מיומנו של מבקר ספרות (מהארכיון)

 

היום בבוקר שוב התעוררתי בחמש. משאית של הוצאת "גוֹדש" חנתה מול ביתי ונהגהּ, בתרגולת הידועה, משך במכשיר הזה (איך קוראים לו? מאז שהתחלתי לקרוא ספרים למחייתי ומלים באלפיהן מזדמזמות במוחי אני מתקשה לאתר את המלים הפשוטות ביותר), שְמטֶה את האחורה של המשאית (ואיך קוראים לו?), ועשרות ספרים החליקו במורד השיפוע המתכתי מול חזית ביתי. התעוררתי מהרעש, מתקשה מעט לנשום בגלל ערמת הספרים שעל חזי והרומן הפתוח שעל פני ונחיריי, וגיששתי אחר המשקפיים שלי שהוטמנו אמש, אני משוכנע, אי שם בינות ערמת הספרים שעל שידת הלילה. בדרכי למקלחת, נתקלה בוהני בערמה של ספרים שהבטחתי לבת זוגי לסלקם כבר לפני חודש (או שהיה זה לפני שנה? סדרי הזמנים שלי משובשים לחלוטין. האם היה זה על רקע תקופת המנדט? האם נשמעה זעקתה של בת זוגי מתוך הדמדומים של אירופה הגוססת שבין המלחמות? או שבת זוגי זעמה עלי בכלל בעתיד, במציאות מנוכרת בה אהבה ורגש אינם קיימים?). בכל אופן, הערמה הזו צריכה להסתלק כיוון שהיא חוסמת כעת את השביל הצר היחיד שנותר למעבר בין חדרי הדירה. כמו במשחק "סנייק" שבטלפונים הסלולרים, "אכילת" הספרים שלי מצמצמת מאד את יכולת התמרון בדירה. את הדירה הזו בחרנו אי אז משום שקירות הסלון שלה היו ספונים בספריית עץ גבוהה; ספרייה שקשה מעט לראות אותה היום מבעד לערמות הספרים המתעצמות לגבוה.

את מברשת השיניים שלפתי ביד ימין מתוך אחד הספרים שעל השיש, בעוד ידי השמאלית אוחזת במקום בו הפסקתי לקרוא בספר, ובתום הצחצוח השבתי את המברשת למקומה. שפתי מים לקפה פילטר. את המים אני מרתיח באש הניזונה מספרים גרועים ("ספרי בישול", אני קורא להם בהומור מבקרים עצי), ואת הפילטר אני מסנן בעזרת דפים מספרים שאינם הדוקים מספיק לטעמי. לאחר השתייה אזרתי כוח להדוף בכתפי את דלת ביתי ולספור בלב עד שתיים, עת אשמע את קול הצניחה וההתרסקות של ערמת הספרים שבפתח, שהונחה שם בידי שליח מאחר בנשף. בעיניים שמתקשות להיפתח דידיתי במדרגות, פותח את ארונות החשמל בדרך למטה מעשה שיגרה, שמא הוטמנו בהן ספרים, וכשהגעתי למטה עמסתי על עצמי, בידיים נסוכות תנומה, את הערימה החדשה של הוצאת "גודש". ברחוב, החשוך עדיין, נצנצה הסיגריה של הנהג שנשען למנוחה על דלת המשאית הפתוחה וענה בקשר: "כן, כן/ אני כבר בדרך למנחם בן". הנהנתי לו לשלום בסנטרי, כיון שידי היו תפוסות בספרים והבטתי בדרכי חזרה בנוגות בתיבת הדואר, שהתמלאה בהודעות של אותן הוצאות סוררות שחוסכות על חשבוני בשליחים ומריצות אותי לדואר פעמיים ביום.

לקחתי אתי ספר או שניים ויצאתי למכון הכושר. לאחרונה פיתחתי דרך לאמוד את ערכו של ספר על פי כמות הזמן שהוא מצליח להסיח את דעתי כאשר אני על ההליכון. ספרות גרועה תסב את תשומת לבי לשעון שעל ההליכון כעבור דקות ספורות ואילו ספר טוב ישכיח ממני את הזמן למשך רבע שעה ואולי יותר. אני אף חושב להתחיל לבקר ספרים באופן הבא: "החדש של עמוס עוז הוא רומן סביר. תשע דקות על ההליכון מבלי להסתכל בשעון".

כששבתי הביתה היום כבר עלה ואחרי המקלחת ירדתי עם שניים שלושה ספרים לבית הקפה השכונתי. אני משתדל לא להביט לצדדים כשאני מתיישב בבית הקפה הזה, הפופולרי בקרב כותבים למיניהם, כיון שאינני בטוח שהאיש שלידי, המלצרית או החתול המפונק שמסתובב בין רגלי הלקוחות אינם במקרה סופרים שכתבתי עליהם אי אז ואי שם ביקורת לא אוהדת. כתוצאה מכך יצא לי בקפה שם של בחור רציני המרוכז בקריאה; מוניטין שזוכים לחיזוק בעקבות המבט המזוגג והמנותק שאני שולח בזהירות אל החלל כאשר אני נח לרגע. אולם האמת היא שהמבט הזה הוא מבט של אימה וחוסר אוריינטציה שהחזרה מהקריאה למציאות הכאוטית והלא-כרוכה מעוררת בי בחודשים האחרונים. אני מנחם את עצמי בכך שההתרגלות לעולם המובנה של הספרות רק מעצימה את התחושה המשותפת לכל אדם חושב ורגיש בימינו; התחושה שהמציאות מורכבת מדי, נזילה מדי, סואנת מדי ולא מפוענחת.

בדרך חזרה מהקפה עוצרים מולי בחריקת אופנועיהם השליחים. בזה אחר זה הם מעמיסים על ידי את ספרי ההוצאות השונות – "ספריית נרטיב", "עם כותב", "מֶלֶל", הוצאת "להפך" החתרנית – ושועטים אל המבקר הבא. בפתח הבית, אני מבחין בקורת רוח, ממתינים לי צמד המובילים הרוסיים החסונים. אני מסייע להם בהעמסת הספרים ושלושתנו יוצאים אל אחת מחנויות היד השניה הקרובות לביתי. בחודשים האחרונים אני מדלל באופן שיטתי את ספרות האיכות בחנויות היד השנייה בתל אביב כאשר אני מחליף את הספרים הבינוניים והגרועים שביקרתי במיטב הספרות העולמית שמכונסת במדפיהן.   

אחר הצהרים יש לי פגישה עם הפסיכולוג. חיי הנפש שלי נהיו סבוכים במיוחד מאז נוספו להם מאות ואלפי דמויות בדויות, אך משמעותיות, ומאז שאירועים בדויים, חלקם טראומטיים, נשזרו בביוגרפיה שלי לבלי התר. אנחנו עובדים על "חילוצו של אריק הלטנטי, אריק הילד הבור, האידיוט החביב שלא קרא ספר מימיו", מתוך "אריק המבוגר, אריק הקורא הכפייתי המתוסבך והמעצבן שלא משלם בזמן", כניסוחו. בעקבות הקריאה בעמוד ארבע מאות ושבע של אחד הרומנים עלתה בי תובנה חשובה הנוגעת לחיי שרציתי לדון בה עמו, אולם קודם לכן היה עלי לספר לו את עלילת הרומן. בחלוף חמישים דקות חלפה הפגישה כשאני רק בעמוד שלוש מאות.

בדרך חזרה לביתי צעדתי בשדרת רוטשילד והרהרתי בקנאה באנשים שעבודתם אינה עושה שמות בראשם כמו עבודת מבקר הספרות. אולם פתאום סוג הקנאה הזה זכור היה לי במעומעם מאיזשהו רומן שקראתי וניסיתי להיזכר איזה הוא.

את שעות הלילה הקדשתי שוב לקריאה. כרגע אני קורא שבעה רומנים. עלילתם היא כדלקמן: בספרו, "1967", מתאר תום שגב עולם עתידני של רובוטים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. איש, מלבד פיליפ מרלו, הבלש, לא מצליח לפצח את הפסיכולוגיה שלהם, שנגזרת, כפי שרק ג'ורג' סימנון יודע לתאר, ממעמדם הכלכלי. אולם יחסי הבת ואביה עולים על שרטון בעקבות נישואיו של האב לאישה אוקראינית צעירה, בעוד הילד, לימים: המשורר דילן תומס, לומד לראשונה אהבה מהי. בהמשך מצליחים הסופרים לדחוס דיון על ההבדלים בין תל אביב ליפו, בין קובה למיאמי ובין גברים לנשים והכל בשבעה ספרים בלבד!

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: