מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ברור, זה ספר "טוב". הוא מהנה לקריאה, כתוב במיומנות, יש חן מסוים לגיבורתו ויש בו כמה מחשבות די מעניינות (לא מאד). ואף על פי כן הוא מרתיח אותי. למה? והאם זה בפשטות מקרה של "זה לא היא, זה אני"?

המספרת והגיבורה היא ינינה דושייקו, אשה מבוגרת, מהנדסת גשרים ואחר כך מורה בעברהּ. כיום גרה ינינה בקצה פולין, על גבול צ'כיה, באזור שומם למדי ובו כמה בתים פזורים מאוכלסים וכמה בתי קיץ עליהם ינינה משגיחה בחורף בשכר. הרומן נפתח כששכן גלמוד, שינינה מתעבת בגלל יחסו לבעלי חיים ולטבע, נמצא מת בביתו. הוא מת מחנק, בסוג של צדק פואטי, חנק שנגרם מעצם של איילה שצד ואכל. משם מפליג הסיפור למעין סיפור בלשי. אחד אחרי השני נמצאים מתים גברים השייכים למה שניתן לכנות האליטה של הפרובינציה הנידחת בה מתרחש הסיפור: מפקד משטרה, בעל חוות שועלים וכולי. מי אחראי למותם? האם אלה פשוט בעלי החיים שבאו לנקום, כפי שגורסת בעקשנות ינינה?

הגיבורה היא טיפוס טיפוס. יש לה דעות מוצקות על העולם, אורח חיים אקסצנטרי, הומור, כולל הומור עצמי. יש בה, ובאופן בו היא מספרת את סיפורה, לא מעט חן. אבל צריך לאפיין נכונה את הגיבורה ואת הרומן בו היא מככבת: זו גיבורה בעלת אידאולוגיה ברורה, אידאולוגיה פנטית בקצותיה, וזהו רומן אידאולוגי מובהק, ששייך לז'אנר מתפתח שמכונה "ספרות אקולוגית" (Eco Fiction).

האידאולוגיה של הרומן היא פוסט-הומניסטית. על המת הראשון מעירה ינינה: "הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו – כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו". "בוזזים באופיים" הם, במשתמע, בני האדם באופן כללי. כך מתבטאת ינינה על הכלבות שלה, שנורו על ידי ציידים: "הן היו אנושיות יותר מבני אדם בכל מובן. רגישות יותר, חכמות יותר, שמחות יותר…ולאנשים נדמה שאפשר לעשות הכל לבעלי החיים, שהם כמו חפצים". המיזנטרופיות שטבועה בטקסט הזה קשורה גם בתאוות כיליון כללית שצצה בו: "והרי אפשרי היה שכל זה לא יהיה. שיהיה רק עשב – מצבורים גדולים של עשב ושיחי קיצנית ניגפים ברוח. כך זה יכול היה להיראות. או כלום – מקום ריק בחלל הקוסמי. ואולי דווקא כך היה מוטב לכולם". בינתיים, עד שיכלה הכל, ואולי הדבר נובע משינוי האקלים, כפי שגורסת אחת הדמויות (ברומן שפורסם במקור ב-2009), בעלי החיים באים לנקום "על הכל".

טוקרצ'וק בונה גיבורה – שאין שום סימן ברומן שמרמז שהיא לא מזדהה איתה – שמחזיקה בצביר רעיונות הקשורים לאותו יסוד פוסט-הומניסטי אקולוגי. למשל, המשיכה של הגיבורה לתיאוריות האנטי-רציונליסטיות והמיסטיות של המשורר האנגלי ויליאם בלייק בן המאה ה-18. זה – המשיכה לדמויות בנות המאה ה-18 שמייצגות את מה שישעיהו ברלין כינה "הנאורות-שכנגד" – אגב, אחד הקשרים הבולטים בין הרומן הזה ל"ספרי יעקב" של הסופרת (שזכתה ב-2018 בנובל), רומן שאפתני בהרבה מ"על עצמות המתים" ומהנה לקריאה הרבה פחות. עיסוקה של הגיבורה באסטרולוגיה מקרב אותה לזרמי ניו אייג' פנתאיסטים בתנועה האקולוגית. הגיבורה היא גם אנטי קתולית, יסוד שקשור גם הוא בפוסט-הומניזם שלה (הכומר לגיבורה: "אין להתייחס לחיות כאילו היו אנשים. זה חטא. זה רהב […] אלוהים נתן לבעלי החיים מקום נמוך יותר, בשירות האדם"). מעל הצביר האינטלקטואלי הזה בוזקת טוקרצ'וק אהבת מהגרים (הרופא החביב עליה הוא מהגר מהמזרח התיכון בשם עלִי) ושנאת גברים אופייניות: "יש לי אפילו תיאוריה בעניין הזה. עם הגיל לוקים גברים רבים באוטיזם טסטוסטרוני, שמתבטא בהיעלמות איטית של אינטליגנציה חברתית ושל יכולת תקשורת בין-אישית, ופוגע אפילו בניסוח מחשבות. אדם הלוקה בכך נעשה שתקן ונראה שקוע במחשבות. הוא מתעניין הרבה יותר בכל מיני כלים ומנגנונים מכניים. הוא נמשך אל מלחמת העולם השנייה ולביוגרפיות של ידועי שם, בדרך כלל פוליטיקאים ופושעים. יכולתו לקרוא רומנים נעלמת כמעט לחלוטין. האוטיזם הטסטוסטרוני פוגע בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות". ציטטתי את הקטע באריכות כי הוא מדגים גם את ההומור של המספרת וגם את העניין המסוים שיש ברעיונותיה (אני מתכוון דווקא להערה לגבי קריאת רומנים, לא לגבי גברים מבוגרים).

