מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו חותרים בחיינו למודעות-עצמית; להבין מה אנחנו מרגישים ומדוע. ביקורת ספרות חותרת למודעות-עצמית בחיי הקריאה: להבין מה אנחנו מרגישים בזמן הקריאה ומדוע.

מה הרגשתי בזמן קריאת חמש הנובלות שפרסמה נטליה גינצבורג בין 1941 ל-1961 וכינסה מאוחר יותר תחת השם "חמישה רומנים קצרים"? קל. זו ספרות משובחת. איני חושב שסביר שיש כעת בחנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והנו בעל ערך רב יותר. אבל מדוע זו פרוזה משובחת? יש לי כמה כיוונים, אבל יש עוד מה לחשוב בנידון.

חמש הנובלות, שראו אור בעבר בקבצים נפרדים ב"הספרייה החדשה" וכעת רוענן תרגומן, הן "הדרך ההולכת אל העיר" (1941), "ככה זה קרה" (1947), "ולנטינו" (1951), "מזל קשת" (1957) ו"קולות הערב" (1961). הנובלות אינן יוצרות רק סדרה מתמטית בשנות פרסומן, יש בהן מן המשותף. כולן מסופרות בגוף ראשון ובכולן הדוברת היא בחורה צעירה. בלב ארבע מהן אהבה מוחמצת ומתוארים בהן יחסים זוגיים לֵאים למפרע. בלפחות שלוש מהן האהבה מוחמצת בגלל גבר מתעתע וחמקמק. למרות שהנובלות טראגיות, יש בהן דוק של הומור, חלקו נובע מכך שמדובר בהן באנשים צעירים שלא כל כך מבינים את עצמם והעולם, דרמטיים מדי או אדישים מדי. הנה דוגמה לדוק הומור שנוצר מטיפשוֹניוּת הגיל: "ולנטינו הדאיג אותי מאוד, כי נראה לי שאינו לומד אף פעם. הוא נכנס לחדר שלו עם המיקרוסקופ ועם הספרים ועם הגולגולת, אבל לא הצליח להישאר אפילו רגע ליד השולחן, וצילצל בפעמון שיביאו לו זַבַָּיוֹנֶה, ואחר כך הדליק נר בתוך הגולגולת, וזימן את המשרתת כדי להפחיד אותה".

מדוע הנובלות גדולות? שתי תשובות חלקיות. הראשונה, מה שאני מכנה "הדחיסות האנושית" שלהן. במספר דפים מועט יחסית, מתוארות דמויות רבות על ניואנסיהן הרבים. "משקלו הסגולי" של הטקסט גבוה כך; כל יחידת-טקסט דוחסת בתוכה אנושיות צפופה. ב"קולות הערב", אחת משתי הנובלות הבולטות בקובץ, באופן לא בלתי דומה ל"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, מתוארת שכבה אנושית שלמה, אליטה של כפר איטלקי, על ניואנסיה הרבים וכיליונה ההדרגתי. הנה משפטים "שבתאיים" מהנובלה, בעלי הומור אירוני, שחור ודק: "מאריו היה מרוצה. ובכל-זאת מת כעבור חודשים אחדים, עדיין מרוצה, ומלא אמונה ברופא, שאתו שיחק שח כל היום".

תשובה שנייה שמסבירה את גדלות הנובלות נוגעת למקום של הפרט הקונקרטי בהן. ב"מזל קשת" נעצבת המספרת על חתונתה הקרבה של חברתה. החברה מרגיעה: "וענתה לי שהיא דווקא מתכוונת לבוא לבקר אותי לעתים קרובות, ולקחת אותי לצהריים לבית שלה, שם יש לה מכשיר חשמלי להכנת רסק פירות; נאכל כל הזמן רסק מעולה של כל-מיני פירות; את המכשיר הזה נתנו לה במתנה קרובי-משפחה לכבוד החתונה, וזה מכשיר יפיפה, כמו שיש בבָּרים. וכך, סביב אותו מכשיר לערבול פירות, נקטעה מיד שיחתנו, כי החברה שלי לא אוהבת שיחות שהן קצת עצובות ונרגשות, והיא ממהרת להסיט אותן לאיזה חפץ מוצק וקונקרטי". בדומה לשימוש של החברה במיקסר, גינצבורג עצמה משתמשת בפרטים קונקרטיים, אם כי לא להסחת דעת אלא לעיגון במציאות של אותם עצב ורגש.  

לגבי הנובלה הבולטת השנייה בקובץ, "ככה זה קרה", התשובה לשאלה מדוע היא גדולה מובהקת. זוהי יצירת מופת של תיאור אמביוולנטיות רגשית. האם אני מאוהבת באלברטו? שואלת את עצמה הגיבורה-המספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה ככה. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום". אבל דאגתה העיקרית של הגיבורה היא האם אלברטו מאוהב בה. דיבוריו אומרים שלא אבל מעשיו אומרים שכן ("וכל-כך נעים לו לבלות אתי, והוא חש כלפי ידידות רבה כל-כך, אבל הוא לא אוהב אותי"). ואז שלא, ואז שכן. חודשים ניצבת בחדר עבודתו של אלברטו תיבת האבץ שלו, מלאה למחצה בספרים, כסמל קונקרטי לאי יכולתו לעזוב או להישאר. גינצבורג אינה מתבוססת בקיטש האופייני לתקופתנו המחפשת מתעללים וקורבנות. אלברטו המאמלל אומלל בעצמו. האמביוולנטיות המטריפה שלו חוצה את ישותו: "קשה לדעת באמת מה יש בתוכנו. רגע אחד אנחנו כאן ורגע שם. אף-פעם לא הבנתי את עצמי. אהבתי מאד את אמא שלי, וסבלתי מאוד כשראיתי אותה מתה. אבל בוקר אחד יצאתי מהבית והכנסתי סיגריה לפה, וברגע ששפשפתי את הגפרור בקיר והדלקתי אותו, הרגשתי פתאום אושר יוצא-מן-הכלל שהיא מתה סוף-סוף ויותר לא אצטרך לשחק איתה דמקה, ויותר לא אשמע את הקול המרוגז שלה אם אשים לה יותר מדי סוכר בקפה" (אגב, הדמקה, הסוכר, דוגמאות נוספות לקונקרטי).   

לספר מצורפים גם חמישה סיפורים קצרים. אלה בינוניים לכל היותר, ונראה לי שהם מכילים התייחסות לא מעובדת כדי צורכה לחוויות האוטוביוגרפיות הקשות של גינצבורג במלחמת העולם (כוונתי לרצח בעלה הראשון). זניח, בהתחשב במעלת הנובלות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור במקור ב-2018, הוא שלישי בטרילוגיה. קדמו לו "קווי מתאר" (2014) ו"מעבר" (2016), שאף הם תורגמו לעברית. קאסק, ילידת קנדה שחיה בבריטניה כיום, היא סופרת מוערכת והטרילוגיה שלה מוזכרת כדוגמה בולטת בדיונים על הגל האוטוביוגרפי של העשור האחרון. אמנם שמה של גיבורת ומספרת הטרילוגיה הוא פיי, לא רייצ'ל. אך היא, כמו קאסק, סופרת בשנות הארבעים שלה, המשתקמת מגירושים כאובים ולה שני בנים קטנים (לקאסק שתי בנות).

אך התו הביוגרפי של הטרילוגיה עמוק יותר מאשר השאלה הרכילותית עד כמה הוא משקף את חייה של קאסק עצמה. שני החלקים הראשונים בסדרה היו לטעמי מהמאורעות הספרותיים החשובים של העשור האחרון כיוון שהם ביטאו ניסיון – מגובּה ביכולת – ללכוד פיסות חיים רוטטות, יומיומיות בחלקן ולא מעוצבות נרטיבית, ואז להפעיל עליהן את הפררוגטיבה האנושית הקיומית של המודעות-העצמית. הפרוזה של קאסק היא כך "פרוזה מסאית", הנוסקת מהקונקרטי לעבר הרפלקסיבי. ואילו נאמנותה למציאות הביאה לאזכורה בצד קנאוסגורד. בכרך הנוכחי אף מופיעה דמות של סופר שמזכירה את קנאוסגורד, שבפיה של סופרת אחרת, שמתארת את כתיבתו, שמה קאסק את המילים היפות הבאות: "הוא הסופר הכי חשוב שלנו כרגע […] לואיס כותב על נושאים ששאר הסופרים הגברים שלנו לא מעיזים לגעת בהם […] חיי משפחה […] חיי היומיום של גברים ונשים וילדים רגילים בפרוורים. אלה דברים שרוב הסופרים חושבים שהם מתחת לכבודם, ובמקום זה עוסקים בפנטסטי או בנעלה, נאחזים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, מן הסתם בתקווה להעלות את קרנם. אבל לואיס גובר על כולם בפשטות, בכנות וביראת הכבוד שלו למציאות". "יראת כבוד למציאות"! מלים נוקבות אלה יכולות לתאר גם את כתיבתה של קאסק.

