על פסימיזם ופסימיסטים לפי ג'יימס בוזוול

בגלל החג, ובגלל שאני נוגע פעמים רבות בבלוג בהגותם של פסימיסטים (כמו שופנהאואר ווולבק), ובגלל העניין הרב שמעורר הקטע שלהלן כשלעצמו – תרגמתי בתרגום חופשי קטע קצר אך, כאמור, רב עניין ואף עוצמה של ג'יימס בוזוול (1740-1795) – ואולי בעיקר מה שמרשים בקטע הוא שיקול הדעת, המתינות – קטע הלקוח מהביוגרפיה הקלאסית שכתב על חברו, מבקר הספרות האנגלי הדגול, סמואל ג'ונסון (1709-1784): "חייו של סמואל ג'ונסון".

בוזוול מתייחס לפסימיזם של ג'ונסון ומביא כמה דעות מעניינות ביותר על מקורו ונכונותו של הפסימיזם.

הנה המקור:

Notwithstanding my high admiration of Rasselas, I will not maintain that the “morbid melancholy” in Johnson's constitution may not, perhaps, have made life appear to him more insipid and unhappy than it generally is: for I am sure that he had less enjoyment from it than I have. Yet, whatever additional shade his own particular sensations may have thrown on his representation of life, attentive observation and close enquiry have convinced me, that there is too much reality in the gloomy picture. The truth, however, is, that we judge of the happiness and misery of life differently at different times, according to the state of our changeable frame. I always remember a remark made to me by a Turkish lady, educated in France, “Ma foi, Monsieur, notre bonheur depend de la facon que notre sang circule.” […] After much speculation and various reasonings, I acknowledge myself convinced of the truth of Voltaire's conclusion, “Apres tout c'est un monde passable.” But we must not think too deeply:

“— where ignorance is bliss,
'Tis folly to be wise,”
is, in many respects, more than poetically just. Let us cultivate, under the command of good principles, “la theorie des sensations agreables”; and, as Mr. Burke once admirably counselled a grave and anxious gentleman, 'live pleasant'.

הנה התרגום:

"על אף הערצתי הרבה ל'ראסלס' [יצירה של ג'ונסון, שבה מבוטאת תפיסה קודרת ביחס לקיום], לא אטען ש'המלנכוליה החולנית' במערוכת הגופנית-נפשית של ג'ונסון [נטייתו של ג'ונסון לדיכאון, שזוכה לתיאור מאלף בביוגרפיה] לא גרמה, אולי, לחיים להיראות משעממים ולא מאושרים יותר משהם נתפסים כך באופן כללי; כי ברור לי שג'ונסון נהנה מהחיים פחות ממני.
ועם זאת, יהיו מה שיהיו הצללים העודפים שתחושותיו הפרטיות הטילו על ייצוג החיים שלו, בחינה קשובה וחקירה פקוחת עין שכנעו אותי שיש מידה רבה מדי של אמת, למרבה הצער, בתמונת העולם הקודרת.

האמת, עם זאת, היא שאנו שופטים את האושר והאומללות שהחיים מסבים באופן שונה בזמנים שונים, בהתאם למעמד של מצבנו המשתנה. תמיד אזכור הערה שנאמרה לי על ידי גברת תורכיה, שחונכה בצרפת: 'האמן לי, אדוני, האושר שלנו תלוי באופן שבו דמנו זורם'. […]

אחרי הרבה מחשבות והשערות אני מכיר בעצמי כמי שהשתכנע בַאמת שיש במסקנה אליה הגיע וולטר: 'אחרי ככלות הכל, זהו עולם משביע רצון' [בוזוול מצטט טקסט של וולטר – לא "קנדיד" – אבל הוא גם הכיר אותו אישית, כמו גם את אדמונד ברק שיופיע להלן. חלק מהקסם של הביוגרפיה הוא השיחות שניהל בוזוול עם אנשים שבשבילנו הם מיתוסים מהלכים: רוסו, וולטר, ברק ועוד].

אבל עלינו להימנע מלחשוב יותר מדי;
'במקום בו אושר נובע מבורות,
להיות חכם זו שטות' [המשורר תומס גריי], הנה, במובנים רבים, אמירה יותר מאשר נכונה רק מבחינה פואטית. הבה נטפח, בהנחייתם של עקרונות טובים, את 'התיאוריה של תחושות נעימות' [שם ספר צרפתי]; וכמו שמר [אדמונד] ברק יעץ פעם באופן ראוי להערצה לג'נטלמן חמור-סבר וחרד: 'חיה בנועם'".

הנה בתמצות כמה מהעיקרים שהקטע הזה מעלה:

1. אכן פסימיזם הוא לעתים השקפת העולם של אנשים עם נטייה פרטית למלנכוליה.
2. ועם זאת, יש בראייה הקודרת הזו תמונה שאינה רחוקה מהמציאות.
3. אופטימיזם ופסימיזם אצל בני האדם מקורם, לפחות בחלקו, יכול להיות גופני.
4. השקפת עולם פסימית או אופטימית היא, פעמים רבות, תלוית הרגע בחיים בו אנו נמצאים. כולנו לרגעים פסימיסטים ולרגעים אופטימיסטים.
5. וולטר טען שהחיים, ככלות הכל, הם בסדר. כלומר, יש גם לתפיסה הזו של שביל הזהב לפחות אינטלקטואל בולט אחד המצדד בה.
6. כדאי להשתדל, כפי שיעץ אדמונד ברק, לחיות בנועם.

הבה ננסה to live pleasnt!
חג שמח!

אפריל 23, 2016 – 6:35 PM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "2084", של בוּאלם סַנסָל, בהוצאת "כתר" (מצרפתית: שירן בק, 224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בואלם סנסל הוא סופר אלג'יראי, יליד 1949, הכותב בצרפתית. הוא גם אדם נאור ואמיץ מאד. מבקר חריף של האיסלם הרדיקלי ושל השחיתות באלג'יר, שאף ביקר בישראל ב-2012 על אף הגינויים שזכה להם בשל כך. אך למרות שעמדותיו מעוררות אהדה והערכה רבות, כולל העמדה העקרונית בספר הנדון כאן, הרי ש-"2084" שלו הוא רומן משעמם, צפוי, טרחני וקלישאי. כבר השם הוא אות אזהרה רציני. סנסל, כמובן, במודע, "מרפרר", כמו שאומרים אצלנו בעדה, לג'ורג' אורוול (ואגב, גם ל"הדבר" של קאמי ול"המשפט" של קפקא). אבל באופן כללי סופרים נחלקים לכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בחיים ולכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בספרים, אחרים. וככל שאתה יותר סופר מהסוג השני, "אינטר-טקסטואלי" כמו שגורסים לעתים בהתפעלות מבקרים תתרנים מבחינה אסתטית, כך כתיבתך נעדרת יותר ויותר חיוּת, כך היא גרועה יותר (להוציא מקרים נדירים שבנדירים). בכלל אני קורא להחזרת מושג "החיים" לביקורת הספרות – סופרים הם קואבויז שצריכים ללכוד בפלצור שלהם, כלומר במילים ובצורה, חיוֹת גדולות מתנועעות, ולא ספרים רבועים דוממים.

ולעניינו. "2084" מתאר עולם עתידני שבו מושלת הבערות. עולם של שלטון דתי רודני שבו מושל רודן-נביא מסתורי בשם אבַּי, המשרת אל קנא בשם יוֹלָה. אכן רמז דק מן הדק לאיסלאם. אחרי שורת מלחמות קודש מתבססת האימפריה של אבי על כל העולם הנושב הנודע. אזרחיה חיים בעוני. הוצאות להורג המוניות מתרחשות חדשות לבקרים. תשע (לא חמש, חלילה, באלגוריה "המתוחכמת" שלפנינו) תפילות ביום מונהגות במדינה. וכן הלאה וכצפוי. הגיבור של הרומן הוא אדם בשם אַטִי שניעורים בו ספקות ביחס לדת השלטת. יצר של חירות מפעם בו. הוא חובר לחבר ספקן גם כן, נכד לסב שהיה מראשי המשטר החדש, והם יוצאים למסע לגילוי האמת, האמת על המשטר הנוכחי, האמת על הקיום בכלל. יעדו העיקרי של המסע הוא פגישה עם ארכיאולוג בשם נַאס, שסיפר פעם לאטי על תגלית ארכיאולוגית מרעישה שמנפצת את טענות המשטר החדש בחשפה ציוויליזציה מפותחת שקדמה לו.

הגיבורים של הסיפור הם רק גלגלים להנעתו. הם לא מאופיינים באופן דק, הם אינם חיים ממש, הם לא אנשים בשר ודם (הם, למשל, נעדרי מיניות ורגשות אהבה). יש גם רישול מוזר בשימוש של המספר במושגים שלקוחים מהעולם שלנו ושיבוצם התלוש בתוך ההקשר של הבערות שהוא מתאר, מונחים מתחום המדעים המדויקים או ההיסטוריה שלעולם המתואר על ידו אמורים להיות זרים. אבל העיקר: התכנים עצמם פשוטים, מובנים מאליהם, גם אם נכונים. בערות זה רע. הדת בגרסתה הקיצונית יכולה להשתלט על העולם ולמעוך את החירות ואת האינדיבידואליות. שליטים משתמשים באויבים מומצאים או קיימים באמת על מנת להסיט את תשומת לב ההמונים ממצבם הרע. כל זה אמת ויציב, וחשוב מבחינה פוליטית. אבל בספרות אנחנו תובעים יותר מליברליזם והומניזם מוצדקים, יותר מהבעת דאגה מוצדקת לעתיד הליברליזם וההומניזם. יותר מתובנה של תנועת-נוער נאורה מעין זו: "הוא (אטי) מעולם לא חשב על כך, אך אם היו שואלים אותו היה משיב שהאַבּיסטנים דומים כולם, שהם כמוהו, כמו האנשים משכונתו בקודסאבאד, בני האנוש היחידים שראה אי פעם. אך מתברר שהם מגוונים לאין שיעור וכה שונים, עד שבחשבון אחרון כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ייחודי, בלתי נתפס, ובדרך כלשהי יש בכך כדי לשלול את רעיון העם, האחד והאמיץ, עם של אחים ואחיות תאומים. העם הוא אפוא תיאוריה, אחת מני רבות, מנוגדת לעיקרון האנושיות". כשיצא הרומן בצרפת קראתי שוולבק – שכתב גם הוא רומן "אפוקליפטי" על עליית האיסלאם לשלטון – טען שסנסל העז אף יותר ממנו. אם וולבק אכן קרא את הספר, וזה לא בטוח, הרי שהייתה פה אמירה אירונית או סלחנית במופלג. אין מה להשוות בין העניין שמעוררת הקריאה ב"כניעה" של וולבק לשיממון שמעוררת הקריאה ב"2084". ולמה? כי ב"כניעה" הדמות של הגיבור מעניינת; התסריט העתידני הוא לא "אפוקליפטי" קיצוני וילדותי אלא הגזמה לא מופרזת מדי ומעוררת למחשבה של המציאות העכשווית; כי העמדה של הדת ב"כניעה" מוצגת גם היא באופן מעניין; כי וולבק הוא גם מבקר של ההומניזם והליברליזם החילוני; כי יש ברומנו קטעי הגות מקוריים.

כשאני כותב ביקורת שלילית כמו זו, אין כוונתי שרע עשתה ההוצאה שתרגמה את הספר לעברית. טוב, טוב שתהיה ספרותנו מעודכנת במה שקורה בעולם ובספרות העולם. קל וחומר בעולם הערבי שבלבו אנחנו חיים ואיתו עלינו לחיות, נרצה בכך או לא, בשכנות טובה ככל שניתן. יותר מכך: אחזור ואדגיש את הערכתי הרבה לעמדותיו האמיצות של הסופר, שייתכן ואף מסכן את חייו על מנת להביען. המבקר יכול רק להוריד את הכובע בפני אומץ לב כזה. הלב של סנסל ברומן הזה במקום הנכון. אבל, מבחינה ספרותית, לבו של הסופר הוא הדבר הנכון הכמעט-יחיד ברומן הזה.

אפריל 23, 2016 – 8:13 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

שני קצרים של וולבק

"אלה שאוהבים את החיים לא קוראים. הם גם לא צופים בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיגידו אחרים – גישה אל העולם האמנותי היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים".

"החיים מכאיבים ומאכזבים. זה חסר תועלת, לפיכך, לכתוב רומנים ריאליסטיים חדשים. אנחנו יודעים באופן כללי היכן אנו עומדים ביחס למציאות ולא טורחים לדעת יותר מכך. האנושות, במצבה כעת, מעוררת בנו רק סקרנות חלושה".

מישל וולבק הצעיר, בספרו הראשון שהנו מסה על סופר המד"ב ה.פ.לאבקראפט ("לאבקראפט, נגד העולם, נגד החיים", מ-1991, בתרגום חופשי שלי מאנגלית), בהלך רוח שופנהאוארי שמכיל תובנה גאונית וגאונית גם בפשטותה על מהותה של האמנות והערה חשובה – אם כי מעט פחות מרשימה; אם כי חשובה ביותר להבנת וולבק עצמו – על מעמדו של הריאליזם בספרות.

אפריל 21, 2016 – 8:16 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (11)

על "האחים טאנר", של רוברט ואלזר, בהוצאת "עם עובד" (מגרמנית: ארז וולק, 294 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה של הסופר השוויצרי הייחודי, רוברט ואלזר (1878-1956), הוא הרומן הראשון שפרסם, בשנת 1907. אחריו ראו אור הרומנים "עוזר לעל עת" (1908) ו"יעקב פון גונטן" (1909) שתורגמו לעברית כבר לפני כמעט שלושה עשורים. ואכן, יש סיבה לסדר התרגום ההפוך: רומן הביכורים של ואלזר נופל מהם בהיותו ארכני ולהגני לפרקים, ולא חד וממוקד כמותם (עד כמה שזכרוני מגיע). ועם זאת, הרומן הזה מציג את מלוא הייחוד והעניין שיש בואלזר, וייתכן שאף אותם היעדר מיקוד ופזרנות, עם היותם פגם מבחינה אסתטית אחת, מוסיפים נתונים מעוררי מחשבה על הייחוד והחידה של ואלזר, מעבר לרומנים החטובים והמהוקצעים המאוחרים יותר.
הייחוד והחידה של ואלזר, בקצרה, הם התמהוניות העמוקה של הגיבורים שלו, שגובלת בפרברטיות ואף חוצה את הגבול. השאיפה העמוקה של גיבורי ואלזר היא להיות נעדרי שאיפות, המרי הגדול שלהם הוא הסתפקותם בעמדת המשרת, האינדיבידואליות שלהם מתבטאת בשאיפתם למחיקה עצמית של אישיותם. ברומנים הבשלים – ושוב, עד כמה שזכרוני מגיע – זה סוג של מזוכיזם אך לא בדיוק מזוכיזם, כי הוא נעדר תשוקה מינית מצד אחד, ומצד שני יש בו קו של ביקורת חברתית עקרונית. כמו אולבלומוב ביצירת המופת של גונצ'ארוב, וגם, בקרבה פחותה, כמו ברטלבי של מלוויל, הגיבורים של ואלזר מוחים נגד עולם העבודה בפרט והסדר החברתי בכלל, בכך שהם כופרים בתחרות המריטוקרטית שמכוננת אותו. הם מעדיפים שלא – מעדיפים שלא להתחרות, להתבלט, להשיג, לנצח, להרוויח. אלא שברומן הביכורים, התווספו כמה נתונים מעניינים לחידת ואלזר, שיפורטו מיד.

ב"האחים טאנר", המסופר בגוף שלישי, הגיבור המרכזי הוא אחד האחים מהכותרת, סימון. סימון הוא כבן עשרים, בחור בעל נפש פיוטית וכישרונות לא מבוטלים, שמתפטר מעבודה אחרי עבודה. למעסיק חדש, סוחר ספרים, הוא מספר בראיון העבודה בגילוי לב: "את כל המקומות שעבדתי בהם, עזבתי אחרי זמן קצר, מכיוון שלא נראָה לי ראוי לתת לכוחות הנעורים שבי להתנוון במשרדים קטנים וטחובים, אפילו אם כולם מסכימים שהם המשרדים הכי טובים שיש, למשל מוסדות בנקאיים". עד מהרה הוא מתפטר גם מעבודתו החדשה, המבטיחה, בחנות הספרים. וכך מתחיל הנאום שהוא נושא באוזני המנהל: "אדוני, אכזבת אותי. אל תיראה מופתע כל כך, את הנעשה אין להשיב, אני עוזב היום את העסק שלך […] תוך שבוע נמאס עלי כל העסק הזה של מכירת ספרים, אם מכירת ספרים פירושה לעמוד מעלות השחר עד רדת הערב, כשבחוץ זורחת שמש חורפית נעימה מאין כמוה, לעמוד ליד שולחן, בגב כפוף, כי השולחן נמוך מדי לאדם בגובה שלי, לכתוב כמו איזה לבלר עלוב, ולעשות עבודה שאינה הולמת את שכלי".

לסימון יש ארבעה אחים שמייצגים אופציות קיומיות אחרות. קלאוס, מלומד רציני וחמור סבר שמודאג מסירובו של אחיו להתברג, להתברגן. הדוויג, מורה שחיה בעוני בכפר. קספר, צייר שחי בפריז. אמיל, צעיר מבטיח שהשתגע. האופציות הקיומיות של שני האחרונים קרובות לזה של סימון (ויש לזכור שואלזר עצמו בילה את העשורים האחרונים לחייו בבית משוגעים). גם האמן הוא מי שבאופן עמוק מסרב לעבוד. אלא שהאמן המצליח, כלומר מי שמקבל גם הכרה חברתית על אמנותו, הוא מי שהתחיל מעצלות וחולמנות, זו נקודת המוצא הנפשית שהציבה אותו בעמדת המתבונן, אך הפך אותם לבסיס בלבד לעבודתו, שהינה עבודה קשה ומפרכת לעתים קרובות. וזה – ההדגשה שהאופציה הואלזרית קרובה לאופציה של האמנות, אך אינה כזו – החידוש הראשון שמציב הרומן בפני מי שהתחיל לקרוא את ואלזר בסדר ההפוך (כלומר, אחרי הרומנים המאוחרים יותר). היסוד השני המעניין שמתגלה ברומן הוא עד כמה שפלות הרוח והיהירות שוכנות בצמידות בנפשו של סימון. המרד שלו בחברה נובע הן מרגש נחיתות (רגש שיש בו הרבה מסתורין, לעתים) והן מרגש עליונות, ולא תמיד ברור מה הרגש הראשוני. נקודה שמובילה לחידוש השלישי ברומן (או, אם זכרוני בוגד בי, לא ל"חידוש", אלא, פשוט, לַעניין שהוא מעורר) והוא המורכבות של המזוכיזם המיני שמתגלה בו. אחרי שיטוטים וחיי בטלה מוצא סימון לזמן מה עבודה כמשרת אישי של גבירה הדורה. כאן התשוקה המינית המזוכיסטית מתגלה בבירור. למשל, כשהגבירה מצווה עליו לצחצח את נעליה: "מאז ומעולם הייתה לסימון משיכה לנעליים […] מאז ומעולם נראו לו רגלי נשים כדבר קדוש". או: "סימון הזדרז לומר לה בוקר טוב, והיא הגיבה בניד ראש בלבד. כל זה היה מקסים בעיני סימון, אפילו מענג, לתת לאדם לומר לך בוקר טוב ולענות רק בניד ראש שכזה". יש כאן כמה תובנות פסיכולוגיות מעניינות מאד בקשר למזוכיזם, ואף ליחס בין המזוכיזם ועולם העבודה. למשל: המשרת, טוען סימון, זוכה ליחס טוב יותר מאשר הפועל, דווקא משום שהוא נשלט באופן טוטאלי, גם מעבר לשעות העבודה – הוא הופך לבן משפחה.

הרומן הזה בפרט, ויצירתו של ואלזר בכלל, מהווה נקודת מוצא יוצאת מן הכלל לדיון על היחס בין אמנות לטירוף. הרי ברור, מצד אחד, שואלזר מציג תופעות שבחלקן ניתן לאפיין כפתולוגיות. ומצד שני, אם נמהר להרחיק אותן ולאשפזן נפסיד הרבה. כי דווקא חריגותן הנפשית הופכת את היצירות למעמיקות ולמלאות רגש, ואף לנקודת מוצא לביקורת חברתית על הסדר "הנורמלי" של המציאות.

אפריל 14, 2016 – 6:18 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

תזכורת על אסופת הקצרים הארוכה

לא כולם באותה רמה (ולכן אני זקוק לעורך),

לא עם כולם אני תמים דעים בפרספקטיבה הנוכחית שלי (2016, תחילת שנות הארבעים) –

אבל יש שם כמה לא רעים (באסופת ה"קצרים" שלי, שהעליתי לבלוג ומצויה להורדה בפוסט כאן).

אפריל 13, 2016 – 5:26 PM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על "בית יעקוביאן", של עלאא אל-אסוואני, הוצאת "טובי" (מערבית: ברוריה הורביץ, 240 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הלוואי ובארץ יראה אור רומן כזה. זו דוגמה מובהקת לספרות מגויסת במובן הטוב של המילה, ויש מובן כזה, המובן הסארטריאני. כפי שהתווה סארטר ב"הספרות מהי?" הסופר המגויס לא משקר ולא מעוות את המציאות, הוא לא תועמלן, אלא הוא, פשוט, בוחר לייצג קטעי מציאות שחושפים אמת קשה, וכך גם מעוררים לפעולה. באותו אופן, ובאמצעים פשוטים ואמינים של סיפורת ריאליסטית, קיבץ אל-אסוואני לבית מידות בקהיר, "בית יעקוביאן", מיקרוקוסמוס של החברה המצרית, ושרטט תמונה מרתיחה ומעוררת לפעולה פוליטית.

בבית המידות עצמו גרים העשירים ועל הגג מצטופפים בדירות קטנות העניים. כך אנו פוגשים בזכי ביי אל-דסוקי, גבר מזדקן והולל אך מעורר אהדה, שירש את הונו ממשפחתו שהייתה שייכת לאליטה המצרית שלפני מהפכת הקצינים בשנות החמישים (ה"מהפיכה" חיה בעוצמה בתודעת הרומן וחלק מהדמויות). את חאג' מוחמד עזאם, עשיר מופלג ומושחת שעשה את הונו ממכירת סמים, אבל כעת רוצה להיכנס לפוליטיקה. את טאהא העני, בן השוער, תלמיד מצטיין שקידומו המקצועי נבלם בעקבות מוצאו הדל והוא נופל לזרועות איסלאמיסטים קיצוניים. את בות'יינה אהובתו, שבאה גם היא ממשפחה ענייה, ומנוצלת מינית על ידי המעסיק שלה ומפתחת תפיסת עולם צינית שמרחיקה אותה מטאהא. את חאתם רשיד, עורך עיתון בן 45, בעל עוצמה והומוסקסואל נשי, שמאוהב בחייל יפה תואר שהגיע לקהיר מהפרובינציה. באופן מוחלק גולש הרומן (שראה אור ב-2002) בין הדמויות שמייצגות דבר מה במצרים של שנות התשעים. אך אין ולו לרגע תחושה של מניפולציה בבחירת הדמויות (זו אולי המניפולציה הגדולה מכולן של הספרות הריאליסטית), ואין רגע מייגע או דידקטי (וכך מושגת המטרה הדידקטית של הרומן באופן הטוב ביותר). החלוקה לפרקונים קצרים תוך מעבר מדמות לדמות היא הכלי הצורני האלמנטרי שמסייע לקלילות הולכת הסיפור.

מצרים שמתוארת ברומן היא מדינה מייאשת ומושחתת. פערי המעמדות אדירים וכך גם ממדי העוני. לאחר תקופה של משטר סוציאליסטי חילוני עברה המדינה בשנות השבעים לקפיטליזם קיצוני שממנו נהנים מעטים בלבד. אין מוביליזציה חברתית. כולם מתרפסים בפני בעלי הכוח והכוח הגס מופעל ברחובות ובתאי המעצר. ואלה שמתייאשים מכל זה פונים לאיסלאם הקיצוני.

והיא גם מדינה שטופת זימה, מצרים של הרומן. הסקס נוכח ברומן בבוטות, בכפייתיות, ויש לשער שתרם לשערורייה שעורר הספר בעולם הערבי, להיותו רב מכר אדיר. אבל הסקס אינו מוסבר רק בשיקולים ממולחים כאלה או אחרים של הסופר, או באובססיה אישית. למרות שזו האחרונה קיימת בוודאי. הרגע היחיד ברומן בו המספר האנונימי "הכל-יודע" מודע למעשה הכתיבה בא אחרי מקטע של דף לבן ריק שאחריו כותב המספר כך: "השארתי את המקום הזה ריק, כי לא ידעתי מה לכתוב בו…שהרי המילים יפות לתיאור רגעי עצב או שמחה רגילים, אולם את רגעי האושר הגדולים כמו אלה שעברו על זכי אל-דסוקי עם אהובתו רבּאבֹ קשה לתאר במילים". "אהובתו", אגב, שעינגה אותו כל כך, היא זונת צמרת. אבל כפי שאמרתי, הסקס לא מוסבר רק בשיקולים מסחריים או בשריטה אישית של המחבר. הוא קשור באופן אינטגרלי במסר המרכזי של הרומן. כמעט כל הקשרים המיניים שמתוארים ברומן הם בין גברים עשירים לנשים עניות או לגברים עניים. בקומדיות, הזוג הצעיר והיפה מתאחד לבסוף. אבל כאן בות'יינה וטאהא נפרדים. היא לזרועות גברים מבוגרים ועשירים והוא לזרועות אללה. זו לא קומדיה, אם כך, אלא טרגדיה. אפשר אף להפליג מעט ולומר שבלא-מודע של הרומן יחסים מונוגמיים ושוויוניים של גבר אחד עם אישה אחת הם מאפיינים של דמוקרטיות ("איש אחד קול אחד אישה אחת"). במדינה לא דמוקרטית למעשה כמו מצרים, יש זכרים מעטים שהם בעלי הרמון וכאלה שאהובותיהן נמנעות מהם.

האפקטיביות של הביקורת החברתית של הרומן הזה עצומה. איני זוכר דוגמה מהשנים האחרונות לרומן מהסוג הזה. לבטח לא בספרות העברית. הלוואי, לכן, שייכתבו כאלה אצלנו, אם כי המצב אצלנו עוד לא כל כך גרוע, למרבה המזל. אבל הלוואי שייכתבו רומנים כאלה אצלנו על מנת לסייע בבלימה, על מנת שלא נגיע לריקבון כזה.

אפריל 7, 2016 – 7:30 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (8)

על "מייד אין אמריקה לטינה", של סנטיאגו גמבואה ושל טרינו מלדונדו, בהוצאת "תשע נשמות" (94 עמ', מספרדית: סוניה ברשילון ויוסי טל)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בסדרה החדשה, "תשע נשמות", של אוריאל קון, אחד משני עורכי הוצאת "זיקית" זכרה לברכה. במקור יצאו שני הסיפורים – הראשון נכתב בידי הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה והשני בידי הסופר המקסיקני טרינו מַלדונָדו (אני מקווה שניקדתי נכון – לא מצאתי ניקוד של שמו על הכריכה או בעמודי הפתיחה) – בקובץ אחד ב-2015. ואכן יש הרבה מן המשותף לשני הסיפורים: שניהם סיפורים של גברים לא מבוגרים המספרים את סיפורם בגוף ראשון וסיפורם זה עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה.

הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה", מספר את סיפורו של צלם קולומביאני בשם אניבָּל אסטרהאזי החי כעת בפריז, אך נודד בין יבשות בגין משלח ידו. אניבל זה מתאהב בדיילת אסייתית בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת. הדיילת נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאד מתווספים לרומן, שכבר כך הוא חריג, מוזרויות נוספות: כשאניבל, המופתע אם כי לא בהכרח מסויג, מקבל במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את פניהן של עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם המנצה? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות. הסיפור השני, "כמו לשחות בקרח", הוא סיפורו של מורה מקסיקאי בן עשרים ותשע שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו (אולי את המדינה בכללותה – איני בטוח) בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית הזו, אבל רותחת גם סתם כך, כי אנחנו בקרבת קו המשווה, הרי. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבאר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם החם המקסיקני. בעוד החיים בשוודיה, אומרת אחת מהן בתיעוב, "זה כמו לשחות בקרח". אלא שהגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את אחת השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא". בהמשך, בתהפוכה דרמטית שאותה לא אחשוף, מתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות מעט דם חם גברי לטיני, אינם מה שהם נראים, אינם גם מה שחשב שהם הגיבור, האינדיבידואל אך בעל התודעה המעמדית.

שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה (ותודה לעורכת שלי!). אבל ברצינות: זה שבח מוחלט, המהירות, הרי "למען ירוץ הקורא בו" כבר נכתב בתנ"ך. ההנאה אינה בלתי קשורה לכך שאלה סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם לא נפגעת, ההנאה, מהקוסמופוליטיות ודילוגי המיקומים בעולם של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות (ואקלימים) מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה בין הסיפורים היא שבעוד הראשון הוא מהתלה רבת דמיון, קומדיה מינית עכשווית, הרי שהסיפור השני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין "עולם שלישי" לעולם ראשון. ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים. אבל זה יהיה לדחוק גוף חי ורוטט למיטת סדום פרשנית, למיתה פרשנית. אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות. לא יותר. כי המהפך המפתיע שמתחולל בשני – ואותו איני רוצה לחשוף – הוא אכן מפתיע ומהנה, אבל כשחושבים עליו מעט הוא אינו תורם באמת לאמירה הרצינית של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים (שוודיות מול מקסיקנים), למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע.

בכלל, לאחר קריאת שני כותרים של יוצאי "זיקית", הספר הזה כעת בעריכת קון, והספר "השעה לילה", בהוצאה המקבילה של שירה חפר "לוקוס", ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיטול לעצמה את הצבעים הקודרים- רציניים וקון את הצבעים העליזים. "השעה לילה" הוא ספרות נוקבת. "מייד אין אמריקה לטינה" הוא בידור אינטליגנטי מהנה. הוא בידור בגין שניים מהמובנים (הסותרים) של בידור: הוא הסחת דעת מהנה (זו התפיסה של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 פסקל ביחס לאמנות הבידורית), והוא מוֹצא לפורקן יצרי תחת אליבי של עלילה משעשעת (וזו ההגדרה של פרויד לאמנות הבידורית). אבל אולי מוקדם מדי לעריכת הבחנות כאלה.

בכל מקרה, לספרות רהוטה, אינטליגנטית ובידורית יש בהחלט מקום. ומאידך, הרי תחת מסווה של "רצינות" מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביתר של הספרות. אבל רק אוסיף ואומר שכשהבחירה היא בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת – תמיד אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין: הרצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו.

אפריל 1, 2016 – 5:16 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על שלושה רומנים של אהרן מגד זכרו לברכה

* אני מעלה לכאן ביקורת ישנה שכתבתי לפני עשור שנים על הוצאתם ב"אחוזת בית" של שלושה רומנים של אהרן מגד שנפטר לאחרונה. בשולי הביקורת ישנן הפניות לשתי ביקורות נוספות שלי על אהרן מגד המאוחר.

——-

סלחו לי על הניסוח הוולגרי ו"הצרכני", אבל העסקה המשתלמת ביותר כעת בשוק הספרים הישראלי היא קניית "שלושה מהם" של אהרן מגד. במחיר של רומן אחד תקבלו שלושה רומנים שיזכירו לכם כמה הנאה יש בשקיעה בקריאת רומנים כתובים היטב. ולא רק הקורא שוקע בספרים אלא העולם החיצוני מצדו שוקע גם הוא ומאפשר לקורא את חוויית ההתכנסות (סליחה על המילה הגסה) האינטימית של הקריאה.