אז מדוע אני רותח? האם זה רק בגלל שאני לא מסכים עם חלק מהרעיונות שמבוטאים ברומן? אני חושב שזה לא רק זה. אני חושב שעולה מהרומן איזו ארומה שבֵעת רצון מעצמה, של מי שמבטאת את כל הרעיונות "הנכונים", המוסריים ולמרבה הנוחות גם האופנתיים. ואני סבור גם שהספר הזה מבטא בבלי דעת את מה שמסוכן בצדקנות. אם צריך לבחור בין עולם שסובל מרדיפת יתר של צדק (צדקנות) לעולם שסובל מרדיפת חסר של צדק (הפקרות) – אני חושב שאבחר באפשרות הראשונה. ובכל זאת, יש יסוד אלים בצדקנות. מתחת לדאגה לחלשים, לחיות, לכדור הארץ, יש לעיתים אלימות מפעפעת ולא מודעת שמצאה לה סוף סוף הצדקה לפורקנהּ. וכל קורא שיגיע לסוף הרומן הזה ייווכח בכך שהרומן הזה ממחיש להפליא את היסוד האלים שמפעפע בצַדקָן, למרות שאין זו בהכרח כוונתו של הרומן.  

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן המצוין "התיקונים", של ג'ונתן פראנזן, ראה אור ב-1 לספטמבר 2001. זה היה בתחילתו של עידן ה"ג'ונת'נים" בספרות האמריקאית (פראנזן, ספרן-פויר ולת'ם כשם קוד ברפובליקה הספרותית האמריקאית לסופרים גברים לבנים שמבקשים לאייש גם את תפקיד האינטלקטואל והיו דומיננטיים בעשור הראשון של המאה). גם מייקל שייבון וג'פרי יוג'נידס, לצורך העניין, הם "ג'ונת'נים", כפי שהוסבר רק לאחרונה במאמר ב"וניטי פייר".

התגובה הספרותית של פראנזן ל-11 בספטמבר התמהמהה עד 2010. אך התגובה של הג'ונתן האחר, ספרן-פויר, הופיעה כבר ב-2005, ברומן "קרוב להפליא ורועש להחריד". ברומן מספר לנו הילד הניו יורקי, אוסקר שֶל, שאביו נהרג באסון התאומים, את סיפורו. יש משהו סימפטומטי ביחס לספרן-פויר, ואולי – מותר להפריז – ביחס לתרבות האמריקאית כולה, בכך שרומן מאז'ורי שנוצר על מנת להתמודד חזיתית עם אירועי האחד עשר בספטמבר מסופר מנקודת מבט של ילד. רגשנות וההיתממות מאפיינות כך את ההתמודדות.

באותה שנה, מעבר לאטלנטי, ראה אור רומן עקרוני בהרבה שעסק באותו נושא גדול. ב"שבת", של איאן מקיואן, מתואר יום בחייו של מנתח-מוח לונדוני בכיר ואמיד, הנרי פֶּרון. בביקורות האנגליות שקראתי על הרומן צוין שמקיואן ממלא בו את מקום ה"סופר הלאומי". הביטוי הזה, שהיה נשמע זר כל כך בשנות התשעים, נאמר כמעט כבדרך אגב אחרי ה-11 בספטמבר. ואכן, "שבת" הוא כתב הגנה לא מתלהם על התרבות המערבית, שנכתב בתגובה למציאות זמנו, ממש כשם שביאליק, "המשורר הלאומי", נחלץ לכתוב את "בעיר ההריגה" אחרי פרעות קישינב. מקיואן באמצעות גיבורו מבקש לכתוב כתב הגנה על על הציביליזציה האנגלית-מערבית, ולהציגה לאורך כל הרומן כמורשת אתיאיסטית אך הומניסטית וסובלנית. פרון מתרעם על מוריה באוניברסיטה של בתו, דייזי, ש"סבורים שרעיון הקדמה הוא ישן ומגוחך". פרון, המטריאליסט הנאור, חוזה שמה שיכניע את הפונדמנטליזם האיסלאמי תהיה "שגרת הקניות וכל הכרוך בה – מקומות עבודה קודם כל, ושלום, ומידה של מחויבות כלפי תענוגות בני מימוש, ההבטחה לספק את התשוקות בעולם הזה, לא בבא".

חשבון הנפש התרבותי נוכח באופנים אחרים ביצירות אחרות פוסט ה-11 בספטמבר. ב"עם רדת הערב" (2010) של מייקל קנינגהם, למשל, נערך חשבון נפש לתרבות שכנגדה יצאו מחבלי אל-קעידה.  מה יש בה בעצם? האם זו תרבות משמעותית? זאת מבקש הרומן לחקור באמצעות גיבוריו הניו-יורקרים, בני זוג מעסקי האמנות והתרבות.

ההתמודדות עם האי-רציונליות והמשיכה של הדת משייכת לדעתי גם את הלהיט הספרותי "צופן דה וינצ'י" (2003) לשלל התגובות הספרותיות הבולטות על ה-11 בספטמבר. "צופן דה וינצ'י" ביקש להחזיר את "הקסם" לעולם ולשכנע אותנו שבבירות המערב הרציונלי, פריז, רומא ולונדון, בלב הממסד הבורגני, פועלות כתות חשאיות, דתיות ואף "מלוכניות", המקיימות פולחנים זרים ומסתוריים. הרומן מבטא בכך  את העייפות המערבית מהשקפת העולם המטריאליסטית והרציונליסטית שמקיואן שר לה שיר הלל ב"שבת". בנוסף, "צופן דה וינצ'י", לפרשנותי, בהתנגשות בין גיבורו האמריקאי לעמיתיו הצרפתיים, הוא גם טקסט פרוטסטנטי רדיקלי שיונק ינוק היטב מהתגוששות התרבות האנגלו-סקסית הפרוטסטנטית באירופה הקתולית, התגוששות שהתגלתה והתגלעה בעקבות אירועי ה – 11 בספטמבר והיציאה למלחמה בעירק.

כמה סופרים עסקו ביצירתם בפגיעה הנרקיסיסטית שספגה העיר ניו יורק במתקפה הרצחנית. "יסתובב לו העולם הגדול", למשל, שזכה ב"פרס הספר הלאומי" האמריקאי ב-2009. את הרומן כתב קולום מק'קאן, סופר אירי שפועל בארצות הברית. בספרו הוא עוסק בניו יורק, אבל לא בניו יורק שאחרי נפילת התאומים. מק'קאן התחכם והעביר את עלילתו לניו יורק של 1974. ומדוע התחכם? כי היום שסביבו מתמקדים רוב אירועי הספר הנו 7 באוגוסט 1974. באותו יום, וזו אמת לאמיתה, הלך הלוליין פיליפ פטי על חבל בין שני מגדלי התאומים, החדשים אז, לתדהמתם של תושבי העיר ורשויותיה. כך עוסק מק'קאן בניו יורק הישנה, מתוך קריצה לניו יורק החדשה. ישנה כאן תחושה שהסופר מחניף לקוראיו הניו יורקרים בפרט והאמריקאים בכלל. האיש המהלך באוויר הוא מטפורה לקסם של ניו יורק כולה. חוצפת המגדלים הגבוהים עצמם מוקבלת לדמותו של האיש ההולך על החבל. הסופר כמו משיב לתחייה את מגדלי התאומים באמצעות דמותו של האמן הנועז ומרמז כך לקוראים האמריקאים שהרוח האמריקאית לא תכוף ראשה לעולם, הידד!

התגובה הספרותית המעניינת ביותר ל-11 בספטמבר נכתבה לא באנגלית ולא בידי סופר אמריקאי. "כניעה" (2015) של מישל וולבק, שמתאר את עלייתו לשלטון בצרפת של נשיא מוסלמי, נתפס כדיסטופיה בעוד הוא חצי דיסטופיה חצי אוטופיה, בגלל יחסו המורכב של וולבק אל הדת ותפיסתו שחברה ללא דת (כולל דת חילונית!) לא תוכל לשרוד לאורך זמן.  

ב-2010, אחרי תשע שנות אי-פרסום רומנים, פרסם פראנזן את הרומן "חירות". "חירות", שנכתב בשנות שלטונו של בוש הבן ועל שנות שלטונו אלה, ביטא את עוינותו של פראנזן כלפי הרטוריקה הניאו-קונסרבטיבית שעשתה בערך החירות שימוש מתעתע בעקבות נפילת התאומים. אם "התיקונים" התמקד באמריקה המנצחת והגאוותנית של שנות התשעים, "חירות" היה על אמריקה מעורערת ומפולגת, אמריקה תחת משטר רפובליקני רדיקלי למדי שטוען שהוא מבקש לייצא דמוקרטיה וחירות לעולם כולו.

אבל "חירות" מבטא גם את המעבר של פראנזן מעיסוק בעשור שנפתח ב-11 בספטמבר לעבר אופקים היסטוריים אחרים. הסיבה המרכזית שבגינה פראנזן מותח ביקורת חריפה על ערך "החירות" ברומן שלו נובעת מדבר מה גדול אף יותר מה-11 בספטמבר. פראנזן חש כבר אז בתופעה היסטורית ממשמשת ובאה, עידן היסטורי שסימנים שלו כבר נראו אז באופק, תקופה חדשה שבה אנו, יושבי הפלנטה, נתחייב להגביל את חירותנו אם ברצוננו יהיה לשרוד. לכך קשורה התמה של ריסון הגידול באוכלוסייה שמצויה ברומן. וולטר, אחד הגיבורים, מתגייס לקמפיין להגבלת הילודה מתוך חשש לעתידו של כדור הארץ (על יושביו האנושיים והאחרים) בעקבות הגידול העצום והבלתי פוסק באוכלוסיית העולם. פראנזן ביטא ברומן שלו מ-2010 – הגדול כמותית והטוב מאד איכותית – מסר נבואי: ייתכן ואנו בתום עידן, ייתכן וצפויה בעתיד הלא רחוק היחלשות במעמדם של ערכי "החירות" בגלל צעדי חירום שייאלץ המין האנושי לנקוט אם רצונו להמשיך לשרוד בפלנטה צפופה מאד שמשאביה הולכים ומתכלים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מיכל שלו היא מלכת ספרות השוּנד העברית. השוּנד, אותה ספרות אִידִית סנסציונית ובעלת סטנדרטים אמנותיים נמוכים, ספגה מכה בעקבות מסת ביקורת מפורסמת מ-1888 שכתב שלום עליכם נגדהּ ובעקבות עלייתם של סופרי אידיש גדולים שבפעילותם המחישו את ניגודהּ. האם כוחות ספרותיים וביקורתיים כאלה קיימים בספרות הישראלית העכשווית? ימים יגידו. דבר מה כדאי לחדד: ספרות השוּנד הזולה הִתמחתה במיסוך מציאות, בחוסר יכולת לראות את האפור המצוי בגלל אהבת הקצוות הססגוניים. ואילו דחיית ספרות השןּנד הייתה קשורה בהתפתחות יכולות של ביקורת-עצמית וראייה מפוכחת של המציאות בחברה היהודית באותן שנים.

בשוּנד של 2021 הגיבורה היא סיון, עורכת דין בת 48, אם חד הורית ללַילה בת ה-23. בפתח הרומן, מעניק גיסהּ של סיון, יַעַל, דירה בפלורנטין להּ ולבתהּ (הוא לא הגבר היחיד עם השם והיכולות הנדל"ניות החריגים ברומן). לפני יותר מעשרים שנה מתה אחותה של סיון, בַּמְבּי. יעל לא ניחם על מותה וכעת מבקש לזַכּוֹת את קרובותיה במתנתו הנדיבה.

כי זאת יש לדעת, ביקום השלֵוי – וזה תו שוּנד-י מרכזי בַרומן – האהבות גדולות מהחיים ואי אפשר להשתחרר מהן. אם אהבתָ/תְ מישהי/ו אהבת אמת – הלך עליך. ולא משנה אם האהובים מתו או זרקו אותך. יַעַל לא ניחם על מותה של במבי ולא תהיה לו אישה אחרת על פניה במשך עשרות שנים (יַעַל: "לפעמים יש רק אהבה אחת"). סיון מצדהּ מאוהבת ביַעַל מנעוריה בקיבוץ. מַאי (שם ונדל"ן חריגים), דייר באותו בניין בפלורנטין, מאוהב בגרושתו. המאפיין הדומיננטי הזה של גיבורי הרומן (סיון: "יש אנשים, לא מעטים מתברר, שיש להם רק אהבה אחת בחיים וזהו. כל חייו יַעַל יהיה מאוהב בבמבי. מאי עדיין כמה לאהבה של לִירִי, אשתו לשעבר. אני כזאת") נובע, לטעמי, מרתיעה עמוקה של ספרות השונד מראיית עולם מפוכחת. הגיבורים השָלֵוים חוששים, כנראה, מלהכיר בכך שלכולם יש תחליף. גם לאהובי נעורינו. וגם, במשתמע מכך, לעצמינו. התפיסה שאנו או אהובינו חד פעמיים קשורה  לנרקיסיזם שייתכנו לו השלכות לא צפויות. למשל, השלכות על גישה של ספקנות-קורונה שמצויה כאן בשולי הרומן. "Laws and rules are made for fools", מלמד מאי את סיון שמיישמת את האמירה ביחס לקורונה (מי שאינו שוטה, לא לו נועדו ההגבלות). סיון, אגב, גם משתתפת בהפגנות בלפור ומשלבת אותן עם בילוי במלון בוטיק ירושלמי ("ראש הממשלה לעג למפגינים ואמר שהם מוחים מתוך מלונות פאר וארוחות היוקרה, אבל היא לא הרגישה שום בושה בכך. כל שקל שהיה לה השיגה בכוחות עצמה").

הרומנטיקה הכמעט מיסטית הזו קשורה לתו היכר נוסף של ספרות השונד: המשיכה לעל-טבעי. ואכן כאן, בפתח הרומן, מגדת עתידות יפואית יודעת הכל על סיון, למשל את מה שהיא מסתירה מבתהּ (גילוי שאנו, הקוראים, נתוודע אליו רק בסוף הרומן). וזהו, אפרופו, תו היכר נוסף של נוסחת השוּנד: הסוד מהעבר. בספרות הזולה הזו תמיד יש סוד גדול בחיי הגיבורים, שמתגלה אט אט. כאן אף מעוכב רגע הגילוי בצורה מכאנית, על מנת לשמור אותנו במתח (הגילוי, אגב, אכן מפתיע ומגיעה לשלו מילה טובה על כושר ההמצאה). הספרות של שלֵו אינה מכירה את החלחלה הקיומית הנולדת מההכרה בכך שהסוד הגדול של חיינו הוא שאין בהם שום סוד. והספרות שלה גם אינה מסוגלת, כמו הסופרים והסופרות הגדולים, להשיב, למרות זאת, את הסוד והקסם לקיום, שלא בכוח עלילות סנסציוניות.

הבניין בפלורנטין מאפשר לשלֵו לפטם את הסיפור שלה בסיפוריהם של שאר הדיירים בו, חלקם מלודרמטיים לעילא. הרומן יכול כך לנוע "לרוחב" ולהשמין לו בנחת. גלריית הדמויות גם מאפשרת לשלו להתענג על ההיררכיה ביניהן (בעונג מוצנע; אני בהחלט סבור שיש תודעת היררכיה חריפה – היררכיית מראֶה, פרסום או כסף – בספרות של מיכל שלו, בצד אנושיות-אמת לא מבוטלת). ואז להתענג על חציית הגבולות ההיררכיים, התענגות שנחלקת מצדה לעונג הסנסציוני שבעצם חציית הגבול ולהתפעלות העצמית של הסופרת מהנועזות שהיא מגלה בכך. כוכב ריאליטי חתיך שלקח לו במפתיע כבת זוג אישה שלכאורה לא סביר שייקח לו וסיון האמידה שמתיידדת עם דיירת "על הרצף" שחיה בבניין בהזנחה הן שתי דוגמאות לכך.

הסגנון של שלו דומה לפעמים לערכי ויקיפדיה של הנפש, כלומר דיבור קצרני, שמסכם בשטיחות ובקלישאיות, את חיי הנפש של הגיבורים, לרוב מפיהם (סיון על בתהּ: "היא החברה הכי טובה שלי. עד לפני שלוש שנים היינו עם המון אהבה, כמובן, אבל יחסים רגילים טובים של אמא ובת. ואז, כשהתחילו העניינים עם ליאור, פתאום גילינו אחת את השנייה בצורות אחרות ונפלאות. היא כוכב הצפון שלי").

היעדר האימפולס של הסופר לניסוח רענן ומקורי נוכח כמובן גם בשם הרומן, השאול מתִרצה אתר. ההיעדר התמוה הזה של אינסטינקט המקוריות והגאווה המקצועית, אלה שמוֹנעים מסופרים להשתמש בצירופי לשון של אחרים, מעיד על מכלול הרומן כרומן שנולד מצירוף של קלישאות, סנסציות, נוסחתיות, רגשנות ומיסטיקה זולה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הקבוצה" מכיל שתי נובלות, ארוכה וקצרה.

הארוכה, "קיץ", מסופרת מפי מי שהייתה בעת התרחשות הסיפור, בשנות השבעים, בת שתיים עשרה. אחרי מות סבהּ של המספרת נכנסה אמהּ לדיכאון. בשביל לנסות להיחלץ ממנו טסו האם, סבתהּ של המספרת, המספרת עצמה וקרוב משפחה נוסף לחופשה באוסטריה. בעקבות מה שאירע בחופשה, חדלה המספרת מלאכול באופן סדיר. כך מסופר לנו לקראת סוף הנובלה.

הנובלה השנייה, "הקבוצה" (אגב, לא מקרי ולא מבטיח ששני השמות הן "הדהוד" של שמות יצירות ידועות, של אדית וורטון ומרי מקארתי), פותחת בגוף ראשון רבים ("אנחנו שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל בחדר דחוס"), שהופך עד מהרה לגוף ראשון יחיד, כנראה של אותה מספרת מהנובלה הקודמת. הנובלה, המתרחשת בשנות השמונים, מתמקדת במשפט אחד שהטיחה כנגד המספרת משתתפת בולימית בקבוצה טיפולית לסובלות מהפרעות אכילה. "אני לא מוכנה לשבת איתה. היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל", הטיחה המשתתפת הבולימית במספרת האנורקטית.

הנושא המשותף לשתי הנובלות רגיש וכאוב ויש לבן-נפתלי כמה דברים מעניינים לומר עליו. אבל היא אומרת אותם בפרוזה נרטיבית. והפרוזה הנרטיבית שלה סובלת מבעיות חמורות.

ראשית, פומפוזיות. לעתים הפומפוזיות נובעת משימוש במונחים הלקוחים משדות סמנטיים יוקרתיים. "תורת המידות של אמי נגזרת מהגוף הגדול של אמה". ובאותו עמוד על אותה סבתאּ: "היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר מְשווה לו אופי חמור, נוכחות יֵשית". "תורת המידות" וה"ישית" הפילוסופיים בעמ' 12 מנפחים כאן את הפרוזה ממש כפי ש"זכות אפריורי למגע" ו"המטאפיזיקה של הגוף" מפּמפּזוֹת אותה בעמ' 58. לעתים הניפוח של הטקסט נעשה על ידי שימוש בשפה מפוצצת לתיאור אירועים טריוויאליים. למשל, על מנת להסביר בחירת מלון לא יקר כפשרה בין התיירים: "אף על פי כן, נגזר על חזון העודפות [של הסבתא] להתעמת עם החסכנות של יוּרי, שסימנה מהעֵבר השני תהום מצוקה מאד ברורה, אמת כלכלית שתבעה את הכרתה, ואכן מילאה תפקיד מכריע גם בבחירת בית מלון נוח-אך-בשום-פנים-ואופן-לא מנקר-עיניים". ("חזון העודפות", "אמת", "תהום", "הכרתה" משמשות כאן ליצירת פאתוס מאולץ). 

שנית, הפרוזה הזו סובלת ממשפטים סתומים שקשה או בלתי אפשרי להבינם. למשל: "רק לעיתים רחוקות מבקש אחריה גופי המתבגר, שנחתך ממנה נחרצות. גוף – עצמות, רקמות, שרירים, מחושים, לא מודע – הנענה לקריאתה ההוגה את שמי, קול כינור בוקע שלא שמעתי זה שנים המחליף את המילים שמעודה לא אמרה בתנופה המתרוממת מעלה- מעלה". אז האֵם ש"הוגה את שמי" כן פונה או לא פונה לבתהּ? (הרי את "קול הכינור" "לא שמעתי" שנים וגם את המילה "מעודה לא אמרה")?! ומה בדיוק הכוונה ב"קול הכינור" שהחליף את המילים? ולפעמים הסתימות מגיעה לכדי מופרכות לוגית: "הבחירה אינה פרי של חופש בחירה. היא אינה רצונית. היא גורלית".

שלישית, עמקות מדומה. למשל: "את מה שבאמת חשוב אי אפשר לזכור". נוּ, נוּ. יש כמדומה כמה דברים חשובים שבכל זאת ניתן לזכור. לזכותה של בן-נפתלי ייאמר שאת העמקות המדומה ניתן לייחס לעיתים למקורות ההשפעה האינטלקטואליים שלה, הסובלים ממנה בעצמם. למשל, לסיעת הפוסט-סטרוקטורליסטים וקלישאותיהם בדבר נזילות שבין האמת לבדיה שגרסה שלהן מופיעה פה.

אך – אפרופו – רביעית: הפרוזה הזו מכילה מקורות השפעה לא מעוכלים. אינטלקטואליים – ודאי. אך גם ספרותיים. דבר מה שיוצר בחלקים מהספר תחושה של קריאה בספר עיון (לא מלהיב) או בחיקוי פסטישי של ספרות "טובה". הנוכחות של קנז (ושל מקורות השפעתו: פרוסט ומאן) ניכרת מדי. יש כאן, כמדומה, השפעה כבדה של "מומנט מוזיקלי", על רגעי האפיפניה (ההתגלות) שלו והמבט השהוי הדקדקני שלו, המייגע לעתים גם במקור. אצל בן נפתלי רגעי האפיפניה נחווים כמאולצים, כלא משכנעים. למשל, רגע ההתגלות שמצוי כאן אחרי תיאור חוויית קריאה בספר "לראשונה בחיי, ספר שקראתי בו מרצוני החופשי" ("לראשונה בחיי" הוא הביטוי המסגיר. הביטוי הזה הוא ציר מארגן ב"מומנט מוזיקלי").

"המורָה" של בן-נפתלי (שזכה בפרס "ספיר") היה דוגמה נוספת לכך שהפרס הספרותי היוקרתי בישראל נעדר משקל ספרותי. במקרה הטוב, הוא מנפיק גמלים, שהינם כידוע סוסים שתוכננו בידי ועדה. לא ש"המורה" רומן גרוע, הוא פשוט לא רומן טוב. אבל ב"הקבוצה" דווקא ישנם ניצוצות של כישרון. למשל, בחוש סאטירי ביחס למשפחות אשכנזיות ("אצל אישה מסתכלים רק על הצוואר", מדריכה האם את בתה באיתור השפעות הגיל, וכן: "לטרוק טלפון בפנים נראה לי מעשה שערורייתי לא פחות מהרפתקת אהבים עם פילגש"). אבל בייחוד בכמה תובנות מעניינות על אנורקסיה שנחבאות פה תחת הניסוחים הפומפוזיים ורעש הרקע התיאורטי.

יחסי האם והבת העומדים בשורש המרי האנורקטי של המספרת בנובלה הראשונה, הגם שהם מתוארים במפותלות יתר, הם בעלי ערך, מנותחים בדקות, מעניינים. ואילו העימות בנובלה השנייה בין הגישה האנורקטית לזו הבולימית, הגם שאי אפשר לבנות רק סביבו נובלה שלמה, בכל זאת מעניין. אך לא די בזה ליצירת סיפורת מספקת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קראתי בהנאה את ספרה הפרשני של יוכי ברנדס. במרכזו של הספר תזה על כך שהאל המקראי הוא גיבור ספרותי שמשתנה לאורך התנ"ך, גיבור הלומד לקחים ועובר תמורות. שבעה רגעים תנ"כיים כאלה מנתחת ברנדס: השלמתו של האל עם חופש הבחירה שניתן לאדם בעקבות האכילה מעץ הדעת; הבנתו של האל שעידוד התחרות בין קין והבל היה הרסני; השלמתו של האל עם חוסר השלמות האנושי והחלטתו לא להביא יותר קץ לעולם אחרי המבול וכן הלאה. עבור בהמשך באברהם, במשה, באליהו ולבסוף ביונה.

ההנאה שהסב לי הספר לא נבעה מהפרשנות הנועזת כביכול שרואה באל דמות ספרותית. בזה ברנדס פוסעת במסלול סלול זה מכבר. למשל, זה שנכבש כמדומה בספר "אלוהים: ביוגרפיה" של ג'ק מיילס שאף זכה בפוליצר האמריקאי (טרם קראתיו). ההנאה גם לא קשורה בתפיסה התיאולוגית המעט סחבקית של הספר, תפיסה הרואה באלוהים דמות לא שלמה שכושלת וקמה, נופלת ולומדת. וההנאה גם לא נבעה בעיקר מהשפה הקולחת של ברנדס, ממודעתה המבורכת לנוכחות הקוראים ומתוך כך מהקפדתה על הרצאת דברים מאורגנת, בהירה, מוזיקלית, סבה על עקביה בשעת הצורך על מנת להשריש תובנה בתודעת הקורא. מבחינה סגנונית ברנדס משתמשת הרבה בסלנג ("דווקא שמשון, השופט הכי יצרי והכי חסר עכבות, הצליח לחדור אל לבו הנעול של אלוהים. ככה זה עם אלוהים. הוא נמשך לאאוטסיידרים מרדניים. יסמנים שהולכים בתלם לא עושים לו את זה"), ועל אף שכטכניקת פיתוי לקוראים האמצעי נראה לי חַנֵף ומרתיע הוא לא מאד מפריע.

ההנאה – ולפרקים אפילו ההתפעלות – שלי נבעו מיכולת פרשנות הטקסטים שמפגינה ברנדס. היא מתגלה בספר הזה כקוראת רגישה וחריפה. בקיצור, כמבקרת ספרות מעולה. ברנדס מתייחסת בטקסט בדרך אגב ולרוב על דרך השלילה לזהותה המקצועית: אני לא חוקרת ספרות, אני לא חוקרת מקרא אקדמית, אני סופרת, היא אומרת בכמה הקשרים שונים. אבל בספר הזה היא לא רק סופרת ואפילו לא בעיקר סופרת: היא מבקרת ספרות. ומבקרת ספרות משובחת, קשובה לטקסט באופן מרשים.

למשל, בהבחנתה החדה שבתיאור המלחים ורב החובל והאונייה הסוערת המְחשבת לטבוע בספר יונה זוכים המלחים והקברניט עובדי האלילים, ואולי בפעם היחידה בתנ"ך, ליחס אוהד ובהצעתה לקשור את הסצנה הזו למסגרת הספר באופן כללי. או בקַַשיבות המקסימלית לטקסט המקראי שמעלה מתוך פשטי המקראות את האפשרות שאברהם בכל זאת שחט את יצחק בנו בעקדה (!). או ההערה היפה שלה על כך שכשם שאנשים דגולים במקרא זוכים לבשורה על הולדתם כך גם "יציאת מצרים, הסיפור הכי גדול בתנ"ך, זוכה לבשורת לידה מיוחדת. אלוהים מתגלה בפני אברהם בעצמו (ולא באמצעות שליח) ואומר לו שצאצאיו יהיו עבדים". או, שוב בספר יונה, ההערה הפרשנית – הקרובה לגאונית ביכולת ההקשבה לדקויות הטקסט שיש בה – על כך שמהפסוק הבא ניכרת אדישותו של יונה לשליחותו: "ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים. ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". יונה כל כך מואס בשליחותו, מפרשת ברנדס,  שהוא אפילו לא מתאמץ להגיע ללב העיר, כלומר ללכת מהלך יום וחצי.

ביקורת ספרות היא פעילות אנושית הרוחשת כבוד לטקסטים. היא מסמנת, מעבר לטענה קונקרטית כזו או אחרת על טקסט כזה או אחר, שטקסטים הם דבר מה ראוי לתשומת לב מדוקדקת. כך מחזקת ביקורת הספרות את תרבות הכתב באופן עקיף אך אמיץ (גם באותם רגעים שהיא קוטלת ספר ספציפי).

יש משהו מענג בספר כמו זה של ברנדס, שבאופן מיומן, גמיש וחי, מציג חטיבות טקסט מקראיות קטנות, בפונט מובחן, ואז צולל לנבכיהן, מעלה השערות פרשניות, דן בפרשנויות קיימות (של חז"ל, של ביקורת המקרא, של אבות הכנסייה). העונג נובע מיכולותיה הספציפיות של ברנדס כפרשנית, אבל עונג עקיף מרכזי הוא הכבוד שהז'אנר שהיא פועלת בו רוחש לטקסטים.

תאמרו, זו לא חוכמה! מדובר בכבוד לטקסט דתי או לאומי או בעל חשיבות היסטורית ולא בכבוד לטקסטים כשלעצמם! אומר לכם, אדרבה. הטקסט של ברנדס מעורר בעקיפין כמה מחשבות עקרוניות ומעודדות על תרבות הכתב בשעתה הקשה (ב"תודות" מודה ברנדס למנכ"לי ועובדי סטימצקי וצומת ספרים כך: "אתם לא נחים ולא שוקטים והוגים כל העת רעיונות יצירתיים חדשים כדי להכניס את 'דור הנטפליקס' לחנויות הספרים"). המחשבות הראשוניות שעלו בי בעקבות קריאת הספר הן אלה: "תרבות הכתב" לא תיעלם כל כך מהר כי היא כרוכה בעבותות בתופעה חברתית חשובה אחרת: בדת. ואפרופו דת: גם ביחס לדתות סברו בעבר שהן תיעלמנה והנה הן עולות כפורחות (אני אתיאיסט ומביא את הדוגמה רק על מנת להדגיש את שרידותה הפוטנציאלית של תרבות הכתב). תרבות הכתב – בניגוד לתרבות המוזיקלית והוויזואלית – כרוכה הדוקות גם בתרבות הלאומית, השפה היא זו שמהגרת הכי פחות טוב בעולם גלובלי ולכן יש בה אלמנט מתריס ואפיל אנטי-גלובליסטי מובנה. ולבסוף: האם אך מקרה הוא שדתות רבות צמחו מסביב לספרים? האם אך מקרה הוא שהמונותיאיזם היהודי המופשט או החותר למופשט ("לא תעשה לך פסל") קשור הדוקות כל כך בספר ובתרבות הכתב? או שמא יש בפעולת הקריאה דבר מה שקשור קשר אמיץ ביכולות ההפשטה שבדומה להן תובע המונותיאיזם? יסוד של הפשטה שחשוב לנו כבני אדם ולכן עלינו לשמר את תרבות הכתב שמאפשרת אותו?