קאסק גם יצרה מבנה יוצא דופן ועקבי לטרילוגיה שלה. הגיבורה, פיי, למעשה, היא הרבה יותר מאזינה מאשר "גיבורה". היא מאזינה לעשרות שיחות של אנשים שפורשים בפניה את חייהם ואז מנתחים אותם, לעיתים בלוויית הערות ביניים קצרות של פיי.

אבל, ככלל, "קוּדוֹס" (מילה שהגיעה לאנגלית מיוונית עתיקה שפירושה תהילה או שבחים ומוזכרת באחד הדיאלוגים ברומן) מוחש כנפילה רבתי ביחס לקודמיו. לעיתים אף נדמה שהרומן הוא פרודיה לא מכוונת על שני החלקים הקודמים המעולים. פיי טסה להשתתף בפסטיבל ספרותי (לא בגרמניה, כפי שכתוב בגב הכריכה; לדעתי מדובר בארץ אירופאית דרומית, אולי פורטוגל) ומשוחחת בו בעיקר עם סופרים ואנשי תעשיית ההוצאה לאור במתכונת השגורה של שני החלקים הקודמים. חלק מהשיחות עוסקות בכתיבה ובספרים וחלק ניכר מהן עוסקות בטראומות גירושים והתמה הפמיניסטית, שהייתה נוכחת גם בחלקים הקודמים, דומיננטית כאן. לעיתים השיחות משלבות בין שני הנושאים ("מאז הערב המשותף שלנו באמסטרדם היא פרסמה כמה רומנים, אמרה לי, וכן ספר עיון על הקנון הספרותי המערבי, שלטענתה צריך להוציא ממנו גברים רבים ולהיכנס במקומם נשים רבות"). אולם, במקרים רבים, הן הסיפורים והן הלקחים הנלמדים מהם לא משכנעים, לא קולעים. לפעמים, הלקחים נאפים בקלות רבה מדי מסיטואציות כמו מוזמנות עבורם – ובה בעת, כמה מוזר, הם לא מותאמים. הנה דוגמה לאנקדוטה ולקח בצידה שפשוט אינם קולעים; האנקדוטה טריוויאלית ואילו הלקח פומפוזי ולא מושחז. "הוא שאל אותי מה דעתי על המלון, ואמרתי שמשום מה המעגליות שלו מבלבלת אותי. 'כבר ניסיתי כמה פעמים להגיע למקום מסוים וחזרתי לנקודת המוצא. לא ידעתי', אמרתי, 'שעצם האמונה שמתקדמים מהותית כל כך לניווט, כמו גם ההנחה שהדברים שהשארנו מאחור נותרים במקומם'". בנוסף, דמויות רבות אקסצנטריות מדי וחלק ניכר מהשיחות אינן אמינות במובן זה שהן ארוכות מדי או חושפניות מדי בהינתן הקונטקסט בו הן נערכות; מלאכותיוּת שלא אפיינה את שני החלקים הקודמים בטרילוגיה. דוגמה לכך היא מראיינת (!), שבאה לראיין את פיי, שנושאת מונולוג ארוך ובסיומו פשוט מסתלקת מזירת הריאיון מבלי לראיין ("'נדמה לי שיש לי כל מה שאני צריכה', אמרה. 'למעשה, בדקתי את כל הפרטים לפני שהגעתי. זה מה שאנחנו העיתונאים עושים בימינו', היא אמרה. 'יום אחד בטח יחליפו אותנו בתוכנה'"). גם העובדה שהשיחות נערכות בעיקר עם אנשים הקשורים לתעשיית המו"לות יוצרת מוגבלות וצרות אופק של הרומן הזה.

הרומן משתפר מעט מאמצעו. פה ושם, גם קודם לכן, מבליחה תובנה מעניינת וקולעת (הנה למשל, על תבוסתנות בתעשיית המו"לות לעומת תעשיות אחרות, שעליה מעידה מוציאה לאור: "כשלנו בשיווק המוצר שלנו, אולי מפני שאנשי ספר מאמינים בסתר ליבם שהתעניינות בספרות היא חולשה, מין פגם שמבדיל אותם מסביבתם. אנחנו המוציאים לאור, אמרה, יוצאים מנקודת הנחה שלאיש לא אכפת מספרים, בניגוד ליצרני קורנפלקס למשל, שמאמינים שהעולם זקוק לקורנפלקס כשם שהוא זקוק לשמש זורחת בבוקר"). פה ושם ישנם רגעים מרגשים בשיחות. אבל, ככלל, הכרך השלישי הינו סיום לא מוצלח לשני קודמיו המשובחים.  

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

דינה מרקון זיכתה אותנו בתרגומים של סיפורים קצרים ונובלות מהעידן הקלאסי של הספרות הרוסית. הסיפור הראשון בקובץ (של טורגנייב) הוא מ-1846 והאחרון (של ליאוניד אנדרייב) הוא מ-1907. חלק מהסיפורים והנובלות תורגמו בעבר לעברית (למשל, "נפש כנועה", בידי עמנואל ביחובסקי). חלקם זהו תרגומם הראשון. בולטת כאן נציגות לסופרים שבישרו את צ'כוב או שהלכו בעקבותיו: וְסֶווֹלוֹד גַרשין המבשר וגורקי, אלכסנדר קוֹפּרין וליאוניד אנדרייב הבאים אחרי.

הספר מלא וגדוש ביצירות מצוינות בצד יצירות מעניינות גם כשהן לא מוצלחות (הן מעניינות, בין היתר, בגלל מה שאני מכנה "ידע שלילי", אותו ידע שאתה רוכש כשאתה למד שמשהו שנחשב לא חשוב בעצם). ניתן לכתוב על הספר לא ביקורת אחת, כי אם חמש. אנסה להציג כמה מהרגעים שהיו משמעותיים בקריאה שלי.

בצורה הקצרה בלטו מאד שני סופרים רוסיים קלאסיים, בתחילת תור הזהב של הפרוזה הרוסית ולקראת סיומה, הלא הם גוגול וצ'כוב. גוגול נפקד מהקובץ. גוגול הוא, כמובן, כותב סיפורים קצרים גאוני והסיבה להיעדרותו (מלבד סיבות פרוזאיות יותר) היא, כנראה, מכיוון שהקובץ מבקש לאגד נציגים של "הריאליזם הרוסי", כפי שכותב בהקדמתו ולדימיר פפרני, ואילו סיפוריו הקצרים הבולטים של גוגול הם סוריאליסטיים. כפי שאראה, סיפור אחד בקובץ הוא במובהק סיפור "פוסטמודרני" פנטסטי ולא ריאליסטי, והוא גם דוגמה לסיפור לא מוצלח בעיניי אך בכל זאת רב עניין.

הקובץ נפתח בסיפור קצר בשם "יהודון" של טורגנייב. ניתן להתווכח אם הסיפור אנטישמי או לא (למרות שסיפור סולד מגיבוריו היהודים הוא מנסה להבינם ומראה גם צדדים מרשימים שלהם), אבל בעיניי הוא עדות מזעזעת לריקבון המוסרי העקרוני של הקיום היהודי בגלות, עליו הצביעה הציונות. הסיפור הזה מאפשר את אותה הקשבה נצרכת לְמה שאחרים אומרים עליך שהיא חיונית על מנת לצאת מנאיביות מוסרית, כפי שטען ברנר במסתו המפורסמת "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". הסיפור מתרחש ב-1813 בזמן מלחמת רוסיה בצרפת. יהודי פולני מבקש "לסדר" לקצין רוסי בחורה, שבהמשך מתגלה כבתו שלו (!). הוא גם מתגלֶה כמרגל לטובת הצרפתים. הסיפור החזק הזה מבטא היטב את שאלת הנאמנות שמופנית בעתות מלחמה כלפי מיעוט מתבדל שמתעקש לחיות את חייו המתבדלים בקרב עם אחר. העוקץ בסיפור של טורגנייב הוא שאי הנאמנות הלאומית של הגיבור מחלחלת גם לאי נאמנות פנימית למשפחתו שלו.  

