מבקר חופשי

פורסם ב"מעריב" בדצמבר 2010

אלי עמיר יודע לספר סיפור. זה לא דבר של מה בכך. הוא כותב מיינסטרים יעיל. עד אמצע הרומן החדש שלו התכוונתי לכתוב ביקורת ברוח זו.

הרומן מתרחש בשנות התשעים. הגיבור והמספר הוא דניאל, איש עסקים אמיד בן 56, ממוצא ירושלמי צנוע, שלקה בלבו, מתאשפז בבית חולים ומהרהר בחיי האהבה שלו. באמצע שנות העשרים שלו ניהל דניאל רומן סוער עם אביגיל, רופאת שיניים, שהייתה מאורסת לאחר. אביגיל, קפריזית ונחשקת, כואבת ומכאיבה, פינתה את מקומה, בעצם, ליתר דיוק, פינתה את דניאל ממקומו, ודניאל נקשר לניצה, עובדת סוציאלית, עמה הוא חי במשך שלושים שנה בנישואין שלא היו מרובי אהבה אך כן היו חשוכי בנים.

אדם חולה שמביט לאחור על חייו הוא קלישאה. מאהבת קפריזית ונחשקת היא קלישאה. הדיכוטומיות זקנה/נעורים, איש עסקים/עובדת סוציאלית, אישה יציבה ומשעממת/מאהבת סוערת וגחמנית, גסות. אפיוני הדמויות, בחלקם, מעט קלים מדי (הבוס של דניאל אומר "שמע נא", בפתח משפטיו, ואילו אביה של ניצה משמיט את ה"את", כדרכו של בן גוריון). גסה כאן גם שזירת ארועי ואדי סאליב ומחאות הפנתרים השחורים ברומן. השזירה נעשית באמצעות ניצה, שאביה היה איש שמאל אידיאליסטי שתמך במחאה הפרולטרית בוואדי סאליב ובתו, עובדת סוציאלית, תמכה בפנתרים כעשור מאוחר יותר. הגסות נובעת מהניסיון החשוף (והלא בהכרח מודע) להעניק לספר ערך מוסף היסטורי ובעצם פוליטי-אקטואלי, לעבות את תוכנו, בלי שנוצרת אינטגרציה אמיתית בין סיפור החיים המוחמצים של דניאל לנושא הפוליטי. יש כאן רגעי קיטש ברורים: למשל, כשאביגיל מתארת לדניאל את רגעי הטבילה במקווה לקראת היכנסה לחופה. ברגעים אלה חשבה על דניאל ולא על בעלה לעתיד. דת, עירום נשי, טוהר, מחשבת ניאוף, רומנטיקה. כמו סיבוב כפתור ווליום למלוא העוצמה. "כבר בחרתי לי אישה", אומר דניאל לאביגיל שמציעה לו לבחור לו "אישה טובה, לא מופרעת כמוני". "תפסיק לקרוע לי את הלב", עונה אביגיל. זה קיטש. יש גם יסוד "אסלי" בכתיבה של עמיר, וזה לא נאמר לחיוב, אבל גם לא לשלילה. אולי בחשד. יש הדגשה מסוימת של שורשיות, שמתבטאת בשימוש בשורת מצרכים, חפצים, זמנים, ביטויים ואתרים: קפה שחור, וודקה, מדבר, זריחה (זריחה ושקיעה הן הרי שעות המלודרמה בלוח המשדרים של היממה), שוק מחנה יהודה, "באתי עליה" לתיאור משגל.

לכל זה הייתי ער, אבל עד אמצע הרומן יכולת הולכת הסיפור של עמיר, השפה ההדורה והיציבה, בלוויית הנושא, המעניין בעל כורחך, החזיקו אותי. אדם חולה שמביט אחורה על חייו זה מעניין. מאהבת קפריזית ונחשקת מפתה לקריאה. הדיכוטומיות זקנה מול נעורים, איש עסקים מול עובדת סוציאלית, אישה יציבה ומשעממת מול מאהבת סוערת וגחמנית, הן דיכוטומיות שאנחנו מפעילים כמותן בחיינו. תיאורי ואדי סאליב והפנתרים מסקרנים (אז מה אם לא נוצרת אינטגרציה אמיתית בין סיפור החיים המוחמצים לנושא הפוליטי). יש חן במי שמתאר משגל במילים הפומפוזיות "באתי עליה".

אז מה קרה לי באמצע? לא קרה כלום. הכל המשיך. וזה היה כבר יותר מדי.

אבל למה בעצם מה שאני מכנה קיטש מפריע לי? למה הגסות מרתיעה? אולי בגלל שהסופר המלודרמטי לא גואל את היומיומי, את האפור של החיים. אולי בגלל תאוות הנדירוּת: יכולת "לרגש" באופן קיטשי אינה כל כך נדירה. לרגש בלי להזדקק לקיטש זה נדיר.

אבל הרי יש גם רגעים מרגשים באמת בספר: הרהורי אדם על אשתו ועל כשלון נישואיו. קנאתו בזוגות מוצלחים. חשבון נפש שאדם עושה בתחילת-סוף חייו. "כבר בשעה שבחרתי אותה ויתרתי למעשה על חלום האהבה הגדולה. הרי מעולם לא הסעירה אותי כמו האחת שקדמה לה". זה הרי נושא מרעיד, החמצה, נושא שמעסיק אותי ורבים אחרים, החמצה ארוטית, החמצה של חיים, מדוע אני מתקשה להתמסר לסופר? אולי בגלל התחושה שהסופר יודע שזה נושא ספרותי נכבד, החמצה, התחושה שהמקור של הנושא הוא בספרות הטובה שקרא הסופר ולא בחיים. ליתר דיוק: התחושה שהסופר לא הצליח לתת "רגע של הולדת" ל"מראה נושן", להעביר תחושה שהוא הראשון בעולם שעוסק בנושא הזה, שהוא הרובינזון קרוזו של ההחמצה, מי שבונה אותה מחדש, מאפס. זה קשה. אבל אף אחד לא אמר שלהיות סופר חשוב זה קל.

ב

כמה מהרגעים היפים ברומן של עמיר מתרחשים בבית החולים, כשעמיר מתאר את שותפיו של דניאל לאשפוז, כולם חולי לב שהמוות שלח להם תזכורת. הוויית בית החולים הזו, הזכירה לי כמה משפטים גדולים שכתב סקוט פיצ'ג'ראלד. כך מהרהר המספר ב"גטסבי הגדול": "ועלה בדעתי, שבין בני-אדם אין הבדל, לא של בינה ולא של גזע, שהוא עמוק כמו ההבדל בין החולה לבריא. וילסון היה חולה עד כדי כך שנראה אשם, אשם ללא-כפרה – כאילו זה עתה הכניס איזו בחורה מסכנה להריון" (תרגום: גדעון טורי). לאדם בריא נראה מופרך שההבדל בין בריא לחולה גדול יותר מההבדלים בין העשיר לעני, השחור ללבן, הסכל לנבון. לא כך לאדם החולה.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

הסיפור בגוף שלישי הזה, המוּלך בקלילות של מספר וותיק ומיומן, נפתח בתאונה בה נפגעת בהירה, אשתו של הגיבור, חנן. השנים הן שנות התשעים וחנן, בשנות השבעים לחייו, הוא צייר החי בקיבוץ העומד בפני הפרטה. הרומן הוא מעין ביוגרפיה של חנן, יליד גרמניה שאחיו נרצחו שם, ביוגרפיה הכוללת מלחמה בגרמנים, נישואין לניצולת שואה יפה ואובדנית, עבודה ב"מוסד" כזייפן מסמכים, נישואים שניים לבהירה, יוצאת בולגריה וקומוניסטית אדוקה, ידידות יוצאת דופן עם מיליונר חובב אמנות, חופשה ארוכה בניו יורק התוססת אמנותית של שנות השבעים, ומגורים של חצי מאה בקיבוץ.

הבה  ניפטר מהביקורת השלילית כדי להגיע לעיקר: הספר ארוך מדי. הגיבורים הראשיים, חנן ובהירה, מעצבנים לפעמים במה שניתן לכנות "דלות גאה", מין התענגות על הענווה, היושר והפשטות שלהם. גם גאוותם (המוצנעת) על שנינותם מעצבנת. הספר גם תופס את מלאכת הציור באופן פשטני וסכמאטי.

וכעת לעיקר: הספר הזה מצליח להעביר את סיפור עלייתו ונפילתו של הקיבוץ באופן מעמיק דווקא משום שהוא בוחר בדמות חריגה לכאורה, דמות האמן. לבטי הצייר הקיבוצניק ותהפוכות גורלו האישי והמקצועי, יוצרים אנלוגיה חזקה לשינויים שעברו על הקיבוץ בכללותו.

ישנה כאן השוואה מעניינת מאד בין הבחירה של חנן בציור המופשט, אותו הוא תופס כפנייה אל העולם הפנימי ביותר, והתרחקותו מהפיגורטיבי, לבין התפוררות החזון הקולקטיבי של הקיבוץ. "הציור המופשט נידון בחוג המשפחה כשאלה חברתית-מוסרית. בהירה החזיקה באמונה שטיפחה המפלגה הקומוניסטית כי לאמנות תפקיד חינוכי וכי חובה עליה לשרת את החברה. ואילו הוא היה אומר לה שעל האמנות לשרת את האמנות". לכאורה, האמנים בקיבוצים, בחתירתם לאינדיבידואליזם, הקדימו את זמנם. הפנייה לניו יורק, מרכז הציור המופשט בה מבקר חנן מלא ההתפעלות, מדגישה את הקשר האמיץ בין האמנות המודרנית לקפיטליזם: האמן והיזם כגיבורים אינדיבידואליסטים. אגב, האינפלציה העכשווית בשימוש בביטוי "אמן", שכל אחד, משף לכדורגלן מתהדר בה, כרוכה באידיאולוגיה הקפיטליסטית, שמוצאת קרבה ביניהם על מנת לטשטש את הצדדים המכוערים של היזמות (ניתוח מעניין של הקרבה והעוינות בין האמן ליזם מצוי אצל הסוציולוג היהודי-אמריקאי, דניאל בל, בספרו הקלאסי, שחובה לתרגמו, "הסתירות התרבותיות של הקפיטליזם"). האמן האינדיבידואליסט, אם כן, הוא, לכאורה, האנטיתזה לקיבוץ: "מה לא כתבו על קוצר יכולתה של חברה אידיאולוגית, או דתית, להעמיד מקרב חבריה אמן בעל שיעור קומה".

אך מה שהופך את הספר של שחם למעניין במיוחד הוא המהלך הדיאלקטי שהוא מתאר. זאת משום שמי שרצה לצייר מופשט, מוצא את עצמו בתנאי השוק החופשי מצייר פיגורטיבי. כעת, לא בגין לחצים אידיאולוגיים, אלא מכיוון שהוא כפוף למכנה הטעם המשותף הרחב ביותר: "יקרה כאן משהו מוזר, אמר חנן. דווקא כשהקיבוץ יאמץ את המודל הקפיטליסטי, אני אהיה אנוס לאמץ את המודל הסובייטי. אצטרך לצייר רק מה שאיוון מבין". השיטה שהבטיחה אינדיבידואליזם, כופה קולקטיביזם מסוג חדש, הסתגלות כפויה לשוק. וההסתגלות ל"שוק" חודרנית יותר. היא אינה כרוכה רק בציור תכנים קומוניקטיביים. פיצוח השוק כרוך גם בהפיכת מעשה הציור עצמו לשולי ביחס לשיווקו: " מחיר היצירות לא משקף את היתרון של יצירה מעולה על פני יצירה של אמן יחסי ציבור". הכפיפות לאחרים שתובע השוק הנה, אם כך, דו-שלבית: קודם כל נבחר תוכן בכפיפות לרצון הרבים. לאחר מכן, מתנדף התוכן וההשקעה היא בלכידת תשומת הלב של האחרים פר-סה.

העיסוק של שחם במלאכת הציור, שמאפשרת לו ההשוואה בין החברה הקולקטיביסטית לזו הקפיטליסטית, נוסק לתהיות מטפיזיות על מהות האמנות: האם "ערך השימוש" של האמנות הוא מה שהיא מעניקה לאמן עצמו, או מה שהיא מעניקה לחברה? ואם כך, האם האמנות אינה מלכתחילה כפופה לקבלתה החברתית, קרי ל"ערך החליפין", קרי לשוק?

עוד יש להעיר, כי באופן אירוני, אך הולם את הפרדוקס שזה עתה הזכרנו, היותם של הגיבורים ברומן אנשים אידיאולוגיים, המתווכחים ביניהם על נושאים אידיאולוגיים, דווקא מוסיפה לצביון האנושי הייחודי שלהם. החזקה באידיאולוגיה מסוימת כאן היא סוג של תכונת אופי, שהופכת את חיי הפרט לעשירים יותר, מלאי סתירות יותר, מאשר חיים על דיאטה-אידיאולוגית, שנראים פתאום חסרי ייחוד, ובנויים על עיקר אחד: השימור העצמי (כל אחד מחפש "לקדם" את עצמו כמו עמיתיו המשובטים).

רומן מוצלח.

ב

הנטייה שלנו היא לראיית העבר הקולקטיביסטי של ישראל כטעות שממנה "התקדמנו" אל ההווה. לחלופין, אנו נוטים לראות את ההווה כהידרדרות. אבל המציאות האנושית טראגית, טראגית במובן זה שמתנגשים בקרבה צרכים סותרים: הצורך באחווה ובשייכות מול הצורך בחופש ובהתבלטות. לפיכך, הספר של שחם מתוחכם יותר מהספר "הביתה" של אסף ענברי (אם כי ספרו של ענברי מהוקצע סגנונית וממוסמך היסטורית הרבה יותר ממנו). ב"הביתה" היה יסוד פטליסטי, תפיסה שגם אם ההווה אינו "התקדמות", הרי שהוא האותנטי והעבר היה פנטזיה ראויה להערכה ולהקנטה. שחם, בתבונת זקנים, אינו מקבל עליו את הפרובינציאליות של ההווה, וייתכן שהוא גם אינו משוכנע שההיסטוריה היא חד-כיוונית.