ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על מדריכי כתיבה

פברואר 20, 2015 – 9:08 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ב"דואר ספרותי – איך להיות (או לא להיות) לסופר", ספרה העוקצני של ויסלבה שימבורסקה (שנסקר פה לפני כמה שבועות), כותבת שימבורסקה כך באחד ממכתביה הפומביים ליוצרים מתחילים: "'אני רוצה להיות משורר…' מה לעשות שאדוני שוב אוחז בדבר מהקצה הלא נכון. אנחנו מעדיפים באופן מוחלט את אלה שפשוט 'רוצים לכתוב'. רק זה רציני". ועם זאת, גם שימבורסקה יודעת שקשה מאד להבחין בין השאיפה לתשומת לב ואף לתהילה אשר מניעה את הדחף לכתיבה ('אני רוצה להיות משורר') לבין השאיפה המופנמת יותר ('רוצים לכתוב'), שאיפה לכתוב מתוך רצון ליצור יופי או לייצר סדר מתוך כאוס החוויות הקיומיות, כלומר קשה להפריד בין "הגבוה" ו"הנמוך" בדחפים לכתיבה. "לא, לא, לא", היא כותבת במכתב נוסף, "אף אחד לא כותב 'בשביל עצמו', לשם מה המיסטיפיקציה הזאת? הכול – החל בהכְרזה בגיר על הקיר, 'יוּזֶכּ תיפש', וכלה ב'יוסף ואחיו' של תומס מאן – נולד מתוך הצורך הבלתי נשלט לכפות על אחרים את מחשבותיך שלך. 'בשביל עצמנו' אנו רושמים לכל היותר כתובות ביומן, ואם כוחנו במותנינו גם חובות שהשתהינו בפירעונם".

שימבורסקה אף תוהה מדוע רבים כל כך האנשים המבקשים להיות סופרים ומשוררים, הרי אין מה להשוות בין ההצלחה הספרותית להצלחה בתחומים אחרים: "אדוני מדמיין שפרסום ביכורי השירה הוא משהו שדומה להצלחה המיידית של זמרים. פרסום הביכורים – פצצה, הציבור יוצא מכליו, המונים מבקשים חתימה, תצלומים בעיתונים, ראיונות…הקורא לא נדלק מהר כל-כך כמו מי שפוקד מופעי מוזיקה. ובכלל, הספרות בימינו היא תחום של ריגושים מהירים פחות, אך אין ספק שבעלי כושר שרידות גדול יותר".

ואולי זה כך רק בפולין? הרי בארץ עוד לא נוצרה ולו תחרות אחת של "סופר נולד" (כפי ששמעתי שנולדה כבר בטלוויזיה באיטליה), לעומת אינספור תכניות תחרויות המוזיקה בטלוויזיה שלנו? אבל לא, כך גם אצלנו, ולראייה: הנה ראו אור לאחרונה שני ספרים עבריים שפונים גם הם לכותבים מתחילים, "איך כותבים סיפור" של אורי פרץ-שרון ו"לטפס על ההר או איך לכתוב" של ארנה קזין. ובעצם לא צריך את העדות הזו על מנת להשתכנע שרבים "רוצים לכתוב" או "רוצים להיות סופרים". זה קומון נולדג', כמו שאומרים בלעז, וריבויים של הספרים הרואים אור בארץ ידוע אף הוא.

אך מדוע זה כך בעצם? לא רק לעצם הרצון של אנשים לכתוב יש הסבר "נמוך" והסבר "גבוה", אלא גם לסיבה שהתשוקה הזו נפוצה כל כך. ההסבר ה"נמוך" מצביע על כך שכולנו יודעים לכתוב, כך למדנו כבר בבית הספר, ולכן רבים טועים לחשוב שהם יכולים להיות סופרים, בעוד שמי שלא למד לנגן על פסנתר לא ישתכנע בקלות שהוא יכול להתחרות בביצועיו של גלן גולד. הסבר "נמוך" נוסף תולה את ריבוי הכתיבה והכותבים באשמת מעבדי התמלילים והמחשב האישי, שהפכו את עבודת הכתיבה לקלה מבחינה טכנית. אבל אני חושב שהסיבה לריבוי הכותבים אינה רק יומרנות או נגישות טכנית, היא גם פנימית יותר וראויה לכבוד רב יותר. הכתיבה היא יצירה שבה המקום לביטוי אישי הוא מקסימלי. בניגוד לקולנוע או לטלוויזיה, שבה מעשה היצירה אינו אינדיבידואלי בחלקו הניכר, ואף לאגפים רבים במוזיקה (כי הרי אפילו הסינגר-סונגרייטר – כלומר מי שגם כותב, מלחין ומבצע – נזקק לנגנים לצדו), הרי הסופר או המשורר אחראי על קרוב למאה אחוז מיצירתו (נכון, יש וזוכה הסופר בעורך טוב, דבר נדיר; ובכל זאת, מדובר לכל היותר בשיחה של היוצר עם אדם נוסף). הנגישות הטכנית של הכתיבה היא גם ערובה לכך שלא מחסום כלכלי יחצוץ בין החפץ להיות יוצר לבין יצירתו. אני חושב שככל שהעבודות שאנו עובדים בהם נותנים פחות מקום לביטוי אישי – בהיותנו ברגים במערכות גדולות – כך הכמיהה הזו ליצירה שהיא שלך בלבד, או קרוב לכך, גדלה והולכת באופן טבעי.

שני הספרים הישראליים המוזכרים על הכתיבה שונים כמעט לחלוטין. אבל שניהם כאחד שווים בכך שהם שונים באורח רב משמעות מספרה של שימבורסקה. הספר של שימבורסקה הוא "נגטיבי" בטון שלו, הוא ביקורתי וסרקסטי ביחס לאלה הרוצים לכתוב, ואילו הן קזין והן פרץ-שרון "פוזיטיביים". יותר משספרה של שימבורסקה הוא "מדריך" לכתיבה הרי שהוא ספר ביקורת עוקצני. העניין הזה הוא עקרוני. בעוד שימבורסקה פועלת באקלים אינטלקטואלי אירופאי-אריסטוקרטי, הרי שהן קזין והן פרץ-שרון פועלים תחת הלך רוח תרבותי דמוקרטי-אמריקאי. את מי שרוצים להיות סופרים, ליטול חלק ביצירה הספרותית, יש לעודד, לא להרחיק – כי לכולם יכול להיות חלק בספרות, לא רק לבחירי עם. בניגוד לתפיסה של אפלטון בדיאלוג "איאון" שטען שהשירה אינה "מומחיות" טכנית אלא השראה, ולפיכך לא ניתן ללומדה, הרי שגישת ספרי-היעץ ו"העשה זאת בעצמך" שמבטאים שני הספרים גם היא אמריקאית באופייה. חשוב לי להדגיש את זה, כי כיוון שאנחנו חיים בעידן אמריקאי אנחנו מתקשים לפעמים לזכור שיש אופציות תרבותיות אחרות. כפי שאמר ניטשה ב"במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים" כדאי ללמוד היסטוריה כי לפעמים היא מחלצת אותנו מהכלא הצינוקי של ההווה.

אבל, כאמור, שני הספרים שונים זה מזה לחלוטין בעניינים עקרוניים למדי. תפיסת העולם של פרץ-שרון באשר לספרות היא טכנית, מוכוונת-קורא ומחולנת, זו של קזין היא פסיכולוגית, מוכוונת- כותב וערכית.

פרץ-שרון מתייחס לכתיבה כמשלח-יד ולא כייעוד. באופן קולח, סמכותי, שיטתי וממוקד – כך, לפחות, במחצית הראשונה של הספר, אך בהמשך הסמכותיות הופכת לחשודה, ונחווית כסָכְּמַנות של המקורות שעליהם פרץ-שרון מתבסס, ואף כהשטחה של דיונים שטובי המוחות מאריסטו ועד אי.אמ פורסטר ונורתופ פריי עסקו בהם, וכן מתרבות החזרות המיותרות – דן פרץ-שרון ביסודות כתיבת הפרוזה: העלילה, הדמויות, התזה הרעיונית, נקודת המבט של המספר וכן הלאה. אט אט מתברר שמה שמעניין את פרץ-שרון היא השאלה איך נרתק את הקורא שלנו לספרנו. "איך נבחר רעיון שמתאים לקורא הישראלי?" היא, למשל, כותרת של אחד מסעיפי הספר. כל סוגיה ערכית שקשורה לנושא שעליו ברצוננו לכתוב ובסיבות לכך היא משנית ביחס לשאלה הזו. ולכן העלילה ובנייתה היא רכיב שלו מעניק פרץ-שרון תשומת לב רבה. זה המכשיר שידביק את הקורא שלנו לכיסאו או למיטתו. זו גם הסיבה שהוא לא מהסס לשלב בספרו דוגמאות מעולם הקולנוע, זאת כי הנרטיב העלילתי הוא היסוד המשותף לאמנות הקולנוע ולפרוזה הבדיונית. זו נקודה קריטית בהבנת העמדה שהספר נכתב ממנה. פרץ-שרון מצטט, כאמור, בין היתר את א"מ פורסטר וספרו "אספקטים של הרומן". פורסטר העניק גם הוא בכירות לעלילה ביצירת הפרוזה. אבל הוא עושה זאת באי רצון מופלג: "כולנו נסכים לכך שהאספקט היסודי של הרומן הוא האספקט של סיפור המעשה. ואולם את הסכמתנו נשמיע איש איש בטון שלו […] אדם שלישי, בקול מושפל ומלא צער אומר, 'כן…אבוי, יקירי, כן…הרומן מספר מעשה'. זה אני. כן, אבוי, יקירי, כן, הרומן מספר מעשה". פורסטר מכיר בחשיבות הבסיסית של העלילה לפרוזה הבדיונית אבל מאד לא נוח לו עם זה, מהפרימיטיביות הזו ("האדם הניאנדרטלי האזין לסיפורים", הוא מפרט בהמשך). לפרץ-שרון אין עכבות כאלה כי ספרו דווקא מעוניין להציע איך להדביק את הקורא בפה שמוט לקריאת הספר כמו מאזין קדמון במערה. היעדר היחס המעריך ליצירה הספרותית, והתמקדותו של הספר באפקט של היצירה על הקוראים, מתגלמת גם בהדגמות שמביא הכותב מעולם הספרות. הדוגמאות אינן מבחינות בין גדולי הקלאסיקאים לכותבים ישראליים עכשוויים, וציטוטים מברי סמכא שונים בעיני המחבר שמייעצים בנושאי כתיבה אינם מבחינים בין אריסטו לסופרים עכשוויים מנחי סדנאות כתיבה בארה"ב. מה שחשוב הוא "מה שעובד" וגם מי שחשוב הוא מי שספרו "עבד" על הקהל. כך נושבת רוח פיליסטינית קרירה ומחושבת בין דפי הספר.

לזכותו של הספר יש לומר שהוא יסודי ומפורט, יש בו טיפים לא רעים בכלל לכתיבה ועיסוק בכמה נושאים תיאורטיים חשובים מאד. אם כי אין תחושה של סמכות והעמקה תאורטיות מחד גיסא ומאידך גיסא אני מעט מפקפק עד כמה כותב מתחיל יכול ללמוד כתיבה מתוך גישה אנליטית כמו זו שמוצעת בספר, שמנתחת את היצירה לגורמיה (עלילה, דמויות, נקודת תצפית וכו'), ולא יצא נשכר הרבה יותר פשוט מקריאה של סופרים טובים, כלומר מקליטה תת-סיפית ו"אורגנית" של איך כותבים טוב.

ספרה של ארנה קזין הוא הרבה פחות מקיף, יסודי ומפורט, ועם זאת הוא עניין אותי הרבה יותר. קזין מביטה על הכתיבה מהצד הנגדי, לא מצדו של הנמען אלא מצדו של המוען. היא עוסקת, לפיכך, בשאלה הפילוסופית העקרונית למה לכתוב הכלל ובמעצורים הפסיכולוגיים שבולמים את הכתיבה. הצורה שבה הספר כתוב הולמת את התוכן שלו. קזין אינה מציעה מין מבט אולימפי אובייקטיבי על הכתיבה (פרי סיכום של חכמת הדורות) אלא מביאה את עצמה כדוגמה שוב ושוב. למשל, אחרי שהיא מצביעה על סיבות שונות לכתיבה היא מוסיפה את סיבתה האישית: "למה אני כותבת? כדי להיות המספרת של הסיפור שלי – כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אינני דמות בסיפור אחר". וכשהיא דנה במעצורים פסיכולוגיים לכתיבה היא גם כן מדגימה מעצמה: "הקושי שלי – קושי נטוע עמוק – קודם לעצם מעשה הכתיבה. זהו הקושי לבוא לידי כתיבה". כשם שהספר דן בכתיבה מנקודת מבטו של הכותב, כך בספרה שלה מדגישה קזין את עצמה. בהתאם לכך קזין אינה עוסקת בעלילה, וכן עוסקת בסוגיות של סגנון ובסוגיות ערכיות, כלומר במה שיוצר את אישיותו הייחודית והמרעננת של הכותב ובסיבות שלו לכתיבה ולבחירת התכנים. כך, למשל, היא מונה "שלושה תנאים הכרחיים להבשלתה של יצירה בעלת ערך ספרותי" וביניהם, "לכתוב בכנות". אנחנו לא באזור נטול-הערכים של המדריך הקודם. ועם זאת, יש גם עצות מעשיות בטקסט: למשל עמידה על חשיבות הכתיבה הקונקרטית, על הזהירות מהפשטות. ההבדלים בין הספרים נובעים גם מכך שקזין אינה עוסקת בפרוזה בדויה (שבה רכיב העלילה אכן מרכזי), אלא מבקשת לעסוק בכל סוגי הכתיבה, ואולי בז'אנר המסה והממואר בייחוד. אלה ז'אנרים אישיים ואהדתה הספציפית להם, יש לשער, תרמה להתמקדותה באישיות של הכותב בספרהּ. ואולי נכון היה לתאר את הספר כמסה על הכתיבה, שמתכתבת עם מסות אחרות בנושא זה, יותר מאשר כמדריך (כלומר, לא "איך לכתוב", כפי שמופיע בכותרת). ובעצם, כשחושבים על זה, זו ההסתייגות המסוימת שיש לי ממנו: אי המוגדרות הז'אנרית שלו, היותו חצי מדריך וחצי מסה.

הרולד בלום, מבקר הספרות האמריקאי, בספר הקינה והאפולוגיה המעניין שלו נגד ההתקפות האופנתיות על הקאנון המערבי, "הקאנון המערבי" (1994), טען שהתכונה הבולטת שחוזרת אצל כל היוצרים הגדולים בקאנון הזה (דאנטה, שייקספיר, סרוונטס וכו') היא הביזאריות, איזו מוזרות ואקסצנטריות של חלקים ניכרים בתפיסות עולמם או באופי כתיבתם. לא יכולת להיות מי שהולך בתלם, מישהו שמציית למדריכי כתיבה, על מנת להיכנס לקאנון המערבי. אתה צריך להיות ממש מוזר, אמנם גאון מוזר, על מנת להתקבל. כך שספק אם קוראים של מדריכי כתיבה למיניהם עתידים להתווסף לקאנון המערבי. אבל אולי כמה קוראים עם שאיפות צנועות יותר יצאו נשכרים מהעצות בספרים הנ"ל.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "אם אשמע קול אחר", של חיותה דויטש, הוצאת "אחוזת בית" (437 עמ')

פברואר 13, 2015 – 10:25 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הכריכה של סיפור אישי בסיפור לאומי היא פרקטיקה ותיקה ומורגלת בספרות העברית, שבעשורים האחרונים הניבה יצירות טובות (למשל, "סיפור על אהבה וחושך") בצד יצירות חלשות (למשל, "בשבילה גיבורים עפים"). אבל בשנים האחרונות אני תוהה יותר ויותר האם לא משימתה החשובה של החברה והתרבות הישראלית היא דווקא להפריד מבחינה נפשית בין חיי היחיד לחיי השבט (ובהחלט לא רק מהלאום! אלא גם מהעדה, שמיהרה באופן חשוד וסימפטומטי לתפוס את מקומו, או המשפחה המורחבת או "החבר'ה"). כלומר, האם לא שומה עלינו לעבור מהפכה ליברלית-אינדיבידואליסטית אמתית (ונרקיסיזם הוא לא אינדיבידואליזם, כמו שגם איני מדבר על אינדיבידואליזם כלכלי, שבו דווקא הרחקנו לכת) כדי להתקרב מעט יותר אל איזו נורמליות נכספת? ואולי עצם הכריכה הכפייתית הזו של הסיפור האישי בלאומי בספרות הישראלית, וגם זו שנובעת מכוונות טובות ולא משאפתנות ריקה של הסופר החפץ "להלך בגדולות" (או, לפחות, למכור בגדולות), היא כשעצמה סימפטום של המצב הישראלי? באחד הרומנים הישראליים המעניינים שראו אור בשנים האחרונות, "חזרה" של יואב בר-חיים, מנסה הסופר למקם את התרבות הישראלית היכנשהו על הרצף שבין החברות האפריקאיות השבטיות לאינדיבידואליזם האנגלוסקסי. אולי היה כדאי לנו, מבחינה פסיכולוגית-אישית ותרבותית-כללית, לכל הפחות, להיות מעט פחות שבטיים.

"אם אשמע קול אחר" הוא רומן בעל כוונות טובות, אבל הוא גם מציג את מלוא הבעייתיות של הז'אנר. העיקרית שבהן (מלבד ההתנגדות הרעיונית יותר לז'אנר בספרות הישראלית שהובעה בפתח הדברים): מרוב רצון לכרוך בין סיפור אישי "קטן" לסיפור לאומי "גדול" – לא הסיפור הקטן ולא הסיפור הגדול מטופלים כיאות.
ההווה של הרומן מתרחש ב-2007 ומספר על עוזיה, עיתונאית באמצע שנות הארבעים שלה, שנפרדה זה עתה מבעלה הרב, אברהם שמו, אהוב לבה מאז נעוריהם, שנשואיהם לא הצליחו להביא לעולם פרי בטן. עוזיה מסתלקת לקצה הארץ, לצפון הרחוק, כדי לערוך חשבון נפש בחייה. עברה עוד ירדוף אותה צפונה. היא ואברהם הכירו מאז נעוריהם בקהילה דתית לאומית בתל אביב. אברהם הנער היה מאוהב בהדסה, ואילו שניאור, אחיה של הדסה, היה מאוהב בעוזיה, שהיא מצדה הייתה מאוהבת, כאמור, באברהם. יחסיהם של הארבעה נפרסים לאורך עשרות שנים משנות השבעים עד שנות האלפיים.

אבל הרומן, כאמור, אינו מסתפק בסיפור הפרטי ("עוזיה פירסמה עוד ועוד מאמרים על חירשות, על אטימות ועל היעדר הקשבה. היא כתבה על החברה הישראלית, אבל לכל המילים שכתבה היה רובד נוסף, פרטי מאד, שנגע ליחסים בינה ובין אברהם בעלה"). בסיפורם של הארבעה כורכת דויטש תחנות רבות משמעות בהיסטוריה הישראלית בכלל ובהיסטוריה של הציונות הדתית בפרט (פינוי ימית, הקמת ההתנחלויות, רצח רבין, ההתנתקות). היא מבקשת לשרטט את הקרע בין הקיצוניים למתונים בציונות הדתית באמצעות ארבעת גיבוריה (אברהם ועוזיה שייכים למתונים, ואילו שניאור והדסה חוברים לקיצונים) ובאמצעות קליעתם של הארבעה בתוך עלילה בדויה על מחתרת קיצונית שקמה בארץ ומבקשת להעניש את קברניטי המדינה והתרבות על השחיתות שפשתה בארץ.

אלא שכאמור הרצון לתפוס מרובה הוא בעוכריה של הסופרת. תיאורי הדמויות הראשיות אינם מפותחים דיים או מתפתחים באופן טבעי, כזה שאינו לא מואץ ולא מאולץ, ופיתוחם המלאכותי אף יוצר לעתים סנטימנטליות דקה. ואילו התזה ההיסטורית הגדולה גם היא אינה מקבלת פיתוח משלה והיא לא חורגת לעבר איזו פרשנות מקורית או מעמיקה של ההיסטוריה הישראלית. יש חלקים יפים ומסקרנים הן בחלק הפרטי (מסקרן מאד, למשל, תיאור הילדות הדתית לאומית בתל אביב בשנות הששים והשבעים) והן בזה הלאומי (לשם הדוגמה: המחתרת הקיצונית שדויטש בדתה מאחדת ביקורת מתנחלית על הישראליות – על האדישות שהתגלתה ב"התנתקות", למשל – בביקורת שנשמעת דווקא מצד שמאל של המפה על הריקבון והאדישות של האליטות הישראליות; מצד שני, המחתרת הזו היא ניהיליסטית במסווה של מתקנת-עולם, וגם בזה יש מקבילות מעניינות לחברה הישראלית הכללית). אבל הרצון לתפוס שטחים גדולים כל כך מגדיל את קנה המידה של מפת-הרומן אבל מקטין את הרזולוציה שלו. ולא רק זאת: הרומן גדוש כל כך כבר כך, ובאה הסופרת ועוד הוסיפה על כל זה נושא דשן בפני עצמו: דיון על הכתיבה. נושא נוסף זה עולה כאן באמצעות תיאורה המפורט למדי של קבוצת כתיבה שמייסדת עוזיה במושבה הצפונית שהגיעה אליה. כך שהרומן מתפזר והולך עוד יותר.

יש בספר ייצוג חשוב של כאב מעורר הזדהות או שכדאי שיעורר כזו (עקרות, אהבה נכזבת, כאבים אותנטיים של הציונות הדתית ובראשם טראומת ההתנתקות); יש אפילו הנצה של פתרון אפשרי למצב הישראלי הסוער, פתרון שמסמל אותו הצפון הישראלי השפוי (ביחס לתל אביב וירושלים כאחד); אבל בניגוד לקובץ הסיפורים של דויטש, "ככה נראית גאולה", שהיו בו כמה גילויים ספרותיים מרשימים – כאן החומרים הראויים העזים שבהם עוסקת הסופרת כמו הדיחו את הקברניט-הסופר מגשר הפיקוד וסירת-הרומן מיטלטלת על פני מים סוערים אנה ואנה.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "עמקפלסט", של דורית קלנר, הוצאת "ידיעות ספרים", 324 עמ'

פברואר 6, 2015 – 10:10 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

צריך להבחין בין שתי תלונות הנוגעות לספרות הישראלית ושחל בעילתן שינוי לא מבוטל בשנים האחרונות. הראשונה היא שהספרות הישראלית לא עוסקת כמעט בכסף. השנייה היא שהספרות הישראלית אינה נוגעת ומטפלת בעולם העבודה. כאמור, אלה שתי תלונות שונות. אם נבחין ביניהן נבין, ראשית, מדוע השנייה שבהן היא תלונה שנשמעת, למרבה הפלא, גם במדינה שבה שם אלוהים עצמו חקוק על הכסף, ארה"ב. כשיצא הרומן "ואז הגענו לסוף" של ג'ושוע פריס ב-2007 בארה"ב – הרומן גם תורגם לעברית וייתכן בהחלט ש"עמקפלסט" היה ער לקיומו – רומן יפה ושנון שעסק בעולם העבודה בחברת פרסום בשיקגו ערב המשבר בדוט קום של תחילת שנות האלפיים, התנהל דיון ער בביקורת האמריקאית (עד כמה שאני יכול לשפוט ממקומי בקצה מזרח) על היעדרה הבולט של העבודה מהרומן האמריקאי ושהרומן של פריס נותן לכך סוף סוף מענה. כעת, דיון בכסף ודאי שאינו נעדר מהרומן האמריקאי (טום וולף, דון דלילו), הנעדר הוא דיון בעולם העבודה. וההבחנה בהפרדה הזו מביאה אותי – וזה "השנית" – באופן כמעט מסקני לסיבה לה. הסיבה שעולם העבודה נעדר ואילו הכסף נשאר (באמריקה) נובעת מכך שחלה בעשורים האחרונים הפרדה ברורה בין כסף לעבודה. כסף גדול כבר לא נעשה בעבודה. כסף גדול נעשה מכסף מעט פחות גדול, מספקולציות, או מעלייה מסחררת בת רגע לגדולה בגלל סטארט-אפ מוצלח (גוגל, פייסבוק) וכדומה. ההפרדה בין הכסף לעבודה היא עוד מסמר בארון הקבורה של האתוס הפרוטסטנטי (מסמר אחר ועבה היא התרבות ההדוניסטית של הסבנטיז ואחר כך היאפים), שדגל בעבודה קשה המכניסה רווחים גדולים – והיא, ההפרדה בין כסף לעבודה, אחד הנושאים החשובים על סדר היום בעולם ואצלנו גם כן.

ואילו אצלנו, כאמור, גם בכסף לא עוסקים וגם לא בעבודה. בכסף, בגלל שאריות של המסורת הסוציאליסטית, ובגלל שמתחים מעמדיים מוכחשים בחברה שנלחמת באויבים חיצוניים, ובגלל השפעת הדת. ובעבודה? אולי בגלל אי נעימות ביחס למסורת הסוציאליסטית ו"דת העבודה" האידיאליסטית שלה וביחס למקום שהעבודה הישראלית הידרדרה ממנה, ואולי בגלל שהיא, העבודה, בכל זאת קשורה לכסף, ואולי בגלל תפיסה ספרותית רומנטית וקונטיננטלית שלפיה העבודה היא דבר מה לא פיוטי. אבל זה משתנה, כמוזכר, בשנים האחרונות. רומנים בולטים, כמו "בעלת הבית" ו"צל עולם", עוסקים בכסף. וכעת רומן מוצלח, "עמקפלסט", עוסק בעולם העבודה.

עמקפלסט הוא מפעל פלסטיק בעמק יזרעאל. הרומן, המתרחש בשנים הראשונות של האלף השלישי, מסופר בגוף שלישי בצמידות לארבעה גיבורים ראשיים. שאדי, טכנאי ערבי העובד במפעל, יעלי, חיילת משוחררת עפולאית שעובדת במפעל כ"עבודה מועדפת" למשתחררים, דפנה, מהנדסת חומרים שאפתנית שזנחה את האקדמיה לטובת מעבדת המפעל, ולטובת עולם הכוח והכסף שקורץ לה, ונורית, מהנדסת מופנמת, בת עפולה גם כן. הרומן נע קדימה בקצב מאוזן ותואם של כל אגפיו ודמויותיו ומתוך תשומת לב מרשימה לפרטים, כאלה הקשורים לעבודה במפעל ופרטים פסיכולוגיים. כך נגלל בפנינו רומן שנרקם בין שאדי לנורית, רומן שניזון מתחושת התקיעות של שניהם בנישואיהם ובקריירה שלהם, כך נפרשת שאפתנותה אך גם אהבת העבודה הכנה של דפנה, שסודקת את נישואיה ככל שהיא ממריאה בעבודתה (תרתי משמע: היא גם נוסעת רבות לפגישות ייצוא), כך נפרשת עלייתה המהירה בדרגות של יעלי היפה והנוירוטית, שחותרת לעצמאות ונפרדות מאמה החד הורית שעובדת כספרית בעפולה. הסופרת עשתה בחוכמה, לטעמי, כשסיבכה בכוונת מכוון (כך אני משער) את התמה העדתית ברומן, תמה שעושה חיל בתרבות הישראלית לאחרונה (ולא בהכרח לטובתה של התרבות הישראלית). בלי לומר במפורש הרי די ברור שמאבקן של נורית ויעלי הוא מאבק למוביליזציה של בנות עדות המזרח. אבל בצד הסובטיליות הזו של אי אמירת הדברים במפורש, הסופרת שייכה את המפעל לבעל הון בשם יהודה אמסלם. כלומר, ברומן הנושא העדתי אינו בולע את המאבק – הסובסטנטיבי יותר לטעמי בחברה הישראלית – המאבק המעמדי. אבל בכלל, כל הנושאים האידיאולוגיים (יחסי יהודים-ערבים, פמיניזם, מאבק מעמדי, מאבק בין-עדתי), שאינם מטושטשים ברומן, מוצגים בו במעודן ואינם מטביעים תחתיהם את החובה הבסיסית והעיקרית של רומן: הצגת בני אדם במלוא המלאות שניתן להגיע אליה בסביבת חיים נתונה המוצגת במלוא המלאות האפשרית גם כן.

כך שהקריאה ב"עמקפלסט" יוצרת בקורא תחושה של מפגש עם מקצוענות ספרותית, איזון נכון מבחינה סינכרונית ודיאכרונית, כלומר בין החלקים השונים בכל רגע נתון וכן איזון בקצב ההתפתחות; תמונה מלאה למדי של עולם העבודה במפעל בעמק על החיכוכים שבו, על יחסי האהבה שבו, על השאפתנות שבו ועל אהבת העבודה עצמה.

ולסיום מילה על מיקומו של הרומן. הרומן ממוקם בעמק יזרעאל, העמק, שסימל, יש לזכור, את מהפכת העבודה הציונית ("באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל"). אבל העמק עצמו מצוי בצפונה של ארצנו הקטנה. והצפון הזה הפך בספרות הישראלית ל"צפון הפרוע". שורה של רומנים ישראלים מדגישים את השורשיות, אפילו הקמאיות, ואת היצריות, ואפילו הפראיות, של הצפון הישראלי. הוא ניצב מנגד לזירות מרכזיות אחרות של הספרות הישראלית, זירת תל אביב וזירת ירושלים. בין הרומנים האלה ניתן למנות את היצירות של ישראל המאירי, איילת שמיר, ושרה שילה. יש לשער שכמה סיבות חברו ליצירת האופי הזה של הצפון הישראלי: נוכחות האוכלוסייה הערבית השורשית, האקלים היחסית קשה בחורף, העבר הציוני, היעדר יחסי של מוקדי קדושה מהעבר היהודי, הוד הטבע ומיעוטם היחסי של בני אדם בו, נטישת הפריפריה על ידי הממסד הישראלי.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "דואר ספרותי", של ויסלבה שימבורסקה, הוצאת "חרגול" (מפולנית: רפי וייכרט), 168 עמ'

ינואר 30, 2015 – 8:55 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשהייתי בן עשרים (האמת, אולי בן עשרים ושלוש – אבל יש לי אינטרס, שיובן חיש קל, להצעיר את גילי בסיפורון שיסופר מיד) שלחתי מערכון שכתבתי ל"החמישיה הקאמרית". נעניתי בכך, בתמימות מסוימת, להצעה לשלוח רעיונות והצעות לכתובת מסוימת שהופיעה על המסך בתום כל תכנית של "החמישייה". המערכון שלי נסוב על רפתן מעמק חפר שמתלונן על כך שגלגל"ץ זנחה את המגזר החקלאי בעמק הירוק המצוי בדיוק בין חיפה לתל אביב, כך שלא ניתן לקלוט ברפת בשעת החליבה את התחנה לא בתדר התל אביבי שלה ולא בתדר החיפאי. האלמנט הקומי במערכון, כך קיוויתי לפחות, התבסס על כך שרפתן מחוספס וישראלי-שורשי מפגין בקיאות מרשימה במוזיקה פופולרית עכשווית. על המערכון שלי לא קיבלתי תגובה ואין צורך לומר שהוא לא שודר מעולם. אבל אם הייתי שולח אותו למערכת השבועון "חיים ספרותיים" שראה אור בקרקוב, אולי דווקא כן הייתי מקבל תגובה ולא פחות מאשר מהמשוררת הגדולה ולימים זוכת הנובל ויסלבה שימבורסקה. התגובה שלה וודאי הייתה עוקצנית ושנונה וישירה (כמו חלק משיריה). ייתכן והיא הייתה, למשל, מסבה את תשומת לבי לכך שלא טרחתי אפילו להדפיס את המערכון אלא כתבתיו בדפי מחברת – ואם אני עצמי לא משקיע ביצירתי, מדוע שקורא אחר ישקיע בה? היא הייתה אולי מציינת ביובש שחברי "החמישייה" וכותביה אינם זקוקים למערכון שמחקה, ועוד בגולמנות, את ההומור שלהם עצמם (סניטה ואף לעג לישראליות השורשית), אולי הם פנו לציבור דווקא על מנת לקבל קולות מקוריים? ואולי הייתה מציינת באירוניה שהפרובינציאליות שהיא נושא המערכון ניכרת גם אצל כותבו, שבעבורו גלגל"צ מייצגת איזושהי קדמה ומעודכנות מוזיקלית או שהוא סבור בתמימותו שעמק חפר הוא נושא ראוי למערכון שמשודר בכלי תקשורת ארצי. ואולי פשוט הייתה שימוברסקה כותבת בלאקוניות שז'אנר המערכון כרוך ללא הפרד ביכולת להצחיק, וכיוון שהיכולת הזו נעדרת מהמערכון שכתבתי אולי כדאי לי לפנות ליצירה בז'אנר אחר. הייתי לבטח נעלב מתגובתה, אבל אולי הייתי לומד משהו.

"דואר ספרותי" הוא מקבץ של תגובות קצרצרות לכותבים ששלחו את כתביהם לכתב העת "חיים ספרותיים" ששימבורסקה הייתה בין עורכיו, תגובות מסוגננות שאף פורסמו באותו כתב עת. התגובות, בנות לא יותר מחצי עמוד בדרך כלל, מתפקעות מתבונה המצויה בתנופה ומשנינות הנמסרת בחדווה. הן גם קצת מתנשאות ומעליבות (אם כי שמותיהם של הנמענים נותרו חסויים). אבל הספר הזה הוא שיעור מענג ותמציתי באיך לא לכתוב.

המשותף לתגובות הוא שהן נוגעות בעיקר – ושוב, באופן חריף ומענג בלקוניותו ובקלילותו – בחולשות רבות של הכותבים המתחילים. למשל, הנרקיסיזם הנאיבי של
כותבים מתחילים שסבורים שדי בפריקת יצירת המופת שלהם על ראש הקורא, בלי קשר לאופן הגשתה (ועיינו בראש הביקורת הזו): "אנחנו מבקשים […] לשלוח אלינו יצירות שכתובות בצורה קריאה […] בתשובתינו איננו יכולים לענות באותו מטבע, שכן אשפי אמנות הדפוס עוד לא המציאו אותיות לא קריאות". נרקיסיזם של כותבים בוסריים נחלק לשניים: אלה שבטוחים שהם מאור שאין כמותו, ואלה שבטוחים שלכולם יש סבלנות וזמן ועודפי חיים לשמוע על לבטיהם וספקותיהם. גם לסוג הזה מתייחסת שימבורסקה: "המכתב ארוך וכתוב בשקידה, רק שאין לו שום נושא. לאורך שלושה עמודים וחצי הכותב מתוודה בפנינו שהחליט לכתוב אלינו, שבתחילה לא רצה, אבל אחר-כך החליט שכן, כי אם כבר כותבים רצוי לדעת מה לכתוב, ולבד איננו יודעים, אשר על כן צריך להראות למישהו, אף שברגע הראשון חשים עקשנות והיסוס אם לשלוח או לא לשלוח [וזה ממשיך – א.ג.]". חלק מהביקורות על כתבי הבוסר הן על קלישאות, למשל קלישאת האביב: "אביב, אביב. נערות אכזריות נוטשות את המשוררים שלהן למען משוררים אחרים, דבר שגורם לזרימה כפולה למערכת של שירים […] האם צריך להתפלא שכל אביב מעורר בנפש העורך שלנו חרדה?" (אם כי אולי דוגמה זו האחרונה היא חריגה בספר, כי היא הצבעה על קלישאה שהפכה בעצמה לקלישאה). ביקורות אחרות על ספרות של מתחילים נוגעות להשפעות כבדות מדי שניכרות אצל פרחי הכותבים (באחת הביקורות מבקשת שימבורסקה מהכותב את כתובתו של הסופר הידוע שאותו חיקה הפונה "כדי שנוכל להעביר לו שמונים אחוז משכר הסופרים") ואחרות מושמעות כנגד כתיבה סנסציונית ("ספרות אמיתית מתחילה רק ברגע שדמויות חיות מרתקות יותר מגופות מסתוריות"). ויש כאן עוד סוגים רבים של ביקורת המיועדת, כאמור, בעיקר לגינויה של כתיבה בוסרית (ושניתן ללמוד מהן).

אם יש כאן כמה תשובות אכזריות אבל שנונות להפליא כגון זו: "איך להיות לאיש ספרות? אדוני שואל שאלה קשה. בדיוק כמו הילד ששאל איך עושים ילדים, וכשאמו השיבה לו שתסביר לו אחר כך, מפני שעכשיו היא עסוקה, התחיל ללחוץ: 'אז לפחות תסבירי את ההתחלה…'. מה לעשות, ננסה גם אנחנו להסביר לפחות את ההתחלה: ובכן, צריך שיהיה קצת כישרון" (והחלק הקורע כאן הוא לא הפאנץ', אלא הבדיחה על הילד).
הרי שיש גם תשובות נבונות שמגלות רוך גדול (אמנם כלפי מי ששימבורסקה מזהה בו ניצוצות כישרון): "אם אין לאדוני אומץ לבוא אלינו ולדבר על השירים ששלח, אדוני יכול לבוא בלי אומץ. לחסרי ביטחון יש לנו הרבה סימפטיה. איכשהו חסרי הביטחון דורשים מעצמם יותר". והעמדה העיקרית שעומדת מאחורי הביקורות היא עמדה רכה, שמבקשת לרפא את קדחת היצירה ממי שמכלים עליה את זמנם לריק: "עדיין שרירה וקיימת התפיסה הרומנטית שלהיות משורר זה הכבוד והתהילה הכי גדולים, בעוד שהכבוד והתהילה הגדולים ביותר משמעם לעשות בצורה מעולה את מה שאדם יודע לעשות".

הטקסט הזה הוא שיעור לכותבים מתחילים – כלומר למי שרוצה לכתוב היטב, ולא לכותב בינוני שבונה על ההתמדה והתפוקה גרידא, שבלוויית קשרים והיכולת למשוך תשומת לב רדודה יכולים היום להפוך אדם ל"סופר" – ואולי, מתגנבת מחשבה אל הלב, ייהנו במיוחד מהשיעור דווקא מי שאינם זקוקים כבר ללקחו – אבל לא פחות מכך הוא שיעור למבקרים. כי הרי אלו ביקורות ספרות בסופו של דבר! והעובדה שהן שנונות ותמציתיות ונהנים כל כך לקרוא אותן אינה אומרת שהן דבר מה אחר…

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "כל סיפורי ר' נחמן מברסלב", בעריכת פרופ' צבי מרק, הוצאת "ידיעות ספרים", 472 עמ'

ינואר 23, 2015 – 8:56 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גם לנו יש תרבות-נגד מקורית וברסלב שמה. וכמו שההיפים האמריקאים בשנות הששים, במחאתם נגד החברה הטכנוקרטית, חסרת הרגש והחומרנית, שאבו השראה מגדולי השירה הרומנטית האנגלית של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, כך יכולה תרבות הנגד שלנו לשאוב השראה מר' נחמן מברסלב (1772-1810), שחי בדיוק באותה תקופה של ויליאם בלייק, וורדסוורת' וקולרידג'. אבל מה פי שח?! היא הרי כבר עושה זאת!

ניקח לדוגמה את הסיפור "מעשה מבעל תפילה" שמופיע בקובץ שלפנינו. הסיפור מציג ממלכה גרוטסקית שהממון הוא לה אלוהות. העשירים ביותר נחשבים שם כאלוהות. הבינוניים כבני אדם. ואילו העניים יחסית, המשתוקקים וסוגדים כמו כל בני המדינה לממון, נחשבים לחיות. בני המדינה הזו גם מקריבים קרבנות אדם לבעלי הממון הגדול שנחשבים אצלם כאלוהות כנ"ל (אם להשתמש בביטוי שגור בסיפורים האלה – "כנ"ל"). ר' נחמן בסיפורו זה מגיע לכמה פסגות של הומור אבסורדי בתארו את בני המדינה תאבת הבצע. למשל, משלחת חשובה ששולחת המדינה הנ"ל מסתכנת באי הגעה ליעדה כיוון שכל אימת שפוגשים חברי המשלחת בדרכם בעושר מופלג הם ממהרים להעלות את עצמם לקרבן לפניו, כך שחברי המשלחת מסתכנים שיכלו בזה אחר זה טרם תושלם שליחותם. ר' נחמן גם מטרים/מאשר את ההבחנה הפרוידיאנית המזהירה על כך שתאוות בצע היא אנלית בטיבה וקשורה ביחס של האדם לצואה: "שהרגישו גודל הסירחון של הממון שהוא מסריח כמו צואה ממש".

בסיפור אחר, שמציג חוש הומור גאוני, "מעשה מחכם ותם", ננעצים חציו של איש תנועת הרומנטיקה היהודית, היא תנועת החסידות, ר' נחמן, לא בתאוות הבצע הפעם אלא באמביציוזיות חסרת מצרים ובאמונה קנאית ברציונליות. שני החברים שבלב הסיפור גדלו ביחד עד שנפרדו כשאחד הפך ל"חכם" והתקדם בעולם ואילו האחר נשאר "תם" בעיירתם. אלא שר' נחמן מדגים איך "החכם" אינו מוצא מנוח לנפשו כיוון שתמיד הוא רוצה יותר ואילו ה"תם" דווקא נהנה מחייו: "והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן [השיבוש במקור] לי לאכול; והיתה נותנת לו חתיכת לחם, ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם הקטנית; והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם, ואכל, והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו חתיכת הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה, ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה". לפסגה של גאונות קומית מגיע ר' נחמן כשהוא מתאר איך ה"חכם" הופך לנוירוטי שאינו יכול ליהנות מדבר בגלל הפרפקציוניזם שלו: "רק ששגה [החכם פעם אחת] בדבר אחד שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו [החכם בעצמו] […] והיו לו להחכם ייסורים גדולים מן השגיאה; הלא עד היכן מגיע [השיבוש במקור] חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה?".

שני הסיפורים שמהם לקוחות הדוגמאות הללו כלולים היו ב"ספר סיפורי מעשיות" של ר' נחמן שראה אור מעט לאחר מותו, ב-1815, באוסטרהא שבאוקראינה. הספר, בן שלוש עשרה המעשיות, היה בעל תפקיד חשוב מאד בייסודה של הספרות העברית המודרנית. קודם כל בהתנגדות שהוא עורר בקרב המשכילים, התנגדות שהביאה ליצירת אחד מספרי ההשכלה העברית החשובים ביותר, "מגלה טמירין", של יוסף פרל (שראה אור במהדורה מדעית לאחרונה ב"מוסד ביאליק"), שנכתבה כסאטירה על יצירת ר' נחמן, אבל בהמשך – בדורם של י"ל פרץ, ברדיצ'בסקי, מרטין בובר ואחריהם עגנון – בפרוץ הגל הניאו-חסידי של מפנה המאה העשרים – השפיעה יצירתו של ר' נחמן באופן פוזיטיבי ולא על דרך השלילה. שלוש עשרה המעשיות מופיעות בקובץ הזה אבל פרופסור צבי מרק, עורכו של הקובץ, עשה כאן מלאכת ליקוט, מחקר, קונטקסטואליזציה והנהרה (בעיקר שני הראשונים) מרשימה ביותר, כשאסף אל הספר הדשן הזה את כל סיפורי ר' נחמן מכל הכתבים של החסידות המיוחדת הזו.

לא תמיד הסיפורים קולעים לטעם המודרני, שמתייחד, למשל, בכך שהרובד האלגורי של חלקם (שמתפרשים לחסידי ר' נחמן לפי רעיונות מדרשיים, קבליים וחסידיים) אינו מדבר אליו. אבל עדיין רבות רבות פניני החוכמה והדמיון העז שיש כאן. במקום המועט הקצוב לי בזה אני רוצה להדגיש עוד תו אחד מרכזי ביצירת ר' נחמן, שגם מסביר את סוד המשיכה של הגותו עד ימינו אלה. הסיפורים בעלי סגולה ליצור קרבה אינטימית מאד עם הקורא אותם, מזרימים ומזריקים מתיקות אמת לנפשו. הם עושים זאת הן בגילויי עדינות מופלגת שיש בהם, הן בפרשם את חיי הנפש הסוערים והפגיעים של ר' נחמן עצמו ובשיתוף הקורא בהם, והן, וזה תו חשוב מאד, בהציגם גופניות ארצית גדולה מאד. אביא כמה דוגמאות לתו האחרון. בסיפור "מעשה מביטחון" מועלה על נס לא תלמיד חכם או ירא שמים גדול אלא אדם עני אך חסר דאגות: "וקדרה עם משקה עומד לפניו והמשקה היה יין, ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאד". בהערה במקום אחר ממשיל ר' נחמן את תורתו שלו ל"יין הונגרי" שנחשב משובח. בחלום, עליו מספר ר' נחמן, הוא בכה בכי גדול עד כדי כך שסוליות נעליו שנרטבו מדמעותיו השמיעו קולות יניקה. בסיפור קצרצר אחר ממחיש צדיק שעומד להיפטר מהעולם הזה את נצחונו על הבליו באופן הפלסטי הבא: "ואמר בשמחה בזה הלשון: 'איבער גישפרינגין [=דילגתי ביידיש],', כלומר שהיה בשמחה גדולה על שקפץ ודילג על העולם הזה והבליו".

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על "סיפור חיי", של קזנובה, הוצאת אסטרולוג (תרגום: אורלי אגרנט), 575 עמ'

ינואר 16, 2015 – 9:37 AM

פורסם לראשונה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לוקח לספר המפורסם הזה מעט זמן ללכוד את קוראו העכשווי, אבל בסוף הוא עושה זאת, לפחות כך היה במקרה שלי, והנאה מסוימת לא מבוטלת צפונה לקורא זה. קזנובה, ונציאני ממוצא מעט מפוקפק, שנולד ב-1725, היה הרפתקן ומהמר, יזם ואינטלקטואל, נווד שעבר בכל ערי הבירה החשובות של אירופה, ומעל הכל – כידוע גם למי שרק מכיר את השם "קזנובה" – אוהב ורודף ואף משיג נשים. בערוב ימיו ישב לכתוב את זיכרונותיו והרפתקאותיו והם כעת תורגמו לעברית (מדובר במבחר, למעשה, כי הכתבים במלואם כוללים 12 כרכים – וחבל שהעובדה שמדובר במבחר לא מצוינת בטקסט, כמו גם ציון המקור הצרפתי שממנו הוא תורגם – בהנחה שאין לפנינו תרגום מאנגלית – כמו גם שחבל על הרבה הרבה טעויות הגהה שיש כאן; ולמרות שהספר בתרגומו לעברית מוצג בצורה לא מקצועית כזו הוא, כאמור, מהנה).

את קזנובה רגילים למנות, לעתים, עם דון ז'ואנים גדולים של המאה ה-18. בצד הדמות הספרותית של דון ז'ואן עצמו (בגרסה של מוצרט; הדמות נולדה כבר במאה ה-17) והמרקיז דה סאד. אבל – לפחות בהשוואה למה שאני מכיר מדה סאד – אין מה להשוות. דה סאד משעמם מאד במונוטוניות של תיאורי הסקס הפרברטיים שלו, ואילו קזנובה חי ואנושי: הוא רברבן איטלקי אבל גם צוחק על עצמו, הוא מלא תשוקה אבל גם משתאה לתשוקותיו, הוא פגיע מבחינה רגשית וגם יודע לספר סיפורי הרפתקה וסיפורים מפולפלים. ניתן לקרוא בספר הזה, ראשית, מתוך הנאת קריאה בהרפתקאות, רובן אכן חושניות (אך לא כולן – למשל, סיפור בריחתו הנועזת מהכלא הוונציאני) ואכן מפולפלות – יש כאן, למשל, תיאורי אורגיות, סיפור טרגיקומי על פריג'ידית בעלת התנהגות זנותית שמטריפה את קזנובה, סיפור על נזירה משולחת רסן שמטריפה אותו במובן החיובי הפעם, סיפור על איך כמעט שכב קזנובה עם בתו (בלי לדעת שהיא כזו – ובהמשך – אבל אולי לא אגלה), סיפור על מאהב שרצה להציץ בקזנובה מתעלס עם אהובתו (של המאהב) ועוד. ועם זאת קשה להגדיר את הכתיבה כאן כפורנוגרפית (ובכלל, בעידן ויזואלי, הרי הפורנוגרפיה הכתובה נראית כה תמימה בכל מקרה, "מתורבתת" כמעט בהגדרה) – ישנו עידון בתיאורי מעשי האהבה עצמם. אין כאן תיאורי תנוחות, בקיצור. אבל ניתן להפיק מהווידוי של קזנובה (כך הוא מציג זאת, כווידוי, ויש לשער שבהשפעת ז'ן ז'אק רוסו) גם הנאה אינטלקטואלית. זאת לא רק בגין המידע ההיסטורי המפורט והפיקנטי שהכתיבה הזו מכילה – הכרכים האלה נחשבים לעדות היסטורית חשובה מאד – אלא באותו עניין עצמו שמסב את ההנאה הפשוטה המפולפלת: העניין הג'נדרי. מאלף, למשל, לראות איך בעקביות רבה קזנובה מעמיד (סליחה על הביטוי) שתי מטפורות למעשה האהבה: האחת היא הקרבת קורבן משותפת לאלים. והמטפורה הזו בעלת משמעות כפולה כי קזנובה מדגיש בספרו – ובכך הוא חלק אינטגרלי מעידן "הנאורות" – את אי אמונתו באמונות טפלות, כולל, כך משתמע, הדת, כך שהאהבה החושנית אולי מחליפה לדידו את הדת. ואילו המטפורה השנייה היא מלחמה. באחת הפעמים הוא כמו מבאר את המטפורה: האהבה היא מלחמה שבה הגבר נהנה לנצח והאישה להיות מנוצחת.

כמובן, אפרופו היעדר התקינות הפוליטית, חשוב לומר שחלק מהרפקתאותיו של קזנובה אינן עוברות את הרף המוסרי של ימינו וחלקן את זה של אף תקופה: הוא מכה חלק מהנשים כשהן מסרבות לו, הוא כמעט אונס (למרות שהוא מתבייש מאד שהידרדר לכך), הוא שוכב עם נערות שבתקופתנו נחשבות קטינות (אך לא בתקופתו), והוא משלם בלי סוף על סקס (מה שהופך אגב, את הסיפורים, המעוררים תהיות לעתים, ליותר אמינים מאלה של הנרי מילר, שיש המפקפקים באמיתות דיווחיו המופלאים – ואולי המפקפקים אינם רק גברים קנאים?). אבל אם לא קוראים את הטקסט הזה עם מרקר מוסרי נוקדני – ככלות הכל נמחק חלקים שלמים מהספרות הקלאסית ומכתבי הקודש אם נעשה זאת – אפשר כאמור ליהנות ממנו. יש לקזנובה גם פה ושם יכולות הבחנה פסיכולוגיות מעניינות מאד בנושאי מין, כמו המסקנה של קזנובה ששמחת החיים היא זו שגורמת לתשוקה המינית ולא ההיפך (כך נוכח לדעת כשהיו לפניו כמה נשים עירומות והוא היה שרוי בדיכאון ולפיכך לא נהנה מהן). או הערתו שהוא זקוק למשחק המתחסד של נשים, כמו גם להתנהגות מלאכותית-פלרטטנית שלהן, על מנת להתגרות מינית. או הערת חרטתו על שלא התחתן, אבל לזו נוספת מיד חרטה על החרטה כי הוא יודע שלא היה מסוגל לכך. או הערתו שהוא לא מסוגל לקיים יחסי מין בלי לדבר תוך כדי המשגל עם בת הזוג.

לטעמי, מי שירצה להעמיק בספר (כך, לפחות, הייתי עושה בעצמי בקריאה שנייה) כדאי לו לעמוד על היחסים בין ארבעה קדקודים שניצבים להבנתי בתשתיתו. אלא הם ההרפתקה המינית – ההרפתקה הכלכלית (היזמות וגם תאוות ההימורים!) – "הרפתקת" התבונה, החיים ללא דת – ומעשה הכתיבה של כל ההרפתקאות הללו, הכתיבה שהיא הדרך להביט בהכל מבחוץ – אמנם לעת זקנה!.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

על "ריקוד הצללים המאושרים", של אליס מונרו, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: אורטל אריכה)

דצמבר 26, 2014 – 10:44 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפעמים, ברגעי דכדוך – כשאני צופה, למשל, בתוכניות רכילות על סלבריטאים או באינספור תכניות האוכל בערוצים המסחריים – אני חושב שאנחנו מצויים באחד מרגעי הפיליסטיניות הגדולים של העת המודרנית, אם לא בגדול שבהם, כשהפיליסטיניות כבר הפכה למעשה למטפיזיקה של העידן שלנו. "פילסיטיניות" היא מילה שציינה לאורך מאות בשנים, בכמה שפות אירופאיות, גישה בורגנית, או "בעל ביתית", לחיים, גישה צרת אופקים וחומרנית, אדישה לעניינים שברוח ובאמנות. המילה שימשה ככינוי גנאי, כפי שמסתבר משמה (שקשור לפלשתים, שכנינו ההיסטוריים). לפי הפיליסטיני מה שחשוב בחיים אלה ערכי העולם הזה: כלומר כסף, כבוד וערכים גופניים (יופי ופינוק הגוף). אולי, בתמצות, אלה ארבעת הדברות של הפיליסטיניות: מה שראוי הוא מה שמביא תועלת לאדם עצמו – צורכי החומר והאגו עולים על צורכי הרוח – צרות אופקים – זחיחות ומדושנות עונג (זה רכיב חשוב בהקשר של ימינו). עם זאת, במחצית השנייה של המאה העשרים, חל שינוי מהותי בפיליסטיניות הקלאסית והפיליסטינים גנבו כמה ערכים שהיו שייכים במאות קודמות לאמנים ולבוהימה. הפיליסטינים הקלאסיים, למשל, היו שמרניים מאד מבחינה מינית, ואילו לקראת סוף המאה העשרים "גנבו" הפיליסטינים את החירות המינית מהאמנים והבוהימה והטמיעו אותה בקרבם (או הטמיעו לכאורה – כי היום, כך נדמה, חשוב יותר להיחשב "שווה זיון" מאשר להזדיין בפועל ממש). גם כמה מהערכים של היצירתיות גנבו הפיליסטינים מהאמנים והטמיעו אותם בקרבם – אם כי בכפוף לעיקרון ה"הצלחה", שתמיד פירושה הצלחה בקרב ההמונים והצלחה כלכלית. כל התפיסה הרודנית והשורה-בכל כיום של "עולם הזוהר" – כל מוסד הסלבריטאות שהוא יותר מרכזי בתרבות אף ממה שמקובל לחשוב, לדעתי – הוא היקסמות של חברה נרקיסיסטית באופן כללי ממי שהולכים עם הנרקיסיזם שלהם עד הסוף, ו/או ממי שלכאורה מספקים את תשוקותיהם הנרקיסיסטיות – היא תפיסה פיליסטינית למהדרין שעברה הסבה למאה העשרים והעשרים ואחת. החיים הראויים לחיותם – החיים המלאים – כך לוחש תת המודע הקולקטיבי, כמדומה (כך נדמה לי, על כל פנים, ברגעי הדכדוך) – הם החיים של העשירים והיפים.

ההקדמה הזו נועדה לבאר מדוע גוף היצירה של אליס מונרו, שזכתה בשנה שעברה בנובל מוצדק מאד, הוא בעל חשיבות גדולה כל כך בעיניי. כי, בתמצות, ניתן לומר שהפרויקט של מונרו הוא המחשה – אדירה בעוצמתה ולחלוטין לא מתחסדת – עד כמה החיים של העניים והלא יפים, או של הבינוניים, או של סתם אנשים נטולי זוהר, הם חיים עם יופי, מסתורין, כאב, קסם ועניין, חיים דרמטיים, לא פחות מחיי השועים הנוצצים. בדבר אחד לפחות עולים חייהם של הדמויות המונרואיות על חיי הזוהר: יש בחיים שהיא מתארת אמביוולנטיות עמוקה ביחס לרגשות שונים. היכולת הספרותית הגאונית שלה (זו גאונות לא של ניצוצות ושיער פרוע, אלא של מיושבות דעת ועין חודרת ושפה מדויקת) היא, למעשה, בעלת משמעות מוסרית גדולה.

כעת תורגם קובץ הסיפורים הראשון של מונרו (מונרו, לאורך כל הקריירה שלה, כותבת בעיקר סיפורים קצרים בני כ-15 עמודים), קובץ שראה אור במקור כשהייתה בת 37, ב-1968. הקורא העברי יכול להתוודע להתחלה המרשימה מאד של אחת מהסופרות הגדולות של זמננו. אף כי הסיפורים לעתים מחוספסים מעט יותר – בעיקר בסוף של כמה מהם, בהם ה"פאנץ'" מעט מהדהד – מהעידון המופתי שהורגלנו לו בקובץ סיפורים מאוחר כמו "בריחה" (הקובץ הטוב ביותר של מונרו, מאלה המוכרים לי), הרי שאלה סיפורים משובחים מאד. ולעתים דווקא היעדר המהוקצעות המסוים שלהם (מינורי ביותר, מורגש, בעצם, רק בהשוואה למונרו המלוטשת המבוגרת יותר) תורם לגדולתם ולא מפחית ממנה. הקורא שמכיר גם את האוטוביוגרפיה של מונרו, "המראה מקאסל רוק", יוכל למצוא כאן גם כמה עיבודים ספרותיים של יסודות בביוגרפיה שלה. למשל, כמה סיפורים כאן הם על אביה של מספרת שמגדל שועלים לצורכי פרוותם. אנחנו יודעים מהאוטוביוגרפיה שכך גם התפרנס אביה החם של מונרו – אותו אהבה מאד, בלי להתעלם מהעיסוק שותת הדם, ובלי להתחסד גם. עוד סיפור כאן הוא על נערה מהמעמד הבינוני-נמוך שעובדת כעוזרת בבית עשירים: פרט נוסף שמונרו מספרת אותו מחדש באוטוביוגרפיה המוזכרת. בכלל, יש כאן כמה סיפורים על מתחים מעמדיים. יש כאן גם כמה סיפורים שעוסקים באופן ישיר מכפי שהורגלנו ממונרו בתמות פמיניסטיות. אבל, שוב, הישירות (ושוב: היחסית), לא פוגעת בהתפעלות מהם. כך, למשל, הסיפור המשעשע למדי (בכלל, יש כאן כמה סיפורים קומיים) על אישה שמחליטה להיות סופרת ושוכרת לפיכך משרד, על מנת שיהיה לה חדר משלה. בעלה דווקא תומך, או לפחות אדיש – אבל בעל הבית מתגלה ככזה שמתקשה להניח לה לנפשה. כמה סיפורים מלכדים את התמה החברתית והפמיניסטית, כמו הסיפור על בחורה ענייה שרגילה כבר למגעים שטחיים עם בני עשירים שלא מחזירים לה אהבה ואינה מסוגלת כבר להבחין במי שדווקא מחבב אותה.

על הספר הזה בוודאי אפשר לכתוב ספר. לכן, מלבד ההמלצה הנלהבת אסתפק בשתי הדגמות לטיבו וערכו. באחד הסיפורים העוסקים באב מגדל השועלים לוקח האב את בתו לטיול לפנות ערב לאגם סמוך. האב הרך והחם, על אף עיסוקו הרצחני, המפרנס בדוחק רב את משפחתו מגידול פרוות השועלים, מסרב לתת כסף לקבצנים שהם פוגשים בדרך, אבל בהחלט מסכים לתת להם סיגריות: "אגלגל לך סיגריה אם זה יעזור לך". בהגיעם ליעדם, האב מסביר לבתו איך נוצרו האגמים באזור בעידנים פרה-היסטוריים, בעידני תקופת הקרח. הוא מדגים את פלישת הקרח לערוצי האדמה באמצעות ידו המתחפרת באדמה: "האצבעות שלו לא מותירות כל רושם ממשי, והוא אומר, 'טוב, לכיפת הקרח העתיקה היה הרבה יותר כוח ממה שיש ליד הזאת'". זה רגע מפתח, רגע מצמרר. האב הרחום, שהעניק זה עתה סיגריה לקבצן, הוא פסיק קטן הן ביחס לכדור הארץ ולתולדותיו – שאותן אצבעותיו אפילו אינן מסוגלות להדגים – והן באופן מקומי יותר: מעמדו הכלכלי. ועם זאת, האדם הקטן הזה כביכול, יודע להרצות לבתו המתפעלת על עולם ומלואו. בהמשך של הסיפור המבריק הזה מתוודעת הבת לפרט בחייו של האב לפני שהכירה אותו, לפני שנישא לאמה; גם לאביה, כמו לעולם, אם כן, יש פרה היסטוריה.

והנה הדוגמה השנייה. המספרת הנערה יוצאת לנשף ריקודים. היא חשה מגושמת וגם לא מזמינים אותה לרקוד. היא מסתגרת בשירותים של אולם הריקודים ופוגשת שם נערה מבוגרת ממנה, אבל מרשימה, שגם היא לא נהנית מהריקודים ומחברותיה הבנות "חולות הבנים". הנערה אף מספרת לחברתה החדשה והצעירה על הקריירה שבכוונתה לפתוח בה אחרי הקולג'. בבת אחת האומללות הנוראה של המסיבה נמוגה: "הנה מישהי שסבלה מאותה תבוסה כמוני – אבל היא מלאת מרץ וכבוד עצמי. היא חשבה על דברים אחרים לעשות". הקורא מתפעם ומשתכנע מהתמורה בסיפור ובמצב הרוח של הגיבורה ובכלל בראיית העולם החדשה שלפתע היא רכשה לה. הקורא כלל אינו מוכן לסיום החזק: שתי החברות החדשות מתכוונות לצאת מהנשף ולשתות בבית קפה סמוך, אלא שפתאום ניגש בן אחד להזמין את המספרת לריקוד. היא נעתרת: "חשבתי שאני מוכרחה לומר לו שחלה טעות, שבדיוק התכוונתי לצאת, אני הולכת לשתות שוקו חם עם חברה שלי. אבל לא אמרתי שום דבר. שינויים קטנים, עדינים, חלו בפנים שלי, וללא מאמץ כלל הם עטו את הארשת פזורת הדעת הקודרת של הנבחרות, של הרוקדות".

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על פטריק מודיאנו, זוכה הנובל השתא

דצמבר 19, 2014 – 9:13 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בספרו מ-1997 של חתן הנובּל הטרי, פטריק מודיאנו, "מה קרה לדורה ברוּדר" (שתורגם לעברית כבר ב-1998 בידי חגית בת-עדה ב"זמורה ביתן" וכעת נדפס מחדש), עוסק מודיאנו בנערה בעלת השם מכותרת הספר, נערה יהודיה שנספתה בשואה. אבל כדאי להתבונן בזווית הייחודית ממנה מתבונן בה מודיאנו, כי היא חושפת דבר מה בסיסי, כמדומה, ביצירתו ("כמדומה", כיוון שקראתי רק ארבעה מתוך שלושים ספריו; אבל, כפי שטוען ניר רצ'קובסקי באחרית הדבר של שתי נובלות של מודיאנו בתרגומו שראו אור כעת ב"אחוזת בית" ואגיע אליהן מיד: "כמעט כל ספריו של מודיאנו – קרוב לשלושים – נדמים כווריאציות על אותו נושא"; אגב, בניגוד לדעה רווחת, העובדה שסופר חוזר שוב ושוב בוואריאציות על אותו נושא, סופר כמו מודיאנו או אפלפלד או לוין, אינה נזקפת בהכרח לרעתו, אולי ההיפך, היא מעידה על איזה שורש פנימי מוצק, מעיין כמוס איתן שממנו מנביע הסופר את יצירתו, הטבועה בחותמו אישי). מודיאנו נתפס לסיפורה של דורה ברודר בעקבות מודעה שגילה בעיתון צרפתי ישן מ-1941. נוסח המודעה הוא זה: "מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה צעירה, דורה ברודר, בת 15, גובהה 1.55 מ', פניה סגלגלים, עיניה אפורות-חומות, לבשה מעיל אפור, סוודר בורדו, חצאית כחולה כהה, חבשה כובע כחול, נעלה נעליים חצאיות חומות. כל היודע פרטים יפנה לאדון וגברת ברודר, בולבאר אורנאנו 41, פאריס". כלומר, בלב הדרמה הגדולה, הטרגדיה הגדולה, בעצם, של רדיפת היהודים, בלבה ממש של הטרגדיה הזו, שהשיגה בסופו של דבר את דורה והוריה כעבור כשנה – משכה את תשומת לבו של מודיאנו דרמה מסוג אחר, קטנה בהרבה, הדרמה של הנעורים. הדרמה של נערה, אמנם יהודייה, שמחליטה להיעלם בפריז – לברוח מבית הספר הפנימייתי בה חונכה ולהיעלם אף להוריה.

מודיאנו עוסק במכלול יצירתו – ואני מסתמך בכך על רצ'קובסקי – בשתי תקופות עיקריות: שנות המלחמה והכיבוש הגרמני מחד גיסא והמחצית הראשונה של שנות הששים מאידך גיסא. במחצית הראשונה של שנות הששים, שנות נעוריו של מודיאנו עצמו (יליד 1945), הוא עוסק בנערים ונערות החיים בשולי החוק, משוטטים ולפרקים נבלעים ונעלמים בלב האוקיינוס האורבאני הפריזאי. והנה דורה ברודר כמו מלכדת את שתי האובססיות של מודיאנו: שנות הכיבוש הגרמני וגורל היהודים מחד גיסא ומרדנות ופראות נעורים מאידך גיסא. ובעצם, אם לשפוט לאור ארבעה הספרים שקראתי, יש להוסיף עוד שתי אובססיות למכלול המודיאני-ני: היעלמות של אנשים בעיר הגדולה וניסיונות ההתחקות אחריהם (בין אם המעלימים הם הגרמנים ואימתם, ובין אם הן, להבדיל, רשויות החוק הצרפתיות בשנות הששים או אף אם הן השנים עצמן שחלפו מאז הנעורים) והאובססיה האחרונה היא כמובן לעיר עצמה, העיר פריז שבתוכה נעלמים ונבלעים, שבה משוטטים, שנותרת על תילה בעוד בני האדם מתים או משתנים, או שמשתנה גם היא כמו בני האדם שבתוכה (מודיאנו מצטט בפתח "בבית הקפה של הנעורים האבודים", אחת הנובלות שראו אור כעת ב"אחוזת בית", את המשורר והתיאורטיקן גי דבור – מי שכתב את "חברת הראווה" – שהתנועה שהיה ממייסדיה, "הסיטואציוניסטים", הטיפה לשיטוט חסר תכלית בעיר כמרד באורח החיים הקפיטליסטי המחושב, כצורה של קיום הרפתקני).

כך, מלבד ב"מה קרה לדורה ברודר", ב"רחוב החנויות האפלות" – הרומן הראשון של מודיאנו שראה אור בעברית ב-1979 (ושנה קודם לכן בצרפת, בה גם זכה בפרס הגונקור של 1978) והודפס גם הוא מחדש כעת ("עם עובד", בתרגום אביטל ענבר) – מתחקה הגיבור, בלש פרטי, אחרי אדם שנעלם. אלא שהאדם שנעלם – והאלמנט הזה הופך את הרומן למעניין אך גם למעט זול – הוא הוא-עצמו. הגיבור, החי ופועל בשנות הששים, מנסה להבין מי הוא, כיוון שזכרונו אבד לו. לאט לאט הוא משחזר את עברו: יהודי פריזאי שנרדף בזמן המלחמה. ואילו ב"בבית הקפה של הנעורים האבודים", הנובלה הראשונה מהשתיים שראו אור כעת ב"אחוזת בית", מבקש בעל מבוגר-יחסית שאשתו הצעירה מאד עזבה אותו מבלש פרטי שיברר היכן היא. השנים הן ראשית שנות הששים. הצעירה נקשרת לחבורה של צעירים (וגם לא צעירים), המשוטטים בחוצות פריז, חלקם אנשי בוהימה ואנשי שוליים. הצעירה עצמה נולדה לאם חד הורית וחייה המוקדמים עברו עליה באזורים מפוקפקים של פריז ובקרבתם של אנשי עולם תחתון. בנובלה השנייה ב"אחוזת בית", "עשבי לילה", המתרחשת גם היא בראשית שנות הששים (הנובלות ראו אור במקור ב-2007 וב-2012 בהתאמה), תוהה המספר, בן דמותו של מודיאנו, מה עלה בגורלה של צעירה אחרת, שהכיר באותן שנים, והייתה מעורבת עם אנשי עולם תחתון ובחטיפה פוליטית מפורסמת שהסתיימה ברצח (עוד היעלמות בתוך האוקיינוס האורבאני! אגב, במרומז מדובר כאן על פרשת חטיפתו ורציחתו של הפוליטיקאי המרוקאי בן-בַּרקָה ב-1965).

בחוברת "סימן קריאה" מספר 7, מ-1977, ביקשו לערוך לקורא העברי "התוודעות" לסופר הצעיר אז, מודיאנו. יהושע קנז תרגם קטע מהרומן "שדרות הטבעת", תורגם אף ראיון עם מודיאנו ואביבה ברק הציגה אותו לקורא העברי. ברק כתבה בפתח דבריה את הדברים הבאים, שמעניין מאד לקרוא אותם בפרספקטיבה של 37 שנים ופרס נובל אחד: "למי שעוקב אחר הגרף הדואה של התשבחות והפרסים שמרעיפה הקהיליה הספרותית הצרפתית על פטריק מודיאנו, קשה שלא לתהות על סופר צעיר זה, שפניו הכמעט יפות-מדי נשקפות שוב ושוב מעל דפי העיתונות הספרותית המכובדת בצרפת. מיהו איש זה, הרואה עצמו אח לקפקא (כחוש, שחור שיער, גבוה) ולמודליאני, הנווד הנצחי? הצעקה האחרונה של הסאלונים הפאריזאים או היהודי הנודד? סופר בעל שיעור קומה שיתפוס מקום בתולדות הספרות האירופאית, או מטאור חולף שאופנת ה'רטרו' וההלקאה העצמית מלבישים לו הילה מדומה?". ברק לא טעתה לטעמי בחשדנות הבריאה שלה. למרות שיש למודיאנו את כל ההצדקה לעסוק ברדיפת יהודי צרפת ואף, להבדיל, באנשי שוליים – אביו, איש העולם התחתון, יהודי ממוצא איטלקי-יווני, נמלט מהנאצים ואילו פטריק גדל בפנימיות, הרחק מאמו הלא יהודייה ומאביו, שנישואיהם אף לא עלו יפה – הרי שאפשר לשער, אמנם עם מידה לא מועטה של ציניות, שמודיאנו זכה בנובּל גם "בזכות" תאונת דרכים אחת, שאירעה ב-2001, תאונה שבה נספה הסופר הגרמני שזכייתו בנובּל נראתה סבירה מאד, וינפריד גיאורג זבאלד. גם יצירתו של זבאלד עוסקת בשואה וייתכן מאד שלו זכה זבאלד בנובּל הייתה מאוישת "המשבצת" הזו ומודיאנו היה נדחה מפני זבאלד. ואולי אני מעט מגזים בציניות שלי. בכל מקרה, יש דמיון נוסף בין מודיאנו לזבאלד והוא ששניהם כותבים רומנים של אווירה יותר מאשר רומנים של עלילה ואצל שניהם האווירה היא מלנכולית-עגמומית. אצל זבאלד היא אינטלקטואלית הרבה יותר ואילו אצל מודיאנו היא "נוּארית" הרבה יותר. הוא כותב מעין נובל-נואר-ים (על משקל "פילם-נואר"). שניהם ממוקדים בעבר, אם כי הרגש הדומיננטי אצל מודיאנו הוא הנוסטלגיה, בעוד אצל זבאלד הרגש הוא הכאב והאשמה והמיאוס-בכל הפועמים מאותו עבר.

ואכן, מה שהפליא אותי פעמיים בקריאה של מודיאנו היא שמצד אחד הוא אינו סופר גדול לטעמי – בדיוק בגלל הסנטימנטליות שעולה מהלך הנפש הנוסטלגי, גם אם הנוסטלגיה הזו היא מיוחדת במינה כיוון שחלקה מכוון לתקופה האפלה בהיסטוריה, ובדיוק בגלל התפעלותו מהנעורים, התפעלות שהרי אינה מפתיעה במיוחד – ומצד שני הוא בהחלט סופר מרשים – ובדיוק בגלל שהנוסטלגיה שלו וההתרפקות על הנעורים נעצרות כפסע לפני הקיטש. היכולת הזו לא לעבור את הגבול אל הסנטימנטליות הקיטשית כשאתה מתעסק בחומרים כאלה ומתוך גישה כזו היא סוג של וירטואוזיות.
למודיאנו ביצירתו יש בהחלט עולם וראיית-עולם משלו, ועל אף שאף אחד מארבעת הספרים שקראתי לא הימם אותי – נקודה זו גם היא נזקפת לזכותו.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "הנפילה", של אלבר קאמי, הוצאת "הספרייה החדשה" (מצרפתית: עמנואל פינטו)

דצמבר 12, 2014 – 10:28 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הנפילה" כתוב בז'אנר הספרותי של הווידוי. גיבורו, ז'אן-בטיסט קְלָמַנס, עורך דין פריזאי מצליח לשעבר, מתוודה באוזני בן ארצו אחרי פגישה מקרית בבר אמסטרדמי ערפילי ולח. קאמי מפגין מיומנות נאה בפרישת צד אחד בלבד של הדיאלוג – כלומר ללא תגובות אותו אלמוני שקלמנס מתוודה בפניו. השיחה החד-צדדית חיה ונושמת. אבל העיקר אינו הווירטואוזיות הטכנית, וגם לא כמה וכמה ניסוחים אפוריסטיים מבריקים שפזורים כאן (למשל, על חיסול יהודי הולנד בידי הנאצים: "ניקיון יסודי עשו שם. אני מעריך מאד את הביצוע הקפדני, את הסבלנות השיטתית! מי שאין לו אופי, לפחות צריך שיטה"; ובעניין אחר לחלוטין: "הצלחתי לאהוב בעת ובעונה אחת הן נשים והן צדק, דבר שאינו קל כלל ועיקר"; ועוד באותו עניין: "הגישה שלי לנשים היתה טבעית, נינוחה, פשוטה, כמו שאומרים. לא טיכסתי תחבולות, פרט, אולי, לאותן תחבולות בולטות לעין שהנשים רואות אותן כמחוות הוקרה") – אלא תוכנו של הווידוי. מהו, אם כן, תוכן זה?

נושא המונולוג מתגעגע לפשטות, תכונה שהקיום האנושי זנח מאחוריו: "כשמרבים להרהר בָאדם, מתוך חובה מקצועית או ייעוד, מתגעגעים לפעמים לפרימאטים, להם לפחות אין כוונות נסתרות". את הכפילות האנושית הבעייתית מנסח קלמנס באופן אחר כשהוא מאפיין את הצרפתים כך: "תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה […] יספיק משפט אחד כדי לתאר את האדם המודרני: הוא זִיין וקרא עיתונים". הקופים, לפחות, נמנעים מהחטא הראשון במשפט הראשון ומהשני בשני. קלמנס מספר למאזין על עברו כעורך דין ידוע בפריז, עורך דין כריזמטי, חביב הנשים, אך הנקודה העיקרית: מי שידוע בעיקר בהומניזם שלו, בהיותו "מגן יתומים ואלמנות". אלא שמשהו אירע לו, וזה כבר לב הווידוי. מה אירע? אירעו למעשה כמה דברים. ראשית, קלמנס גילה עד כמה הוא מרוכז בעצמו, עד כמה כל התנהגותו המוסרית ועידונו נובעים מרצון לקבל תשואות, מיהירות: "באותה תקופה הודה לי נהג אחד על עזרה שהושטתי לו, ועניתי שאף-אחד לא היה עושה את זה. רציתי לומר, כמובן, כל אחד". מעבר לזה, קלמנס מגלה בעצמו תכונות תוקפניות בהמיות ("כל אדם אינטליגנטי, מי כמוך יודע, חולם להיות גנגסטר"). ובצד אלה – כלומר, היהירות ותאוות הכבוד; התוקפנות הסמויה – קלמנס מגלה גם עד כמה הוא שברירי בעצם, עד כמה הוא תלוי בחוות הדעת של אחרים עליו. לראייה הוא מביא סיפור שקרה לו במרוצת אותה תקופת התפכחות: והסיפור הוא על אישה שערערה אותו – אותו, חביב הנשים – כשסיפרה בציבור על פעם אחת שלא עמד לו. בכלל, דרך יחסו לנשים התברר לו שאין בו יכולת לאהוב. עוד סיבה לשינוי שחל בחייו, סיבה מרכזית, היא זיכרון שלפתע עלה בראשו של קלמנס באותה תקופה, זיכרון של הקטנת ראש הרת גורל, כאשר שמע אישה קופצת מגשר על הסיין ומתאבדת ביום חורף קר, והוא לא נחלץ לעזרתה.

ההקשר ההיסטורי הכללי של הנובלה (1956) פשוט להבנה, אם כי, כמובן, לא פשוט לעיכול: הזוועה הנאצית, האכזבה המרה מהקומוניזם, ההכרה (של קאמי) שהדמוקרטיות הליברליות הבנויות על אגואיזם, תחרות, כאוס חברתי ותאוות בצע ("החמדנות, שהחליפה בחברה שלנו את השאפתנות") – הן צורות המשטר האנושיות ביותר. בקיצור: מפח נפש מהאדם.

ובחזרה למקרה הפרטי: סיבות שונות, אם כך, הביאו את קלמנס לנטוש את מעמדו ומקצועו ולהגר לאמסטרדם, "לקצה היבשת", ולהפוך ל"שופט-מתוודה", כלומר מי שמכיר בחולשותיו, מי שמכיר באשמה האנושית הבסיסית ("מתוודה") – אך חש עצמו נעלה משום כך ("שופט").

הבעיה היא שלא ברור עד תום אם החלוקה האנליטית של הסיבות השונות לתמורה הרוחנית שחלה בו – חלוקה שניסיתי באופן ראשוני להציגה לעיל – ברורה לקלמנס (או אף לקאמי) עצמו. נכון, מונולוג של דמות (ואף סופר שכותב אותה) אינו מחויב לניסוח אנליטי לוגי, אבל יש מעט טעם לפגם בתחושה שיש כאן ערבוביה לא מובחנת לחלוטין של סיבות לתמורה הרוחנית. אבל יותר מהערבוביה הציקו לי חלק מהסיבות עצמן. למשל, ההכרה בכך שבכל אדם יש חיה – זו הרי הכרה לא כל כך מרעישה. ואילו הסיפור על אי הצלת המתאבדת הפריזאית גס מדי, בטח בהשוואה לכמה מההסברים האחרים להתעוררות הרוחנית של קלמנס. ואילו הדיון של קלמנס על רגש האשמה האנושי הכללי – שהוא הכיר בו לפתע ותרם את תרומתו לתמורה הרוחנית – הוא נוצרי מדי לטעמי היהודי. בפרפרזה על וודי אלן שטען כי "אנחנו יהודים – אנחנו לא מאמינים בגן עדן", אומר ש"אנחנו יהודים – אנחנו לא מאמינים באשמה כללית ומופשטת, אם כי אנחנו בהחלט מאמינים – ואף מומחים – באשמה ספציפית, כלפי הורים או ילדים, למשל".

ולמרות זאת זו יצירה מרשימה (שמתורגמת גם היטב): זאת כי חלק מהסיבות לתמורה הרוחנית של קלמנס הן אכן מעניינות (למשל: הפגיעה ביהירותו של הנרקיסיסט הטווסי, מי שמבין לפתע עד כמה חוות דעת הזולת חשובה לו; או האמירה החדה וחלקה שהוא לא בחר בדרך הפריצות – בתקופה מסוימת היא ניחמה אותו מהמשבר – לא מסיבה סופיסטית או פילוסופית כלשהי, אלא, חד וחלק, כי בריאותו התערערה מלילות האלכוהול והסקס). אלו מצטרפות למיומנות הטכנית המרשימה שמתגלה במסירת הסיפור ולאפוריזמים הקולעים שפזורים כאן – שהוזכרו לעיל. וכל זה מתחבר לעוד יסוד חשוב: החום האנושי שקורן מהיצירה ואולי מכל מה שקאמי כתב. קאמי הוא הברנר של הצרפתים (ביושרו ובכנותו, בהומניות שלו, בהתמודדות עם מה שלמד מניטשה ודוסטוייבסקי, בשנאת האידיאולוגיות המסודרות ועוד); כמדומה, מעט פחות מתוחכם מברנר שלנו – אבל לא פחות בוער וחם.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

על "סולם יעקב", של ז'קלין כהנוב, הוצאת גמא ויד בן צבי (מאנגלית: אופירה רהט)

דצמבר 5, 2014 – 10:17 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לטעמי, הנקודה המאלפת המרכזית ברומן המצוין הזה של ז'קלין כהנוב היא המיזוג שקיים בו – כמעט חסר תקדים או מקבילה – בין סוגיה פסיכואנליטית באופייה לסוגיית הזהות התרבותית. אסביר זאת מיד.

קודם לכן, כמה מילים על כהנוב. כהנוב נולדה במצרים ב-1917 למשפחת סוחרים אמידה ובילתה חלק ניכר מבגרותה בארצות הברית (בין השאר ניהלה שם פרשיית אהבים עם קלוד לוי-שטראוס, האנתרופולוג היהודי-צרפתי הידוע – כך הסתבר לי מהקדמתו לרומן דנן של איל שגיא ביזאוי). היא נישאה וגם התגרשה פעמיים. ב-1954 עלתה כהנוב לישראל והפכה עם הזמן למסאית מחוננת ומוערכת על ידי יודעי ח"ן (אהרן אמיר, למשל, פרסם את מסותיה – וגם תרגמן, כי הן נכתבו במקור באנגלית – בכתב העת שלו, "קשת"). במסותיה עסקה כהנוב רבות בזהות ה"לבנטינית" – אותה שכבה משכילה ואמידה של בני דרום ומזרח אגן הים התיכון, בהם יהודים, שזהותם מפוצלת בין המזרח למערב. במסותיה מתגלה כהנוב כאשת תרבות מרשימה ביותר, כציונית מעמיקה וכמי שבוחנת את המצב הלבנטיני בעין מפוכחת ולא סנטימנטלית.

וכעת לרומן, שראה אור באנגלית ב-1951 ובשעה טובה ומוצלחת רואה אור כעת בשפתנו (אם כי יש לקוות שטעויות הגהה לא מעטות שיש בו יתוקנו במהדורה הבאה). זה רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים, רומן המסופר בגוף שלישי על ילדות במצרים של שנות העשרים, שגיבורתו היא ראשל, בת למשפחת סוחרים יהודית עשירה. אביה של ראשל נולד למשפחה יהודית בגדאדית אריסטוקרטית שהיגרה למצרים, ואמה היא בת למשפחה יהודית תוניסאית עממית יותר באופייה שהיגרה אף היא מצרימה. הרומן, כדרכה של ספרות משובחת, צמוד לחוויות קונקרטיות של חיים שמהן הוא יוצר ספרות (בניגוד לספרות שיוצאת מרעיונות מופשטים, שהרבה פעמים היא חסרת חיוניות). אלא שמתוך החיוניות והכאב של תיאורי החיים הקונקרטיים עולה סוגיה אינטלקטואלית בוהקת והיא המתח בין המזרח למערב וההיקרעות של הגיבורה ביניהם.

הרומן עוקב אחרי ראשל מגיל שלוש בערך ועד תחילת גיל ההתבגרות. בתשתיתו – אם כי יש לחלץ את הנקודה הזו והיא אינה מוצהרת – מונח יחסה של ראשל לאמה, אליס. אליס מלאת כוונות טובות אך נעדרת – נעדרת ממש או נעדרת בתחושה שהיא מקרינה לראשל או שראשל מפרשת אותה כך. כך נפתח הרומן בהיעדרותה הממשית של האם, המתלווה לאביה של ראשל, דוד, בנסיעת עסקים חשובה ללונדון. במשך כמה חודשים עטופה ראשל באהבתם של סביה ודודיה מצד אמה, אנשים חמי לב ומזג (זה אחד ההבדלים הרבים בין רומן מלודרמטי לרומן משובח – אין כאן סצינות קורעות לב במובן הטלנובלי, ראשל אינה ילדה "זנוחה"). אבל צריבת ההיעדרות של האם כאובה ואיננה נמחית. ה"היעדרות" הבאה של האם מתרחשת עם לידת אחיה של ראשל, דניאל, לידה שנחווית על ידי האחות הגדולה כבגידה נוספת של האם. שתי היעדרויות נוספות ומרכזיות ברומן הן מסירתם של ראשל ודניאל לטיפולן של שתי אומנות דוברות אנגלית (הראשונה היא אירית). האם מתעקשת על כך שראשל ואחיה יחונכו על ידי אומנות אנגליות וראשל חווה גם את החלטתה זו כנטישה. אט אט תופס יחסה של ראשל לאומנת האחרונה, מיס נאטינג, את מרכז הרומן. בעוד האומנת הראשונה, מיס אובריאן, היא אישה חמה, האהובה על הילדים, מיס נאטינג, מחליפתה, היא אישה מורכבת יותר (אם כי לא רשעית פשוטה – כאמור, אנחנו בספרות טובה ולא בטלנובלה) וראשל והיא מנהלות דו קרב נפשי מסובך וגם אמביוולנטי מבחינה רגשית, מה שמכונה "יחסי אהבה-שנאה". מיס נאטינג מנסה לחנך את ראשל חינוך אנגלי כפי שהיא תופסת אותו ומבטה על חיי המצרים בכלל ומשפחתה של ראשל בפרט הוא ביקורתי מאד. ראשל מוחה על המבט והיחס הזה אבל גם מאמצת אותו – ואז כועסת על עצמה על כך שהיא מאמצת אותו. מבחינה פסיכולוגית הרומן משכנע ויותר מכך – מרשים מאד. אבל מה שהופך אותו למאלף הוא מה שהצבעתי עליו בהתחלה: למעשה ישנה כאן סוגיה פסיכואנליטית מובהקת – רצון לקבל אהבה מאם מתנכרת ומאבק שמופנה כלפי האומנת הן משום שהיא מגלמת את נטישת האם והן משום שהיא הופכת בעצמה לדמות אם שהיחס כלפי אמביוולנטי. אלא שהתמה הפסיכואנליטית הזו נצבעת בצבע תרבותי מובהק בהיותה של האומנת (ועל פי פקודתה המפורשת של האם!) מגלמת של תרבות רחוקה ומתנשאת. כך הופכים הרגשות העמוקים כלפי האם או תחליפיה לרגשות עמוקים ואמביוולנטיים כלפי התרבות המערבית והמזרחית כאחת. התרבות הופכת לאם! וראשל מתחבטת בין רצון לכבוש את האם המרוחקת (אליס אמה, מיס האטינג), כלומר רצון להיות מערבית, לבין רגשותיה החמים כלפי התרבות שגדלה בה (המתבטאים, למשל, במשיכה העמוקה שהיא נמשכת במרוצת הרומן לשתי נשים מצריות מיניקות וחמות!). כך נוצרת יצירה מיוחדת במינה שהינה לא רק רומן פסיכולוגי משובח אלא דיון מעמיק בתרבות כדבר מה קיומי – חיפוש אחר אם ואחר שפת-אם כאחד.

כהנוב מבטאת גם ברומן הזה, כמו במסותיה, את הסבל והייסורים שמביא שלל זהויות סותרות – בניגוד לגישה השטחית שרואה ב"עושר" הזהויות דבר מה חיובי. הלבנטיניות אינה רק ברכה. בראייה המפוכחת הזו, יש לשער, ניתן להבין גם את עמדתה הציונית (הרי הציונות ביקשה להביא מזור לזהות היהודית המפוצלת). ועם זאת, דומה שהלבנטיניות – על הברכה והקללה שבה – חוזרת ונהיית רלוונטית מאד לדורנו שחי בעל כורחו בבליל של זהויות, ביניהן הוא לעתים משוטט נבוך.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה