מבקר חופשי

במערכת ספרותית בריאה היתה מאיה ערד סופרת אחת מתוך כמה במיינסטרים הישראלי. במערכת כזאת היו מתפרסמים בישראל מדי שנה בין עשרה לעשרים רומנים כתובים היטב, העוסקים בנושאים שווים לכל נפש אבל באופן אינטליגנטי מאוד, כמו ספרה של ערד. אבל המערכת הספרותית הישראלית אינה תקינה, והרומן של ערד, לפיכך, מתגבה לו מעל רוב-רובם של הרומנים הישראליים שרואים כיום אור.

 

"תמונות משפחה" כולל שלוש נובלות הכתובות כולן בגוף שלישי. הראשונה מספרת על גבר רווק, בשלהי שנות השלושים שלו, מתרגם מוערך של שירה, בן של משורר מנוח רב השפעה, שאחותו למחצה מצד האם, צעירה ולהוטה, מבקשת ממנו, לאימתו, שיחווה את דעתו על יצירת הביכורים שלה. הנובלה השנייה מספרת שוב על גבר רווק, באמצע שנות השלושים שלו, מיוסר, נוקשה ו"פוץ" כמו קודמו, ישראלי העובד בבוסטון בחברת היי-טק, המתאהב שם נואשות בבתה הישראלית הזוהרת של חברתו החדשה של אביו. הנובלה השלישית מספרת על טיול בר מצווה לפריז של אם גרושה ובנה הרודן והתובעני, שהכסף אינו מצוי בכיסם והם מתארחים לפיכך בבתי מכרים ברחבי העיר. בנובלה האחרונה, בניגוד לקודמותיה, זוכות הדמויות לחסד-ההשתנו[שורוק]ת בעקבות התנסויותיהן.

 

חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא, שחש כמו ילד שעוקב בדריכות אחר אומנותם של סנדלר, נגר או תופרת מיומנים. דוגמה אחת למיומנות כזו – מהסיפור הצורב ביותר בקובץ, על איש ההיי-טק האובססיבי באהבתו חסרת הסיכוי, שמחמיץ בינתיים קשרים פוטנציאליים ונשאר תקוע עם אמו המרירה – היא השימוש המושכל של ערד בפעלים שבאים במקום המילה "אמר" בדיאלוגים. "שידלה", "נזעקה", "תמהה", "נבהל" וכן הלאה. השימוש בפעלים הללו משמש לדיוק ולהדגשה, אבל גם לאירוניה. "'מחר-מחרתיים נכיר לך אותה', התלהב אביו" (עמ' 93). התלהבותו של האב מחברתו החדשה מוצגת כמופרזת ומביכה (את הבן) באמצעות הפועל "התלהב", המיותר בהקשר. "'רציתי שם חדש, מודרני. שם בלי שום מטען. שם שמח…'", מספרת האם לבנה ההיי-טקיסט, והוא נכנס לדבריה, "'כמו ירון', השלים" (עמ' 113). ה"השלים", המיתמם וה"נייטרלי", מבטא באופן אירוני את קוצר רוחו הכמוס של הבן מפטפטנותה של אמו.

 

השלד הפסיכולוגי המוצפן מתחת לבשר הדשן של הסיפורים מפעיל את הקורא, מעורר אותו להדליק את הרנטגן הרדום בו, ושכל כך מעט סופרים יודעים להפעיל אותו. כך הקריאה הופכת לפענוח מלהיב של חידה. בסיפור על המתרגם מתברר, למשל, שאת יחסו המבטל כלפי אחותו ויצירתה הוא למד מאביו המשורר, שהתייחס בדיוק באותו אופן אליו ואל שירי הבוסר שלו.

 

גם האמירות האירוניות המעודנות שערד שותלת בנובלות שלה מדרבנות את הקורא לצאת לצוד אותן. ילד הבר-מצווה החמדן מסיק בקל וחומר שאם המארחת הפריזאית הענייה שאירחה אותם בלבביות בדירתה נתנה לו חמישים יורו מתנה, סביר שמארחיהם הבאים, העשירים, ייתנו הרבה יותר. מסקנה זו מתגלה כמוטעית, כמובן. האהובה הלא-מושגת של איש ההיי-טק מתגלה בהמשך כדיכאונית ושקרנית פתולוגית, גילוי שמאיר באור אירוני את תגובותיו הראשוניות כלפיה. האחות המתלהבת מספרת לאחיה המתרגם שהיא קוראת הרבה. "'החיים כמשל!' צחק צחוק של השתאות. 'מישהו עוד קורא את זה?'. לא, אף אחד לא קורא את זה, סיפרה בגאווה. בקושי מצאה עותק בחנות ספרים משומשים" (עמ' 22). כאן האירוניה נחשפת לקורא ולדמות בסיפור בו זמנית, על חשבון דמות אחרת. ולעתים מצוי בספר פשוט הומור חכם. למשל כשהאב מעיר השכם בטלפון את בנו באמריקה: "כמה פעמים הסביר לו שבאמריקה מוקדם יותר, והוא כמו סירב לתפוס. כאילו לא ייתכן שישראל מקדימה את אמריקה במשהו" (עמ' 119).

 

הציטוט האחרון מוביל לאחד הנושאים החשובים העולים מספרה של ערד. לא פחות משספרה עוסק ביחסים במשפחה הגרעינית (ומכאן שמו), ערד משרטטת בו כלאחר יד את השינויים העצומים שעוברת החברה הישראלית. באופן חסר תקדים בספרות הישראלית מצויה בספריה התרפקות נוסטלגית-עוקצנית על הזעיר-בורגנות הישראלית הנמוגה והולכת, זו הקרתנית אך הנוגעת ללב (לעתים, ההתרפקות הזאת נעשית באמצעות אזכורי מאכלים "קלאסיים": ריבת "עסיס", שוקולד "השחר העולה", מרגרינה "גולדבנד"; לעתים באמצעות ביטויים ארכאיים: "עוגה משגעת"; לעתים באופן ישיר: באמצעות המפגש הראשוני עם נתב"ג 2000 הנוצץ). מצד אחר, כמה מגיבוריה נטועים בעולם קוסמו-פוליטי. למעשה, ערד מציגה את המעמדות החברתיים החדשים, אלה ה"גלובליים" (איש ההיי-טק, למשל) לעומת אלה ה"לוקליים" (האם, עובדת סוציאלית, ובנה), כפי שניסח זאת הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו על הגלובליזציה: "חופש התנועה (…) הופך במהירות לגורם הריבוד העיקרי בתקופתנו" ("הקיבוץ המאוחד"; תרגום: גרשון חזנוב). הריחוק של "הגלובליים" מ"הלוקליים" משפיע לרעה, לעתים נדירות, גם על הסופרת עצמה, שמכנה את רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב "שדרות קינג ג'ורג'" (עמ' 41), או שמכנה את מכונית הקאלט הישראלית "כרמל רום", במקום "רום כרמל" (עמ' 71).

 

כאמור, יש בקול המספר של הנובלות חדווה הנובעת מנינוחות של בעל מלאכה. בכך מזכירה ערד את א.ב. יהושע (לא בשיאיו, לשם היא עוד לא הגיעה). הנינוחות הזאת קשורה גם להסתייגות מכל סוג של קיצוניות (בדמויות, בעלילה). אבל, בניגוד לרומן ממוצע של א.ב.יהושע, יש תחושה שלמספר – למרות מראית העין של עמדה אוהדת, גם אם אירונית וסונטת – פחות אכפת מדמויותיו, ויותר משהוא אמפתי הוא כמו-אמפתי.

 

 

 

ולהלן הביקורת על "שבע מידות רעות" שפורסמה ב"מעריב" ב – 2006

 

ראשית, בואו ננקה את השולחן. באפיגרף המתריס לרומן שלה, ציטוט מברנר שלועג למי שסבור שרומן עברי צריך לעסוק דווקא בחיים בארץ, ביקשה מאיה ערד להדוף מראש האשמות שהרומן שלה מתרחש כולו בארצות הברית (ואולי להדוף האשמות על כך שהסופרת עצמה איוותה לה מושב בחו"ל). ברור שערד צודקת: ספרות טובה יכולה להיכתב על כל נושא ומקום שבעולם. ואם ערד בחרה לכתוב רומן ריאליסטי-מוראלי-קומי בגוף שלישי על התמודדותם של ארבעה אקדמאים צעירים על משרת הוראה נחשקת באוניברסיטה אמריקאית, הרומן שלה צריך להישפט לא על פי בחירת הנושא אלא על פי הטיפול בו. בכלל, השאלה על הלגיטימיות של נושא "לא-ישראלי" אנכרוניסטית ומשעממת, ואפילו מנקודת מבט פטריוטית; כיוון שאם הרומן טוב, ממילא מתחזקת גם הספרות העברית, והצלחתו-הצלחתנו.

 

אבל לאור ההתרסה של ערד – ההרמה להנחתה, למעשה – מתבקש להיות נוקדן ולציין שריחוקה הפיזי של ערד מהעברית-הישראלית וקרבתה לאנגלית-האמריקאית אינו נעדר השלכות, אמנם מעטות, על הרומן. "תעשי את זה שלושה", אומרת אחת הדמויות שמצטרפת להזמנה במסעדה למלצרית (עמ' 49); "שומר אותך בכושר" אומרת דמות אחרת, תוך השמטה אופיינית לאנגלית של ה"זה" (עמ' 243). ויש עוד דוגמאות. ואם נתרץ בדוחק את הביטויים האלה, המתורגמים מילולית, בכך שערד רוצה להעביר לנו מטעמה של השיחה המקורית, הרי שלא ייתכן אפוא, ממה נפשך, שביטוי תלמודי למהדרין כמו "צער בעלי חיים", ישתרבב לדיבור אנגלי-אמריקאי (עמ' 88). וקל וחומר שביטויים מאונגלזים כמו "מלאה בהבטחה" (עמ' 157), "תיתן להם אישור, הרגעה" (עמ' 159) ועוד, אינם יכולים להיות קבילים בשפה של המספר העברי הכל-ידוע, גם אם היא שלובה בתודעה של דמויות דוברות אנגלית.

 

טוב, כעת כשהשולחן נקי אפשר לערוך אותו ולומר שהרומן של ערד הוא הישג ספרותי מרשים מאד. ארבע דמויות מתמודדות על משרה בחוג להיסטוריה של המדע באוניברסיטת רדווד היוקרתית. אלן מקנלי, אקדמאי יסודי אבל איטי ומנומנם; יואב עברון, ישראלי מזהיר, ישיר וחצוף; לינדה מורנצ'ק, אקדמאית בינונית וביישנית, אבל בעלת יכולת גאונית לעורר ולגלות אמפטיה; והרביעית, האתנחתא הקומית, אנה-בל לי – ששמה האקזוטי הוא סירוס של שם סבתה חנה-ביילה ליטווינסקי – אקדמאית רופסת, אבל אמביציוזית בטירוף וכזו שיודעת כל מה שצריך לדעת על הרעפת חנופה. מולם אנחנו מתוודעים בפרוטרוט לשלושה מאנשי הסגל: יוהנה פהלר, אקדמאית מבריקה, תוקפנית ונוקשה; דאג פישר, חוקר כושל, שיוהנה נאבקת להוציאו לפרישה מוקדמת; ליסה בנדר, אקדמאית בינונית שכורעת תחת העבודה התובענית ומפנטזת על פרישה. ההישג הבולט של ערד נמצא במבנה המפתיע של הרומן. עד אמצעו בנוי הרומן כמו ואריאציה על רומן בלשי כשבמקום לגלות מי הרוצח אנחנו סקרנים לגלות מי יזכה במשרה ושבו הפענוח זהה לפשע (הזכייה במשרה) ושניהם נדחים לסוף. כמו ברומן בלשי אנחנו מתכוננים מראש, והדבר נאמר במפורש, שהמועמד המפתיע ייבחר לתפקיד. לכן מה רבה הייתה ההפתעה כשבאמצע הרומן נבחר דווקא זה שהיה סביר מאד שייבחר! כשהתגלתה הבחירה הצפויה וערד פנתה לתיאור נפתולי אהבתו הפתטית ומכמירת הלב של פישר לאחת המועמדות חשבתי שהרומן עומד לקרוס. אבל אז התגלתה ערמומיותו המרשימה של מבנה הרומן כשבאופן מבריק ומשכנע "פותחת" ערד את ההתחרות מחדש. לתחושת המבנה המוקפד והמשוכלל תורמת גם שורה של רמזים שערד שותלת בתחילת הרומן (במי יוהנה, נסיכת הקרח, מאוהבת, למשל) ושמוצאים את פתרונם באלגנטיות מאות עמודים בהמשכו. עוד הישג מבני הוא יצירת עולם של כפילים והשתקפויות: האם לינדה היא כפילתה של ליסה? האם יואב כפילה של יוהנה? וכדומה.

עד כאן המבנה. אבל סגולותיו של הרומן רבות. ראשית, ערד מציגה דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי-קומי-סאטירי, של עולם האקדמיה. למשל, יואב המלמד את אלן הנאיבי את סודות המִחְזור האקדמי: "כולם עושים את זה, איך יש לי שמונה עשר מאמרים?" (עמ' 43). למלאות הדיוקן הקונקרטי-קומי תורמת שורה של דמויות-משנה אופייניות: המתרגל האמביציוזי והממורמר, ראש המחלקה החלקלק והדיפלומטי, מזכירת החוג העצלה שעסוקה בענייניה האישיים.

 

הישג לא מבוטל, למרות הנפילות המועטות שהוזכרו, הוא השפה: מוגבהת קלות אך קולחת, ססגונית לעתים אך מדודה ומלוטשת.

 

לא התפעלתי מ"מקום אחר ועיר זרה", ספרה הראשון של ערד, ספר חינני ומעניין צורנית, אבל מעט ילדותי ונעדר תוכן בעל משקל. אבל "שבע מידות רעות" הוא כבר סיפור אחר. רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, מלוטש ופקחי.

 

אבל יש אבל. לכאורה הייתי צריך להציב בראש שורת הישגי הרומן את העיצוב הפסיכולוגי של דמויותיו, שהוא ללא ספק מפורט ואמין, ואת האמירה שיש בו כלפי האקדמיה. אבל הסיבה שאינני עושה זאת קשורה לבעיה שמרחפת כצל מעל הרומן. הרומן של ערד מענג ופקחי מאד, אך האם הוא גם "עמוק"? אין ספק שערד מעמיקה לעתים לחדור לפסיכולוגיה של דמויותיה. הדוגמה המרשימה ביותר היא התיאור המפורט של הקנאה הכוססת ביואב כשמתגלה באוניברסיטה מישהו, ולהכעיס ישראלי, חכם אפילו ממנו. אבל בשרטוט חלק מהדמויות ערד פוסעת בשבילים כבושים. יוהנה (האוסטרית!) הקפדנית, יואב (הישראלי!) החצוף, אנה-בל (היהודיה!) העסיסית והבעלבוסטית, אינן דמויות אוריגינאליות לגמרי.

 

גם האמירה ההגותית המקופלת ברומן כנגד עקרותם של האמביציוזיות והקרייריזם האקדמיים

נחווית כנרכשת מספרים – מספרים טובים, אמנם – אבל לא פרי הסתכלות עצמאית ב"חיים". לעודף התרבותיות שייכת גם החלוקה ל"שבע מידות רעות", הלקוחה מהתיאולוגיה הנוצרית, שנראית לי מאולצת ולא מוסיפה במיוחד.

 

הביטוי הפרוזאי ביותר של המצב הפוסט-מודרני בספרות הוא התחושה ש"הכל כבר נאמר". בין הנציגים הבולטים של דור ילידי שנות השבעים ניתן לאתר כמה אסטרטגיות להתמודדות עם התחושה הזו. דרור בורשטיין בחר להפוך את ההתייחסות לבעיה עצמה ללב מעשה היצירה שלו. ערד בוחרת פשוט "לכתוב כמו פעם" אבל לעשות זאת על נושאים רעננים. זה בהחלט מצליח בעיקרו של דבר, אבל לעיצוב הפסיכולוגי ול"מסר" של הרומן מתלווה ניחוח דקיק של אי-מקוריות. דווקא מפני שערד משחקת עכשיו בליגת-העל והפכה לאחד הנציגים הבולטים של דורה, צריך לדקדק אתה בזה.