ארכיון תג: וולבק

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על הקריאה

כתבתי ל"השילוח" מאמר על הקריאה, בעקבות ג'ונתן פראנזן, סוון בירקרטס ומישל וולבק.

מצב הקריאה בכלל ומצב הספרות בפרט – שתי סוגיות קשורות אך לא זהות – אינו נראה מזהיר. הוא מעורר מחשבות קודרות ולעיתים גם פניקה אצל אנשי ספר וספרות מובהקים.

למעשה, נדמה לי שאנחנו מצויים כעת בעיצומו של גל הפניקה שלישי, אם נחל את המניין במחצית המאה הקודמת.

הראשון, בשנות השישים, היה קשור לנוכחותו הכריזמטית של תיאורטיקן התקשורת הקנדי מרשל מקלוהן, שבישר בספריו המבריקים והמבולבלים על קץ העידן הגוטנברגי, שבו הספר היה צורת התקשורת המרכזית. התיאוריות של מקלוהן קיבלו רוח גבית מהופעתו של מדיום צעיר: הטלוויזיה.

גל החרדה השני באשר לעתיד הספר והספרות אירע בשנות התשעים, עם הפצעת האינטרנט. שוב היה נדמה שהספר המודפס, טכנולוגיה בת חמש מאות שנה, עומד להיות ניגף בפני צורת תקשורת חדשה ונוצצת.

ואילו גל החרדה השלישי, זה שאנו שרויים בו, ניזון מכמה מקורות שונים, ואולי הוא מעין תלכיד של שני קודמיו. הוא ניזון מעליית האיכות, הכמות והזמינות של סדרות הטלוויזיה, שהפכו להיות בילוי פנאי פופולרי שאצל רבים מחליף את הקריאה בספרים. הוא ניזון גם מהפעלתנות ב"רשתות החברתיות" (פעלתנות הכוללת אומנם גם קריאה וכתיבה, אך מסוג שונה), שנדמה שהפכה גם היא תחליף לקריאת ספרים. והוא ניזון גם מהפופולריות העכשווית של אמצעי מדיה אוראלי, ההסכת. אך נוסף על כך – וזו התפתחות שראוי לתת עליה את הדעת – חלק מאופן הטמעת הספרים עצמם מתרחק מהמודל הגוטנברגי. כוונתי לפעלתנות בגזרת ספרי השֶמַע וכן לקריאה של ספרים באמצעות מכשירים אלקטרוניים (קינדל, אייפד וכדומה).

באופן אישי, איני נוטה לפניקה בסוגייה הזאת. ייחודה של הקריאה ברור לי אינטואיטיבית ונראה לי נעדר תחליף. אני אף מנסה להפוך את הייחוד הזה למודע ולנהיר יותר לעצמי; ובעקבות הנהרה עצמית זו – לאחד מנושאי הכתיבה שלי. יש לי כמה מחשבות משלי בנושא זה, אך את הצגתן אשמור להזדמנות אחרת. במאמר הזה ברצוני לחלוק עם קוראיי כמה טקסטים בנושא שנתקלתי בהם במרוצת השנים, ואשר נראים לי הטקסטים המעניינים ביותר על מהות הקריאה בכלל והקריאה בספרות בפרט בזמננו.

(להמשך המאמר).

הערה קטנה על צרפת וארה"ב בסדרות ואצל וולבק

"הסוכנות" (Le Bureau) היא סדרת טלוויזיה צרפתית שהחלה להיות משודרת ב-2015 (בארץ היא משודרת מ-2021). זו סדרת מתח ופעולה דרמטית והיא עוסקת בסוכנות ביון צרפתית, ולפחות בשתי עונותיה הראשונות (בהן צפיתי) סוכנות הביון מתמקדת במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

זו סדרה מעולה ממש, אחת הטובות שראיתי בשני העשורים האחרונים. גם בקווי העלילה הראשיים וגם בקווי עלילה מינוריים. ובעיניי' אחת הסיבות לכך שהיא מעולה היא שהיא לא מנסה להיות סדרה אמריקאית.

היחס של הצרפתים לתרבות האמריקאית טעון מאד. יש בו רגשי נחיתות לצד הערצה עיוורת. אחת מנקודות החולשה של "10 אחוז", הסדרה הצרפתית המהנה (אך הפחות טובה בהרבה מ"הסוכנות"), היא שהיא הושתתה על רגשי נחיתות מתפרצים. רגשי נחיתות של הקולנוע הצרפתי מול הטלוויזיה האמריקאית. סוכני הסדרה ההיא (הפעם "סוכנים" לא חשאיים, כי אם סוכני שחקנים) ייצגו את כוכבי הקולנוע הצרפתי, מדיום בשקיעה של תרבות בשקיעה.

ואפרופו מדיום: השידור בנטפליקס של הסדרה (שאף חדר לסדרה עצמה, בקנייתה של סוכנות השחקנים על ידי תאגיד אמריקאי, אם אני זוכר נכון, אולי אפילו נטפליקס עצמה הוזכרה?) הפך להיות בדיוק המסר הלא רצוני שלה על שקיעת התרבות הצרפתית. בקיצור, אי נוחות נלוותה לצפייה בסדרה "10 אחוז" (call my agent), אי נוחות בגלל רצון מתאמץ להציג בצורה מנופחת ומלאכותית את יוקרת צרפת האבודה.

ואילו "הסוכנות" לא מתאמצת. יש בה משהו שלא מנסה להיות משהו שהוא לא, משהו במידה הנכונה. חוש המידה מתבטא אפילו בחללי העבודה הצנועים מאד של "הסוכנות" הצרפתית. חללי עבודה כמעט מתריסים בקוטנם. כאן זה לא לאנגלי (מטה הסי.אי.איי)! כמו אומרת הסדרה. אנחנו קטנים יותר. אבל בהחלט יש לנו סטייל ותבונה וערמומיות.

וכמו ב"10 אחוז", כביכול לא יכלה הסדרה להשאיר את הלא מודע שלה, את הסב-טקסט שלה, מחוצה לה, ועלילה מרכזית בה נוגעת למתח בין צרפת לארה"ב. אבל כאן המודעות העצמית שנכנסה לסדרה עצמה דווקא תרמה לה, יצרה עמידה גאה ולא מתפתלת על ייחודה של צרפת. על משניותה ונחיתותה אל מול ארה"ב – אך בכל זאת ייחודה.

בכלל, נדמה לי שרק הכרה בכך שהתרבות הצרפתית בשקיעה ושהעניינים החשובים כבר ממזמן אינם נחתכים בפריז (אם כי כיום גם ארה"ב בשקיעה יחסית), מאפשרת לנציגי התרבות הזו, באורח דיאלקטי, לתפוס לעיתים את מקומם אפילו בראש.

ההכרה בנחיתות הצרפתית אל מול ארה"ב מרכזית לאורך כל יצירתו של וולבק, למשל. ודווקא הפיכחון הזה איפשר לו להציע יצירה שעקפה את כל האמריקאים בסיבוב, כמו שאומרים, או לפחות במפנה המאה (turn of the century).

בספר שכתבתי על וולבק (וצובר אבק מטאפורי במחשב שלי, בהיעדר מו"ל), ריכזתי כמה התייחסויות של וולבק ליריבות הזו בין צרפת וארה"ב. הנה הקטע הרלוונטי:

"הפגיעה הנרקיסיסטית הצרפתית והיריבות בין ארה"ב לצרפת נוכחות מאד ביצירתו של וולבק.

כמה דוגמאות:

בטקסט מ-1997 בשם "זמנים מתים":

"אנחנו חיים במדינה שאוכלוסייתה מתרוששת, ושהיא עתידה להתרושש עוד יותר, בעודה משוכנעת שכל הרעות החולות שלה מקורן בתחרות הכלכלית העולמית (רק משום שהיא עומדת להפסיד ב'תחרות הכלכלית העולמית)" (ב"להישאר בחיים", "בבל", מצרפתית: רמה איילון, עמ' 130).

ב"אויבי הציבור" (2008) חוזה וולבק את שקיעתה הכלכלית של צרפת, שתהפוך למוקד תיירות ותענוגות ולא לארץ יצרנית עם "תעשיית יצוא חזקה", עם תעשיית הייטק מפותחת. פריז לא "תהפוך למרכז למצוינות פיננסית". "האם פירושו של דבר שאני מ ק ב ל ב ה כ נ ע ה את חלוקת העבודה העולמית החדשה? ובכן, כן" (עמ' 112, "בבל", מצרפתית: רמה איילון).

"ניו יורק היא כיום מרכז העולם", כותב וולבק במסה "שמים ריקים" מ-1999 (בתוך "להישאר בחיים", עמ' 89).

ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) נכתב כך: "אין אף דוגמה לאופנה שמגיעה מארצות הברית ושאינה זוכה להצלחה במערב אירופה כעבור שנים אחדות; אף לא אחת" (עמ' 75; "בבל". מצרפתית: מיכל סבו).

פרוסט ותומס מאן, מעיר ברונו באותה יצירה, נשארו אירופאיים, ולכן פחות רלוונטיים בעולם שהפך אמריקאי (עמ' 196).

תיעוב כלפי מוסר העבודה הפרוטסטנטי ושנאת העישון האמריקנים מופיע ב"פלטפורמה" (2001) בעמ' 78. אודרי, גיבורה שלילית ברומן, חובבת סאדו ומי שאינה מסוגלת לאהוב, היא עורכת דין שמושפעת מהמשפט האמריקני:

"השפעת המשפט האמריקאי על התפתחות ההליכים המשפטיים בצרפת לא נתפסה בעיניה כרגרסיה, נהפוך הוא, היא ראתה בכך גורם שמקדם בצורה משמעותית את תחום הגנת האזרח וחירויות הפרט. היא היתה מסוגלת לפתח טיעונים ארוכים למדי בנושא הזה, היא חזרה מהתמחות בארצות-הברית" (עמ' 125; "בבל", מצרפתית: מיכל סבו).

ואילו המספר ב"פלטפורמה" סולד מהצדקנות של "המדריך לתרמילאי" ביחס לתיירות המין בתאילנד במילים "דפוקים הומניטריים פרוטסטנטיים" (עמ' 46).

האמריקניות היא לא רק מוסר עבודה פרוטסטנטי והתנגדות לעישון, לא רק פוריטניות כללית, אלא המקור של תפיסת עולם אינדיבידואליסטית ליברלית, שהיא שורש כל רע בעיני וולבק.

בהמשך "פלטפורמה" כותב וולבק כי בארצות הקתוליות (בניגוד, כפי שמשתמע, לארה"ב) יש עדיין דעה קדומה נגד כסף וליברליזם מובהק (עמ' 136).

חלק מקסמו של בן-עבס, הנשיא המוסלמי שנבחר לראשות הרפובליקה הצרפתית ב-2022, ב"כניעה" (2015), נובעת מהחזון שלו להשבת גדולתה של צרפת: "בנייתה של האימפריה הרומית המחודשת" (עמ' 186). וכן:

"בן-עבס מתכוון, כמו רישלייה, לעשות שירות ענקי לשפה הצרפתית. בצירוף ארצות ערב, האיזון הלשוני האירופי יופר לטובת צרפת. במוקדם או במאוחר, תתקבל ההחלטה של המועצה להעניק לצרפתית מעמד שווה-ערך לאנגלית, בתור שפת העבודה של המוסדות האירופיים" (עמ' 272; "בבל", מצרפתית: עמית רוטברד)".

ביקורת על "לחסל", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (480 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא זה. אבל יש אבל.

כמו בכמה מספריו האחרים, ההווה של הרומן הוא העתיד הקרוב שלנו. הרומן מתרחש בשלהי 2026 ותחילת 2027. זהו אמצעי ספרותי פשוט אך מזהיר שמְשווה ליצירת וולבק עכשוויוּת ריאליסטית בד בבד עם ספוקלטיביות מד"ב-ית. כמו בכל ספריו – וזו נקודה ראויה לציון אצל מחבר "אפשרות של אי", הרומן הגדול על בַּעַת הזִקנה – הגיבור הראשי אינו בן יותר מחמישים. זהו פול רֵזון, פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, בשלהי שנות הארבעים שלו ונשוי שלא באושר. סמוך לפתחו של הרומן מתבשר פול שאביו, אדואר רזון, פנסיונר של שירות הביון הצרפתי, שקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי. פול יוצא לליון, שבסמוך לה חי אביו, ופוגש שם את אחותו ואחִיו, שיחסיו עמם אינם קרובים. חלק גדול מעלילת הרומן (המסופר בגוף שלישי) מוקדש לתהפוכות מצבו הרפואי של האב ולמפגש המחודש של המשפחה. כל זה מתרחש סביב החגים הנוצריים של שלהי 2026 ותחילת 2027. אבל זה רומן של וולבק, לא פראנזן. ובאופן מובהק. מובהק מדי.

ישנם שני סוגים של סופרים שחוזרים על עצמם. ליתר דיוק ישנם שני סוגי חזרה עצמית. יש סופר ש"חוזר על עצמו" כי אלה הנושאים שקודחים בנשמתו, הוא לא מסוגל להרפות מהם. ויש סופר ש"חוזר על עצמו" כי הוא מְחקה את הרגעים שהביאו לו הצלחה. חלקים נרחבים ב"לחסל" שייכים, למגינת לבי, לסוג השני. התוצאה, בחלק מזמן הקריאה, היא המקבילה האסתטית לסלט "עייף". החסה אותה חסה, אך מכווצת, מושחרת בקצוות.

אזכיר כמה רכיבי חזרה עצמית שיש כאן. כמו בכמעט כל הרומנים של וולבק, גם "לחסל" מציב  במרכזו ידידות בין-גברית: זו הידידות בין פול לבין שר האוצר הצרפתי. כמו בכמה רומנים של וולבק, וולבק מביע כאן חיבה לצרפתים לא מתוחכמים, חמים, מצביעי לה-פן ולעיתים קתולים מאמינים: כאן זו ססיל, אחותו של פול, ובעלה. כמו בכל ספריו, חוזר וולבק על הטענה שלו שהמערב צועד לקראת קצו ("ההאטה והעצירה של המערב, שהיוו הקדמה לחיסולו ולאיונו"). כמו ברבים מספריו, דן וולבק גם כאן בחיפושים ניו אייג'יים ובהקמת דתות חדשות.  כמו ב"המפה והטריטוריה", גם כאן יש אב, מכור לעבודתו לשעבר, שעומד לפני קצו, ויש כאן מחאה נגד היחס של החברה המערבית לזקנים. כמו בספרים האחרים, יש כאן מלנכוליה סביב חג המולד וערב השנה החדשה ויש ביטויי מיזנטרופיה (אם כי וולבק בכללותו, ובניגוד לדעה רווחת, הוא ההיפך ממיזנטרופ). אבל החזרה העצמית כאן נוגעת גם לפרטים קטנים יותר, מעוררי השתאות בכך, עד שחשבתי שוולבק זיהה, בעיצומה של הכתיבה, שהוא חוזר על עצמו והחליט להקצין, להפוך את החזרה למוצהרת. יש כאן, למשל, חוות דעת על קונן דויל לעומת אגתה כריסטי (היה ב"פלטפורמה"). יש כאן דוד מים שמתקלקל בתקופת החגים (היה ב"המפה והטריטוריה").

אך כיצד אני יודע שמדובר ב"חזרה עצמית" מהסוג השני, הלא אותנטי, זה של החיקוי העצמי? יכולתי לענות שפשוט מרגישים. אבל משלמים לנו, מבקרי הספרות, הן עתק על מנת להנהיר אינטואיציות, להפוך אותן למושכלות. את העייפות של הטקסט, את העובדה שהוא לא נכתב בדחיפות כמו רוב קודמיו, את החלקים המושחרים של עלי החסה, אני חושב שניתן להסיק נסיבתית בסיוע שתי תופעות ברומן. הראשונה נוגעת לסיפור המסגרת הפוליטי שיש כאן. סביב סיפורו של פול ואביו יש כאן סיפור תעלומה הנוגע למתקפת טרור סייברית (שהופכת בהמשך לממשית). הסיפור הזה מודבק בצורה לא משכנעת לסיפור המרכזי (על הזּקנה והמוות) והוא גם לא נסגר כמו שצריך. כך מתברר לבסוף לקורא שמדובר היה במעין תִמרון מקומי, לא עקרוני ולכן גם לא מכובד, שנועד אך ורק ליצירת מתח ריקה (דבר שמשליך ומלמד על הספר כולו כספר לא הכרחי). הוכחה שנייה לעייפות הטקסט היא שזירת החלומות של פול במהלך העלילה, היוצרת תחושה שלסופר היה צורך בחומרי מילוי וניפוח. Tell a dream, lose a reader, היא אמרה המיוחסת להנרי ג'יימס. לא תמיד היא נכונה. אבל פעמים רבות כן. וכאן גם כן.      

הבטחתי "אבל". ה"אבל" לא נובע מכך שוולבק גם בחולשתו הוא סופר מעניין. אם כי הדבר נכון במידה רבה. ה"אבל" לא נוגע גם לכך שוולבק מנסה להתבונן בעולם העכשווי ולהזריק כך חומר חדש לרומן. יש כאן, למשל, כמה הערות מעניינות על הא-מיניות של העידן שלנו. אך הנושא לא מפותח מספיק. ה"אבל" גם לא קשור בעיקרו של דבר לכך שיש אכן יסוד חדש אחר ברומן, יסוד אופטימי מפתיע: יחסים שבורים בין גבר לאישה שמתחיים לפתע.

לא, לא נושא חדש הוא שמעניק לרומן הזה כובד, למרות הכל. אלא נושא ישן נושן. נושא, שכמו שטען פסקל – מקור השפעה מרכזי על וולבק – חיי אנוש מאורגנים על מנת להדחיקו: המוות. וולבק מתעקש ברומן לשהות באזור הזה של ההזדקנות והמוות. וגם של המוות ללא הזדקנות.  הרומן ממש שוכן באזורים אלה, בפירוט ריאליסטי מתריס, במשך עמודים ארוכים, ארוכים. יש בכך דבר מה מרשים.   

לקריאה נוספת: דבר מה שכתבתי לפני חודשים אחדים על וולבק, לפני הקריאה ב"לחסל".

הערה על וולבק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הראיונות של מישל וולבק, חלקם לפחות, הם בעיניי חלק מגוף היצירה שלו. כמה מרעיונותיו המסעירים ביותר נאמרו בהם. לפיכך, בצדק הוא כלל אחדים מהם בקובצי מאמרים ומסות שהוא הוציא במרוצת שנות פעילותו.

איני בטוח שהריאיון שהוא נתן ל"פייננשל טיימס" ב-2016 ראוי להיכלל בקובץ כזה. אבל גם הוא היה ריאיון מעניין מאד. וולבק טען בו שהוא הסופר הבולט ביותר בעולם כיום. אם כי הסביר, בד בבד, שתהילה היא דבר מה מגוחך כי כל אחד יודע בחדרי ליבו שהוא "אובררייטד". בנוסף, מבקרי ספרות היום מעריכים אותי יותר מדי – נזף וולבק בי ובעמיתיי – כי הם נעדרי תרבות. הם קראו את קאמי, סארטר, קצת פרוסט וסלין, אבל הם לא מכירים טוב את המאה ה-19. ליד בלזק אני כמעט כלום. ובכל זאת, אמר עוד, בהשוואה למתחריי, אני היום הטוב ביותר. "אז מה, אתה יותר טוב מפיליפ רוֹת, נגיד?", הקשה המראיין. "אני לא אלכלכך עכשיו על פיליפ רות", השיב וולבק והמשיך בהפך מהצהרתו שרות חוזר על עצמו. בגיל 60 סופרים נמצאים בשיא כוחם, המשיך וולבק. אבל סייג: "אני מאמין שאני יכול לכתוב עוד ספר גדול אחד, לא שניים".

מזמן עריכת הריאיון הוציא וולבק את "סרוטונין" (2019), אולי החלש שבספריו (אם כי גם וולבק חלש טוב יותר מכמעט כל הספרים שרואים אור בימינו). אני מניח שגם לשיטתו של וולבק זה אינו "הספר הגדול" שהובטח בראיון. הטענה שלו כלפי רות, על כך שרות חוזר על עצמו, בהחלט רלוונטית לוולבק עצמו, לאור "סרוטונין". אזכור שמו של פיליפ רות בראיון ההוא נראה לי מעניין במיוחד מעוד בחינה. כשהוא בשנות הששים שלו, זכה רות לתחייה ספרותית והוציא לפחות שניים מגדולי הרומנים שלו: "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" (ונובלה מעולה, "כל אדם", כשהוא בשנות השבעים שלו). האם וולבק יזכה לתחייה דומה בשנות הששים שלו? כאמור, "סרוטונין" לא הפגין גדולות ונצורות. לגבי "לחסל" – עוד נראה.

ההשוואה לרות מסייעת גם מכיוונים נוספים בהגדרתו של וולבק. אמנם שני הסופרים כאחד מגלים עניין עירני במיניות, אבל בעוד רות הוא אחד מסמלי שנות הששים ("פורטנוי"), אחד מסמלי השחרור המיני, הרי אחד הרעיונות המרכזיים של וולבק נוגע לאי-השוויון האנושי החריף שיצר השחרור המיני הזה. רות הוא סופר טוב יותר מוולבק במובן המקצועי המצומצם של המילה "סופר". אבל וולבק, בעיניי, הוא דמות משמעותית ממנו, בין היתר משום שהוא סופר-אינטלקטואל, סופר-נביא.

נדמה שמזמנם של סארטר וקאמי לא זכה סופר-אינטלקטואל למקום מרכזי כזה בתודעה המערבית. חלק מייחודו של וולבק נובע מכך שהיכולות הספרותיות שלו מחזקות את התובנות האינטלקטואליות שלו, ואילו התובנות האינטלקטואליות מעצבות את תחומי העניין הספרותיים שלו.

בהקשר זה, אתייחס בקצרה למאפיין אחד מרכזי של הספרות של וולבק. ארבעה רומנים של וולבק מכילים רכיב פנטסטי-מד"בי, קרי תיאור של חברה אנושית עתידנית שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה. ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) ו"אפשרות של אי" (2005) מדובר, בפשטות, בחברה עתידנית אוטופית ("החלקיקים") או אוטופית-דיסטופית ("אפשרות של אי"). ואילו ב"כניעה" (2015) מדובר בתיאור מפונטז של עליית האיסלאם לשלטון בצרפת (בהחלט לא רק דיסטופיה בעיני וולבק!) וב"פלטפורמה" (2001) זוהי סאטירה הזייתית עתידנית המתארת יחסי תן וקח מקיפים בין המערב למדינות המתפתחות בו מוחלף ארוס תמורת כסף להנאת שני הצדדים. 

היכולת של וולבק לדמיין – ולדמיין בגדול – היא יכולת ספרותית. אך היכולת הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית למציאות המערבית העכשווית משמשת אותו גם כאינטלקטואל. 

קודם כל, היא ממחישה לו ולקוראיו שהמציאות המערבית העכשווית אינה סוף פסוק. לא הגענו ל"קץ ההיסטוריה" וניתן לדמיין אלטרנטיבות. "קל יותר לדמיין את קץ העולם מאשר את קץ הקפיטליזם", היא אמרה המיוחסת לאינטלקטואל המרקסיסטי פרדריק ג'יימסון. אבל וולבק, שאגב שייך למסורת מפוארת של מבקרי הקפיטליזם מימין (!), דווקא מצליח בחלק מכתביו לדמיין, בין היתר, את קץ הקפיטליזם.

אבל היכולת הספרותית הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית לחברה הקיימת משמשת את וולבק גם בעוד דרך. היא מאפשרת לו למקם את עצמו מחוץ למערכת העכשווית, בנקודה ארכימדית שממנה אפשר להתבונן ביתר קלות בקיים, וכך לנתח אותו ולבקר אותו. הכישרון לדמיין אוטופיה עתידנית הוא כלי המאפשר לו לבקר ביתר צלילות את החברה העכשווית.  

כך וולבק הסופר ו-וולבק האינטלקטואל צועדים יד ביד והופכים את הסופר הצרפתי לאחד משלושת או ארבעת הסופרים הבולטים בדורנו.