סבתי ז"ל הייתה אשת אידיאלים. חלוצה דתית בת ליטא, שעלתה לארץ בראשית שנות השלושים ונדדה עם המשפחה שהקימה בהתיישבות העובדת, הדתית והחילונית, מנסה, לא בהצלחה מרובה, להוציא לחמה מהארץ (בוטנים, באחת הפעמים).
סבתי עיינה מאד טכנולוגיה חדישה, ובעצם את המודרנה בכלל. הטכנולוגיות החדישות נראו לה חשודות. חשודות בהשחתה. למעשה, היא וסבי הקדימו את זמנם, בכך שפיתחו דישון אורגני למטע שלהם, מתוך עוינות לדשנים הסינתטיים.
פעם אחת, מספרת האגדה המשפחתית, ניסה אביה של סבתי – רב נאור, אורבני, רך ומלא הומור, שלא חלק עמה את סלידתה מנוֹחוּת – לשכנעה לקבל מידיו מקרר. סבתי סירבה. אם כך, הציע בערמומיות אביה של סבתי, אקנה לך מקרר לכל הפחות לאותם שבועות בשנה שאני מתארח אצלך. אני איני יכול לחיות ללא מקרר. בשאר הזמן עשי עמו מה שברצונך. השתמשי בו כארון, מצדי. סבתי ניאותה. אבל בניגוד לכוונתו הערמומית של אביה, אכן השתמשה במקרר רק כשבא לבקרה, משום כבודו, ובשאר הזמן עמד המקרר שומם ומנותק.
בהשראת סבתי, אני מהרהר רבות בעת האחרונה בשתי תופעות היסטוריות שונות, אך קשורות ביניהן. האיסיים – אותן כתות שהחליטו בדמדומי בית שני לנטוש כליל מאחוריהן את הציביליזציה היהודית הקורסת ולהתרחק להן מהמולתה אל המדבר. הלודיסטים – אותם פועלים באנגליה שבראשית המהפיכה התעשייתית ניסו להיאבק בה על ידי השמדת המכונות החדישות שייתרו את עבודתם. שתי התגובות הללו נראות לנו תמהוניות, קיצוניות ואף פתטיות ("לודיזם" אף הפך לשם תואר להתנהגות נוגדת-קדמה ופתטית), ממש כשם שסירובה של סבתי לקדמה ובידולה מהחברה הסובבת אותה, יכולים להיראות.
אבל, ככל שחולפות השנים, אני חש שהפתרון שנראה הפתטי והקיצוני ביותר הוא, לעתים כך נדמה, המוצא המכובד והשפוי. דבר-מה גדול מקולקל בחיים החברתיים העכשוויים, ו"הקדמה" הטכנולוגית שמלווה ומפעילה אותם מסייעת לכך.
למעשה, החברה והטכנולוגיה קשורות ביניהן באופן הדוק. בניגוד לתיאוריות המדברות על הבידוד החברתי שמאפשרת ומעודדת הטכנולוגיה (טענה שזכתה לקריסטליזציה ברומן המשובח של יזהר הר-לב, "פובידיליה"), "הקדמה" הטכנולוגית – האינטרנט, הסלולרי, הטלוויזיה – מסייעות, לטעמי, לחישולו עד מחנק של "החברתי".
בכל אופן, ההתפתחויות החברתיות המודרניות והטכנולוגיה שנלווית אליהן הופכות בעיניי, יותר ויותר, את האופציה האיסיית והלודיסטית (מנוסה מהחברתי וויתור על מנעמי "הקדמה" הטכנולוגיים) לאפשרות קורצת.
אני רוצה להביא דוגמה מהיום, שעוררה אותי לכתוב את הפוסט הזה. הדוגמה אינה קשורה להתפתחות טכנולוגית אלא ממחישה את הספירה החברתית המעוותת שמקיפה אותנו עד מחנק.
שליח "ידיעות אחרונות", צדוק יחזקאלי, נפצע קשה בגרוזיה, בעת סיקור הקרבות המתחוללים שם. "ידיעות אחרונות" היום הקדיש את עמודי השער שלו, עמודים רבים, לסיפור הפציעה הזה.
כעת, הקרבות בגרוזיה גבו אלפי קורבנות, הם מאורע היסטורי עולמי שייתכן שמסמן את חזרתה של "המלחמה הקרה". ואילו ב"עיתון של המדינה" הפך הסיפור ההיסטורי הזה לסיפור אישי "מרגש". הסנטימנטליות, השטחיות והמניפולציה הללו אינן תופעה יחידאית, כמובן. "החדשות" הפכו כבר מזמן לטלנובלה הגדולה ביותר בישראל. כפי שלחיצת היד שלא הייתה בין אולמרט לאסד העסיקה את הטלוויזיה כך גם פציעתו של יחזקאלי (ואני מאחל לו כמובן רפואה שלמה מכל הלב). ההיסטוריה מעובדת לסיפור רגשני, "אנושי", פרסונלי ואינפנטילי.
אני אזרח במדינה ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שלה. מול תיעוד פרטני ומרכזי כזה של "אירוע" שאינו אירוע חדשותי למעשה, אני חש ניכור נוראי. כיצד אמור אדם אינטליגנטי לנהל את חייו בחברה שטופה בהבלים כאלה? מה על ישראלי חושב לעשות מול תופעות מרכזיות מקבילות, באופן כזה או אחר, באמצעי המדיה רבי העוצמה שלנו, המייצרים לנו את "החברתי" באופנים כאלה? והאם, מתגנב כמובן הספק, רק אתה צודק וכולם-כולם טועים? כי הרי אט אט, הופכת המדיה כולה, מוויינט עד "הארץ", מ"מעריב" ועד לגלגל"ץ, מקצה הסקאלה ועד קצה, למכונת בידור ויח"צנות שטחית, מטמטמת, רעשנית ונגועה באינטרסים. ללא שיח ביקורתי, כן, נטול אינטרסים, מתוחכם, בוגר, דעתני.
מבוכה פנימית כזו, עלי להודות, מעודדת מחשבה "איסיית" ו"לודיסטית". יש דבר מה גדול ממך שמעוות בציוויליזציה המקיפה אותך. המדבר – קורץ. האפשרות של האי – קוסמת.
מבקר חופשי 
תגובות
מסכים עם כל מילה, אני מהרהר בכך בעצמי, פחות או יותר, מדי פעם, בשטחיות, בהבלים, והחדשות ב-ביביסי אינן כאלו, לדוגמא, שם מדברים לעומק יותר, מנתחים נושאים ומציגים יותר דקומנטריה
"דבר-מה גדול מקולקל בחיים החברתיים העכשוויים, ו"הקדמה" הטכנולוגית שמלווה ומפעילה אותם מסייעת לכך."
וזה לא רק כמובן לענייני תקשורת וטלויזיה אלא בכלל בהרבה נושאים כמו עבודה, יחסי עובד מעביד, תנאי מחיה, פערים חברתיים, שכר לעומת הוצאות, קפיטליזם צרכני דורסני, חברות גדולות לעומת עסקים קטנים וכ"ו וכ"ו
פוסט מעולה
לא שראיתי את ידיעות אחרונות, אבל מתוך התיאור שלך נדמה לי שהעיתון השתמש בפציעה של צדוק יחזקאלי – לא רק כדי לספר סיפור אנושי, אלא גם, אולי בעיקר, כדי להעביר את המסר האולטימטיבי שהעיתון הזה נמצא ומדווח מכל מקום – כולל מחזית הקרב.
שהרי עיתון ששולח את "חייליו" אל חזית האש, ואחד מהם נפגע, הוא עיתון רציני ומשודרג מכל בחינה (או שלפחות כך צריך להאמין).
יוענק לידיעות אחרונות רקע אדום מתחת לכל סקופ.
אפשרות של אי הוא ספר מצויין (בעיניי) של סופר שאני אוהב לקרוא למרות תסכוליו ותפיסותיו שלא תמיד אני מסכים איתן.
עכשיו ללא קשר לאפשרות של אי, המספר הכללי של ההרוגים, תיאור מהלכי המלחמה והגורמים לה לא יכול להביע מהי מלחמה באותה עוצמה שתמונה של גבר בוכה על גופת אחיו יכולה. זה מוסכם, אני מניח. באופן דומה, סיפורים על מלחמה מרוחקת, חשובה ומשמעותית וקשה ככל שתהיה, אינם מקרבים את האדם למחלמה כמו סיפור על מישהו שמשתייך לקבוצה אליה הוא שייך שנפגע באותה מלחמה, ואפילו לא לקח בה חלק פעיל. הנה המלחמה פוגעת גם במישהו מאיתנו ממש, שסך הכל ניסה לבצע את עבודתו.
אז אולי יש בזה מן השטחיות, אולי מן הפורנוגרפיה, אבל רגש הוא הדרך הטובה ביותר ליצור זיקה ועניין בסיפור שאחרת ישאר יבש, קר ומנוכר כמו ספר היסטוריה.
לעניין הטכנולוגיה, אני מסכים חלקית לדברים, אבל זה עניין לדיון אחר.
זה אומר שמוטלת עליך יותר אחריות, אתה צריך לברור את מקורות המידע שלך. להתעלם מהכל היא הבחירה הקלה ביותר. בתור מי שעוסקת בתחום איזוטרי (כמיליארד סינים) כבר מזמן למדתי לא לסמוך על ספקי החדשות הראשיים.
תהליכי המודרנה (או הפוסט-מודרנה, במקרה דנן) אכן מובילים להדגשת התפל והחבאת העיקר בסיקור אירועים של מדיניות חוץ, ולא רק.
מצד שני, ללא אותה מודרנה, לך לא הייתה את האפשרות לכתוב בלוג שמתעסק בזה.
פרישה למדבר לא תשנה כלום, רק תהפוך את חייך לקצת פחות סנבלים.
האופציה היחידה היא תרבות נגד. פוסט כמו זה הוא פוסט של תרבות נגד, במידה מסוימת.
המסקנה היא שמוטל עליך להמשיך לעשות מה שאתה בין כה כבר עושה.
על הערותיכם השונות.
לאיתי – לטעמי, החדשות לא צריכות ליצור "זיקה ועניין". אלא לתת מידע.
אני מסכים לזה שהחדשות צריכות לתת מידע, אך על מנת שהעברת המידע תהיה אפקטיבית, כלומר על מנת שמישהו יקלוט את המידע, יש צורך לגרום לו לרצות לקלוט את המידע המסופק ויצירת זיקה/עניין/רגשות זו דרך טובה לעשות זאת. כך אנשים שאחרת לא היו מגיעים למידע המסופק או לא היו מתעניינים לשמוע אותו/לקרוא אותו (והרי המידע נמצא וזמין בזכות הטכנולוגיה וכל שצריך הוא להושיט יד ולתפוס אותו, אם רק רוצים בכך), יודעים היכן גאורגיה ושמתרחשת שם מלחמה ומה זה בדיוק אבחזיה ואוסטיה. כך לפחות נראה לי, על פי ההגיון, אולי למעשה הם מתעלמים מהמידע ונשארים רק עם ה"רכילות", אבל אם כך הדבר אז לא הפסדנו דבר, שכן מי שרוצה במידע משיג אותו מי שלא לא ושלום על גאורגיה.
על הפאתוס, אבל דווקא בלוג כשלך, שאגב מנצל את תהפוכות הטכנולוגיה לצרכיו, הוא הוא האי שאתה מדבר עליו. לא במובן של נתק ובריחה כמובן, אלא בחשדנות שאתה מפנה כאן לבון טון התקשורתי ובעיסוק שלך בעניינים שאינם בוטנים וגרעינים. בשבילי, לפחות, זאת גלולת הרגעה, והלוואי שתמשיך בשבילך ולא תנדוד לאיזה מדבר. כי אחרת נישאר עם מה שקורה בהארץ – אמאלה.
התכוונתי ל"תמשיך בשלך"
תודה על דבריך החמים.
עצוב וכל כך נכון
לא זוכר מי אמר: מוות של אלפים (מליונים) הוא סטטיסטיקה, מוות של אדם בודד הוא טרגדיה… ואידך זיל גמור
לא שומעת חדשות.
מזדהה כל כך עם תחושת הניכור הזאת, עם התסכול – זה הרי אינפנטילי בטירוף, איך יכול להיות שזה השיח הציבורי?
הזכרון שלנו – האינטלקטואלי והריגשי – מתקצר לאט לאט.
בסוף נדע רק להזיל דמעה אוטומטית בעת קריאת כתבה ובסופה נשכח הכל.
טוב שאתה שם אצבע על זה. זה מחזק את השפיות פה, נראה לי.
הלואי שזה ייעצר מתישהו.
לא?
האם "מעריב" נקי מההאשנות שאתה מטיל על ידיעות ? ממש לא.
אריק, אתה יורק לבאר שאתה שותה ממנה וזה בסדר , כולנו ככה, עבדים לעולם מעוות קפיטליסטי ומנוכר, כי אין לנו ברירה וממה בדיוק נתפרנס על אי מדברי בודד?
מי שאומר אמת מואשם בהעדפת 'מעריב' או נענה – כי במשטר חברות הענק הטלויזיה וגרורותיה בשלטון, בדברי נאמן השלטון כ'יוסי', שטרור המדיה מתאים לו מלידה.