החיים הסודיים של מבקרי הספרות – חלק ב'

החיים הסודיים של מבקרי ספרות – חלק ב'

לפני שלוש שנים, בגיל 30, התחלתי לכתוב ביקורות ספרות. לא תכננתי קודם לכן להיות מבקר ספרות, רציתי (וזו עדיין כוונתי) להיות סופר והתחלתי במקביל בקריירה אקדמית. לא תכננתי להיות מבקר ספרות, אם כי בדיעבד כמה בחירות-חיים שעשיתי מלמדות אותי שבלי משים וללא-מודעות הכשרתי את עצמי למקצוע הזה. בכל אופן, התחלתי לכתוב ביקורות פשוט על מנת להתפרנס.

בחלוף הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לעיסוק הזה, המאתגר ומעשיר מאין-כמוהו. אם לתמצת את לוז ההנאה שאני מוצא בעיסוקי: הבחינה של מאות ספרים מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה על טיבו של המדיום שקשרת בו את חייך, מאפשרת לך לנסח לעצמך עמדה בשאלה מה זו ספרות טובה ומה זו ספרות לא טובה. וכמו שאמר הרמב"ם: אין שמחה כהתרת ספקות ואין – את זה כבר לא אמר הרמב"ם – עונג מהעונג שבתחושה שאתה יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על הנושא שמרתק אותך.

מאידך גיסא, אין הכוונה בדברי שאחרי כך וכך מאות ספרים הגעתי למנוחה ולנחלה, ובפי התשובה לשאלה הנצחית "מה זו ספרות?". כל ספר שאתה קורא ומחווה את דעתך עליו מוסיף צלע למצולע דמיוני שלאט לאט, ברבות השנים והספרים, שואף להפוך לעיגול שלם שמסמל את מהות אמנות הפרוזה. אבל זו, כמובן, משימה אין סופית. כל ספר שאתה קורא, טוב או רע, אמנם מוסיף להבנתך מה זו ספרות, כל ספר, טוב או רע, אמנם מוסיף לצלעות המצולע הדמיוני והופך אותו לסובטילי יותר, ל"עגול" יותר, אולם לעולם המצולע יישאר מצולע ולא יגיע להיות עיגול שלם.

אולם גם (ודווקא) האינסופיות הזו מלהיבה, הידיעה שהמקצוע הזה, מקצוע הביקורת, יכול ללוות אותך כל חייך, לשכלל את הבנתך ללא "קו סיום" בו הגעת כביכול למטרתך והתשובה לשאלה מה זו ספרות צונחת מפיך כשאתה צונח לארץ בתום המרוץ. 

הגעתי למקצוע הביקורת עם צדקנות מזן מיוחד, הצדקנות של איש האקדמיה. כאנשים הניזונים על דיאטה קפדנית של קלסיקונים, יש לאנשי אקדמיה שבאים לבקר ספרים שרואים אור בהווה עמדה מתנשאת א-פריורית; התנשאות לא מוצדקת, מוטעית, שנובעת מבורות. העיסוק בחומרים "לוהטים מהתנור", ביצירות ספרותיות עכשוויות, לימד אותי ענווה. הכתיבה הביקורתית השוטפת לימדה אותי שהכלים האקדמיים, הקאנון הנלמד באקדמיה כמו גם כלי הניתוח הניתנים שם, אינם מקיפים מספיק על מנת להתמודד עם ההיצע הקונקרטי והמטאפיסי (בהיותו אינסופי כמעט) של שוק הספרים הממשי. ולשיעור הזה שקיבלתי אני אסיר תודה במיוחד.

בשורות הבאות בכוונתי לשתף אתכם בכמה מחשבות על ביקורת הספרות. כמה רעיונות שונים, שאינם בהכרח מתלכדים ולכן אמסור אותם סעיף-סעיף. העיסוק הזה בביקורת, כאמור, מיילד את עצמו ללא הרף, הרֵה, מתעבר ויולד את עצמו עם כל מפגש ומפגש בספר בודד. לכן, קשה לדבר על אמיתות מוחלטות במקצוע הביקורת וקל לדבר על קרעי רעיונות העומדים רעיון-רעיון לעצמו. כמה מקרעי הרעיונות ניתנים כאן:

א.      ביקורת ספרות לא-אקדמית – כלומר ביקורת ספרות חיה, שמגיבה בזמן אמת להתרחשויות בשדה הספרות – נעשית מעל דפי עיתונים. העובדה הזו יוצרת מתח בין הצרכים של העיתון לצרכים של הביקורת. העיתון מבקש להתייחס לאירועים תרבותיים והביקורת מבקשת להתייחס להישגים ספרותיים. יש הישגים ספרותיים שאינם אירועים תרבותיים. סופר אלמוני שהוציא יצירת מופת וקל וחומר סופר אלמוני שהוציא ספר ראוי אך לא יצירת מופת אינם אירועים תרבותיים אבל הם בהחלט הישגים ספרותיים. נוסף על העניין הזה: ריבוי הכותרים הרואים אור אף מחייב להשתמש בפרמטר העיתונאי שמאתר "אירועים תרבותיים" פשוט על מנת לסייע בסינון חלק ממבול הספרים הרואים אור. אין ברירה אחרת. במצב הזה, תחת המתח המובנה הזה בין "העיתון" ל"ביקורת", מנהל המבקר משא ומתן עדין מול העיתון (אינני מדבר על משא ומתן קונקרטי, שמתרחש בפועל, אלא על מתח מובנה שיוצר ויתורים מחד גיסא ועמידה על שלך מאידך גיסא). האתגר הוא להגיע למקסימום הישגים ספרותיים מתוך העמדה שמעניק לך העיתון, כלומר מתוך עמדה שמגיעה לקהל רחב יחסית, ולא קהל מסתגר של "מומחים". לפיכך על המבקר להיות מתוחכם מספיק על מנת לשמר את בימתו בד בבד עם שימור האינטגריטי שלו. הרי, בינינו, לאף אחד אין צורך במבקר הספרות, כמו שלאף אחד אין צורך באמת במבקר המדינה, מלבד הציבור עצמו. המבקר הרי מפריע לסופרים להתפרסם ולהוצאות ולחנויות הספרים להרוויח כי הוא מחדיר פרמטרים לא-כלכליים בעליל ל"מערכת". לכן לא מספיק להיות צודק במקצוע הזה אלא צריך גם להיות חכם. 

ב.      תרבות ספרותית משמעותית אינה זקוקה ליותר מאשר עשרה אנשים, מוכשרים מאד אמנם (אבל לא בהכרח גאוניים!), שמקנאים זה בזה ומתחרים ביניהם. ספרות לאומית שלמה, הוויי תרבותי משמעותי שלם, אני אומר לכם, יכולים לקום וליפול על מציאותם של עשרה יוצרים כאלה. ברגע שאין מוסד ביקורת משמעותי, כלומר ברגע שאין שופט מהימן, ממילא מתבטלת התחרות. מה הטעם, חושב לעצמו אלמוני המוכשר, להתאמץ אם אין מי שישפוט את הישגי הספרותיים ופרמטרים אחרים (יח"צנות, סלבריטאות, שיווק) יקבעו הצלחה או כישלון של ספר. מדוע לטרוח, יאמר פלוני, אם אף אחד לא יקרא אותי במקביל לאלמוני ויבחין שאני מוכשר ממנו. "קנאת סופרים", השמרים של התרבות, של כל תרבות, לא תתפיח אף עוגה אם לא תתאפשר תחרות הוגנת, כלומר אם לא יהיה מוסד ביקורת משמעותי.

ג.        למבקר ראוי מספיק לדעת מה "לא" – הוא לא חייב לדעת מה "כן". שאט נפש ספרותי הוא עמדה פוזיטיבית בהחלט. אבל האם רצוי בכלל שמבקר יידע מה "כן"? האם אין זה מגביל את פתיחותו? זו שאלה מורכבת. אני סבור שמבקר צריך לשאת במוחו איזו אידיאה אפלטונית של יצירת הספרות המושלמת, שלאורה הוא שופט את היצירות הספציפיות והקונקרטיות שנקרות על דרכו. ללא אידיאה אפלטונית כזו, ללא כוכב צפון מנחה-דרך כזה, אין למבקר את אותה נקודה ארכימדית (הופה, דימוי שלישי כבר!) שממנה הוא שופט את שיפוטיו. אולם האידיאה הזו צריכה להיות עמומה מספיק על מנת לאפשר פתיחות לכל מיני סוגים של הישגים ספרותיים. כי בעצם המבקר דווקא מחכה, מייחל ממש, שיפתיעו אותו, שיהממו אותו, בחזון ספרותי שלא חלם עליו אפילו בחלומותיו הפרועים. מה זו ספרות טובה, יאמר אז המבקר: לא יודע. אבל כשאראה אחת אדע לזהותה.

ד.      הסכנה הגדולה ביותר של זירה ספרותית קטנה יחסית כמו הזירה הישראלית היא קריסתה של "המערכת" הספרותית לרשת של קשרים חברתיים. כמו בתחומים אחרים בציבוריות הישראלית, גם בתחום הספרות סכנת השחיתות מרחפת מעל כצל קודר. במצב הזה האינטגריטי של המבקרים הוא קריטי כמו שגם קשה ליישום. נוסף על המציאות הריאלית של שוק קטן, שכולם מכירים בו את כולם, כלומר נוסף על סכנת השחיתות, מרחפים על המערכת הספרותית הענן הקודר והרוח הצינית, גם אם המדויקת בחלק מניתוחיה, של תפיסת העולם הבורדיאנית, כלומר זו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה. התפיסה הזו רואה בשדה האמנות שדה-כוח, שאינו שונה בהרבה משדה הכלכלה. אמנם ה"הון" שבשדה הספרות אינו ממשי בהכרח, אלא הוא "הון סימבולי" (כבוד ויוקרה), אולם סופרים מקדמים את ענייניהם כמו שחקנים בשדות כלכליים ומנהלים "קריירה" ממש כמו עורכי דין ואנשי עסקים. התפיסה הזו, שאינה לא נכונה, מביאה לתפיסה צינית שרואה את ההצלחה הספרותית כהצלחה שנובעת מקשרים, טיימינג טוב, קריאת הלכי רוח נכונה, שיווק ויח"צנות טובים וכד'. המבקר צריך להיאבק גם בתפיסה הצינית הזו, כלומר גם בתפיסה הצינית הזו שקיבלה גושפנקה "אקדמית" והפכה ל"פילוסופיה".

ה.      התפיסה הקלאסית של הספרות העברית ראתה במבקר כמו בסופר את "הצופה לבית ישראל", כלומר מי שתפקידו להדריך את הציבור בדרך הנכונה אשר ילך בה. מה המשמעות שנותרה לתפיסה הזו בעידן שלנו? מלבד המעמד השונה לחלוטין של הספרות במערכת התרבותית הכללית (במאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20 הספרות העברית הייתה התרבות; לא היה מעבר לה דבר), שני פקפוקים נוספים ומכריעים כמעט שאינם מותירים מהתפיסה הקלאסית הזו של תפקיד המבקר והסופר אבן על אבן. הראשון: במציאות מורכבת כמו המציאות של שלהי המאה ה – 20 וראשית המאה ה – 21 תודעה אחת, מפותחת ככל שתהיה, אינה יכולה להכיל את כוליות המציאות ולכן גם לא להדריך בבטחה את "קהלה". השני: אנחנו חיים בעידן חשדני, בו כל יומרה להדרכה רוחנית נתפסת כאינטרסנטית, קרייריסטית, כבאה למלא את תאוות השלטון של נושאה. החשד הזה בהחלט מוצדק בעיני כותב שורות אלה. אולם גם אם איננו יכולים לתפוס את תפקיד המבקר כפי שתפס אותו ברנר, למשל, ברנר שתפס את תפקיד המבקר כתפקיד מוסרי נעלה, כמי שייעודו "לטהר" את האוויר הרעיוני, לדבר דברי אמת ולהצביע על השקר, גם אם אין לנו את הסמכות המוסרית והאינטלקטואלית הזו, אנחנו לפחות יכולים – כמו בסיפור החסידי על צאצא שושלת הצדיקים בעלי המופת שאינו יכול לשחזר את מופתיהם אבל יכול לכל הפחות "לספר את הסיפור" – "לספר את הסיפור".

ו.        ומדוע באמת ביקורת? מה החשיבות של "שמירה על הטעם הטוב"? מה זה משנה בעצם? מדוע להגיד זה "טוב" וזה "רע"? מדוע לא "שאלף פרחים יפרחו להם"? מה הלגיטימציה שלך, בעל הטעם האליטיסטי או האישי, לבקר יצירות שהרבה אנשים נהנים מהם? אפשר לענות ששתיקה של המבקר פשוט מאפשרת מציאות שקרית. כשאנשים חושבים שרע או בינוני זה טוב השקר מנצח. כשאנשים לא מודעים לזה שאפשר יותר ממה שישנו חשוב שיהיה מי שיגיד את זה. כמו לקחי המלחמה האחרונה שנוגעים בתחומים אחרים כך גם יש לנהוג בתחום הספרות: אסור לטייח, אסור לשתוק, חובה לדרוש יצירות מתוחכמות ומורכבות שיבטאו את המציאות המורכבת הישראלית. אבל בתשובה הזו יש קצת היסחפות לכיוון של "הצופה לבית ישראל", שהוזכר לעיל. לכן אענה תשובה אחרת: מדוע לבקר? מדוע לפסול? מדוע להגיד זה רע? פשוט, בגלל שאני יכול. אני יכול לעשות את זה ולכן אני עושה את זה. אתם, הסופרים, רוצים שאפסיק? אין בעיה! כתבו יצירה שאי אפשר לתקוף אותה, יצירה בלתי-תקיפה, ואז תראו איך אני שותק. ליצירה שלא אוכל להתקיפה יש לי כבוד. בהחלט.

ז.       בכלל, לעתים מתגנבת מחשבה מיסטית אל הלב, שהחיפוש של הביקורת אחרי היצירה המושלמת יש לו יסודות רליגיוזיים יותר מאשר אסתטיים. "יצירת המופת" האפלטונית היא היעד הלא מושג, "הטירה", שהמבקר חותר אליהם כל חייו.

ח.      פעולת הביקורת דורשת מהמבקר תכונות של שחקן. תחילה עליו "להיכנס לדמות"; לדמות של קורא תמים שנתקל בספר במקרה. אחרי ש"נכנס לתפקיד" עליו לעקוב אחרי עצמו התמים בעיניים של הקורא הלא-תמים שהנו: האם הוא נהנה הקורא התמים? אם כן ממה? וממה לא? כך קורא המבקר בשני זוגות עיניים, שמציצים ללא הרף זה מאחורי זה.

ט.      ללא הקריאה הכפולה הזו מסכנת הפוזיציה הספציפית של המבקר את איכות קריאתו משני כיוונים מנוגדים. מצד אחד התנפחות-יתר – אח! אני מבקר! פ-פם פ-פם! – התנפחות שמובילה לאטימות ולזלזול לא מוצדק ביצירה הנגללת לעיניו. מצד שני, הצד ההפוך, התרכזות היתר שנובעת מהחובה המקצועית מובילה לעתים לאהבה לא מוצדקת של היצירה המבוקרת (כמו שלפעמים אנחנו מתאהבים במי שלא מתאים לנו אבל פשוט נמצא בסמוך אלינו). קריאה כזו היא קריאה שגויה כי אינה משחזרת קריאה של קורא רגיל שזכותו למאוס בספר ברגע שבא לו.  

י.        המבקר צריך לדעת להיות תוקפני, לפתח תכונות תוקפניות. אולם זו תוקפנות פרדוקסאלית, כי זו תוקפנות שבאה להגן על עדינות. התוקפנות של המבקר נועדה לפלס את הדרך ליצירות הספרותיות העדינות והמעודנות שטקסטים גסים וחצופים מכסים מהן את אור השמש של הקוראים.

יא.   משהו על ספרים בינוניים. ספרים בינוניים הם אימת המבקרים בגלל שאינם מאפשרים אמירה חדה. גם פה הצרכים העיתונאיים מתנגשים בצרכים הספרותיים. העיתון אוהב נחרצות אבל הטקסט הספרותי אינו תמיד מאפשר עמדה נחרצת. מכיוון אחר לחלוטין : חשוב לומר שספר בינוני הוא ספר לא טוב. יש ספק – אין ספק, כמו שאומרים בצבא. על פי שורת הדין, בעידן קצר רוח כמו שלנו, זו עזות-מצח לא קטנה מצד הסופר לתבוע מהקורא להפסיק את שגרת חייו האינטנסיביים על מנת לקרוא את ספרו הבינוני. סופרים! זכרו זאת! פחות ממצוין זה לא מספק! זה אכזרי, אבל ככה זה. אבל לפנים משורת הדין, ומשיקולים כוללים יותר הנוגעים ל"רפובליקה הספרותית", ל"מערכת" הספרותית, חשוב לעודד גם יוצרים שכתבו ספר בינוני. הן מכיוון שייתכן ויכתבו בעתיד ספר מצוין, ואין לרפות את ידם, והן מכיוון שמבחינה מערכתית חשובה פעילות ספרותית (שאינה גרועה) על מנת ליצור את אותו נפח תרבותי, אותו דשן, שרק עליו יכולות להבשיל יצירות ספרות מצוינות.

יב.    מבקר ספרות הוא תפקיד "אבהי" מטיבו; מי ששמח בשמחה "אבהית" בהצלחת הסופרים או נוזף בהם מאותה עמדה "אבהית" עצמה. החשש הגדול של המבקר הוא שימעל בתפקידו "האבהי" ובייחוד שלא יידע כלל שבן נולד לו. כלומר שבגלל ריבוי הכותרים יפספס יצירה משמעותית. הרי לנו, מבקרי הספרות, בניגוד לעמיתנו, מבקרי המוזיקה והסרטים, לוקח כמה וכמה שעות טובות להתרשם מיצירה אפילו רק בקריאה אחת (סרט אורך שעה וחצי בממוצע וכך בערך גם דיסק; ספר, בממוצע, לפחות פי ארבעה). לכן גדול החשש שנחמיץ יצירה משמעותית. מכיוון שאני זוכר היטב איך ציפיתי להכרה ממבקרים כשפרסמתי את הרומן הראשון שלי, אני רוצה לומר משהו בעניין הזה לסופרים צעירים. הצפייה הפסיבית ש"יגלו אותך", שמבקר כלשהו יאחז אותך בציצת ראשך וישלוף אותך מההמון במלים: "הנה האיש", היא אנושית מאד אבל לא מציאותית. מאות ואלפי ספרים מתחרים על תשומת הלב הציבורית והסופר צריך לגלות כוח-עמידה, נחישות והתמדה על מנת שילכוד את עינו של המבקר. כלומר, יש כאן עבודה משותפת ואי אפשר להשליך את כל יהבך על המבקר; "האב" יוכל למלא את תפקידו אם יראה ש"הבן" חזק גם בפני עצמו. מי שלא יגלה חוסן עצמי לא ישרוד בשדה הקרב האבולוציוני של הספרות, עם כל הרצון הטוב.

יג.     כמה מוקשים עומדים לפתחו של המבקר! הרלטיביזם הפוסט-מודרני המאיים על העמדה שלו באופן פילוסופי; היעדר ההגנה של המבקר מפני המילייה שלו עצמו. וכמה ז'אנרים קלוקלים של ביקורת רווחים בשוק: הביקורות המתמוגגות באופן כרוני, הביקורות האקדמיות המשמימות, הביקורות הפוליטיות הצפויות, הביקורות הפרובוקטיביות "המפתיעות" והצפויות לא פחות. הרבה הרבה סכנות ומוקשים לפתח, אם כך.

יד.    אבל גם הרבה עניין.    

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: