דבר מוזר קרה. לפני שפתחתי את ספרו של אסף ענברי, ייתכן והמסאי המעניין בארץ היום, חששתי מספר של מסאי, כלומר עתיר רעיונות מקוריים, אבל מוגבל מבחינה ספרותית, חסר את היסוד הקונקרטי של הפרוזה, את מלאכת הפיתוי של האמנות הערמומית והארצית הזו, המנוגדת לישירות, להפשטה ולחומרה של המסה. כשחתמתי את הקריאה בספר, מצאתי את הספר חי ונושם מבחינה ספרותית, אבל מבחינה רעיונית לא פורץ דרך.
ענברי המציא ז'אנר חדש: ביוגרפיה של מקום. ברומן שלו יש "דמויות", יש "גיבורים", אבל, למעשה, הגיבור הראשי הוא מקום. זה רומן על הולדתו חייו ומותו של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שהופך ברומן לישות אורגנית ושחייו גם נמשכו פחות או יותר כחיי אדם, שימי חייו, כמאמר משורר תהלים, "שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". ענברי, שאינו חוסך ביקורת על הקיבוץ ושעמדתו כלפיו היא אירונית (ועל כך בהמשך), מסכים עם אבות הקיבוץ בנקודה חשובה אחת: הקולקטיב יותר חשוב מהאינדיבידואל. הקולקטיב יותר מעניין, לכל הפחות מן הבחינה הספרותית.
בתולדה של מה שנראה כתחקיר רציני (ושהסתייע בחוש לתיעוד עצמי של חברי הקיבוץ מראשיתו), מגולל ענברי את הסיפור מתחילתו לסופו: לידה, קבוצת נערים בני עשרים המקימים ברוסיה שלאחר המהפכה את תנועת "השומר הצעיר" הרוסית, עלייתם ארצה בעלייה השלישית, הוויכוחים האידיאולוגיים והעבודה המשותפת ברחבי הארץ (בניית עפולה, למשל), ההתיישבות בחצר כינרת ואחר כך בעמק הירדן, מלחמת העצמאות ובלימת הסורים, הפילוג בתנועה הקיבוצית ביחס לברה"מ, השגשוג בשנות החמישים ותחילת הששים כשהקיבוץ הפך לכמעט "עיירה" והיה אחד משלושת הקיבוצים הגדולים בארץ, היווצרות הסדקים האידיאולוגיים הראשונים, המהפך, ההפסדים האדירים בבורסה ותוכנית ההבראה שנכפתה על הקיבוץ בשנות השמונים, ההפרטה, מוות. הקווים הגדולים הללו ממולאים בפרטים ניואנסיים חשובים. תהליך ההיסדקות, למשל, זוכה למבט מקרוב. הסדק הראשון, מצביע ענברי, התרחש כבר בשנות החמישים: מעבר לתלושים בהם יכול היה כל חבר לקבל "אספקה קטנה" מהמכולת, לפי טעמו. סדק אחר הוא המעבר מדמוקרטיה ישירה (אסיפת הקיבוץ) לדמוקרטיה ייצוגית, סדק נוסף הוא חלוקת השילומים מגרמניה והאי-שיוויון שהיא הולידה, וסדק נוסף הוא הכנסת שיטות ניהול קפיטליסטיות למפעל העץ המשגשג של הקיבוץ. אבל התחקיר המדוקדק לא הופך את הספר למחקר היסטורי מייגע ולא פוגם בהנאת הקריאה. גם בגלל שענברי, כאמור, הפך את הקיבוץ ל"דמות" שאנחנו קוראים את קורותיו כמו שקוראים עלילת-חיים, גם כיוון שענברי תומך את סיפור הקיבוץ בסיפורן של כמה דמויות מוליכות, שהוא עוקב אחרי חייהן, וגם בגלל השנינה, האירוניה וההומור שהרומן משופע בהם (ואפילו משופע מדי; לפרקים ניכר המאמץ לשעשע). והנקודה הזו, האחרונה, מובילה לעמדה הרעיונית של הרומן.
הטון של ענברי הוא טון של מה שניתן לכנות אירוניה אמפאטית. הסיפור מסופר מעמדה של מי שכבר יודע את סופו של הסיפור ולכן מבטו על תחילתו ומשכו של הסיפור הוא מבט אוהד-משתאה, מתפעל-משועשע, מכבד-לועג. הדמויות נראות אקסצנטריות אך נוגעות ללב, וחייהן הם סוג של קומדיה מנקודת המבט המאוחרת של המספר (לא כפי שהם חיו את חייהם בפועל; הם חיו את חייהם, יש לשער, כמונו ממש, כ"סוגה עלית" או מלודרמה קורעת לב). הטון האירוני הזה, שעשה בו שימוש גם אמיר גוטפרוינד ב"העולם, קצת אחר כך", ניכר כבר בהצגת "הגיבורים הראשיים" בפתח הרומן: "לסיה ('גלילי') – מייסד התנועה. בחור שמנמן במכנסי רכיבה וקסקט כחול עטור צלב כסף. יתום מאם. קורא היסטוריה צבאית. מתעמק בקרב פילים שנערך בפלשתינה בשנת 217 לפנה"ס".
וזו החולשה הרעיונית של הרומן. כי היחס האירוני הזה הוא דרך המלך של הדיון הציבורי ביחס לקיבוץ בעשורים האחרונים. וגם אם זו הדרך היחידה להתייחס היום אל ההרפתקה הקיבוצית, ענברי אינו מחדש כאן. ברומן של ענברי, בפרפראזה על אמירתו המפורסמת של ניטשה: אין פרשנות (חדשה), רק עובדות.
אבל ניתן גם לטעון שיש כאן שיתוף פעולה עם העמדה ההגמונית היום. הסוציולוג זיגמונט באומן כתב שאחד ההישגים הגדולים של הקפיטליזם בשלהי המאה העשרים היה להבנות את הבחירה שעומדת בפני האנושות באופן הבא: או קפיטליזם או שעבוד. אין דרך שלישית. גם בספר של ענברי, המבוסס עובדתית באופן מעורר הערכה והמהנה לקריאה, אין אלטרנטיבה להווה הקפיטליסטי. במורשת הקיבוץ לא ניתן להשתמש, אלא לראותה בלבד.
מבקר חופשי 