1. ערוץ 10 כסמל לניוון ישראלי: חוסר היכולת להמריא, ההיתקעות בין הפינס מקדימה לנשות הטייסים מאחורה.
(טשטוש ההבדל בין הערצת טייסים להערצת סלבריטאים, כלומר בין פטריוטיות ורצון להשתייך לסגידה לזוהר נוצץ וריקני, ל"רצון להשתייך" מזן אחר; עליית זן בני האדם הדומים לזוחלים, כפי שמתאר זאת וולבק, בעלי האיבר הגדול והמוח הקטן, על חשבון "הזקנים החכמים", לונדון וקירשנבאום).
2. האזנה בגלגל"ץ לשיר "אלטרנטיבי" משולה לגילוי שנחשף לעיניי פעם על כך שאת הסרט העדין "הדוור" (אם זכרוני אינו בוגד בי) הפיק תאגיד אמריקאי גדול על ידי חברה-בת כ"סרט עצמאי", "אלטרנטיבי". בהשמעה של שיר "אחר" בגלגל"ץ יש חשיפה של הקונספט "האלטרנטיבי" כחלק ממנגנון שיווקי, והתחושה לא נעימה. קצת כמו סחרחורת ובחילה שמובילות להקאה בגין התוודעות לרקבון מוסרי.
3. השחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם.
שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.
אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.
4. הבעייה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים שלא מחזירים לך חום ומבט. קצת כמו לצאת עם נסיכה יפהיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להשיב חום, לעשות לך.
ספר משיב לך חום מכיוון שהוא זקוק לך נואשות על מנת להגשים את חומריותו. אם לא תקרא את המילים על הדף הן ייוותרו מילים על דף ותו לא.
לא, זה לא מדויק. הרי גם בטלוויזיה התוכנית זקוקה לצופה ועלה שנופל ביער ואיש לא ראה כאילו לא נפל.
ההבדל הוא אחר. בספר אתה אקטיבי, ממילים על דף המוח שלך צריך לכונן עולם ומלואו, ולכן לא אכפת לך עם הדמויות מחבקות אותך חזרה. קצת כמו אותו מאהב שתשוקתו מדריכה אותו והוא פועל להשגתה וקרירותה של הנסיכה אינה נוגעת בו. להפך, קרירותה היא סוג של חולשה: הוא כרגע הפועל – היא הפאסיבית.
ואילו צופה הטלוויזיה פאסיבי, מייחל למבט מהנסיכה האקטיבית מולו על המסך, מייחל לשווא. מתכווץ, דוהה, מתנדף, מול המסך הקורן, הזוהר, המתפשט.
ועדיין, צריך חידוד.
5. סרטו של פולנסקי על פי הספר "סופר הצללים" של רוברט האריס זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בברלין. את פולנסקי אני מאד אוהב ואת הספר "סופר הצללים" שיבחתי פה בבלוג מאד, בלי לדעת (בזמן הקריאה, לפחות) על כך שפולנסקי בחר בו לצורכי עשיית סרט.
6. אני מקווה מאד שההאשמות כנגד יצחק לאור יתבררו כלא נכונות. לאור הוא כנראה אדם לא נעים או חביב במיוחד, ואת חלק מדעותיו אני לא אוהב, בלשון המעטה. אבל דמויות כמוהו, לא אופורטוניסטיות, אינטלקטואלים בשיעור קומתו, נחוצים מאד בעולם הרוח המדולדל והמשעמם של ישראל. נחוצים ומעטים. תהיה זו אבדה גדולה אם ההאשמות תתבררנה כנכונות ואם נאבד פעילות של איש רוח חשוב כתוצאה מהפרשה הזו.
מבקר חופשי 
תגובות
יש לי שאלה די כללית על סעיף מספר 1. זו שאלה שכבר הרבה זמן מטרידה אותי ואולי עכשיו זו ההזדמנות לשאול –
אם אני לא טועה, רולאן בארת היה זה שהחל לנתח פרטים מינוריים לכאורה בתוך התרבות, והראה איך הם למעשה מגלמים משהו עמוק יותר. זו מתודה שרבים וטובים משתמשים בה גם בימינו, ונשאלת השאלה מתי באמת אפשר "להאמין" להפשטה הזו? ומה בעצם הטענה? למשל, כאן – האם הטענה היא שבאופן לא מודע, מנהלי ערוץ 10 יוצרים את העדפה שאתה מתאר? האם משהו גדול מהם גורם להם לבחור את בחירותיהם? או שאולי זו בכלל לא השאלה, ועצם העובדה שאפשר להפשיט את המצב הזה לכדי האמירה עמוקה יותר, היא זו המאפשרת לעשות את ההפשטה? כלומר, לא משנה כיצד נוצר המצב והאם הוא נוצר באופן מודע או לא מודע, הרי שעכשיו המצב קיים וניתן לנתח אותו?
סליחה? אתה בכלל יודע מה זה אופורטוניסט ומיהו שוקן ומהו "הארץ". עבור הפרוטות משם ויחסי הציבור והפרסומת גיבורך המדבר על צדק חברתי משרת את אבי אבות ההפרטה. על חוזה קיבוצי ב"הארץ" כבר שמענו. ?בצד אחד לאור שטרסלר שוקן בצד שני דימרקר והצדקנות המטפטפת. או רגע, יש בכלל שני צדדים.
למי עוד חוץ ממך יש ספק בהאשמות שבהן הואשם לאור?
הדרך היחידה לממש את מה שאתה מבקש זה שלאור יתבע את כל העולם על הוצאת דיבה. אין למילה "תקווה" דבר וחצי דבר עם הכחשה או אימות הנאמר. עצם העובדה שלאור חבריו ידידיו ושותפיו לעשיית והפצת רוע ואופורטוניזם – דבר על ציפר. נמנעים מתביעת דיבה מוכיחה אשם
איש לא הכחיש את הנאמר על לאור, איש לא הכחיש את גסות הרוח והתעמרות בנשים, איש לא הכחיש מגע גוף כפוי על נשים. "איש רוח חשוב". כמה יפה העברית- איש החושב בעשיית רוח. איזה מין תירוץ להצדקת מה שהאיש נאשם בו.
כאישה צעירה וכקוראת ותיקה שלך, אכזבת עמוקות.
כאב לי לקרוא את הפוסט הזה. מזעזע.
כמה עצוב שגם כאן,גם אתה, כמו הרבה אנשי רוח, מותיר מרווח עיקש בין התיאוריה האידיאלית למעשה.
אם אין אתיקה, אם אין מוסר, אז כל הספרות וכל האמנות היא לא יותר מאבק.
השאלות שהעלית מעניינות אולם במקרה דנן הן מיוצרות. ערוץ 10 משדר מדי יום טלנובלה שמצטיינת בעיקר בזיו מראה גיובריה, ושקיצצה את לונדון וקירשנבאום ברבע שעה, ובנוסף משדר מדי יום כמעט את תוכניתו של גיא פינס. לא צריך להיות רולאן בארת בכדי לטעון את מה שטענתי בסעיף 1.
ערוץ 10 ופרנסיו החליטו להזביל (מלשון זבל).את הערוץ
ובאופן עקרוני לגבי ביקורת תרבות: יש טענות במשלב חזק ויש טענות שהן כמעט טיעונים אסתטיים על התרבות. תלוי בהקשר. ניסוח קצת מעורפל, בהזדמנות אולי אבהיר יותר.
לא ממש הבנתי את הטיעון כלומר ההשוואה שעשית בין דמות בטלביזיה לבין זו שבספר. כל מעשה יצירה זקוק להקשבה צופה קורא הרי היצירה מתהווה בתווך שבין הקהל ליצירה, ברמת מורכבות כזו או אחרת ובאופן קוגנטיבי שונה בהתאם למדיום. אולי מה שגורם לך לחוש איזשהו ניכור הנושב מהדמות הטלביזיונית היא העובדה שכל מצולם בקולנוע ובטלביזיה הוא קונקרטי וגם כל "דמות" שם היא למעשה אדם קונקרטי: ג'וליה רוברטס היא תמיד ג'וליה רוברטס גם אסי כהן ולא משנה איזה "דמות" הם מגלמים גם קרי גנרט יהיה תמיד *הוא* קרי גרנט. אני חושבת שבטלביזיה אפקט הקונקרטיות הרבה יותר אנטגוניסטי ומעורר תהיות והשגות, הטלביזיה יושבת לנו ממש בתוך הבית, בתוך המרחב האינטימי שלנו והקונקרטיות של "הדמויות" המתרוצצות בתוך הקופסה שנמצאת בקן שלנו הפרטי בלי שהן מעניקות לנו ולו שביב מבט והכרה בנו הממוקדים בהם ומרגישים "כלפיהם" אוסף רגשות, זו יוצרת בנו תחושת אי נחות כבדה לעיתים, שיכולה להיות אף קשה ומקוממת. החוויה הקולנועית שונה במהותה כבר מיום היוולדה שכן מדובר באולם שבו יושבים עשרות אנשים בחושך וצופים במסך גדול זה סיפור אחר לגמרי והיחסים עם הקונקרטי שעל הסמך, שיכול להיוולד ממנו גם משהו מופשט כמו אצל טרקובסקי למשל, שונים, גם אם מדובר בסרט סתם בידורי לא משנה מה
צר לי כי התאכזבת ממני. אבל אולי התאכזבת מוקדם מדי…
בוודאי ובוודאי שהתנהגות מוסרית קודמת לענייני ספרות ואמנות.
בוודאי ובוודאי שאמירות פוגעניות כלפי נשים הן מעשה פסול.
קל וחומר שניצול של יחסי מרות ברורים הוא מעשה שלא ייעשה.
קל וחומר בן בנו של קל וחומר מעשה אונס.
ועם זאת, יש להבחין בחדות בין אינוס למעשים האחרים, בין ניצול יחסי מרות להטרדה מינית, וכן בין הטרדה מינית לסוג של הפרעת טורט, או קללנות.
במקרה דנן, א. יש לי תחושה שמטשטשים במודע את ההבדל בין הרמות השונות: הטרדה מינית, ניצול של יחסי מרות (מושג חמקמק) ואינוס.
ב. יש תחושה של "עליהום".
אם אכן יש מעשים פליליים יש להגיש תלונה במשטרה ושם הם צריכים להתברר ואם יתברר שאדם חטא שום שיר טוב שכתב לא יסייע בידו. אבל כאן טרם התברר הדבר.
בטשטוש בין אונס לניצול מרות ולהטרדה מינית כמו גם ב"עליהום" יש יותר משמץ של מקראתיזם, איבוד קנה מידה, טהרנות רודפנית ופניקה מוסרית.
גם מקריאת הסיפור שפורסם ברשת לא השתכנעתי ממנו שהוא אינו נופל לקטגוריה של אי הבנה טרגית בין גברים לנשים. האישה חוותה את המעשה כאונס, חווייה שהותירה בה צלקת נוראה, אולם הגבר שלא שמע "לא" לא חווה זאת כאונס.
ענייני שמועות הן דבר נסוכן מאד. "הכולם יודעים שהוא הרי וכו'" זה דבר מסוכן. אם יש נפגעות הרי שיש לעודדן להתלונן במשטרה. אם אין מתלוננות הרי שאי אפשר להרשיע אדם ללא משפט ועל סמך שמועות ו"כולם יודעים".
ושוב אדגיש: אם אכן היו מעשי אינוס או מעשים פליליים אחרים שתופענה תובעותיהן מייד ואם תתברר צדקתן שום זכות ספרותית לא תעמוד לאיש.
אבל כל עוד לא קורה הדבר מותר לקוות שהחשדות יתבדו
בקשר לפראג: אולי הקשבה לגירסה השנייה הלא מוכרת, והשונה מאוד של השיר תחזיר לך את היראה, או לפחות את העניין.
http://www.youtube.com/watch?v=H1ZUxBJJap4&feature=related
או הגירסה המקורית – לא מתוך האלבום "פוזי" אלא בהקלטה מפסטיבל הזמר העברי 1969
מנחה, יצחק שמעוני:
http://www.youtube.com/watch?v=DkVN06co9wc&feature=related
אני לתומי סבור שאריק מחזיק מעמד הרבה יותר טוב משלום, אלבומים כמו "מזל גדי" שלהם תרם חנוך רק את יכולת הכתיבה וההלחנה שלו, חזקים ורלוונטים הרבה יותר מהאלבומים ה"חשובים" של חנוך, תקשיב לדוגמא ל"כהה כהה" בביצוע של אריק איינשטיין, עם העיבוד הגאוני של אלכס וייס, כמה עומק , כמה אפלה יש בביצוע הזה, הביצוע ה"ישראלי" של חנוך, לעומת זו, הוא פשוט, דלוח.
הנה אריק:
http://www.youtube.com/watch?v=-mSvkkDGme8
והנה חנוך:
http://www.youtube.com/watch?v=7N6MMnhPjwk
אולי האסוציאציה לרולאן בארת עלתה בעקבות השימוש שלך במונחים ספרותיים, כמו סמלים או "תחבולות ספרותיות" כמו הנגדות וטשטוש הבדלים.
תודה על הלינקים אעיין בהם בהקדם. ככלל, הביצועים של איינשטיין לשירים של חנוך טובים משל חנוך, בזה אני מסכים. אבל יש הרבה יוצאים מן הכלל: ילדים של החיים (ייתכן ואני בדעת מיעוט כאן), כמה טוב שבאת הביתה ועוד.
אבל לגבי מכלול יצירתם חנוך רלוונטי, לגבי באופן אישי, הרבה יותר מאיינשטיין. וזאת למרות שהוא נהיה כל כך אופנתי וקונצנזוס לאחרונה שבא להקיא.
אני מתנחם בפינות מסוימות של "רק בן אדם" שאני מקווה שיישארו נחלתם של מעטים(:
כפי שציינתי בסעיף עצמו העניין עוד דורש חידוד. אני מנסה כבר כמה שנים לעשות פנומנולוגיה של קריאה לעומת צפייה במדיה ויזואלית (הערת יפה על ההבדל בין טלוויזיה לקולנוע). זו סוגייה מורכבת ואני מגשש בה עדייןאחר דרכי.
עושה רושם שהסיפור להיוותר אמביוולנטי, כלומר, אף אחת מהמתלוננות בכתבה לא עומדת כנראה להגיש תלונה, וזה ייוותר כאיזשהי אות קין מהבהבת על מצחו של האיש. אם הדברים אפילו מעט נכונים, הדבר הטוב היחיד שיכול לצאת מזה הוא הפסקת ההטרדות לאלתר. אם זה לא נכון, אז צריך לעשות פּוּס אחד גדול ביחסים בין גברים לנשים בישראל ולהבין מה אנחנו למען אהבת ישו מנסים להשיג פה ביחד.