וְסֶווֹלוֹד גַרשין, הסופר הטראגי ומבשרו של צ'כוב, שרק לא מכבר הקורא העברי זכה להכירו בקובץ בשם "הפרח האדום", מיוצג כאן בשני סיפורים. אחד ארכני ומעט מפוטפט, אבל השני, "פחדן", הוא סיפור חזק על פציפיזם. הרקע לסיפור הוא מלחמת רוסיה תורכיה בשנות השבעים של המאה ה-19. הגיבור תוהה מדוע אינו מתגייס: "היום אמרו לי שאני פחדן. אומנם אמרה זאת גברת אחת ריקנית מאוד, שהבעתי בנוכחותה חשש שיחיילו אותי, ואת אי-רצוני לצאת למלחמה". אך המוות, המגיע אל סביבתו דווקא בעורף, בבית, עוד לפני השוחות, מזרז אותו להתגייס.

שני סיפורים של צ'כוב כלולים גם הם כאן. גם כאן בולט אחד על פני משנהו, זהו הסיפור "מורה לספרות", על אכזבותיו של מלומד צעיר מהבטחותיהם של חיי הנישואין.

מהסופרים הפוסט-צ'כוביים התגלה אלכסנדר קופרין כסופר מהוקצע הכותב comme il faut. ועם זאת יש ביצירתו מעט מתקתקות ומוסר השכל מודגש מדי. ואילו ליאוניד אנדרייב, המיוצג כאן בשני סיפורים על אנשים לא פוטוגניים (ישנה כאן נובלה על יהודה איש קריות וסיפור על אדם שהקריאה בניטשה וההכרה שהוא לא "על-אדם" מכרסמת בנפשו עד להתאבדות) הוא סופר מעניין ועם זאת אין מספיק חן ועומק בכתיבה שיפצה על נושאיה הלא מצודדים. אנדרייב, שהוא כמעט בן דורו של ברנר, קרוב אליו מאד מבחינה תמטית, אלא שיש משהו לא מספיק חם בכתיבה של אנדרייב, לפחות כפי שהיא מיוצגת כאן, שיפצה על הכיעור והדכדוך שהוא כותב עליהם.

היצירה שהכי הרשימה אותי בקובץ היא הנובלה (בת כ-80 עמודים) "וארֶנקָה אולֵסוֹבה" של מקסים גורקי (מ-1896). זה סיפור בעל איכות ארוטית חריפה על הימשכותו של איש אקדמיה שכלתן ומצפוני אחר בעלת אחוזה פרובינציאלית צעירה, בוּרה ונעדרת השקפות פוליטיות מוסריות. הצעירה המושכת והגאוותנית מעבירה אט אט את האקדמאי על דעתו. ב"סיפור על רומן אחד", הסיפור השני של גורקי שנמצא כאן, מתאהבת הגיבורה בגיבור של רומאן שקראה, המתגלה יום אחד לעיניה המשתאות כמי שיצא מבין דפי הספר והתגלם בבשר. זהו סיפור "פוסטמודרני" מובהק לא רק משום שהוא חוצה את הגבול שבין "בדיה" ל"מציאות", אלא משום שהמספר האירוני מודע לעצמו ומשתף אותנו בלבטיו ("אגב, לידיעת המבקרים: אדמה – כוכב, שאלתי זאת מויקטור הוגו"). על אף שהסיפור אינו מוצלח בעיניי, הוא מלמד משהו על פוסט-מודרניות בספרות. פוסט-מודרניות נוצרת כשקיימת תחושה שפסגות העבר הספרותיות גבוהות כל כך שלא ניתן לחקותן. אין זה מפתיע, לפיכך, שבסיום העידן המפואר של הספרות הרוסית במאה ה-19 יופיע נציג מוקדם כל כך של הסוגה.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצב טוב. מיקוד. הכרת-מציאות. הטרויקה הזו, המרכבה הרתומה לשלושת הסוסים הזו, מדהירה קדימה את הרומן של רומית סמסון (שזכה לאחרונה בפרס "ספיר" לספרי ביכורים) במרוצת השליש הראשון שלו.

בסיפורת, קרי בפרוזה נרטיבית, כמו בריקוד, לדעת לזוז, לזוז, לזוז, ובזמן הנכון – הנו עיקר חשוב. מֵי עלילה עומדים מעלים בְּאשה עד מהרה. גם לדעת מה לא נחוץ וניתן לפיכך להשאירו בחוץ הוא סוד גדול ועיקר חשוב לא פחות. ולבסוף, להכיר את המציאות עליה אתה כותב, באופן שחושף לעיני הקורא דקויות או אף עבוּיוֹת הנסתרות מעיניו – הינו חלק מההסבר למשיכה שלנו לרומנים. אנחנו רוצים לפסוע בתוך רומן כמו מגלי ארצות פעורי עיניים ביבשת חדשה.

גיבורי הרומן הראשיים הם אלעד ושירה. אלעד, עורך דין פיקח בן שלושים ושמונה, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שנים בתל אביב ופותח בה משרד. שירה, אם לשלושה, היועצת המשפטית של העירייה. העיר לא מוזכרת בשמה והיא יכולה להיות נתניה, אשקלון או קריית חיים וכיוצא בהן. אלעד, ששוקל להיכנס לפוליטיקה המוניציפלית, נקרא לטפל בתביעה נגד העירייה. פרויקט מגורים גדול, שנועד לסייע לילידי העיר להישאר בעיר הולדתם, ננטש באמצעו. הקבלן נעלם, הדיירים העתידיים מתחילים כבר לשלם משכנתאות על בית שאינו ברשותם ושוועתם עולה השמיימה. האם לא העירייה היא זו שנתנה חסות לפרויקט, שכנעה במהימנותו, ולכן אחראית בפני קוני הדירות? ואולי ראש העיר מעורב כאן בשחיתות ישירה? האם המכרז לבנייה נעשה כהלכה? האם מנהל הפרויקט אינו מקורב לראש העיר ואדם שאינו מוכשר לתפקיד? ואולי הקנוניה סבוכה יותר: הקבלן הציע הצעה נמוכה ולא ריאלית מבחינתו, זכה במכרז, נטש וסמך על העירייה שתשלים את הפרויקט?

אני מרחיב בתיאור החלק הזה, בתיאור פרשת השחיתות העירונית ההיפותטית, כי הוא, בלוויית דמויות המשנה המצוירות באופן עז של ראש העיר, גבי, בעל האינטליגנציה הערמומית, מהיר החימה ועם זאת היודע להתחבב, ושל מנכ"ל העירייה, שאול, חברו השרמנטי אך הכנוע ביחסו לגבי, הם, בעיניי, החלקים המרשימים ביותר ברומן. מצד אחד הם מלמדים את הקורא על הסצנה המדוברת בהם (רק לשם הדוגמה: סמסון ממחישה לנו כיצד בפועל ניתן לגבור על תקנות משפטיות ו"לתפור" משרות למקורבים).  ומצד שני כל סיפור פרויקט הדיור ומה שעמד מאחוריו הוא בפשטות מותח. דמותו של ראש העיר, גבי, מעניינת במיוחד: "הטעות הגדולה ביותר שאנשים יכולים לעשות עם גבי, הרהרה [שירה] לא פעם, היא לזלזל בו. ואני, שמכירה אותו, לא מזלזלת, כי אני יודעת שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה, שהוא חכם יותר מאיך שהוא נראה, ושהוא מבין אנשים יותר ממה שמישהו יכול לתאר לעצמו". ניכר שסמסון, שהינה עורכת דין במקצועה ועובדת שנים בשירות המשפטי בעיריית נתניה (כך נכתב בביוגרפיה הקצרה הנלווית לספר), יודעת על מה היא מדברת.    

 אך מה שמעיב על ההישג הזה הם חלקים נוספים ברומן. שירה, היועצת המשפטית של העירייה, נמצאת במצב עדין. היא נאמנה קודם כל לחוקים, רק אחר כך למעסיקיה: ראש העיר והמנכ"ל. אלעד מגשש אצלה על מנת לאתר מידע שיכול לשרת את לקוחותיו, הדיירים המרומים. אבל שירה גם מוצאת חן בעיניו. ומתחיל להתרקם דפוס של אהבה מהוססת בין שני עורכי דין שנמצאים משני צדי המתרס של התיק שהם מטפלים בו. המצב הזה, של אוהבים-יריבים, כשלעצמו, הוא דפוס קלישאי, שלו ייצוגים רבים בספרות ובקולנוע. אבל בסיפור האהבה הזה היה דבר מה נוסף, דבר מה מֵעיק. חלק מהמועקה קשורה לבטח לכך שדפים ארוכים ארוכים הוא נעדר הבקעה, הכרעה מכל סוג. הקצב הטוב כמו נשכח בחלק הרומנטי של הרומן, בסיפור האהבה הנמתח ונמתח לו וכשהוא כבר מתקדם הוא מתקדם אחורה, בנסיגות. יש משהו בתולי בסיפור האהבה הזה; טיזינג אין סופי, תיכוניסטי, ועוד ניכר שהרומן מתענג על מצב העניינים הזה, מצב עניינים "בלום-מטרה", כפי שניסחו מתרגמי פרויד לעברית ביטוי חביב עליו.

חולשה נוספת של הרומן נובעת משני ה"תיקים" הלא משפטיים שנושאים איתם אלעד ושירה. אלעד עבר אירוע טראומטי בשירות הצבאי שלו ואילו במשפחתה של שירה אירעה טראומה הקשורה גם היא לצבא. ישנו כאן שימוש מאד קלישאי בסיטואציות טחונות עד דק בתרבות הישראלית. וחלק מהקלישאיות הנוסחתית הוא עצם השהיית האינפורמציה – וכך מתיחת הקורא באופן צפוי מדי – באשר לטיבן המדויק של הטראומות מעברם של אלעד ושירה. 

אך למרות זאת, הכף נוטה לצד זכות בשיפוטו של הרומן הזה. בעיקר, כאמור, בגלל הסיפור המשפטי – ואולי פלילי – שקיים פה. הסיפור מותח עד הסוף ומוּתר בסיום בצורה מפתיעה, מורכבת ואף מטרידה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לשם מה צריך רומנים בעולם?

אם לא מסתפקים בצרכים בידוריים, כלומר בהסחת הדעת שיש בהם, אחד מתפקידיו של הרומן בעיניי הוא ההמחשה שהחיים עשירים ומורכבים מכפי שנראה במבט חטוף. תפקידו של הרומן כך הוא לְשדֵל אל הקיום. הוא ממחיש שהחיים הם דבר מה מסתורי, נפתל ורב-רובדי ולא פשטנות תפלה. אמנות הרומן, כמו כל אמנות ראויה לשם זה, נושאת כך בתפקיד כמו-דתי: סיוע מהותי לבני האדם לשאת את עול הקיום. את התפקיד החיוני הזה מחמיצים כל אלה הרואים בריאליזם ז'אנר ככל ז'אנר אחר, קל וחומר אלה שרואים בו ז'אנר שעבר זמנו. זאת משום שרק הריאליזם יכול למלא אותו.

וזו גם הסיבה שפרנטה היא אחת הסופרות החשובות בדורנו. כתיבתה של גיבורת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה, לִילה, מתוארת כך בידי חברתה, אלנה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים". פרנטה יודעת את סודו של הריאליזם בספרות: כיצד להפוך מציאות שגרתית – לא את הפלגות הפנטזיה; לא את הסנסציוניות של הרומן הבלשי – לטעונה במתח, למחוזקת.

ב"הבת האפלה" (הרואה אור בהוצאה מחודשת, בעקבות סרט חדש שנעשה על פי הספר) הגיבורה המספרת, לֶדָה, היא אשת אקדמיה גרושה, בת 48, הנוסעת לחופשת קיץ בשפת הים. היא פוגשת שם במשפחה נפוליטנית וולגרית ורועשת שמזכירה לה את ילדותה בנפולי, ממנה נמלטה בעור שיניה (כרגיל אצל פרנטה). בערך בתום השליש הראשון של הרומן עושה לדה מעשה שלא ייעשה: היא גונבת לילדה קטנה מהמשפחה הנפוליטנית את בובתהּ. מדוע עשתה זאת? היא עצמה לא ממש מבינה. אמנם המשך הרומן, בו נגלל עברה של לדה ויחסיה הסבוכים עם בנותיה, מאפשר לנו לחשוב על כמה פירושים למעשה. אך זו דוגמה למה שאני מכנה "השידול אל הקיום" שקיים ברומן: אנחנו, לעיתים, יצורים מסתוריים, חידה אפילו לעצמנו.

אני קורא את פרנטה בראש ובראשונה כסופרת ריאליסטית מעולה ולעיתים גדולה. מייד אחזור לזה. אבל, כמובן, הנושא הפמיניסטי מרכזי ביצירתה. יש ביצירתה תיאור עז של הקושי באימהוּת. של הרגעים הפחות פוטוגניים, בלשון המעטה, של ההורות. "דברים רבים כל-כך עושים ואומרים לילדים בצנעת הבית", נזכרת לדה ברגע קשה בהורות שלה. את ההיריון עם בתה השנייה היא מתארת "כפיסת ברזל שחיה בבטני. הגוף שלי […] שבתוכו צמח פּוליפּ אלים". לדה, כמו כל גיבורותיה של פרנטה, היא אישה יצרית, ויש לה הערות מעניינות על סקס ("תמיד חשבתי על יחסי-מין כעל מציאות צמיגה אולטימטיבית, כעל המגע הכי פחות מתווך עם גוף אחר. אבל אחרי ההתנסות הזאת השתכנעתי שהם תוצר קיצוני של הפנטזיה. ככל שהעונג גדול יותר, כן אין האחר אלא חלום, תגובה לילית של הבטן, השדיים, הפה, התחת – כל סנטימטר בודד של העור – לליטופים ולחיכוכים של ישות בלתי-מוגדרת") ועל גברים ("אצל גברים יש תמיד משהו פתטי, בכל גיל. עזות-מצח שברירית, אומץ-לב מהוסס. היום כבר אינני יודעת אם אי-פעם עוררו בי אהבה או רק הבנה רוחשת חיבה לחולשותיהם"). אגב, מתוך שבעת הרומנים של פרנטה שקראתי (היא כתבה שמונה), זה הרומן שבו היחס הסלחני ביותר לגברים.

אבל, כאמור, התחום הפמיניסטי הוא חלק משלם הגדול ממנו: אותה העמקה ריאליסטית המשדלת אל הקיום. השידול הזה נוכח, למשל, בהקפדה על הצגת מלוא שטח הפנים העשיר של המציאות. שימו לב להתעקשות על ה"אוֹ" בשני הציטוטים הבאים: "לשאלותי על מצבן [של בנותיה] השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת-רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים"; "נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי. לא האמנתי שהעיר מסוגלת להכיל בתוכה צורות חיים אחרות מאלה שהכרתי כילדה, שהיו אלימות, או בעלות חושניות עצֵלה, או בעלות וולגריות סכרינית, או התבצרו בעיוורון בהגנה על הניוון העלוב שלהן". השידול נובע גם משימוש במטפורות עזות ועם זאת פשוטות ("הסתלקתי מנפולי כמי שנשרפת ותולשת מעליה בצרחות את העור הכווּי") ומפרישה של דקויות פסיכולוגיות. השידול נולד גם מניסוחים מעמיקים ומקוריים של אירועי חיים דרמטיים. בשיחה בין לדה לאישה צעירה מהמשפחה הנפוליטנית (עמ' 137-139), המתחבטת גם היא בסוגיות של זוגיות והורות, שואלת הצעירה את לדה על יחסה למשפחתה. האישה הצעירה מנסה להבין אם היה ללדה "טוב" או "רע" כשהתרחקה בעבר מילדותיה. הניסוחים המקוריים של לדה ממחישים שבלתי אפשרי לדבר בנוסח פשטני על "טוב" או "רע". החיים מורכבים. כשהתרחקתי מהן, אומרת לדה, "הרגשתי טוב. זה היה כאילו אני כולי מתפרקת, וכל החתיכות שלי צונחות בחופשיות לכל עֵבר בתחושת הנאה". כשם שיש התפרקות וריסוק שמכילים בו זמנית תחושת שחרור והנאה, בראיית העולם המורכבת של הרומן לדה גם יכולה לנסות לנחם את הנפוליטנית הצעירה בכך שתנסה "לשקר לה באמצעות אמירת האמת". 

גם כשהיא לא בשיא כוחה (בעיניי, "ימי הנטישה" הוא הרומן הטוב ביותר של פרנטה ואחריו באים כמה מכרכי הרומנים הנפוליטניים), פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם.