ארכיון תג: וולבק

ביקורת על "לחסל", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (480 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא זה. אבל יש אבל.

כמו בכמה מספריו האחרים, ההווה של הרומן הוא העתיד הקרוב שלנו. הרומן מתרחש בשלהי 2026 ותחילת 2027. זהו אמצעי ספרותי פשוט אך מזהיר שמְשווה ליצירת וולבק עכשוויוּת ריאליסטית בד בבד עם ספוקלטיביות מד"ב-ית. כמו בכל ספריו – וזו נקודה ראויה לציון אצל מחבר "אפשרות של אי", הרומן הגדול על בַּעַת הזִקנה – הגיבור הראשי אינו בן יותר מחמישים. זהו פול רֵזון, פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, בשלהי שנות הארבעים שלו ונשוי שלא באושר. סמוך לפתחו של הרומן מתבשר פול שאביו, אדואר רזון, פנסיונר של שירות הביון הצרפתי, שקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי. פול יוצא לליון, שבסמוך לה חי אביו, ופוגש שם את אחותו ואחִיו, שיחסיו עמם אינם קרובים. חלק גדול מעלילת הרומן (המסופר בגוף שלישי) מוקדש לתהפוכות מצבו הרפואי של האב ולמפגש המחודש של המשפחה. כל זה מתרחש סביב החגים הנוצריים של שלהי 2026 ותחילת 2027. אבל זה רומן של וולבק, לא פראנזן. ובאופן מובהק. מובהק מדי.

ישנם שני סוגים של סופרים שחוזרים על עצמם. ליתר דיוק ישנם שני סוגי חזרה עצמית. יש סופר ש"חוזר על עצמו" כי אלה הנושאים שקודחים בנשמתו, הוא לא מסוגל להרפות מהם. ויש סופר ש"חוזר על עצמו" כי הוא מְחקה את הרגעים שהביאו לו הצלחה. חלקים נרחבים ב"לחסל" שייכים, למגינת לבי, לסוג השני. התוצאה, בחלק מזמן הקריאה, היא המקבילה האסתטית לסלט "עייף". החסה אותה חסה, אך מכווצת, מושחרת בקצוות.

אזכיר כמה רכיבי חזרה עצמית שיש כאן. כמו בכמעט כל הרומנים של וולבק, גם "לחסל" מציב  במרכזו ידידות בין-גברית: זו הידידות בין פול לבין שר האוצר הצרפתי. כמו בכמה רומנים של וולבק, וולבק מביע כאן חיבה לצרפתים לא מתוחכמים, חמים, מצביעי לה-פן ולעיתים קתולים מאמינים: כאן זו ססיל, אחותו של פול, ובעלה. כמו בכל ספריו, חוזר וולבק על הטענה שלו שהמערב צועד לקראת קצו ("ההאטה והעצירה של המערב, שהיוו הקדמה לחיסולו ולאיונו"). כמו ברבים מספריו, דן וולבק גם כאן בחיפושים ניו אייג'יים ובהקמת דתות חדשות.  כמו ב"המפה והטריטוריה", גם כאן יש אב, מכור לעבודתו לשעבר, שעומד לפני קצו, ויש כאן מחאה נגד היחס של החברה המערבית לזקנים. כמו בספרים האחרים, יש כאן מלנכוליה סביב חג המולד וערב השנה החדשה ויש ביטויי מיזנטרופיה (אם כי וולבק בכללותו, ובניגוד לדעה רווחת, הוא ההיפך ממיזנטרופ). אבל החזרה העצמית כאן נוגעת גם לפרטים קטנים יותר, מעוררי השתאות בכך, עד שחשבתי שוולבק זיהה, בעיצומה של הכתיבה, שהוא חוזר על עצמו והחליט להקצין, להפוך את החזרה למוצהרת. יש כאן, למשל, חוות דעת על קונן דויל לעומת אגתה כריסטי (היה ב"פלטפורמה"). יש כאן דוד מים שמתקלקל בתקופת החגים (היה ב"המפה והטריטוריה").

אך כיצד אני יודע שמדובר ב"חזרה עצמית" מהסוג השני, הלא אותנטי, זה של החיקוי העצמי? יכולתי לענות שפשוט מרגישים. אבל משלמים לנו, מבקרי הספרות, הן עתק על מנת להנהיר אינטואיציות, להפוך אותן למושכלות. את העייפות של הטקסט, את העובדה שהוא לא נכתב בדחיפות כמו רוב קודמיו, את החלקים המושחרים של עלי החסה, אני חושב שניתן להסיק נסיבתית בסיוע שתי תופעות ברומן. הראשונה נוגעת לסיפור המסגרת הפוליטי שיש כאן. סביב סיפורו של פול ואביו יש כאן סיפור תעלומה הנוגע למתקפת טרור סייברית (שהופכת בהמשך לממשית). הסיפור הזה מודבק בצורה לא משכנעת לסיפור המרכזי (על הזּקנה והמוות) והוא גם לא נסגר כמו שצריך. כך מתברר לבסוף לקורא שמדובר היה במעין תִמרון מקומי, לא עקרוני ולכן גם לא מכובד, שנועד אך ורק ליצירת מתח ריקה (דבר שמשליך ומלמד על הספר כולו כספר לא הכרחי). הוכחה שנייה לעייפות הטקסט היא שזירת החלומות של פול במהלך העלילה, היוצרת תחושה שלסופר היה צורך בחומרי מילוי וניפוח. Tell a dream, lose a reader, היא אמרה המיוחסת להנרי ג'יימס. לא תמיד היא נכונה. אבל פעמים רבות כן. וכאן גם כן.      

הבטחתי "אבל". ה"אבל" לא נובע מכך שוולבק גם בחולשתו הוא סופר מעניין. אם כי הדבר נכון במידה רבה. ה"אבל" לא נוגע גם לכך שוולבק מנסה להתבונן בעולם העכשווי ולהזריק כך חומר חדש לרומן. יש כאן, למשל, כמה הערות מעניינות על הא-מיניות של העידן שלנו. אך הנושא לא מפותח מספיק. ה"אבל" גם לא קשור בעיקרו של דבר לכך שיש אכן יסוד חדש אחר ברומן, יסוד אופטימי מפתיע: יחסים שבורים בין גבר לאישה שמתחיים לפתע.

לא, לא נושא חדש הוא שמעניק לרומן הזה כובד, למרות הכל. אלא נושא ישן נושן. נושא, שכמו שטען פסקל – מקור השפעה מרכזי על וולבק – חיי אנוש מאורגנים על מנת להדחיקו: המוות. וולבק מתעקש ברומן לשהות באזור הזה של ההזדקנות והמוות. וגם של המוות ללא הזדקנות.  הרומן ממש שוכן באזורים אלה, בפירוט ריאליסטי מתריס, במשך עמודים ארוכים, ארוכים. יש בכך דבר מה מרשים.   

לקריאה נוספת: דבר מה שכתבתי לפני חודשים אחדים על וולבק, לפני הקריאה ב"לחסל".

הערה על וולבק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הראיונות של מישל וולבק, חלקם לפחות, הם בעיניי חלק מגוף היצירה שלו. כמה מרעיונותיו המסעירים ביותר נאמרו בהם. לפיכך, בצדק הוא כלל אחדים מהם בקובצי מאמרים ומסות שהוא הוציא במרוצת שנות פעילותו.

איני בטוח שהריאיון שהוא נתן ל"פייננשל טיימס" ב-2016 ראוי להיכלל בקובץ כזה. אבל גם הוא היה ריאיון מעניין מאד. וולבק טען בו שהוא הסופר הבולט ביותר בעולם כיום. אם כי הסביר, בד בבד, שתהילה היא דבר מה מגוחך כי כל אחד יודע בחדרי ליבו שהוא "אובררייטד". בנוסף, מבקרי ספרות היום מעריכים אותי יותר מדי – נזף וולבק בי ובעמיתיי – כי הם נעדרי תרבות. הם קראו את קאמי, סארטר, קצת פרוסט וסלין, אבל הם לא מכירים טוב את המאה ה-19. ליד בלזק אני כמעט כלום. ובכל זאת, אמר עוד, בהשוואה למתחריי, אני היום הטוב ביותר. "אז מה, אתה יותר טוב מפיליפ רוֹת, נגיד?", הקשה המראיין. "אני לא אלכלכך עכשיו על פיליפ רות", השיב וולבק והמשיך בהפך מהצהרתו שרות חוזר על עצמו. בגיל 60 סופרים נמצאים בשיא כוחם, המשיך וולבק. אבל סייג: "אני מאמין שאני יכול לכתוב עוד ספר גדול אחד, לא שניים".

מזמן עריכת הריאיון הוציא וולבק את "סרוטונין" (2019), אולי החלש שבספריו (אם כי גם וולבק חלש טוב יותר מכמעט כל הספרים שרואים אור בימינו). אני מניח שגם לשיטתו של וולבק זה אינו "הספר הגדול" שהובטח בראיון. הטענה שלו כלפי רות, על כך שרות חוזר על עצמו, בהחלט רלוונטית לוולבק עצמו, לאור "סרוטונין". אזכור שמו של פיליפ רות בראיון ההוא נראה לי מעניין במיוחד מעוד בחינה. כשהוא בשנות הששים שלו, זכה רות לתחייה ספרותית והוציא לפחות שניים מגדולי הרומנים שלו: "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" (ונובלה מעולה, "כל אדם", כשהוא בשנות השבעים שלו). האם וולבק יזכה לתחייה דומה בשנות הששים שלו? כאמור, "סרוטונין" לא הפגין גדולות ונצורות. לגבי "לחסל" – עוד נראה.

ההשוואה לרות מסייעת גם מכיוונים נוספים בהגדרתו של וולבק. אמנם שני הסופרים כאחד מגלים עניין עירני במיניות, אבל בעוד רות הוא אחד מסמלי שנות הששים ("פורטנוי"), אחד מסמלי השחרור המיני, הרי אחד הרעיונות המרכזיים של וולבק נוגע לאי-השוויון האנושי החריף שיצר השחרור המיני הזה. רות הוא סופר טוב יותר מוולבק במובן המקצועי המצומצם של המילה "סופר". אבל וולבק, בעיניי, הוא דמות משמעותית ממנו, בין היתר משום שהוא סופר-אינטלקטואל, סופר-נביא.

נדמה שמזמנם של סארטר וקאמי לא זכה סופר-אינטלקטואל למקום מרכזי כזה בתודעה המערבית. חלק מייחודו של וולבק נובע מכך שהיכולות הספרותיות שלו מחזקות את התובנות האינטלקטואליות שלו, ואילו התובנות האינטלקטואליות מעצבות את תחומי העניין הספרותיים שלו.

בהקשר זה, אתייחס בקצרה למאפיין אחד מרכזי של הספרות של וולבק. ארבעה רומנים של וולבק מכילים רכיב פנטסטי-מד"בי, קרי תיאור של חברה אנושית עתידנית שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה. ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) ו"אפשרות של אי" (2005) מדובר, בפשטות, בחברה עתידנית אוטופית ("החלקיקים") או אוטופית-דיסטופית ("אפשרות של אי"). ואילו ב"כניעה" (2015) מדובר בתיאור מפונטז של עליית האיסלאם לשלטון בצרפת (בהחלט לא רק דיסטופיה בעיני וולבק!) וב"פלטפורמה" (2001) זוהי סאטירה הזייתית עתידנית המתארת יחסי תן וקח מקיפים בין המערב למדינות המתפתחות בו מוחלף ארוס תמורת כסף להנאת שני הצדדים. 

היכולת של וולבק לדמיין – ולדמיין בגדול – היא יכולת ספרותית. אך היכולת הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית למציאות המערבית העכשווית משמשת אותו גם כאינטלקטואל. 

קודם כל, היא ממחישה לו ולקוראיו שהמציאות המערבית העכשווית אינה סוף פסוק. לא הגענו ל"קץ ההיסטוריה" וניתן לדמיין אלטרנטיבות. "קל יותר לדמיין את קץ העולם מאשר את קץ הקפיטליזם", היא אמרה המיוחסת לאינטלקטואל המרקסיסטי פרדריק ג'יימסון. אבל וולבק, שאגב שייך למסורת מפוארת של מבקרי הקפיטליזם מימין (!), דווקא מצליח בחלק מכתביו לדמיין, בין היתר, את קץ הקפיטליזם.

אבל היכולת הספרותית הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית לחברה הקיימת משמשת את וולבק גם בעוד דרך. היא מאפשרת לו למקם את עצמו מחוץ למערכת העכשווית, בנקודה ארכימדית שממנה אפשר להתבונן ביתר קלות בקיים, וכך לנתח אותו ולבקר אותו. הכישרון לדמיין אוטופיה עתידנית הוא כלי המאפשר לו לבקר ביתר צלילות את החברה העכשווית.  

כך וולבק הסופר ו-וולבק האינטלקטואל צועדים יד ביד והופכים את הסופר הצרפתי לאחד משלושת או ארבעת הסופרים הבולטים בדורנו.