על "בטוב וברע", של נילי לנדסמן, הוצאת "חרגול"

הרומן מתחיל בלוויה. זו קלישאה לפתוח בסוף. אבל מהפתיחה השחוקה הזו במוות, הרומן קם עד מהרה לתחייה.

המוות הפותח הוא מותו של יוסף, שנפטר ספק מאירוע לב ספק מהתאבדות. יוסף הוא פרודהּ של שלומית, בת ארבעים ושלוש. השניים היו נשואים כעשרים שנה ולהם שתי בנות. שתי האופציות שהוזכרו לסיבת מותו נובעות כאחת מלבו השבור של יוסף על כך ששלומית, אהבת חייו, עזבה אותו. שלומית היא הגיבורה המרכזית של הרומן, המתרחש במהלך השנה שאחרי מותו של יוסף. סיפורה, בהתאם, הוא היחידי המסופר בגוף שני ("הנה את באה, קרבה והולכת"). ואילו בגוף שלישי מסופרים סיפוריהן של דמויות המשנה. בין השאר, סיפוריהם של שמואל, אביו רודף השמלות של יוסף, וסיפורה של מעיין, חברתה הטובה לשעבר של שלומית שאהבה את יוסף אך ניהלה רומן דווקא עם אביו. על אף שאין בידול סגנוני מספק בין הדמויות, הרי שהרומן מתזמר את סיפורי הדמויות היטב.

שלומית ויוסף חיים בשולי תנועת הניו-אייג' הישראלית. אחרי שהשתתפו בקבוצה רוחנית (שווא בחי"ת) חלוצית, שניסתה להקים קיבוץ רוחני (כנ"ל) בגליל, ולהחיות כך גם את המסורת הסוציאליסטית הדועכת, נותרו מחלומות החיים האלטרנטיביים רק ההתמכרות לגראס והסירוב להתברגן. גם דמויות המשנה ברומן קשורות באופן כזה או אחר לתנועה הרוחנית הישראלית, וניתן לקרוא את הרומן, לפיכך, כרומן ריאליסטי כן על אודות הניו-אייג' הישראלי.

שלומית עזבה את בעלה לטובת חבר כריזמטי בקהילה הרוחנית בה היו השלושה חברים. ברגע של קרבה למאהבה, רגע ששלומית בוחנת אותו בביקורתיות במבט-לאחור, הדריך אותה אותו חבר בפרקטיקה רוחנית ידועה. אני מעוניין להתעכב מעט על הרגע הזה: "ואת נזכרת איך ישבתם יחד, אז, כשבאת אליו כדי להילקח וסיפרת לו על הגוש הזה שרובץ בתוכך, אטום, חסום, סתום. איך הוא ביקש ממך להתבונן בגוש הזה, לא להרחיק אותו ולא לטפח אותו, למשש אותו בעיני רוחך כמו שממששים חתיכה של בד (…) ולנשום. להמשיך לנשום ולהתבונן". בפרקטיקה הזו טמונה מורכבות מעניינת, על סף סתירה פנימית: הוויתור על ה"אני" לטובת התבוננות שלווה ונטולת-רצייה, מעצים באופן פרדוקסאלי את ה"אני" הזה, בדיוק משום שה"אני" הופך להיות מושא לצפייה. במילים אחרות: האדם הרודף והחושק הופך, לעתים, בהשראת הניו אייג', לאדם היושב בלוטוס, המתבונן בעצמו ולפיכך לאדם הנרקיסיסטי. אני משתמש במילה "נרקיסיסטי" לא בהכרח במשמעות שלילית. נרקיסיזם, כמו כולסטרול, מלמדים אותנו הפסיכולוגים, יכול להיות טוב ויכול להיות רע.

מה שהופך את הקטע שציטטתי לבעל משנה חשיבות, הוא שהנרקיסיזם הזה, ההתבוננות העצמית שמעודדות פרקטיקות מסוימות של הניו אייג',  קשור הדוקות לא רק למילייה בו מתרחש הרומן,  אלא גם לז'אנר בו הוא כתוב. הז'אנר הזה, ז'אנר "הרומן הפסיכולוגי", מושתת על ניתוח דקדקני של תחושות ובנות-תחושות. השיא הגאוני של הז'אנר הוא "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, שבו ניתוחים של גווני רגש משתרעים על פני עמודים ארוכים. הז'אנר הזה הוא למעשה נרקיסיסטי בייסודו. הנה, למשל, אותה שלומית, הנמלטת מביתו של אותו מאהב: "ורק אחרי שאת מתרחקת, נוסעת באיטיות במורד ההר, את יודעת להגיד לעצמך שמה שעכשיו מתרחש בתוכך זו תאונת שרשרת מזוויעה שבה רגש מתרסק ברגש, ואת נותנת בהם שמות – העלבון, הזעם, האימה והפיכחון". נרקיסיזם במיטבו.

הנרקיסיזם הזה יוצר מגבלה מסוימת של הרומן. במהלך הקריאה נזכרתי במערכון של "החמישייה", שבו קרן מור מספרת לנו בקול מתנשם על הפרידה מבן זוגה, שקם ככה סתם והלך, בלי לומר מילה, וכמה זה נורא. בסיום של המונולוג המתנשף צץ שי אביבי ומפטיר: "לא היה להם מרלבורו". לשלומית אמנם יש יותר הצדקה מקרן מור לטעון שחיי הרגש שלה סוערים, אבל בסופו של סיפור,  סיפור חייה בנלי למדי: חיי נישואין שהאהבה בהם תמה. התחושה כאן, לעיתים, היא של התפעלות עצמית מתנשפת מחיי הרגש וסערות הנפש, התפעלות שצידוקה לא ברור עד תום (ואף התבשמות של הסופרת מיופייה של הגיבורה קיימת כאן שמעוררת אי נוחות).

אבל הנרקיסיזם גם הופך את הפרוזה של לנדסמן לבעלת אותה מתיקות צוּפית ייחודית, שקוראי פרוזה טובים תרים אחריה בתשוקת יניקה. רק אמנות הפרוזה היא בעלת הפוטנציאל למתיקות הייחודית הזו, המורכבת מהתוודעות אינטימית אל קודש הקודשים, אל קפלי הנפש של הזולת, ומתוך ההתוודעות הזו אל צפונותיו של הזולת, חזרה פלאית של הקורא אל עושר תחושותיו שלו. הצוף הנדיר הזה מצוי כאן. כאמור, נרקיסיזם במיטבו.  

ב

הגישה של הרומן לתנועה הרוחנית הישראלית אמפאטית, אינטימית וביקורתית בו זמנית. זו גישה ראויה לשבח. ביקורת מעניינת שעולה מהרומן כלפי הניו-אייג' היא אוזלת ידו של הניו אייג' להתמודד עם דיכאון חריף, אותו דיכאון לתוכו נפל יוסף. קריאה מרקסיסטית של הרומן תציין לעצמה כי שלומית ויוסף מרשים לעצמם להיזרק ככה מכיוון שהוריהם אמידים. העידן-החדש מצריך לעיתים כסף-ישן. לנדסמן ערה גם לעובדה הזו ולא מטייחת אותה וזו נקודה נוספת לזכותו של הרומן הזה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: