מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

דייב אגרס הפך למעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא עורך כתב עת בשם "מקסוויני'ז", בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, תסריטאי ואדם שאובמה קורא בכתביו. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד 1970, מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמי-תיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.
יצירת הביכורים של אגרס מ-1999, "יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה", היא רומן המבוסס ישירות על חייו של הסופר. הרומן נרקיסיסטי במוצהר. אגרס מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית". הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר (בכריכה הפנימית), ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי של MTV, על מנת לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים". הרומן, כפי שמעיד כבר שמו, מודע-לעצמו ומבטא מודעות זאת במרוצתו. רומן הביכורים הזה, לא בלתי שנון ופקחי, היה אחת הדוגמאות המובהקות האחרונות לכתיבה במסורת הרומנים הפוסט-מודרניים האמריקאים. אך שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן "מהו המה", מ-2006, שמספר את קורותיו של פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן ("מסתנן" היו קוראים לו אולי אצלנו), וכעת "זייתון" (במקור 2009), שמספר את עלילותיו של אמריקאי ממוצא סורי שגר בניו אורלינס כשהגיעה "קתרינה". שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים.
אבל כשם שחסידות יתירה ופריצות אינן בהכרח הפכים, אלא נובעות ממקור אחד, כך גם קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות (מלבד התיעודיות שקיימת בכולן ברמה משתנה). ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט בחדות רבה מדי מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שיוצרת סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז ביצירות המאוחרות: "ראו כיצד וויתרתי כליל על עצמי. ועוד אני!". חשוב מכך: כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. הן בונות על גירוי בלוטת הדמעות שלנו. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי – גם יצירת הביכורים היא אסונית, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד בגיל 21 את שני הוריו באותה שנה.
קשה לגנות את אגרס על "זייתון" (כמו גם על "מהו המה"). זו הרי יצירה כל כך הומאנית, "חברתית", "חשובה". מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת את קורותיו עבדול-רחמן זייתון, קבלן שיפוצים מצליח מניו-אורלינס, שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים לכודים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה שלה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית ביחס לאנשים ממוצא מוסלמי, גזענות שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון? והכל בכתיבה מגובת תחקיר מקיף, כתיבה רהוטה ומותחת למדי.
ואכן טוב שרואים אור ספרים כמו "זייתון" או "מהו המה". אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל, ולו לשעה, את הסתירות (חלקן בלתי פתירות) של חיינו; אם בספרות אנו מחפשים עיצוב אסתטי שיאפשר להציג גם רגשות מביכים; אם בספרות אנו מחפשים גם יופי לשמו; אם בספרות אנו מבקשים חדירה לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ו"הטוב" ו"הרע" בהם כה ברורים כך שהם לא מספקים את התשוקה לספרות טובה.
רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. עיינו, למשל, ב"להרוג בעלי חיים" של ספרן-פויר. או בהתמקדות של הספרות האמריקאית העכשווית בעשוקים, ניצולי שואה או ילדים. ראו עוד את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס, בן הדור הצעיר, על "הנרקיסיסטים הגדולים" בספרות האמריקאית שלפניו: רות, מיילר ואפדייק. עוד כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך רק להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוות אותם לאגרס. "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין" של מיילר, הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. מלבד זאת שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, שסגנונו ב"זייתון" למעשה אינו קיים, ההבדל המרכזי בין היצירות הוותיקות ליצירות החדשות הוא, שבמרכזן של הראשונות ניצבות דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא, לנסות לחוש אמפטיה לגיבוריהן, בלתי ניתן להשוואה לאגרס.
מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם?
שלוש השערות, אחת כללית ושתיים ספציפיות. הכללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות הששים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהיליזם, חש השמאל האמריקאי, אליו שייכים רוב הסופרים האמריקאים, בצורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים, ושהאנרכיה של שנות הששים אינה מקובלת עוד גם עליו. ההשערות הספציפיות: המוסרנות הספרותית מושפעת מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים". בתמצות: בשנות השמונים, פוקו הפוליטי החליף את דרידה האנרכיסטי כצרפתי המשפיע במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. תרבות "הפוליטקלי קורקט" שייכת למגמה הזו. והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה: היחלשות השפעת הספרות בתרבות הכללית. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי גלימת הסופר עצמה הייתה בזמנם רחבה. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעתם הממשית של הסופרים בתרבות הכללית, כך נחלש הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין וגבר לעומתו הפיתוי לכתיבה מוסרית ואף מוסרנית. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

למנחם פרי מ"הספרייה החדשה" יש חוש עסקי לא רע. הרי זו מן המפורסמות. דוגמה נוספת שלו היא מיתוג חטיבה נכבדת מספרות התרגום של הוצאתו כ"ספרות איטלקית איכותית שנכתבת בידי נשים". האם זה מקרי שאחרי שהפכו, בתיווכה של "הספרייה החדשה", שתי סופרות איטלקיות מצוינות, בנות אותו דור (שנות העשרה של המאה ה-20), אלזה מורנטה ועמיתתה הטובה ממנה לטעמי, נטליה גינצבורג, למוכרות כל כך לציבור המשכיל בארץ, מצטרפות אליהן בשנים האחרונות, ובאותו תיווך עצמו, שתי סופרות איטלקיות נוספות, גם הן בנות אותו דור (ילידות שנות החמישים; כך היא, כנראה, גם פרנטה שנותרה אנונימית)? הסופרות הן אלנה פרנטה וכעת כריסטינה קומנצ'יני. כמדומה, אתה ממש יכול לשמוע את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה כאן, באחד מחדרי המוח של העורך רב הפעלים, שם ישב בא כוחו העסקי של איש הספרות השנון ותוך כדי שהוא מחכך את ידיו בהנאה עצמית הכריז: “הם, ואולי דווקא 'הן', ייקנו את זה כמו לחמניות טריות, ייקנו אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג, למעשה, כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה". אבל העוקצנות שלי נאמרת כאן ברוח טובה. "ימי הנטישה", של אלנה פרנטה, הוא ספר מצוין וחריף מאד, העוסק בנשיות פגועה בעקבות נטישת גבר. ואילו "כשהלילה", הרומן שלפנינו, שהנו אמנם ספר הרבה פחות מרשים מ"ימי נטישה", הוא בכל זאת רומן מוצלח, העוסק הפעם בצד אחר של הנשיות: הסירוב להיות אם, או "אם טובה דיה", כלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (בתימה זו עוסק גם ספר אחר של פרנטה שטרם קראתיו).
הסיפור, המתרחש בחלקו הגדול בשנות התשעים כמדומה, מסופר באופן מעניין כשני מונולוגים שזורים זה בזה, כך שלכל מונולוג מוקדש פרק, פסקה, ובהמשך כמה משפטים בלבד או אף פחות – והם נמסרים כך לסירוגין. נושאי המונולוגים הם מרינה, איטלקייה צעירה ממוצא צועני, נשואה ואם למרקו בן השנתיים, ומנפרד, בן כארבעים, מדריך טיולים באלפים האיטלקיים, שאשתו נטשה אותו ועברה לעיר עם ילדיהם. מרינה מגיעה לחופשה בכפר האלפיני, במצוות רופאו של בנה, ומתארחת בביתו של מנפרד. מרינה היא אישה פשוטה יחסית, מזכירה יותר את גיבורותיה הנוירוטיות, הזעיר-בורגניות והמשכילות-למחצה של נטליה גינצבורג, מאשר את גיבורתה המשכילה והבורגנית יותר של פרנטה. יחסה לאמהותה ולפיכך לבנה אמביוולנטי ביותר. בשני מקרים לפחות היא אף איבדה את עשתונותיה ובהתקף זעם על בכיו הלא פוסק של הבן ובעצם על אות הקלון שהדביק לה (“אם”), כמעט והסבה לו נזק. למקרה השני, והחמור יותר, שהתרחש בחודש בהרים שבו מתרחש עיקר הספר, היה מנפרד חצי-עד. כלומר הוא מנחש מה אירע מתוך שמיעה אך לא מתוך וודאות גמורה. זעמו של מנפרד ניצת. האישה הזו מסוכנת לבנה והוא נחוש להוציא מפיה את האמת ולגרום לכך שבנה של מרינה יילקח ממנה. זעמו של מנפרד ניצת לא סתם כך. מנפרד הוא שונא נשים, אך כמו כמעט תמיד שנאת נשים (או גברים) היא השם שאנחנו נותנים לשילוב בין תלות מועצמת, כעס ופחד ביחס לבן המין הנגדי. מנפרד כועס כמובן על אשתו שנטשה אותו. אך יחסו כלפי נשים מושפע מהמאורע המכונן של ילדותו וחייו והוא נטישתה של אמו, אחריה היה כרוך במיוחד, ועזיבתה את הכפר האלפיני בלוויית תייר אמריקאי שהתאהבה בו. כעת, יש משהו "פאזלי" כמעט מביך – כלומר פין של חלק סיפור אחד המותאם בקלות רבה מדי לניקבה של חלק הסיפור האחר – באופן שבו מפגישה קומנצ'יני בין האם שמבקשת להיפטר מבנה והגבר שאמו נטשה. זה הופך את מעשה האמנות כאן לקל מדי, סוג של "דאוס אקס מכינה" שעומד בתשתית הרומן. ועם זאת, קומנצ'יני מצליחה לרגש מאד בתהפוכות שעוברות על שתי דמויותיה הראשיות: הן למדות במפגשן החזיתי לסלוח לאחרים ולעצמן ולמצוא אולי תיקון לפצעי חייהן: זו לאמהותה וזה לנטישת אמו וליחסו לנשים.
המתח הבסיסי של הרומן מורכב מהמתח הארוטי שנגדש בין מנפרד למרינה ומהשאלה האם יצליח לחלץ מפיה הודאה בכך שהיא סיכנה את חיי בנה. שילובם המתהדק של מונולוגי השניים הוא מקבילה צורנית נאה לאותה משיכה מתעצמת ביניהם. ואף על פי שהסופרת מעט עוזרת להתפתחות הרומן ביניהם, בהתערבות מזרזת ומעט גסה, ואף על פי שהסוף של הרומן מעט הוליבודי, כלומר סוף של סרט הוליבודי "איכותי" (לא התפלאתי לקרוא שהסופרת היא גם בימאית), הרי שהתוצאה היא רומן מושך לקריאה שעוסק בסוגיות חשובות וטעונות (הקושי באמהות, שנאת נשים) וזאת הוא עושה בלוקיישן האטרקטיבי של האלפים האיטלקיים המושלגים.

* באתר "הספרייה החדשה" השיבו לי כגמולי בעוקצנות ברוח טובה והעירו על שתי טעויות שנפלו בטקסט המקורי ותוקנו כעת.