מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כך כתב המבקר המנוח יורם ברונובסקי: "אני יודע שאינני הקורא הרגיל (בניגוד לתלמיד או מורה) היחיד של ספרות עברית העומד נבוך למדי לפני אותה חטיבת ספרות גדולה שאפשר לקרוא לה, בכינוי הבעייתי משהו גם במקורו האנגלי, 'הקלאסיקה המודרנית' שלנו. גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלאסיקאים מודרניים בני כמה מן הדורות ההם – ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל גם מתוך סיפוריהם ומתוך הרומנים שלהם, כאשר מעיינים היטב. אבל אלה, הכתבים הבלטריסטיים ממש, נושאים עליהם, גם בשיא בשלותם, מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר – והכוונה לא רק ללשון העברית שגם אם הייתה לשונם הטבעית של הסופרים עמדה עדיין בתחילת פעולתה כלשון מודרנית – עד שכולם, למן הרומנים דוגמת 'מרים' לברדיצ'בסקי ועד סיפורים כמו 'אצל' של גנסין – אינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא רומן של זולא או סיפור של תומס מאן (דוגמאות זרות של בני-הזמן)" (מתוך קובץ ביקורותיו של ברונובסקי, "ביקורת תהיה").

כחניך נאמן של הספרות העברית (ואולי גם, אם יורשה לי, כחניך נאמן-למחצה של עולם הישיבות, עולם שלא היה מעולם עולמו של ברונובסקי והנו רלוונטי מאד לקליטתם של הקלאסיקאים העבריים, חניכי עולם הישיבות בעצמם) אני זוכר כיצד התקוממתי על חוות הדעת הזו, כשנתקלתי בה לראשונה. אבל כיום, למרות שאיני מסכים עם חוות הדעת הזו בכל הנוגע לסופרים כמו ברנר וגנסין ואחרים – שמקבילות להם איני מוצא בספרויות אחרות, ואם מקבילות קיימות לכאורה, הרי שהן בפשטות פחות מרשימות – הרי שאני סבור שזו הערה נכוחה. חלק גדול מהקלסיקאים שלנו מספקים לקוראיהם הנאה אינטלקטואלית רבה, שמורכבת הן מחדוות הפענוח של הטקסטים העשירים והמתוחכמים עצמם והן מרינת הבנת המהפכנות והחשיבות ההיסטורית שלהם והיחשפות לדיון המעמיק שהם עוררו במסורת הספרותית שלנו, ואף הנאה רגשית, שעיקרה היא היכרות של הקורא העברי עם תרבותו שלו, מימוש בעלות ויצירת שייכות. אולם לצורכי הנאת קריאה סתם, קריאה בעלמא, בלשונם של הקליסקאים עצמם, חלק גדול מהקלסיקה הזו לא תכשר, ואולי גם לא כדאי להציגה ככזו שמתאימה לקריאה כזו.

דוגמה לכך היא צמד הסיפורים (שלהם נלווית רשימה אוטוביוגרפית מעניינת) של מנדלי מוכר ספרים, שערכה והעירה והוסיפה להם דבר בטוב טעם ודעת ד"ר ענת וייסמן, "בסתר רעם" ו"שם ויפת בעגלה". שניהם שייכים לתקופת שיבתו של מנדלי מוכר ספרים לכתיבה בעברית, החל בשנות השמונים של המאה ה-19 (הראשון נכתב ב-1886 והשני ב-1890). מנדלי, שהחל את פעילותו כסופר עברי, פנה בשנות הששים של המאה ה-19 לייסד את הספרות האידית הרצינית ואז חזר, תוך תרגום חלק מיצירותיו לעברית, לכתיבה בלשון הקודש, והפך כך ל"סבא" מייסד של שתי ספרויות גדולות.

ההנאה האינטלקטואלית המוזכרת מהסיפורים מובטחת גם כאן, ובייחוד מהראשון שבהם. "בסתר רעם" מורכב משני חלקים: הראשון הוא תיאור סאטירי של כִּסלוֹן, העיר היהודית הבדויה ששימשה לוח-מטרה לחצי הסאטירה של המחבר. הסאטירה הזו רלוונטית בחלקה עד ימינו אנו: למשל, הזלזול באסתטיקה שמאפיין את האורבניות הכסלונית. החלק השני מתאר את השתתפותו של מנדלי מוכר ספרים עצמו, הדמות הבדויה שייצר שלום יעקב אברמוביץ' שכונה גם הוא בשם זה בעקבות גיבורו, השתתפותו בעל כורחו בפוגרום שאירע בעירו, אירוע שמתייחס לפרעות ביהודי רוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19, שכונו "סופות בנגב". הסאטירה הצורבת כאן ממחישה את ההכחשה שאפיינה את חלק מהגישה היהודית לפרעות הללו, כאשר מנדלי מבקש לראות בפורעים "שודדים" סתם. הרי הציונים, בל נשכח זאת, צדקו לחלוטין בניתוח המציאות הגלותית במזרח אירופה והסכנות שהיא צוררת בכנפיה, ותגובתם משולה לתגובתו של מדחיקן כרוני שמבין לפתע שהדחקותיו עתידות לעלות לו בחייו וקם ועושה מעשה. "שם ויפת בעגלה" הוא סיפור פחות חד, שגם הוא עוסק באנטישמיות, אנטישמיות חדשה הפעם, "מדעית" וגזענית וגרמנית, ומפנטז על שיתוף גורל אפשרי בין יהודים ללא יהודים.

חשיבותם של הסיפורים בתולדות הספרות העברית אינה מוטלת בספק וההנאה האינטלקטואלית בקריאה אינה נובעת רק מכך, כלומר מהדיון שהם עוררו לאורך הדורות והמסורות שהם ייסדו, או מהסאטירה המוזכרת, אלא גם מלשונו המלאה שיבוצים ערמומיים מאוצר הטקסטים היהודיים של מנדלי. אבל האופי האינטר-טקסטואלי של הטקסט הוליד גם במרוצת הדורות תשומת לב מופרזת ליסוד הזה בספרות העברית, היסוד השיבוצי, עד שאתה נתקל לעתים באנשים שטועים לחשוב שגדולתו של עגנון, למשל, בנויה על השימוש (האירוני, לעתים) שהוא עושה בטקסטים היהודיים. אבל לקריאה סתם – . לקריאה סתם משפטים כגון אלה הם מכשול גדול: "לגבי אחיו היהודים הכסלוני גברא רבא הוא, שחצני הוא וידו תקיפה, אבל לגבי אומות העולם רוחו נמוכה ונפשו כעפר לכל תהיה, אפילו להפחותים שבהם, משום היזהר בגוי קטן. וגם לי אצבע להראות לו על גביר פלוני, שבין הכסלונים אדיר הוא, כביר הוא, נורא הוא, תקיף הוא, ואריה דבי עילאי, ובפני אינו בן-ברית – פרעוש הוא, עניו גדול מאד, דכא ושפל רוח וזוחל על גחונו בדחילו ורחימו ומשתחווה לו לרביד כסף".

מהקורפוס של מנדלי המוכר לי היצירה היחידה שניתן לקרוא בה בהנאה קריאה סתם היא "מסעות בנימין השלישי". שני הסיפורים דנן, למשל, אינם ממש סיפורים, הנרטיב בהם אלמנטרי ביותר והם מורכבים בחלקם הגדול מתיאורים.

"את מנדלי צריך לקרוא כמו דף גמרא", מצטטת וייסמן את בני מר שמצטט את המבקר שמואל ניגר. ואכן, ההנאה בקריאה כאן היא בעיקרה הנאה שכלתנית כדוגמת זו של לימוד של דף גמרא. לא יותר ולא פחות.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דעות קדומות הן דבר רע, דעו לכם (ועלינו להיאבק בהן בכל האמצעים, גם אם זהו מאבק לא פופולרי!). ומי שמזדמן לו לרכוש דעות מאוחרות בנושא הנדון באותן דעות קדומות יכול תדיר להעיד על כך. משום מה חשבתי שהמונוגרפיה שכתבה ניצה בן-ארי על ס. יזהר היא פצצת שעמום. וכבר עמדתי לומר זאת לעורכת שלי ולהחליפה בספר אחר. ומשום מה, באמת? את ס. יזהר עצמו הרי אני אוהב ועל המחברת לא הייתה לי דעה, גם לא קדומה. אבל הכותרת שיכולה להיתפס כחמקמקה, "מונוגרפיה", שנתנה המחברת לספרה, שאינה מבטיחה אפילו כתיבה ביוגרפית, וההתמקדות שלה בשנותיו הראשונות של התולעת שממנה יצא הפרפר (כפי שניסח זאת דן מירון, בכתיבה על שנותיו הראשונות של יוצר חשוב אחר, אלתרמן, אם כי כזה שאני מתעניין בו פחות מיזהר), בלוויית הידיעה המעורפלת שלי שיזהר צמח בתוך הממסד הציוני, מילייה שאינו אטרקטיבי במיוחד בעיניי, אם כי איני כפוי טובה כלפיו כרבים אחרים ואיני סבור מאידך גיסא שהוא דוחה במיוחד – כל אלה תרמו לדעה הקדומה האדישה. זה לא כבר קראתי ביומני פנחס שדה, שראו זה עתה אור, על שדה הצעיר, הנוסע באנייה באמצע שנות החמישים, בנסיעה שעתידה להיכנס ל"החיים כמשל", והוא משמיץ את יזהר ששהה אף הוא במקרה באותה אנייה: "הייתי מדוכא כל כך באונייה. לאן, לאן אני נוסע? ס' יזהר מסתובב כתרנגול". ושדה לא ידע עוד מה נכון לו מידי יזהר יריבו היהיר בעיניו, הרי לא יחלפו שלוש שנים, ב-1958, ותשומת הלב הרבה שיזכה לה "ימי ציקלג" של יזהר, כמו תדחק מעין הציבור את "החיים כמשל", שראה אור באותה שנה. ואף שאני, כאמור, אוהב את יזהר, דבקה בדעתי הקדומה הרתיעה של שדה, הרתיעה מלקרוא על אותו ילד תפנוקים כביכול של הציונות העובדת.

אבל הדעה המאוחרת, כאמור, שונה לחלוטין. ואני ממליץ בכל פה – אולי חוץ מזווית פה אחת, שממלמלת על התארכות מעט וריבוי מובאות לקראת סוף הספר – על קריאת הספר הזה. ומדוע הוא מוצלח כל כך?

קודם כל הספר משובץ ביזהרית, בקטעים שכתב יזהר עצמו המספרים על ילדותו ולקוחים הן מספריו והן מעזבונו (מכתבים וכדומה), כך שאוהב יזהר ואוהב העברית ירווה נחת בקריאה. שנית, המחָברת מציגה באופן מאלף את המקום המתוח שבו צמח יזהר, באמצעות הצגת גדילתו בתווך שבין שני דודיו הגדולים, הדוד משה סמילנסקי, ממשפחת אביו, והדוד יוסף ויץ, אחיה של אמו. הדודים הדומיננטיים האלה, שחייהם רוויי מעש, מציגים שני פנים שונים ומורכבים של הציונות: הדוד משה, איש "ימין", המאמין שהרכוש הפרטי יגאל את פלשתינה, פרדסן אמיד ורוכש קרקעות, אך מאידך גיסא מתקרב ומטיף להתקרבות ליושבי הארץ הערביים שבקרבם נודע בשם "חוואג'ה מוסא" (הוא כתב על התנסויותיו אלה), ומולו הדוד יוסף, איש תנועת העבודה, איש "שמאל", אשר שמו כרוך במפעל ייעורה של הארץ אך גם בתכניות טרנספר שהועלו בתנועה הציונית ביחס לערבים. בשליש הראשון של הספר מציגה בן-ארי את הדמויות המאלפות הללו ואת הניגודים בתוכן וביניהן בהרחבה מוצדקת והקורא יוצא נשכר מאד מההיכרות הזו. שלישית, מאלף ומעורר אהדה לגלות, שבדומה מאד לעמוס עוז (שהיה קרוב משפחה של יוסף קלוזנר), גם יזהר צמח בעצם לא כבן אצולה, אלא כבן לענף משגשג הרבה פחות של משפחת אצולה. אביו, זאב סמילנסקי, למרות כישוריו הרבים, לא ראה ברכה במעשה ידיו ונזקק לדאבון לבו ולב משפחתו לסיוע מאותם אגפים דומיננטיים של המשפחה. כך בְּשלה הקרקע לתיאוריה של הסופר כבן הנוקם את נקמת אביו המפסידן אל מול ענפי המשפחה המצליחים יותר. עוד מאלף ואופייני (כן, אוקסימורון) הגילוי הנוגע אף הוא לתיאוריה בדבר מקורות האמנות, שיזהר חש עצמו חלוש מבחינה גופנית ומי שאינו יודע להלוך עם נשים, בעיקר בהשוואה לאחיו ישראל, שהצטיין באלה. מאלף התיאור של ס. יזהר, הלומד כברירת מחדל בסמינר למורים בירושלים (הוא לא רצה להיות מורה, אך כסף לא היה בידי משפחתו לשולחו לגימנסיה "הרצליה"), ומתרועע עם ידיד מבוגר ממנו בהרבה, ידידיה חבקין, ששימש מעין חונך שלו לאמנות. וידידיה זה הוא הומוסקסואל שדבר הומוסקסואליותו לא רק ידוע בקרב חבריו אלא משמש ליזהר דוגמה ומופת לאהבה! (כלומר, שעל האהבה, כמו אהבת הגברים, להישאר לא ממומשת; אם כי אצל חבקין הדבר נעשה בלית ברירה). מאלפת וכאובה תחילת אהבתם של יזהר ונעמי, מי שלימים תהיה אשתו, אהבה מיוסרת ומפותלת, כשיזהר מסרב להודות למעשה בזוגיותם, ומפנטז על בחורות אחרות בקצה מזרח בעוד ימיו עוברים בצל קורתה של נעמי בסוף מערב. המחברת כתבה בעבר על הארוטיות העברית והידע שלה עומד לה בהציגה את המיניות הפוריטנית של יזהר הצעיר.

אבל אולי המעניין ביותר בספר קשור בדיוק לדעה הקדומה שלי, אתה פתחתי. המעניין ביותר הוא תיאור צמיחתו של אמן אמת בלב תנועה אידיאולוגית-פוליטית יוקדת ומשגשגת המצויה במלא-אונה, צמיחת אמן גדול בלב חברה גופנית-גברית ואנטי-אינטלקטואלית להכעיס, צמיחתו של אמן אינדיבידואליסט לא בפאת השדה, כפנחס שדה, אלא בלב לבו של הפרדס הציוני ממש.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רגשות זה אִין היום (עוד אומרים אִין? ובכתיב מלא או חסר?). הבה נדבר אפוא מעט בשבחו של חוסר-רגש. קודם כל, חוסר-רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק, ובין אם אינה עושה זאת. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאד לא רגישה, בהחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו בהם אנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר-רגש יכול לעזור לעתים בסקס; זו הסיבה שבגינה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו (אם כי יותר מאשר נטולי-רגש, ראוי לתאר מפגשים כאלה כמי שמתאפיינים ברגשות עזים אך לא פרסונאליים) . שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, וסימביוזה אינה בהכרח דבר טוב.

מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס, סופר ומבקר בריטי צעיר (יליד 1979), שזה לו ספר הביכורים, הוא, בראש ובראשונה, בחירתו לעסוק בדמויות שיחסם לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להם ("הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא"), אלא – עוד תופעה שהגישה הרגשנית לחיים אינה מביאה בחשבון – פעמים קרובות רגשותיהם סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין". זהו רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות. הטוויסט כאן הוא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או מעט אוטיסטיות.

שלוש דמויות מרכזיות יש ברומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל שלושים. דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש הזה יהיה טעון.

הדמויות הללו, של בריטים צעירים וקשים, מוקפות בבריטים צעירים אידיאליסטיים ורוּחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטיים חדורי תחושת שליחות שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר, היותו קשוב לרוח הזמן. רוח זו מתאפיינת בחוסר רגש ושטיחות מצד אחד (דמות נוספת כאן, במקום עבודתה של קתרין, היא דמות של גבר מכור לסקס, שמנסה להיגמל, כלומר, מנסה "להרגיש") ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה. ביירס לא אומר זאת, אז אומר זאת אני: רגישות היתר והיעדר הרגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותה מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של הגיבורים שלו ברקעם המשפחתי: אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם בילדותם של השניים. אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, "סוציולוגית" יותר מאשר "פסיכולוגית": בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (יצירות של חרושת התרבות שתובעות את מעורבותנו הרגשית כמו חלקו האחר של תכני המדיה, גם הוא בעצם מוצר של חרושת התרבות, זה המכונה "אקטואליה"), ואחת התגובות לתביעה כזו הינה לפתח אפאטיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי ברומן בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בלגדל ילד שסובל מבעיות נפשיות.

עוד לזכותו של הרומן הזה: היותו שנון ומלוטש. אין כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור", שנועדו רק להעביר אותך אל הגדה הנגדית של הנרטיב, גרידא. כל משפט כמעט טעון ומקפיץ. מעט לגנותו של הרומן יש גם כן מה לומר: העלילה כאן היא קלושה. כלומר, יש עלילה, הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו. אולם המבנה העלילתי הזה חשוף מדי ו"הפיצוץ" כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה. ישנו גם חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין מה שהיא בפועל וכמו כן ניכר מאמץ יתר מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה. וגם כמה מהמשפטים השנונים גובלים בסופיזמים.

אבל המגרעות בטלות – לא בשישים, אבל בשישה, נגיד – וככל שקרב הרומן לסיומו הצטערתי על הסיום המתקרב, תופעה שאינה שכיחה בקריאה ושחשיבותה להערכת ספר גדולה מאד. הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.