על "שלושה גשמים", של אלה יבלונסקי, הוצאת "מודן"

ב"שלושה גשמים" שלוש נובלות. בראשונה, הכתובה בגוף ראשון, רופאה מנתחת מוזעקת מחתונה לחדר הניתוחים ומהרהרת בדרכה לבית החולים ובחזרתה ממנו ביחסיה עם אחותה התאומה, פסנתרנית מוכשרת שאצבעה נקטעה וקטעה את הקריירה שלה, וביחסיה עם בן זוגה. השנייה, הכתובה בגוף שלישי, פורשת את יחסי הידידות הנרקמים בין שתי צעירות תל אביביות, האחת "ילדת פריפריה", מלצרית המחכה שהחיים יתחילו, השנייה, "בת של רב חובל", צעירה מיוסרת שאמה התאבדה. הנובלה שלישית, שוב בגוף שלישי, מספרת על עיתונאי-שטח ישראלי וצלמת שעלתה ארצה מאוקראינה, היוצאים לצ'רנוביל להכנת כתבה לרגל עשרים שנה לאסון הגרעיני שאירע שם.

"ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו", אמר קהלת. זו הבעיה של "שלושה גשמים", הגודש.

מבחינה תוכנית, הסופרת משדכת בכל נובלה שני סיפורים או יותר, משדכת באופן לא טבעי, כמעט בכוח. יש בנובלות כמה עלילות מקבילות שמציאותן יחד אינה הכרחית. בנובלה הראשונה, למשל, לא ברור הקשר בין הקטעים העוסקים ביחסים עם בן הזוג של הרופאה לתיאור הניתוח אליו היא מובהלת. גם הפלאש-בקים לילדוּת, היחסים עם האחות התאומה וקטועת האצבע, שמיועדים להבהרת משיכתה של הרופאה למקצועה, מותירים רושם של הדבקה מלאכותית. הפגישה המקרית בין שתי הצעירות, בנובלה השנייה, היא בדיוק זאת, מקריות שמשדכת שני סיפורי חיים לא קשורים. בנובלה השלישית, הטובה מבין השלוש, המכילה כמה תיאורים חזקים של האסון בצ'רנוביל, חוזרת אותה תבנית של עושר מופרז ומלאכותי. המפגש בין העיתונאי לצלמת מאפשר לדחוס שתי ביוגרפיות בכרטיס אחד. אבל הכוונה של הסופרת ליצור סיפור עשיר באמצעות המפגש הזה חשופה.

עושר השמור לרעתה של הסופרת הוא העושר הלשוני. "שרה בוכה על הימים שנשפכו לביוב (…) על הימים הרדומים, המרוקנים מגעגועים, השורטים כפירורים יבשים, ימים שתמיד חשבה שהם רק נזלת חולפת שחטפה בתחנת מעבר אל הימים האמיתיים". כמה מטאפורות יש כאן לזמן שחולף ללא תכלית? לפחות שלוש (ימים כמו מים הניגרים לביוב, כמו פירורים יבשים, כמו נזלת) אם לא שש (ימים כמו אנשים ישנים, כמו אנשים מרוקנים, ימים כהמתנה בתחנה רכבת). ועוד דוגמה: "אימא מעולם לא עשתה דברים מהר, היו לה מאה סוגים של תנועות נחשיות נטולות קרעים. משיכות של מכחול על פני הבד, עקבות של מזחלת שלג, נזילה של גוש חמאה על צנים חם". הסופרת לא סבורה, כך נראה, ש"יותר זה פחות". 

הגודש הלשוני הזה, באופן מוזר, שוכן בצד אי רגישות לשפה, הניכרת פה ושם: "היא השאירה את הברווז בתפוזים האהוב עליה באמצע" ("באמצע", סלנג שמשתרבב פתאום); "שרה הייתה עדיין שקועה בלילה הקודם שבו בחורה בשם ברבי נתקעה לה לחיים" ("נתקעה לה לחיים", סלנג עילג שלא ברור אם הסופרת יודעת שהוא כזה); "היא לא יכלה לתאר לה שאנשים חשקו בה מתוך הדחף…של שמירת החומר" (הכוונה ל"שימור החומר"?).

בתוך העושר המיותר הזה, הלשוני והתוכני, נחבאת סופרת רזה שיודעת להתבונן בבני אדם ויש לה מה לומר אודותיהם. אבל הסופרת החטובה והשרירית טובעת במשמני פרוזה.     

 

"שלושה גשמים" מבטא את אי ההבנה שנפלה, לטעמי, בביקורת שנמתחה בעשור האחרון על "הכתיבה הרזה". אי הבנה, שתוצאותיה ניכרות בכמה וכמה ספרי פרוזה מהשנים האחרונות. "כתיבה רזה" אינה טובה או רעה כשלעצמה וערכה תלוי בנסיבות. הביקורת על "הכתיבה הרזה" מוצדקת במקרים בהם א. "הכתיבה הרזה" אינה תוצאה של בחירה, אלא פשוט תוצאה של אוצר מילים מוגבל העומד לרשותו של הסופר או של חירשות ואטימות לשונית שלו. ב. "הכתיבה הרזה" חושפת דלות לשונית שהיא גם דלות תוכנית, עולם ונפש מצומצמים, של הסופר. במקרים בהם בוחר הסופר במודע ב"כתיבה רזה", אם כיוון שהפואטיקה שלו היא לקונית (קצה הקרחון של המינגוויי, שמותיר תשע עשיריות מתחת למים), או בגלל שהזירה שבחר לתאר במדויק היא עילגת ודלת לשון, "הכתיבה הרזה" יכולה להוליד יצירות מופת. תוצאת הביקורת השטחית על "הכתיבה הרזה" הולידה בעשור האחרון "כתיבה שמנה" גרועה. סופרים המנסים לחפות על כך שאין להם מה לומר בהררי מלל, במילים יפות, בעושר מטפורי ועוד. התוצאה היא לא רק שעמום אלא זילות. כששופכים מלל ל"שוק" הספרות, בדומה להדפסת כסף בלי חשבון, התוצאה היא אינפלציה – ערך המילים יורד.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: