מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי מאד לא להחמיץ את הרומן הזה. למשל, כמה יופי ישנו כאן בתיאורים, ובעיקר בתיאורים כפי שהם נמסרים מבעד למנסרת התודעה האנושית, אחד מיתרונותיה הגדולים של הספרות. "הבוקר עולה מתוך אפלת הלילה, מרומז באפרוריות, מלווה בקריאתם הנרגשת של השחרורים ובצריחות עורבים שעוברים מעל לצמרתו המתקרחת של עץ הפקאן בדרכם אל המערב, שעדיין חשוך. ההדרים, מסועפי ענפים ועמוסים בפריים שטרם הבשיל, מזיעים מטל הבוקר, וריח של פרווה רטובה עולה מהאדמה המדושנת בקומפוסט".

הרומן מסופר במיומנות טכנית מרשימה ומענגת מבעד לשלוש תודעות של בני משפחה אחת. חלק אחד מסופר בגוף שלישי דרך תודעתו של נתי, האבא, שב-2014 סועד את אשתו רינה החולה. נתי הוא חקלאי ודבוראי במושב באזור רחובות. בפתח הרומן הוא מוצא את אשתו מעולפת בחדר השינה שלה (הם ישנים בחדרים נפרדים, עדות לריחוקם בהווה, אבל נתי בכל זאת סועד אותה). מצבה מידרדר במהירות והיא נפטרת. התודעה השנייה היא זו של עמליה. גם החלק הזה כתוב ברובו בגוף שלישי, אבל בסוף כל חלק שעוסק בה (וזו דוגמה למיומנות הטכנית של בר-גיל, ששומר כאן על עקביות צורנית) מצוי דיאלוג, בדרך כלל דיאלוג שלה ושל אמה שהיא נזכרת בו בהווה, ב-2014. עמליה, בשנות השלושים לחייה, נמצאת במערכת יחסים ממושכת עם גבר שגילו כגילם של הוריה בערך והיא חשוכת ילדים. היא אוהבת את הוריה מאד אבל גם קשורה מאד לאחיה, אורי, הכבשה השחורה במשפחה. בחלק השלישי (החלקים מפוצלים לאורך הספר ואנו חוזרים אליהם בסדר קבוע: נתי, אורי, עמליה וחוזר חלילה), מספר בגוף ראשון אורי את סיפורו, שמתרחש ב-1999. זהו סיפור פעולה נמרץ ומותח על שתי גניבות גדולות שאורי הגה וביצע בעזרת שותפים. אורי הוא "בן טובים" שהידרדר לעבריינות וכמה מהרגעים החזקים ביותר בספר אינם עוסקים דווקא בתיאור הגניבות, אלא נמצאים בחלק של נתי ובהם נזכר נתי בסימנים המוקדמים המובהקים לחריגותו של אורי, מילדות ונערות, והאכזבה המרה שהנחיל אורי לאמו, מחנכת ואחר כך מנהלת בית ספר. הכאב וההפתעה של ההורות כשמתגלה שהבן שלנו אינו הבן שייחלנו לו מוצג כאן באופן רגיש וחריף. אורי, כפי שמספר קרימינולוג אחד לנתי, הוא עבריין "מבית טוב", מאותם "נערים בעלי פוטנציאל, אינטליגנטיים, כישרוניים, אבל לא המקובלים ביותר, לא מלכי הכיתה, כאלה שאי-ההעפלה שלהם לפסגה מצטברת אצלם לתסכול, ולא פעם הם מוצאים לעצמם חברה חלופית, וכך נפתח לפניהם 'הנתיב לעבריינות'".

כך, שלמעשה, ישנה ברומן הזה הלחמה של שלושה סוגי רומנים לפחות. החלק של נתי משופע בתיאורי טבע ותיאורי עבודה חקלאית בטיבה. הוא מזכיר במעט את הפרוזה הגדולה של ס. יזהר, שממוקדת באותו חבל ארץ וכוללת תיאורים ליריים שלו. החלק של עמליה הוא רומן פסיכולוגי משפחתי סטנדרטי יותר בטיבו (כמובן, גם בחלקים בהם נזכר נתי ביחסי אורי ואימו וכן ביחסים אחרים במשפחה ישנו מהז'אנר הזה). ואילו החלק של אורי הוא רומן פעולה מהוקצע, קצבי וכאמור מותח. השילוב בין הז'אנרים מעניק לרומן את הנמרצות העלילתית מחד גיסא (סיפורו של אורי) ואת היופי האסתטי, הסטטי יותר בטיבו, של לכידת נופים ומצבים אנושיים ברשת מילים מדויקת ומנופּה. ההלחמה הזו של שלושת הז'אנרים, הריתוך שלהם, בוהקת בכמה מקומות במיוחד לאורך הטקסט. למשל, כשאורי תורם כליה לאימו, אימו שסירבה לבקש זאת ממנו, ולאחר תרומת הכליה זוכה בחנינה ובשחרור מוקדם מהכלא (זו לא תהיה ישיבתו האחרונה בכלא), אנחנו תוהים, כפי שתוהה אימו, האם מעשהו היה אלטרואיסטי או שהוא כיוון לתוצאה הזו. בכלל, וכמוזכר, כל הנושא הכאוב של ילד שמפתיע לרעה את הוריו באשר לאופיו, תורם לכוח הרגשי העז של הרומן.

ה"שבעה" על האם מזמנת באופן נדיר את שלושת בני המשפחה יחד. אורי משוחרר מהכלא לשבוע האבל. אבל ייתכן, למרות כנות האבל שלו על אימו, ובעוד דוגמה לאמביוולנטיות העמוקה של אישיותו, שהוא עדיין זומם משהו.

אם יש לי הסתייגות אחת מהרומן הרי שגם היא נוגעת להלחמה הזו. ההלחמה הזו נעשית היטב, והיא מעניקה כאמור לרומן את הדינמיות שלו ואת המורכבות שלו, אבל לעתים היא עדיין נחווית כהלחמה, או כהשתלה של איבר זר. התיאורים הפסיכולוגיים הרגישים, כמו גם תיאורי הטבע והסביבה החקלאית היפהיפיים, האפיים, כמו מבקשים לדחות מעליהם את ההשתלה של האיבר הזר, של סיפור הפשע. הוא אמנם מסופר במיומנות, אבל הוא בכל זאת גס מעט בהשוואה אליהם.

אבל כל זה זניח יחסית. מאז רומן מוקדם מצוין שלו, "פרסה וכינור" (2005), אני משתדל לעקוב אחרי ערן בר-גיל והרומן הזה מבסס את הערכתי שהוא אחד מהסופרים הטובים שכותבים כיום בארץ.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה טקסט קשה לעיכול, מכאיב לקריאה. למרות רהיטותו, תבונתו ואף האנרגיה החיונית שבה הוא נכתב. אני בהחלט לא מסכים עם ראובן מירן, המו"ל והמתרגם, שכותב באחרית הדבר ש"בניגוד לעצב המלודרמטי המשתמע מכותרתו, 'התאבדותי' יכול להיקרא דווקא כהמנון לחיים, כשיר לירי להנאות החיים ולסירובו העיקש והאמיץ של היחיד למנוע אותן מעצמו בשל העבודה או הזִקנה". כי "סירובו העיקש" המוזכר של המחבר הביא אותו כאן, חד וחלק, להתאבדות.

ביותר מקורטוב הגזמה מנבא וולבק ב"אפשרות של אי" מ-2005 מגפת התאבדות שתפקוד את החברות המערביות אצל אלה שהגיעו אל סף הזיקנה (כלומר, החל מסוף שנות הארבעים שלהם, כך וולבק). אם העיקרון עליו מושתת הקיום המערבי החילוני הוא ההדוניזם, הרי משפָחתו סיכוייו ואפשרויותיו של ההדוניזם הזה להתגשם, עם פרוס הזקנה, אין עוד טעם בחיים, כביכול. הטקסט הזה, מ-1925, שכתב אנרי רורדה מעט לפני התאבדותו, כשהוא בן חמישים וחמש, כמו ממחיש את הטענה הזו של וולבק ("יש בי צורך לחיות בשיכרון חושים […] איני מבין את שוויון הנפש שבו אנשים מקבלים וסובלים מדי יום את השעות הריקות האלה שבהן אין הם עושים דבר מלבד לחכות"). גם אצל רורדה, כמו אצל וולבק, התחזית של דעיכת המיניות היא מרכזית ("אתמול בבית הקפה ראיתי אדם זקן מושיט את ידו הרועדת לעבר חזייתה של הנערה שהביאה לו כוס בירה. זה היה מחזה מבחיל. מנוי וגמור עימי למות לפני שאֶדמה לזקן הנורא הזה"). בהבדל אחד חשוב: משתמע מהטקסט של רורדה שהוא היה נתון גם במצוקה כספית משמעותית וזו אחת הסיבות לכך שחזה שהזיקנה הממשמשת ובאה תהיה רעה במיוחד.

רורדה גדל בשווייץ (זו עובדה מעניינת, בהיותה של שווייץ אחת המדינות המובילות בעולם ב"המתות חסד") והיה מורה למתמטיקה ואינטלקטואל מפורסם בזמנו, שכתב רבות על פדגוגיה, מנקודת מבט הומניסטית ואנרכיסטית, כמו גם כתיבה פיליטונית בעיתון ויצירות ספרות שונות.

אם נתעלם לרגע, רק לרגע, מהמידע החוץ ספרותי על אחריתו של המחבר המתוודה, הרי שזה טקסט מעניין וכתוב היטב וכאמור אנרגטי וויטאלי, באופן מעט פרדוקסלי (כי הוא הרי עוסק במוות). רציתי לכתוב, מקדים המחבר, ספר קטן שאקרא לו "הפסימיות העליזה". אבל, "בספרי תהיה יותר פסימיות משמחה". והוא מוסיף דימוי יפיפה: "ליבנו אינו התרמוס המושלם שמסוגל לשמור עד הסוף, מבלי לאבד דבר, על להט נעורינו". והנה עוד ניסוח חד, במקום אחר: "אני אוהב את החיים אהבה עצומה. אבל כדי ליהנות מההצגה צריך שיהיה לך מקום טוב".

את הסיבה להגעתו למצב שבו ההתאבדות ("הייתי רוצה שהתאבדותי תכניס קצת כסף לנושיי") היא בעיניו המוצא היחיד תולה רורדה בחינוכו האידיאליסטי מדי. זה לב הספר, ובעיניי החלק המכאיב ביותר בו. כי רורדה כאן מתחבט נגד עינינו, נאבק עם עצמו, מתייסר. מצד אחד הוא כועס על שלא גודל בגישה יותר צינית (כועס גם על עצמו, על שלא התקומם), שהולמת את החיים כפי שהם, גישה שהייתה מאפשרת לו, להבנתו, לשרוד: "מדינאי צרפתי השיא יום אחד עצה ברוטלית לצעירי ארצו: 'התעשרו!'. פעם המילה הזאת עוררה את זעמי, כיון שקיבלתי חינוך מוסרי מן המעלה הראשונה. מטיפים צחי לשון אמרו לי: 'תמיד תגן על עניינם של המדוכאים!'". בעקבות חינוך זה בידי "אוטופיסטים נדיבי לב" "האמנתי באמת ובתמים שכסף הוא דבר פעוט חשיבות". אך מצד שני הוא גא בנדיבות לבו, ויותר מכך: הוא יודע שהוא לא מעוניין לחיות בגישה המחושבת, המפוכחת, שמאפשרת לאנשים לשרוד לעת זקנה, הוא חגב ולא נמלה: "פעם או פעמיים ניסיתי לאגור צידה לדרך, אבל אכלתי הכל בו במקום". ההתחבטות הזו, האם היה עליו לחיות כמו "הסוחרים", כמו "ההולכים בתלם, האזרחים הטובים", האם הבורגנים והזעיר בורגנים צדקו בסופו של דבר, והאם – וזו תוספת חשובה לדיון – הוא היה יכול בעצם לחיות כמותם, מעניינת וחריפה (שוב, אם מתעלמים לרגע מכך שזה לא ספר בידיוני וזו לא "דמות"). הסוגייה הוותיקה הזו, על היתרון והחיסרון של המפוכחים, הקרים, המחושבים, לעומת הנלהבים, האקסטטיים, הלא זהירים – שקיבלה ביטוי גאוני מוקדם כל כך, בדיאלוג "פיידרוס" של אפלטון, בו מצדד סוקרטס בבכירותם של "המשוגעים", חסרי המחשבה על תועלתם העצמית – מקבלת כאן ביטוי טעון מאד.

נושאים פחות מרכזיים בטקסט הם המחשבות של רורדה על השלכות ההתאבדות על קרוביו של המתאבד, וכן על ההתנגדויות הדתית וההומניסטית להתאבדות והתנגדותו להן. אלה סוגיות חשובות מאד כשלעצמן, כמובן, אבל רורדה נוגע בהן בלקוניות יחסית.

דוסטוייבסקי וברנר כתבו, מנקודת מבט עמוקה ומרגשת שניתן לכנותה מיסטית-חילונית, על קדושת החיים, על "חידת החיים" ש"גדולה מחידת המוות", כפי שקורא אחד מגיבורי ברנר נגד ההתאבדות. זו נקודת מבט נעלה, והלוואי ונזכה להגיע אליה. בינתיים, מנקודת מבט ארצית יותר, פשוט כואב, כואב הלב על רורדה, כואב בקריאת הספר החכם והעצוב שהוא כתב, על התקצרות פיסקאותיו והפיכתן למקטעים, לאפוריזמים, לקראת סוף הספר, התקצרות שממש ממחישה את התגברות הנשימות החטופות והחרדות של המחבר, את איבוד היכולת לחשיבה רציפה, כשהוא מתקרב למימוש מה שכתב בספרו, למימוש הבטחתו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"בית הקפה שלנו" ראה אור ב-1988 והוא הרומן האחרון של נגיב מחפוז, הסופר המצרי שזכה בנובל באותה שנה בה ראה הספר אור. בשנים האחרונות ראתה אצלנו אור בהוצאה מחודשת הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, שלושה כרכים שראו אור בין 1956 ל-1957. באחרית הדבר לטרילוגיה הזו ציין פרופסור ששון סומך (שנפטר לאחרונה וזכרו לברכה) – סומך שהוא חוקרו המובהק של מחפוז, אחד מהתורמים המרכזיים להפצת שמעו בעולם וגם אחד המתרגמים של "בית הקפה שלנו" – שהיא כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני כשלוש שנים (1924-1927) ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. ביצירת המופת הזו של מחפוז, בטרילוגיה, יש לטעמי דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה המתוארת בסיפור), בה ניתנת למחפוז האפשרות הן לפרישה אידילית של שגרת החיים והן לפרישת דקויות הרגש, המחשבה והמעשים של גיבוריו, טובים יותר.

לאור כל זה, לאחר כל זה, המפגש עם "בית הקפה שלנו", שעלילתו נפרשת מ-1915 ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, וכל זה בפחות מ-200 עמודים, מצריך התכווננות של הקורא. הקצב כאן אחר לחלוטין. אבל אחרי ההתכווננות לקצב המהיר, היצירה הזו מעניינת, אם כי אינה מופתית.

היצירה מתמקדת בארבעה חברים, שנפגשו בגיל חמש בשכונת אל-עבאסייה שבקהיר וחברותם מתמידה עד זקנתם, כשבעשורים האחרונים הם נפגשים בבית קפה בשכונה למעין "פרלמנט" ומכאן לקוח שם הרומן. הארבעה, שלמדו יחד בבית הספר, באים, עם זאת, ממעמדות שונים. שניים מהם באים מהמעמד הבינוני הנמוך. הראשון מבין אלה הוא סאדק, שבא ממשפחה אדוקה ובצד אדיקותו שלו נושא מילדותו חלום להתעשר, חלום שמתגשם במידה רבה. השני הוא אסמעיל, המבטיח שבין החברים מבחינת הצלחותיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל-ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכות גורלה של המפלגה (שאחרי מהפכת הקצינים ב-1952 נאצר פיזר אותה) הפכו גם להיות תהפוכות גורלו. ואילו שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ומעריץ של נאצר וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, חיי סמים, שכרות ונשים.

כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הנ"ל, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. מחפוז רואה את הסופר כ"צופה לבית ישמעאל". ויש תיאורטיקנים של הספרות, כמו פרדריק ג'יימסון, שתופסים את כתיבתו כמייצגת של "ספרות העולם השלישי", ספרות שכורכת כריכה הדוקה כזו בין הפרטי ללאומי. בשנים האחרונות אני מהרהר במחשבה המסחררת שאם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית (כפי שתפסו אותה כמה מאבות הסוציולוגיה: אוגוסט קומט ואמיל דירקהיים), תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת; מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות השמונים והתשעים הוא הוא החילון האמיתי. ואכן אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי כאן: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". על מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, בצד הלאומיות, באה גם "התרבות", שהיא דת בפני עצמה שמערבת פילוסופיה ואסתטיקה ("לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה […] התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו"). במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סבּרי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה [מהפכת הקצינים ב-1952, שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי], אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". ובשנות השבעים, כאשר טאהר, הנאצריסט, מתאהב באנוואר, צעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין וואקום: וכשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, תהליך חילון חריף בפני עצמו כאמור, עולה הדת בחזרה.

מעניין מאד לקורא הישראלי לקרוא על מאורעות מוכרים לו היטב מצדם השני: על עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; על תפיסת מלחמת יום הכיפורים כהתגברות על ההשפלה הזו, כניצחון; על היחס להסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).

כתיבתו של מחפוז מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד. הן שתיים מארבעת מוקדי הספר: "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". הוא מספר לנו על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם.

קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים. כגון: "טאהר עובייד אל-ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מספר לנו מחפוז ש"הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד". אבל למרות ההכרזה המנחמת הזו, אחד החברים מלין על אשתו שכבר אינה חטובה כבעבר: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי". כנראה שגם לליברליזם המצרי יש גבול.

הרומן מסתיים בחגיגות שבעים שנה לחברות בין הארבעה: "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה […] ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמו אפלטון ב"המדינה" וכמו קוהלת לפניו ("ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה"), גם יחיל צבן ב"ספרים הרבה" אינו שועה לעצתו שלו והוסיף עוד ספר לערמת הספרים האינסופית, הפעם ספר שמדבר בגנות הספרים. הצבעה על הסתירה הזו בין ההטפה לפרקטיקה של המטיף אינה רק קנטרנות (ככלות הכל, טוב עשה קהלת שהוציא את ספרו, ועשה זאת בהוצאת "מגילות", כפי שהציע פעם מערכון ב"היהודים באים"; לגבי אפלטון ב"המדינה" אני לא בטוח, אהבתי יותר את "פיידרוס" שלו). על מנת להתפלמס על תופעה בעולם – ותהיה זו תעשיית הספרות – אתה זקוק לשפה, אתה זקוק לספר. בעזרת המבורגר – שהספר הזה משווה אותו לספרים בהתפעמות עצמית מנועזות ההשוואה ובתאוות הקצנה והדהמה אופיינית – אי אפשר להתפלמס; המבורגר, בקיצור, אפשר לספּר אבל ספר אי אפשר להמברגר. השפה היא עולם מסדר שני שדרכו אפשר לדבר על המציאות (לבקר, להלל, להתרחק), זו נקודה עקרונית בקשר לשפה ולספרות שיחיל צבן לא מבין או, בעצם, לא רוצה להבין. כי יחיל צבן – תורשה לי השערה נועזת – פשוט לא אוהב לקרוא, בעיקר לא סיפורת (ידע מרשים יש לו, בהחלט, אבל אני חושד שלא אהבה). ואם אין אהבה, כל הנימוקים שבעולם על מעלות האהוב לא יועילו, ואם יש אהבה, כל הנימוקים בעולם נגדו לא יועילו.

לצבן יש כמה טענות נכוחות וצודקות בספר. אכן, במובנים רבים הספרות היא מוצר צריכה, הן במובן זה שרבים ממוצריה אינם הכרחיים, הן במובן זה שראוי להתבונן בתהליכים החומריים של ייצור הספר, שיווקו, פרסומו וצריכתו (שכוללים גם ניצול ועוולות כלפי פועלי הספרות מצד בעלי ההון שלה). הוא צודק בהשוואת הספרות לאופנה, במובן זה שהכותרים המתחדשים לבקרים (כמו האופנה) אינם מייצגים איזו התקדמות רוחנית, כי אם תחלופה שצידוקה סוציולוגי וכלכלי. הוא צודק בהבחנותיו לגבי אסטרטגיות הפרסומת העצמית, ההנצחה העצמית והשימור העצמי של הספרות, שכוללות דברי הלל לקריאה ולספרות המופיעים בתוך הספרים עצמם ומחקרים אקדמיים המוקדשים לספרים. הוא צודק בביקורת שלו על הפיכת הספרות לפֶטיש, כלומר על ייחוס של כוחות נעלים לעצם רכישת הספר וקריאתו (בלי קשר לתוכנו). בקיצור, יש דבר מה בריא בגישה צינית, מחולנת, לספרות.

הבעיות שבטקסט שלו הן בעיות קלסיות של השיח האקדמי שממנו הוא מושפע (תיאוריות מרקסיסטיות וניאו-מרקסיסטיות, מקלוהן, בודריאר, בורדייה) ואלו הן: ההפרזה, התאווה לשים "קץ" למשהו ("מות הסובייקט", "מות המחבר"), הסופיזם, ציניות היתר ונאיביות היתר בו זמנית, טינה (במובן הניטשיאני) לכל מה שטוען לגדולה, התרחקות מהמציאות (למה, תכלס, אנשים קוראים ספרים?) לטובת הפשטות ותיאוריות גדולות.

כמו הוגים רבים המושפעים ממארקס (אסכולת פרנקפורט וכדומה), לוקה צבן בציניות יתר: הספרות, כל כולה, היא מנגנון קונספירטיבי שנועד לחנך אותנו לצריכה ולקפיטליזם. אבל בו זמנית, כמו אותו ענף אינטלקטואלי, הוא לוקה בנאיביות-יתר ביחס לבני האדם: בני אדם הם טובים מיסודם, יצורים מלאי יצירתיות ואנרגיה כלואות וחירות שרק מחכה לפרוח. פסקל, שהבין טוב יותר את נפש האדם, נזף בפילוסופים שיוצאים נגד הבידור כבזבוז זמן: הם לא מבינים, טוען פסקל, שהאדם המבועת מהקיום ומהמוות לא יכול להיוותר ללא בידור, ללא מסך חוצץ. עולם בלי ספרים לא ישחרר אנרגיות כלואות והתקוממות אצורה, אלא, לכל היותר, יעודד התמכרויות אחרות.

זאת ועוד: ביקורת על "חברת הצריכה", בראשית המאה ה-21, אינה יכולה להסתפק באמירת השם המפורש והנורא "צריכה" ולצפות שכולם יירתעו בבהלה. עליה לעמול הרבה יותר על מנת להסביר מה רע ב"צריכה". כי הרי ראינו את האלטרנטיבה במאה העשרים (ומי שרוצה לראות שיזדרז לנסוע לקובה). צבן מודע לכך שהדברים לא כל כך פשוטים אבל מסתפק בציון מודעותו.

ההפרזה. לדוגמה: דבר אחד ונכון הוא להצביע על כך שהספר כמוצר הקדים את המהפכה התעשייתית ביצירת מודל של סחורה אחידה המופקת באלפי אקזמפלרים. דבר אחר לחלוטין, ומופרך, הוא לטעון שהספר הוא המנוע והגורם לקפיטליזם וגם הסמל הגדול שלו. ביקור בשופרסל הנרחב הקרוב למקום מגוריו, אחרי ביקור בחנות הספרים הדחוקה, יכול ללמד את צבן משהו על סדרי גודל ומחזורי עסקים.

צבן מעלה כאן מחדש את ההתקפה של מקלוהן משנות הששים על תרבות הספר כתרבות שדווקא מצרה אופקים, ממשטרת, מבודדת את קוראיה (מקלוהן וזרם אינטלקטואלי שלם שזכה בשנות השבעים לניתוח בספר שכותרתו מדברת בעד עצמה: "Literature against itself"). מקלוהן, כידוע, חזה גדולות לטלוויזיה. אני מאחל לצבן בהצלחה עם הצפייה במאסטר-שף (גילוי נאות: הרווחתי קילו ממנה. אך לא יותר).

ואפרופו השימוש במקלוהן והאנכרוניזם שהוא מבטא: כמו בקריאת דוברים נלהבים של השמאל הרדיקלי שמתמקדים בגינוי דוברי השמאל הציוני, משל דוד גרוסמן הוא שר החינוך, עמוס עוז ז"ל שר החוץ, וכששים מנדטים הצביעו ל"עבודה" ול"מרץ", הקריאה בספר של צבן מציירת מציאות שבה תעשיית הספרות היא תעשייה אימתנית, שהאינטלקטואל הגיבור יוצא נגדה בחוסר מורא מפעים. ולא היא.

מקלוהן וממשיכיו (כמו צבן) סברו שבהכרזה על "המדיום הוא המסר" הם פטרו את עצמם מעיסוק בתוכן. נראה כיצד יגיבו צרכני מקדונלד'ס עם אחרי פתיחת העטיפה הם ייתקלו בקציצת קייל. התוכן של הספרים (שצבן כמעט אינו עוסק בו) חשוב. יש בקריאה (של רומנים בייחוד) תהליכים פסיכולוגיים חשובים, היא נותנת פורקן פסיכולוגי חסר תחליף. אבל גם מבחינת "המדיום", צבן כורך תחת המושג "צריכה" ספרים והמבורגרים, טלוויזיה ואינטרנט, ומפספס את מה שמבדיל, ולו כפעילות "צרכנית", את הקריאה בספר משלל הפעילויות הצרכניות האחרות.

בכלל: קריאה אינה ערך, כי אם צורך, צורך של מקצת האנשים, לא של כולם, אבל צורך ששום דבר אחר לא ישביעו.