ולא שהרומנים מושלמים. אחד מהם, לפחות, אינו כזה. אבל הם מקיימים את הדיבר הבסיסי של הספרות שהוא "לא תשעמם". אחר כך מקיימים הרומנים גם מצוות-עשה, בסיסיות פחות, למרות שאינטלקטואלים שאינם רגישים דים לחוויה הספרותית מחשיבים יותר, כמו "היה רלוונטי למציאות הישראלית", "היה ביקורתי כלפי הנרטיב הציוני" וכדומה.

שלושת הרומנים שכונסו ב"שלושה מהם" הם "על עצים ואבנים" מ- 1973, "מחברות אביתר" מאותה שנה ו"החי על המת" מ- 1965. בהתאמה ניתן לתאר את שלושה הרומנים כשלם, המתוחכם והמהנה.

"על עצים ואבנים" הוא הרומן השלם מהשלושה. זה רומן ישיר, נטול-עודפים, שצורתו מותאמת בצורה אלגנטית ביותר לתוכנו. עיקר הרומן הוא וידוי של צבר ישראלי, יפה בלורית ותואר, שמראהו עומד בניגוד לריקבון מוסרי שהוא שרוי בו. הוידוי נעשה לאוזניו של מכר סופר, שאת תגובותיו לוידוי איננו מקבלים ומסיקים אותן רק מהתייחסויותיו של המתוודה. כך מתקבל מעין "מונולוג-דיאלוגי" אלגנטי.

הגדולה של הרומן הזה מצויה דווקא במינוריות שלו. כי הריקבון של המתוודה אינו בעצם נורא כל כך. הוא לא רצח ולא אנס ואפילו לא הטריד מינית. המקסימום שהמתוודה הגיע עליו הוא קלפטומניה, גניבות קטנות שהן סוג של הפרעה נפשית יותר מאשר פשע, ופלירטים זעיר-בורגניים, שכוונו להתרסה כלפי הסדר החברתי "המהוגן" יותר מאשר לניאוף לשמו. דווקא המינוריות הזו מאפשרת למגד להעמיד דיוקן ישראלי מאד, של "מלח הארץ", שחש שהוא חי חיים כפולים, וחייב לחשוף אותם בוידוי.

הרומן עתיר דקויות שמעדנות ומעשירות את הפורטרט של גיבורו. ביקורו בארה"ב, למשל, הארץ שמהוגנותה, ניקיונה וחביבותה הבורגנית מוציאות אותו מדעתו, מגרות את עצביו ודוחפות אותו לרמות את מארחיו האמריקנים ואחר כך להרגיש אשם אוטו-אנטישמי: "עיירה נקייה של ואספס (…) קיבלו יהודי לבית, והוא חירבן באמצע הסלון" (עמ' 38). ה"חירבן" הישראלי הוולגרי קופץ מתוך הטקסט המחוטב והמעודן.

מעניין לעניין באותו עניין. הגיבור מכנה את פרצופו היפה פרצוף "ארי". "גם פרצוף יפה עלול לאמלל בן אדם" (עמ' 43), הוא מסביר בשנאה כלפי יופיו שלו. הפרצוף הזה, מעורר האמון המיידי, הוא שאפשר את שחיתויותיו הקטנות.

תו אופי מרתק של הגיבור הוא הנטיות האמנותיות שלו. הגיבור, שנוהג לגנוב מחנויות ספרים רומנים פורנוגרפיים תחת המסווה של קניין ספרות רצינית, באמת קורא את הספרים הרציניים. ג'ויס, מרקוזה, לאנג, ובמרתף ביתו: פורנוגרפית. "איך תסביר שאני נהנה כל כך מקריאת ספרות טובה?" (עמ' 88).

הרומן עומד ללא סמוכות כפורטרט פסיכולוגי דק. אך לחובבי הניתוחים הסוציולוגיים-אידיאולוגיים ניתן להוסיף: חטאיו של הגיבור הם למעשה מרד כלפי החיים בישראל הקטנה, טרום 67', ישראל "הצודקת" והצדקנית, ובו זמנית גם חשיפת השחיתות המסתתרת מאחורי המסווה החסוד שלה.

גם שני הרומנים האחרים כתובית במתכונת וידויית. "מחברות אביתר", המתוחכם, כתוב בז'אנר ברנרי במובהק של כתבים וידויים שהובאו כביכול לבית הדפוס "מן העיזבון". גיבור הרומן, אביתר לויטין, הוא למדן נחבא אל הכלים, שעבד כמגיה בהוצאת ספרים, והיה איש סודו של הסופר האניגמטי והמוערך יוסף ריכטר (מעין שילוב-על בדיוני של עגנון, שופמן, אצ"ג וברנר). הרומן מורכב מארבע מחברות שהתגלו כביכול בעיזבונו של אביתר זה. במחברות נחשפת ואריאציה על מוצארט וסאליירי ועל הסוגייה הנצחית של אמן גדול הצומח בגוף של אדם קטן.

ריכטר הדמוני והאגואיסט ניצל את אביתר ששימש כמגיה נאמן לכתביו, הציל אותו מטעויות מביכות ופרסם את שמו בעולם הספרות. ריכטר, משהתפרסם, זנח את אביתר, שהיה בצעירותו גם הוא בעל פרטנזיות ספרותיות אך פרש מהספרות בעקבות ביקורת אכזרית במיוחד.
פרשת יחסיהם משנות השלושים לשנות הששים מגוללת ונקראת בעניין עז.

הרומן מתוחכם מאד בעיקר בגלל שהוא מצליח לתאר לנו את הייחוד ביצירתו של ריכטר בלי שאנו ממש קוראים אותה! אלא מקרעי חיוויים ופרשנויות של אביתר. הכתיבה כאן גם אקספרימנטלית במובהק. אחת "המחברות", למשל, היא ניתוח ספרותי של אביתר לאחד מסיפורי ריכטר ובסוף הטקסט אף מביא "המביא לבית הדפוס" שורת הערות ל"מחברות" כאילו לפנינו טקסט "מדעי" מוער. אבל האקספרימנטליות אינה פוגמת בחוויית הקריאה, בחוויה הרגשית העזה של קנאת הסופרים, בעיקר, אלא רק מעשירה אותה.

"החי על המת" הוא הרומן הבעייתי מבין השלושה. הוידוי הפעם הוא של יונס, סופר מתחיל שהתבקש לכתוב ביוגרפיה של אחד מגיבורי "העלייה השלישית", דוידוב. כבר בתחילת הרומן מספר לנו יונס שהוא זנח את כתיבת הביוגרפיה באמצעה ושהוא נתבע למשפט על ידי ההוצאה. מדוע נזנחה כתיבת הביוגרפיה? מגד נותן במרומז ובמפורש שני נימוקים סותרים לזניחה. האחד: דוידוב היה גיבור גדול בעשיית מעשים גדולים מהחיים (עלייה לקרקע, לחימה בערבים), אבל בחיי היומיום, בגבורת החולין, התגלה לביוגרף כגיבור קטן מאד. כך מספרת אלמנתו: "(דוידוב) נסע לירושלים לעזור בהגנה מפני שאצלנו היה שקט אז? שקר! הוא נסע מפני שלא רצה להיות בבית!" (עמ' 321). הכיוון השני שמבאר את זניחת הביוגרפיה הפוך לחלוטין: דוידוב הגיבור הוא סוג של צדיק נעלה שנוכחותו הטהורה בלתי נסבלת עבור יונס, האדם הקטן וחטאיו הקטנים.

הבעיה ברומן אינה ששני הנימוקים סותרים. הבעיה שהם מוצגים באופן סכמטי ולא מספיק משכנע. הסכמטיות הזו נוכחת גם כשמגד מנגיד באופן מפורש מדי את חיי ההוללות של הבוהמה הספרותית בראשית שנות הששים, שיונס מצטרף אליה, לעולם העשייה הפעלתנית של דוידוב. האמנים משתכרים, נואפים, מקנאים איש ברעהו ואילו דוידוב היה עסוק בבניית הארץ.

אבל כל זה לא מונע מהרומן הזה להיקרא בהנאה מרובה. כי דווקא התיאור המפורט של חיי הבוהמה התל אביבית (שיש בהם יותר משמץ של תיאורים ביוגרפיים להווי המרתק של "כסית"), תיאור מלהיב ומושך מאד, הוא זה שעושה את הרומן.

מרץ 31, 2016 – 7:56 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (1)

על "פֶּקח", של יהודה ויזן, הוצאת "אחוזת בית" (261 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבור של הרומן בוחר לעצמו את שם העט התנ"כי "פֶּקח". הוא חי בעיר הגדולה, ככל הנראה תל אביב, שגם לה מוענק שם עט: בָּטָלוֹן עלית. השם המנדלאי, בטלון, ניתן גם לשם עיירת מחצבתו של פקח (ללא העלית). פרקי הספר מדלגים לסירוגין בין הבטלוניות. את בטלון תחתית מאפיינת אכזריות ואלימות. צדים שם חיות למיניהן (חולדות, נחש, דגים ועוד) ואוכלים שם חיות אחרות – ממולאות בחיות נוספות. מלמדים שם ילדים לירות באקדחים ואיך לשסף בעפיפוניהם את עפיפוני שכניהם. ועם זאת, המשפחה של פקח, משפחה טריפוליטאית פרובינציאלית, מתוארת גם באהבה גדולה. ויש מה לאהוב. בבטלון עלית, לעומת זאת, דווקא מחלקים מנשרים נגד אכילת חיות. אבל בהבל שבה ובאופנותיה היא אינה מעוררת אהבה כלפיה. אין בה עופות ממולאים בעופות אחרים, רק ריקנות גדולה מחותלת בעצמה. הטון הוא סאטירי ביחס לשתי הבטלוניות. פקח מתאהב בקופאית אתיופית שעובדת בבטלון עילית אך באה מעבר לנהר הסמבטיון, מהפרובינציה שהוא עצמו בא ממנה. אבל מה הסיכוי לאהבתו של מי שמואס בשתי הגדות גם יחד?

פקח רוצה להיות סופר ובפתח הרומן הוא שולח כתב יד להוצאת ספרים שאחריתו מתבררת רק בסוף הרומן. סיפורו של פקח עצמו מסופר באופן ספרותי מאד. מסופר בג'יימס ג'ויסית שבורה ודלגנית, שכמו אצל ג'ויס אולי יותר משהיא "זרם תודעה", כפי שגורסת הקלישאה, היא "זרם ידיעה", זרם של ידע בספרות המערבית לדורותיה. כך המספר העוקב אחר "זרם התודעה/ידיעה" של פקח משבץ אינספור (מטבע לשון) של שיבוצים מהספרות העברית והכללית. הנה דוגמה, כשפקח מבקר בחנות ספרים גדולה: "בלב החנות פירמידה. אינקה. קודקוד קטום. תל ספרים מזן אחד. (דרוֹך על במותם ודע כי בא מותם, חשב). אותו הספר. הודפס מראש עם הכיתוב: רב מכר. מהדורה ממורבילית. חתומה ביד המחבר, בצירוף הקדשה אישית: לךָ/לךְ בידידות, ממני. כתב יד של נוכל. רופא. חשב פקח. נה-נה-נה. בשום רופא אין ביטחון של מאה אחוזים. חשב. עת למיתה פושעים יוכָנו/ ביד הרופאים יוּתָנו. חשב. טוב שברופאים לגיהינום. חשב. וכו'" (יש כאן ציטוטים – כך מופיע בהערות – מאבן גבירול ור' משה זכות).

זה, אם כך, ספר ליחידי סגולה. וזו בפירוש לא רק מחמאה. כמו "הרוצחים" של דרור בורשטיין מלפני עשור, שהספר הזה כתוב במובהק במסורת שלו, מספר ויזן את סיפורו של איש הספרות הגבוהה כאיש הניכור, כאיש שמקומו לא יכירנו לא בבטלון עילית ולא בבטלון תחתית. העמדה הזו מעניינת ואף חשובה כעמדת ביניים. אבל ספרות גדולה, שפקח משכנע שהוא ממעריציה, צריכה להיחלץ מהטהרנות המודרניסטית הזו, מההתכנסות הזו בעצמה, ולשוב אל החיים. לא ג'ויס צריך להיות המודרניסט החביב עליה, אף לא קפקא, לבטח לא בורחס (שניצב על הסף של הפוסטמודרניזם), כי אם פרוסט ותומס מאן. ורצוי לדלג אולי לעבר הרוסים הריאליסטיים הגדולים (וגם, ואפילו, בלזקים ודיקנסים דרושים לנו). מנעד הרגש והחוויה האנושיים שנגישים לספרות מתכנסת כזו ומונגשים על ידה, לספרות מתכנסת בכתבי הקודש שלה כזו, מוגבל.

אבל זה רומן מעניין ואף מהנה למרות זאת. קודם כל, בגלל המודרניזם הזה עצמו. המודרניזם היה רגע של רתיעה מהזוהמה של החברות המערביות וכניסה למקווה הטהרה של הטקסטים עצמם. המודרניזם היה דת שביקשה למצוא באמנות היגיון בתוך עולם כאוטי. ובכך הוא היה כישלון מפואר. גם פקח נרתע מכל מגע גופני בסביבתו, האנושית והאחרת. באותם רגעים בהם הטקסט אינו סנוביסטי כי אם פשוט אנין הוא עושה רושם על הקורא ואף מדבק בהתלהבותו לספרות ולספרות העברית בפרט. וזה, אגב, עיקר ההבדל: האם הבריחה לעבר הקאנון נובעת מרצון להתהדר באיזו גדולה בעולם מבלבל ונטול היררכיות, או שהבריחה לעבר הספרות הגדולה נובעת מאותה תחושת זוהמה, מאיסטניסיות. ואולי מה שתורם יותר לכך שזה רומן מעניין ומהנה בסופו של חשבון הוא ההומור. הרומן, לרגעים, מצחיק מאד ושנון מאד. הנה תיאור שנון: "איש דק. איש קלף. נאחז בתלת-מימד באמצעות חוטמו". ועוד אחד, של בית פקח: "שני אריות אבן, בגודל של כלבים. פסלוני מחמד אדמדמים כמו-ישנים. ניצבו משני צידי השער. שואגים בקול גדול: כאן גר נובוריש". והנה הפיליפינית הסועדת את סבתו של פקח: "חוקית לגמרי. אישורים וחיסונים. יודעת ספרדית ואנגלית. מה שצריך. אפילו עברית! קוראת את הברית החדשה בשירותים. שלא יראו. ספרות זולה. תלתה את ישו על הקיר. תמונה של אלוהים עם מבט שרמנטי, מחוברת לחשמל, זוהרת בחושך. אלוהים באמצע החדר! אלוהים ישמור! אין לה 'לא תעשה'. עושה הכל. פסל, תמונה, ספונג'ה, שפכטל". או העובדה הבאה, שאיני יודע אם היא נכונה, אבל גם אם כן, על רקע האובססיה הספרותית של מכלול הספר היא בדיחה מוצלחת מאד: "המזגן (שהומצא במקרה, במהלך ניסיון לקרר מכונת דפוס) השיב לגופו את החיות שנטלה השמש לצרכיה היא". או התיאור הגרוטסקי הבא של חוכמת החיים של אביו של פקח, שנמסרת לבנו, שגרם לי פרוץ בצחוק בקול רם, דבר נדיר: "בכל משחק. אמר. תמיד. המטרה העיקרית היא הניצחון. הוא ביטל את כל השטויות על השתתפות ועל רוח ספורטיבית. – זה לילדים שמנים. שתדע".

מרץ 24, 2016 – 9:36 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "בחדר זר", של דיימון גאלגוט, הוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: אסנת הדר, 187 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשאתה מבקר ספרות לא ישראלית ממקום מושבך בקצה מזרח אי אפשר להימנע ממעט פרובינציאליות. אם כי אני מתנחם בזה שעל היעדר ההיכרות האינטימית עם חלק מהאקו-סיסטמז הספרותיות הזרות שאני מבקר, מפצה אותו מרחק עצמו, שאינו מאפשר למי שמתבונן מקרוב מדי על תרבותו לזהות את כוחה וחולשתה. וכן – אני ממשיך להתנחם – מפצה היעדר ההיכרות החברתית על קהות השיניים הביקורתית, כי ההיכרות החברתית מולידה גם בתרבויות גדולות וענפות משלנו ביקורות חנפניות (וזה נושא בהחלט מדובר בביקורת הביקורת בארה"ב). כשקראתי לפני עשור את הרומן הקודם של דיימון גאלגוט שתורגם לעברית ("הרופא הטוב", ראה אור ב"כתר") וזיהיתי בו את השפעתו של קוטזי, נזפתי בעצמי: טוב, הפרובינציאל מכיר ממכלול הספרות הדרום אפריקאית בייחוד את קוטזי אז ישר הוא מייחס לסופר דרום אפריקאי אחר קוטזיאניות. אבל כעת, עם קריאת הרומן היפה הזה, "בחדר זר", ההשפעה של קוטזי ברורה. ולמרבה השמחה אף הפלא, כמו ב"הרופא הטוב", ולמרות שההשפעה כבדה, היא לא פוגמת בתחושת המקוריות והכוח שבכתיבתו של גאלגוט.

כמו "הרופא הטוב" שהיה מועמד לפרס הבוּקר (כלומר, עלה לרשימה הסופית) בשנת 2003, כך גם הספר הזה היה מועמד לבוקר בשנת 2010. אבל אם "הרופא הטוב" הסגיר השפעה צורנית ותוכנית כאחת של קוטזי, הספר הזה מסתפק בהשפעה הצורנית. הטון מאופק. המשפטים קצרים ו/או פשוטים. הכתיבה בלשון הווה. באופן האחיד המדוד הזה מסופרים בשלושת חלקי הספר שלושה סיפורי מסע שהם תיאורים של שלושה מפגשים אנושיים. בשלושת הסיפורים מופיע גיבור בשם דיימון שהוא בן דמותו של המספר. בסיפור המסע הראשון דיימון נפגש בצעיר גרמני בשם ריינר בשעת טיול ביוון. נקשרת ביניהם היכרות קצרה בעלת מתח מיני (לפחות מכיוונו של דיימון). לאחר זמן מה מגיע ריינר לביקור בדרום אפריקה והשניים יוצאים למסע למדינת לסוטו. ריינר הוא טיפוס אנלי וסגפן ומעט תוקפני והמתח בין השניים, שגם כך מועדים לחיכוך במסגרת הצפופה של מסע רגלי ושינה בשטח בשניים, מתגבר והולך. במסע השני, הפעם בדרום מזרח היבשת, פוגש דיימון צעיר שוויצרי ושוב מתח מיני נוצר ביניהם. אבל הפעם זה אינו סיפור על חיכוך, אלא על החמצה, בגלל נרפות ובגלל שהעולם ונסיבותיו אינם בנויים להעניק לנו אושר, כפי שניסח פעם פרויד. ואילו בסיפור השלישי, סועד דיימון את ידידתו חולת הנפש בזמן מסע משותף להודו, אבל החברה מועלת באמונו ומנסה להתאבד הרחק מביתה. הפעם זה סיפור על קוצר ידינו להושיע ורגשות המרירות שגואים בנו כלפי חברינו, בצד אהבתנו אליהם. למרות שיש פה ושם כמה הערות מוסריות באופיין בסיפורים של גאלגוט, הנוגעות ליחסם של המערביים העשירים לילידים במחוזות התיירות, הרומן לא, למרבה המזל, מידרדר לדרשה מוסרנית תקינה פוליטית. העיקר, מבחינה תכנית, הוא היחסים הפסיכולוגים המתוחים בין שני אנשים שמצויים מחוץ להקשרי חייהם הרגילים, דבר מה שיוצר לחץ וחרדה (אתה לא בבית) אך גם פותח אפשרויות (מאותה סיבה בדיוק). גאלגוט מעמיק בתיאור הדיאדות הללו, ואולי יותר מכך הוא מעודן ובעל טאקט בתיאורן. הוא לא שוגה בתיאור היחסים יותר מאשר קולע אל השערה.

אבל כאן מגיעה גם סוגיית הצורה, שתורמת לא מעט ליופיו של הטקסט. הצורה, עבור חלק מהמבקרים, היא צרה צרורה. קל יותר להסביר מה יש בתוכנו של הרומן, מאשר מה מרשים בצורתו. מה גם שלעתים ההתמקדות בצורה יכולה להיות מקוממת. ללא הצורה שבה נכתב "זכרון דברים" הוא לא היה יצירת מופת, אבל ללא משפטים כמעט אגביים שבהם מתאר שבתאי, למשל, איך אביו של צזאר הגוסס מתחנן בפניו שישיג לו בחורה בת שמונה עשרה לשכב אתה לפני מותו, הרומן היה כלום. פלובר, בחזון שפרש במכתביו על יצירת רומן ללא תוכן, רק כזה המושלם צורנית, רק הדגים כיצד גאונים יכולים לדבר שטויות.

וכאן יש לגאלגוט בחירה צורנית מובהקת: הוא עובר תדיר ובאופן חד מגוף שלישי (בו דיימון מתואר כ"הוא") לגוף ראשון וחוזר חלילה. למשל: "גם הוא [דיימון] נמשך לקיצוניות […] יש בריינר משהו שמביט בכל החולשות האנושיות בחוסר עניין, אולי אפילו בבוז. מה עורר בו קרירות כזאת אני לא יודע". כעת, אפשר להסביר את הבחירה הצורנית הזו באופן שקשור בתוכן: אולי המספר עובר לגוף ראשון כשהוא מתאר את מחשבותיו לאחר מעשה, או בזמן הכתיבה, ואילו את מי שעליו הוא מספר, כלומר על עצמו בעבר הרחוק, הוא מציין כ"הוא". ואולי, לעתים, נועד לסמן המעבר ל"אני" עוררות רגשית של הכותב, שכמו מסיר את המסווה הספרותי המהוגן של הגוף השלישי. אבל התחושה שלי היא אחרת, ושדבר מה עקרוני נחשף כאן באשר ל"צורה" – וזו טיפשותה (לא במובן זה שהיא מיותרת, אלא במובן זה שהיא לא תמיד נושאת משמעות ובכל זאת היא אפקטיבית). נדמה לי שהכוח של הבחירה הצורנית לעבור מגוף ראשון לשלישי וחוזר חלילה נובע פשוט מהחידוש הספרותי שיש בכך וכן מהגיוון המרענן שהתחלופה מעניקה לטקסט ומהדריכות המעוררת שהיא תובעת מהקורא.

תשבי יתרץ קושיות ובעיות. אך כך או כך – רומן מוצלח.

————–

אני מצרף כאן, גם מטעמי נוסטלגיה פרטית, את הטור שכתבתי לפני עשור לעיתון "מקור ראשון" ובו כלולה ביקורת על ספרו הקודם של גאלגוט (או גלגוט) אשר תורגם לעברית:

הרופא המצוין

"הרופא הטוב" (מאנגלית: מרב זקס פורטל) הוא רומן מצוין שמשלב במיומנות סוגיות הגותיות עקרוניות בעלילה סוחפת והדוקה. דֵיימון גַלגוּט הדרום אפריקאי, שספרו היה מועמד לפרס הבּוּקר ב – 2003, נחשב על ידי כמה מבקרים ליורשו של ג'.מ. קוטזי. ואכן, יש דמיון פואטי ורעיוני בין "הרופא הטוב" ל"חרפה" של קוטזי. שני הרומנים כתובים באופן "רזה" ותכליתי, ללא סלסולים רגשניים או מילוליים, אך בעיקר: שניהם מציגים עמדה פילוסופית פטליסטית ופסימית.

כדאי להתעכב מעט על העמדה הרעיונית של השניים כיוון שהיא אינה מקומית וספציפית בלבד, כלומר, אינה נוגעת רק למצב הדרום אפריקני. קוטזי וגלגוט מבטאים בעצם עמדה (לא "אוחזים ב" אלא "מבטאים", כיוון שהרומנים שלהם אינם חד משמעיים מבחינה רעיונית) שמרנית במובן הבּרקיאני של המושג. אדמונד בֶּרק, אבי הגישה השמרנית בפילוסופיה המדינית, טען בספרו "מחשבות על המהפכה בצרפת", ששינויים פוליטיים מהירים שאינם מתחשבים במרקם חברתי נתון הם הרי אסון. גם קוטזי וגם גלגוט מבטאים את העמדה הזו – בעקבות הניסיון הדרום אפריקני – בתוספת יותר מקורטוב של פטליזם ופסימיות שנכרכו בענפים אחרים של ההגות השמרנית (ולא אצל ברק). באופן מעט מפתיע, צריך לומר, הספרות הדרום אפריקנית העכשווית מציגה עמדה פילוסופית שאינה מקובלת בדרך כלל בחוגים הספרותיים המערביים, שהנם ליברלים ורדיקלים ביסודם. כמו שכתב בסרקזם מרטין איימיס ב"המידע": "בטח שגווין מזדהה עם הלייבור (…) מפני שגווין היה מה שהיה, סופר, באנגליה, בשלהי המאה העשרים. אדם כזה לא יכול להיות שום דבר אחר (…) לעתים קרובות, כשהסתובב בחוגים שבהם הסתובב וקרא מה שקרא, נדמה היה לו שכולם באנגליה תומכים בלייבור, חוץ מהממשלה" (הוצאת "כנרת", עמ' 18). ביחס לקורפוס הספרותי הדרום אפריקאי המתגבש מתגלים החוגים הליברליים במערב כאופטימיים באופן מתמיה בכל הנוגע להבנת טבע האדם.

על מה הרומן? פרנק הוא רופא יגע בבית חולים פרובינציאלי בדרום אפריקה שאליו מגיע לורנס, צעיר תם ואידיאליסט. לורנס מנסה להפיח חיים בבית החולים ולשנות את מצבה הקשה של האוכלוסייה השחורה שסביבו. פרנק רואה בניסיונות הללו אמצעים להשקטת המצפון בלבד, שהיחידים שירוויחו מהם הם הפוליטיקאים שיעשו בהם הון פוליטי. מצבה של האוכלוסייה קשה כל כך שכמה מחוות סמליות לא ישנו אותו. העניינים מסתבכים בגלל ישרנותו המגושמת של לורנס בתוך חנות החרסינה הדרום אפריקאית. לורנס, למשל, לא יכול לשאת את הגניבות מבית החולים של טֶהוגו, האח השחור שעובד שם, בלי להבין שהסטטוס קוו עדיף על מידת הדין; עדיף שטהוגו ימשיך בגנבותיו ולא לעורר את השדים הגזעניים מרבצם.

פרנק, לעומת לורנס, ער לגיחוך שבניסיון לפעול מעמדה המוסרית בסיטואציה הדרום אפריקאית חסרת התקנה. הוא רואה איך טהוגו "המסכן" ו"המקופח", למשל, "לא נראה כמו קורבן. הוא היה צעיר ונאה, לבוש תמיד בבגדים חדשים(…) היה עלינו להתייחס אליו כאל טהוגו המסכן, המנושל והחבול, ומעניין היה להיווכח כמה כוח יש בחולשתו" (עמ' 68). הוא חושף את האירוניה בכך שאהובתו האידיאליסטית של לורנס שופטת אותו, את פרנק, בחומרה על שירותו בצבא בזמן האפרטהייד ובו בזמן נמסה מהתרגשות מול שליט-הבובה השחור, המושחת והמודח, של האזור (עמ' 136). פרנק גם יודע שהיכולת לקיים יחסים שוויוניים משוחררים בין שחורים ללבנים היא כמעט בלתי אפשרית. הוא ניהל מערכת יחסים עם שחורה שאחרי זמן מה בקשה ממנו כסף כי בניגוד אליו, הסתבר לו, היא לא ראתה את יחסיהם כשוויוניים (עמ' 38). אבל לורנס הנאיבי, למרות המוסריות הבתולית שלו, מצליח לערער את אמונותיו של פרנק שמגלה כמה נוח לו בעצם לשקוע בעמדה הפטליסטית והפסימית שלו שאינה מחייבת אותו לפעול.

החיסרון היחיד ברומן הוא הסיום שלו. על מנת לכתוב טרגדיה מודרנית מושלמת היה על גלגוט להנבּיע את הסיום באופן אורגני מאישיותו של לורנס, מ"הפגם הטראגי" הבסיסי באופיו. אבל הסיום אינו נובע מפגם זה, פגם הנאיביות, באופן מוחלק.

עוד זה מדבר וזה בא

לא יודע אם כקוראים אתם מכירים את זה אבל אני זוכר את הרגע בו הבנתי שספרות עמוקה יכולה גם להיות סוחפת. זה היה כשקראתי, לפני כעשור, את "סוף הדרך" של הסופר האמריקאי ג'ון בארת. כיום, ברבות שנות קריאה, נדמה לי שבמסורת האנגלו-סכסית קיים חוסר סובלנות בריא כלפי השעמום יותר מאשר במסורת האירופאית.

ההקדמה הזו נכתבת בעקבות קריאה בספר הסוחף של ג'ונתן טרופר, "ספר ג'ו". 367 עמ' יש ברומן הזה של הסופר האמריקאי העכשווי והם נבלעים בשקיקה. הסיפור? ג'ו גופמן הוא סופר שספרו הראשון נחל הצלחה עצומה ואף הוסרט. ספרו תיאר באכזריות את החיים בעיירה אמריקאית פרובינציאלית ושמרנית החגה סביב נבחרת הכדורסל שלה. גופמן, שחווה ילדות קשה בעיירה (אמו התאבדה והוא גם, להבדיל, לא היה מוצלח בכדורסל), לא תכנן לחזור לעיירת הולדתו לאחר כתיבת הספר, אבל כשהוא מתבשר שאביו נכנס לתרדמת אין לו ברירה. בביקורו בעיירה הוא נאלץ להתמודד עם שנאת התושבים כלפיו.

הספר כתוב בגוף ראשון כובש, מלא חיוניות, הומור, פיקחות ושנינות, והקריאה עד אמצע הרומן פשוט מתרוננת (דוגמה אחת למטאפורה פשוטה אך מלאת חיוניות: "בימים האחרונים צצים רסיסיו הפזורים של עברי כמו סניפים של סטארבאקס" – עמ' 179). כבונוס נותן טרופר תיאור אמין של הצלחה ספרותית פנומנלית וחוסר הנחת הנפשי שהיא מביאה. הוא חושף אותנו גם ללבטים של סופר אמריקאי עכשווי. כך, למשל, אומר סוכנו הספרותי של ג'ו: "ריאליזם פנטסטי הוא לא תנועה ולא טכניקה. זהו פעלול שכוחו היה בחידוש, והחידוש כבר מזמן נעלם. הקוראים מוכנים לסבול את זה אצל מארקס וקאלווינו, כי ככה ה'ניו יורק טיימס' אומר להם. אתה יהודי ממנהטן ואף אחד לא יקנה את זה ממך. לדעתי אתה סופר טוב מכדי שתבזבז את הזמן שלך על פוסט-מודרניזם ניסיוני" (עמ' 34). רלוונטי, לא?

עד כאן דבר ההגנה. וכעת דבר התביעה: חבל שממחצית הספר ואילך, למרות העניין הרב שנלווה לקריאה עד סופה, גוברת והולכת התחושה שטרופר מסתבך והולך הולך ומסתבך בכתיבה רגשנית ונוסחאתית (המפגש עם אהובת נעוריו, עורכת העיתון בעיירה; "התיקון" ביחסיו עם חברו מנוער; הפיוס המשפחתי וכד'). התחלתי את הקריאה עם סרט עצמאי וחצוף וסיימתי אותה עם סרט אוסקרים "איכותי" ו"מרגש". ועדיין – היכולת לא לשעמם לרגע מעוררת התפעלות.

"הרופא הטוב" – דיימון גלגוט. "כתר"
"ספר ג'ו" – ג'ונתן טרופר. "ספריית מעריב"

מרץ 17, 2016 – 9:32 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)