"המקומיים"

 

 

 

עלילת "מקומיים" מתרחשת במשך כמה ימים ביולי 1973, כלומר שלושה חודשים לפני אחד הסיבובים היותר עקובים מדם בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל עד מהרה מתברר ששורשי העלילה נעוצים שבעים-שמונים שנה קודם לכן.

בפתח הרומן מספר שאול גליקסון, איש עסקים כבן חמישים, לאחותו, דינה, קרטוגרפית במקצועה, על אזהרה שקיבל מעיתונאי ערבי ישראלי, בן גילו פחות או יותר, שלא ייכנס בשותפות עם איש עסקים פלסטיני מהגדה, כי הלה עוסק בריגול. העיתונאי הערבי ספק בא להציל את שאול מליפול לבור חשוך, ספק רוצה לאיים עליו ולמנוע ממנו את הרווחים שקיווה להם. אולם מה שהפחיד את גליקסון במיוחד בפגישה איתו היה אמירותיו הסתומות על עברה של משפחת גליקסון, שלמרות סתימותן העידו על בקיאות בקורות המשפחה.

מנקודת הפתיחה הזאת יוצאת דינה, הגיבורה הראשית, לנסות לברר את הסוד האפל שנחבא, כך היא מרגישה, בעבר של משפחתה, ושצף כעת באופן עמום באזהרותיו-איומיו של העיתונאי הערבי. אנחנו מתלווים אליה למסע שהופך למיפוי של קורות הארץ במשך שלושה רבעים של המאה לפחות. משפחתה של דינה שייכת למתיישבים הוותיקים בזכרון יעקב. אביה, אבינועם, יליד 1897, היה קבלן וקניין קרקעות בתקופת המנדט ואחריה. תחנות חשובות נוספות בדרכה של דינה לחשיפת האמת הן משפחת בעלה, משפחת ענתבי, משפחה ס"ט-ית ותיקה ואמידה, שהיתה שותפתו של אבינועם עד לסכסוך שהתגלע בין שני הצדדים בסוף שנות השלושים; ומשפחתם של אבו מאהר ואשתו פטמי, שעבדו כפועלים (חארת'ים) בחצר משפחת גליקסון בזכרון יעקב משלהי המאה ה-19 עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

"מקומיים" מתעכב בהמראה. הקריאה בעשרות עמודיו הראשונים מקרטעת ולא בהירה, מסיבות קטנות (פה ושם משפטים שצריך לקרוא פעמיים על מנת להבינם) כגדולות (על מנת לממש את מלוא היומרה האפית שלו, הרומן מוסר פרטי אינפורמציה רבים, מסתעף לשלל כיוונים ונחווה כלא-ממוקד). הכתיבה גם נתפסת כחסרת אלגנטיות במידת מה, וזאת משני טעמים: ראשית, הטריגר לעלילה, שיחת האזהרה-איום, נתפס כלא יותר מאשר אמתלה לפרישת היריעה ההיסטורית. שנית, הספר מעורר את התחושה שיש משהו שרירותי באופן שבו הוא מוסר את עלילתו (הרומן כתוב בעיקרו בגוף שלישי, אבל מדי פעם מופיעים בו פרקים שבהם פוצחים הגיבורים במונולוגים בגוף ראשון). חוסר אלגנטיות מצוי לטעמי גם בהסברים הניתנים לביטויים שונים לאורך הרומן בהערות שוליים, משל היה זה ספר עיון. בפרוזה בדיונית רצוי להימנע מהערות שוליים, הפוגעות ב[דגש+קמץ]הינשאות על כנפי המציאות הבדויה ומורידות את הקורא בחבטה ארצה, אל עולם העובדות, וגם מזכירות לו שיש בורא חיצוני לבדיה, תזכורת שמפריעה לאשליית הקריאה.

לרומן ממוצע (מבחינת אורכו ואיכותו) אין הפריבילגיה להיות לא ברור ומקרטע במשך יותר מכמה עשרות עמודים. תומס מאן יכול להרשות לעצמו להיות לפעמים משעמם – לא סופר מהשורה. בטח לא בתחילתו של רומן. אבל "מקומיים" מתגלה בסופו של דבר כספר שכדאי להתאמץ בשבילו, אף שחבל שמלכתחילה היה צריך להתאמץ.

כדאי להתאמץ לקרוא את הרומן הזה בגלל התמה המרכזית שלו: היחסים הבלתי ניתנים להתרה בין יהודים וערבים בארץ, דבקות גורל שמקצתה היא דבקות של חיבוק ורו[שורוק]ב[דגש]ה דבקות של היאבקות. התמה הזאת, כפי שהיא מוצגת כאן, מצליחה לפרקים להותיר רושם אפי, כפי שאכן ראוי לה. נמצא כאן את התורכים והבריטים, את ניל"י והמרד הערבי הגדול, את לח"י וההגנה, את מלחמת העצמאות וגירוש חלק מערביי הארץ, את מלחמת ששת הימים ותחילת מפעל ההתנחלות. אבל ההיסטוריה הזאת, שנעשו בה מעשים מגונים בכמה וכמה רומנים רומנטיים ישראליים, שביקשו לבוא בציבור באצטלה מכובדת של "רומן היסטורי", אינה נחווית כ"היסטוריה", מפני שהיא ארוגה כאן בדמויות אינדיווידואליות נושמות ולעתים מרשימות. למשל, צבי, דודה של דינה, שליהטט בין שני תפקידיו כאיש ביון בשירות הבריטים וכאיש לח"י, והוצא להורג בידי האחרונים באשמת שיתוף פעולה עם הראשונים. למשל דינה עצמה, שניהלה רומן עם ארכיאולוג בריטי שמשקיף על האירועים בפלשתינה ואחר כך בישראל בבוז מהול בסקרנות.

האירועים הדרמטיים שעברו על הארץ הזאת מתחילת המאה ה-20 מקבלים כאן קונקרטיות באמצעות הדמויות האמינות. לעתים, אמנם לעתים רחוקות, שורה על הרומן הקסם הייחודי של סיפורי דוד שחר על המרחב המזרח תיכוני המנדטורי, לפני החלוקה הגיאוגרפית-אתנית הנוקשה; ימים שבהם נסיעה מחיפה לקהיר היתה התניידות במרחב אחד, מרחב שזהרה בו שכבת אצולה יהודית וערבית (האופיינית לקולוניאליזם), ושכנו בו זה בצד זה יהודים, ערבים ובריטים, כפי ששכנו זה בצד זה מרגלים כפולים ומשולשים ופרשות אהבים לוהטות, יקידות אידיאולוגיות בצד תאוות בצע.

שמו של הרומן מלמד על התפיסה ההיסטוריוסופית שלו, שתורמת רבות לתחושה הטרגית שהוא מצליח לעתים להעביר. יהודים כערבים נתפסים כאן כ"מקומיים", כבני הארץ הזאת, שנאבקים במאבק טרגי-תנ"כי על הבכורה בה. ועם זאת, לעתים מתגנבות לרומן אמירות שמביעות תפיסה שעל פיה הערבים הם אדוני הארץ האמיתיים ואילו היהודים הם האורחים בה, רגשי נחיתות שמאפיינים חלקים מסוימים בשמאל הישראלי: "ולא משנה מה קרה בינתיים, כל המלחמות, כל הניצחונות, כל הבורחים והמגורשים (…) הם תמיד מוצאים את הדרך חזרה. השטחים הנידחים האלה הם שלהם" (עמ' 197). הרומן חזק במיוחד כשהוא ממחיש את האנשים המצויים בתווך של הסכסוך הזה, כמו משפחת ענתבי האריסטוקרטית, שחיה בין הערבים במשך מאות שנים ומצדדת, בתקווה פוחתת והולכת, בדו-קיום; או כמו משפחת גליקסון ביחסיה הסימביוטיים עם פטמי ואבו-מאהר.

הדמויות הבריטיות ברומן הן שמעניקות לו את הפרשנות המסכמת. כך, למשל, מספר לנו במונולוג איש הביון הבריטי, ידידו הטוב של צבי, שנים אחרי תום המנדט ומותו של צבי: "משהו מופיע כאן שוב ושוב, משהו שנוהגים לכנותו טירוף, והוא חמור בהרבה מטירוף (…) המקום הזה לא היה עוד סתם מקום קולוניאלי עם גולף וטניס, ערבים ויהודים היו חיים כאן פוליטיקה כאילו פלסטיין זה מרכז העולם, וגם אנחנו איכשהו נדבקנו בזה". 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: