולי אחזור ואקרא במסה המעניינת הזו שהפסקתי לקרוא מטעמים טכניים ואכתוב עליה פעם.
מעניין. אשמח לקרוא הרחבה בנושא.