ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

קריאה ספרותית במגילת העצמאות

מאי 5, 2023 – 7:48 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

את עמדת מתנגדי המהפכה המשפטית שמרעידים את הארץ במחאותיהם בחודשים האחרונים ניתן להציג בשני אופנים. באופן אחד, מבקשים מתנגדי המהפכה המשפטית להדגיש את הרכיב "הדמוקרטי" בזהותה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" (כפי שנוסח אופי המדינה ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"). ואילו באופן שני, מבקשים מתנגדי המהפכה המשפטית לחזק את "המַקָף", כלומר לשמור על האיזון בין "יהודית" ו"דמוקרטית".  

קיים הבדל לא זניח בין שתי התפיסות. התפיסה הראשונה מוּנעת מערכים אוניברסליים ומהחשש מפני פגיעה בהם. ואילו התפיסה השנייה, אוחזת בהשקפת עולם הרואה חשיבות בזהות הלאומית הישראלית הפרטיקולרית, ומוחה נגד הפרת האיזון שמפרה המהפכה המשפטית המוצעת בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה לטובת הראשונים (בגלל פוטנציאל הסרת הבלמים והאיזונים – הקיימים בשיטה הנוכחית – מעל פעולות הרוב היהודי).

כלל המוחים נאחז במסמך ההיסטורי של מגילת העצמאות; מסמך עברי מרשים ואפילו מרטיט זה, שנחתם, כידוע, בה' באייר תש"ח. והנה המסמך הזה תומך – בגלוי אך גם בסמוי, כפי שאציע – במציאת איזון בין היסודות הדמוקרטיים-אוניברסליים ליסודות היהודיים-פרטיקולריים.

את "מגילת העצמאות" ניתן לנתח, כמובן, בכלים היסטוריים. את הוויכוחים שקדמו לה; את ההסכמות שהגיעו אליהן וכיצד; לְמה התכוונו החותמים והמנסחים לפי עדויות היסטוריות שונות; מה הושמט מנוסח המגילה ומה הובטח שיושלם אך לא הושלם וכולי. אבל ניתן לנתח את המגילה גם בכלים ספרותיים ובפרט באותה גישה שקידמה האסכולה הידועה בתולדות חקר הספרות בשם "הביקורת החדשה" (שעיקר השפעתה בארה"ב בין שנות ה-30 ל-50 במאה שעברה). אחד מהטקסטים המכוננים של האסכולה הוא מאמר מ-1946 בשם "כֶשֶל הכוונה", שגרס שכוונות הסופר המשורר בכותבו את הטקסט, ככל שהן ניתנות לידיעה מִכְּתבים שהשאיר לנו או מאמירה מפורשת שלו למקורביו, הן מִשניות בפרשנות היצירה בהשוואה לעדויות העולות מהטקסט עצמו. זאת משום, בין היתר, שלא תמיד מחברים מודעים למשמעות המלאה של היצירה שיצרו; ומה שחשוב בסופו של דבר זו היצירה המוגמרת; ולפיכך המחברים הם, ככלות הכל, קוראים נוספים של יצירותיהם שלהם, שפרשנותם אינה עדיפה ואף נחותה מפרשנות אחרת שמביאה עדות חזקה יותר מהטקסט המוגמר גופו.

הטקסט הבהיר, הפשוט, הגלוי, של מגילת העצמאות, מביא שלושה סוגים שונים של צידוק לזכותו של העם היהודי על ארצו. שניים מהם הוא מכנה בשם "זכות היסטורית" ו"זכות טבעית" ואת הזכות השלישית ניתן לכנות "זכות הסכמת משפחת העמים". הפסקאות הראשונות במגילה יוחדו ל"זכות ההיסטורית": העם היהודי קם בארץ ישראל; לא חדל מלחתור לחזור אליה; ובדורות האחרונים עשה מאמצים כבירים לכונן בה מחדש את ביתו הלאומי. ל"זכות היסטורית" זו מוסיפה המגילה את "הזכות הטבעית": זכות פילוסופית א-פריורית של עם להגדרה עצמית לאומית, זכות בסיסית העומדת לכל עם ועם. אך בנוסף לשתי זכויות אלה, מדגישה המגילה באופן בולט מאד את ההסכמה הבינלאומית שזכה לה המפעל הציוני בעבר (בהצהרת בלפור ובהסכמת "חבר הלאומים") וכמובן בהווה, בהחלטת כ"ט בנובמבר של עצרת האומות המאוחדות. את הזכות הגיאופוליטית שיש ליהודים להקים מדינה מכוח הסכמה בינלאומית, מגבה המגילה בשלל דרכים, גלויות יותר ופחות: עמידה על התרומה של היישוב היהודי לניצחון על הנאצים; ההדגשה על היד המושטת לשלום לשכנים הערבים; רצון לתרום ל"קידמת המזרח התיכון כולו". כי כן: המגילה, במודגש ובמובהק, אינה נוקטת לא גישה של "עם לבדד ישכון" ולא – אם לקפוץ מהתנ"ך לאחרי-הפלמ"ח – את הגישה שלימים יבטא הראש והראשון לחותמיה במכתם: "או"ם שמוּם". המגילה דווקא חפצה מאד שהעולם "[י]קבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".

שלושת סוגי הזכויות הללו הן אלה המתכנסות במשפט המפורסם: " ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות". "היסטורית", אחת. "טבעית", שתיים. ו"על יסוד החלטת עצרת" האו"ם, שלוש.

וזהו לב העניין: יש במגילה מתח פורה בין האוניברסלי לפרטיקולרי; בין הפילוסופי להיסטורי; בין הבין-לאומי ללאומי; ובין מה שלימים נכנה "דמוקרטית" ל"יהודית". והמתח הפורה הזה מתגלה במגילה גם בדרכים סמויות, במעין "התקוממות" של חלק אחד משני האגפים כאשר מדברים יותר מדי על החלק האחר. הפתיחה, הדנה בזכות ההיסטורית של היהודים למדינה בארץ ישראל, פיסקה פרטיקולרית למהדרין, מדגישה שהעם יצר בארצו "נכסי תרבות לאומיים". אך מייד מוסיפה: "וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי". כלומר, אנחנו מיוחדים, בהחלט, אך הייחוד שלנו תרם לאנושות כולה, הוא אוניברסלי. ואילו בפסקה האוניברסלית המפורסמת והבאמת נעלה, המדברת על כך שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", היו כביכול כפויים מנסחי המגילה לשרבב את היסוד הפרטיקולרי: "[מדינת ישראל] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". הנה, גם עקרונות החירות, הצדק והשלום הם שלנו! ואכן כך הוא במידה רבה, כפי שטוענים חוקרי תולדות הרעיונות המייחסים לתנ"ך משקל בהיווצרותה של ההגות האירופאית הדמוקרטית.     

המסמך המכונן הזה הוא מסמך לאומי נאור, שמבקש לשמר על אופיינו הלאומי אך בלי להתכחש לערכים כלל אנושיים ולרצון להיות חלק לא מתבדל מהאנושות כולה.

              

מאת אריק גלסנר | פורסם גם במחאת 2023: מאמרים על "יהודית ודמוקרטית", שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

ביקורת על "קרדיט" של ליעד שֹהם ("כנרת, זמורה, דביר", 384 עמ').

אפריל 28, 2023 – 7:37 AM

פורסם לראשונה, לעיתים בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאחרונה אני חוזר וקורא במה שמבחינתי הוא סלע-קיום ואבן-שתייה ספרותיים: יצירת דוסטוייבסקי. ב"החטא ועונשו", אותו קראתי בהתפעלות מחודשת, שמתי לב הפעם למה שפחות החשבתי כקורא צעיר יותר, כאשר, אכן כמו אדם צעיר, התלהבתי בעיקר מהחלק ההגותי של הרומן: הגאוניות של קטעי הפעולה. בראש ובראשונה בתיאור רצח הזקנה המלווה בריבית. ועיקר הגאונות – הפשטות. ראשית, רסקולניקוב, כזכור, נגרר לרצח נוסף, לא מתוכנן, של קרובתה של הזקנה; כי, בגאונותו, לדוסטוייבסקי חשוב להדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. שנית, פיזור הנפש המצמרר שגורם לרסקולניקוב לרצוח את ליזוואטה, הקרובה, כשדלת הבית פתוחה לרווחה! שלישית, הרגע המותח עד הקצוות, כשרסקולניקוב מצוי מעבר אחד של הדלת ושני לוֹוים חשדנים דופקים עליה נמרצות מבחוץ. רביעית, חמיקתו של רסקולניקוב "על הקשקש": הסתתרותו בדירה ריקה משתפצת, כשמשלחת חיפוש שלמה עולה במהירות לחקור מה אירע לזקנה. איזה מתח! ובאלה אמצעים טבעיים ופשוטים ואמינים הוא נבנה!

המותחן החדש של ליעד שֹהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים; כלומר, הנאת הקריאה נשענת על העלמת עין מכל זה.

רב פקד ענת נחמיאס (שכיכבה גם ברומן המתח הקודם המוצלח שלו, "עד מפתח") חוזרת לחקור כאן מציאתה של אצבע כרותה ולאחר מכן גופה שהייתה מחוברת אליה. הגופה נקשרת בשמו של איתמר קלנר, עורך דין שחשף שמדענית ומנהלת כריזמטית ומצודדת של חברת ביוטק, המפתחת אמצעים פשוטים לגילוי מוקדם של סרטן השחלה, ד"ר קרן חורש שמה של המדענית, לא העניקה קרדיט ראוי לאחראים האמיתיים לתגלית המדעית שניצבת בבסיס המוצר שלה.

מלבד היכולת המקצוענית לשמור על קצביות ומתח, חלקים מהנים בספר הם אלה שבהם מפגין שֹהם בקיאות בעולם הביוטק, או כשהוא מתאר באמינות עבודת משטרה סיזיפית. ישבתי והתפעלתי, למשל, במיוחד, מהדרך בה ענת נחמיאס, שהפתולוג מבשר לה שהאדם שנרצח עבר ניתוח לתיקון אשך טמיר, מגלָה את זהותו של הנרצח באופן הבא: היא מקבלת בצו בית משפט ממשרד הבריאות את רשימת המנותחים בגיל הרלוונטי; היא מנפה את המתים; אח"כ היא מקבלת בצו נוסף מידע מחברות האשראי והתקשורת על מי שלא ביצע אף פעולה בעשרת הימים האחרונים (מאז מועד הרצח). וכך "נותרו לה שלושים ושניים שמות. שלושים ושניים גברים בין הגילאים שלושים ושתיים עד שלושים ושבע, שעברו ניתוח לתיקון אשך טמיר, שלא השתמשו בנייד שלהם ולא הפעילו כרטיס אשראי בעשרת הימים האחרונים". בעבודת ניפוי נוספת היא מגיעה לשמו של הנרצח. אמין זה יפה. שֹהם גם יודע מתי להעניק לנו מידע ומתי להסתיר אותו. כך, רק בשלב מאוחר ומותאם לכוונות המתח, אך מבלי ליצור תסכול ובלבול אצל הקורא, מתגלים לנו סדרי המאורעות המתוארים לאשורם. זאת כי ראשית הרומן כוללת מעבר-לסירוגין קצבי בין ענת נחמיאס וחקירת הרצח שלה לבין תיאור חקירתו של איתמר קלנר ברשות לניירות ערך, כאשר לא ברור מתי מתרחש כל חלק. מענגות כמו עיקולים חדים לנהגי מירוץ, אם כי מעט מסחררות מדי, הן התפניות החדות והמפתיעות בעלילה. למשל, האם בעלה של נחמיאס בוגד בה? והאם חוקר ניירות ערך מציע לה הזדמנות לפתוח ברומן מהצד משלה? בנושא הזה, חייה האישיים של החוקרת, אם כי שֹהם, ככלל, וכמו סופרי מתח רבים, לא מצטיין במקוריות (בדרך כלל כותבי מותחנים מיומנים קלישאיים להחריד במה שלא נוגע לעלילת המתח; ובעיקרון אין עם זה בעיה, לא קוראים אותם בגלל המורכבות הפסיכולוגית, הם לא דוסטוייבסקי), הרי שכאן יש תו מקורי בכל זאת. נחמיאס לא אוהבת את המחשבה שעליה להפוך לחוקרת של עצמה, לבלשית של נישואיה. היא מעוניינת להפריד בין עבודתה לבין כלי המחקר שיש ברשותה שמאפשרים לה לפצח את החידה האם בעלה מנהל רומן או לא. זה פיתול עלילה ותו אופי מעניינים.

אבל יש גודש ויציאה מטבעיות העלילה כאשר שֹהם מוסיף לה רכיב לא זניח: מסתבר שאיתמר, חושף השחיתויות, הפך את סיפור חשיפת השחיתות לסדרת טלוויזיה מצליחה, בסגנון True Crime. אמנם ההתפתחות הזו מוסיפה תפניות מתח דרמטיות לעלילה, אבל בעיקרו של דבר התוספת הזו מכבידה, מסרבלת, לא לגמרי אלגנטית או אמינה. היא בבחינת "כל המוסיף – גורע". בנוסף, יש כמה קווי עלילה לא סבירים: לא סביר, למשל, שמישהו שמעורב בפלגיאט מדעי ירצה להפליל את שותפיו לפלגיאט, כי הרי כך הוא מסתכן בחשיפתו שלו. בשלב מסוים ברור לקורא שהחיצים המפנים לכיוון הרוצח/ת יופרכו, כי ברור מדי לקורא שמדובר במה שמכונה בעגת ביקורת ספרי המתח "red herring", כלומר, הטעייה מכוונת. ואילו מניעיו ומעשיו של הרוצח/ת האמיתי/ת, כשהם מתגלים, לא לגמרי סבירים והם מופרזים באופן אופראי.

באסקפיזם של שֹהם – ואני בכלל לא מזלזל בתפקיד הבידורי, כלומר המבדר-המפזר-המסיח את הדעת, של חלק ניכר מיצירות התרבות; זהו צורך קיומי בסיסי – צריך לעיתים להסיח את הדעת מהפרזות המסיחות את הדעת מהסחת הדעת המהנה שהוא מציע.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים | תגובות (3)

בעקבות פטירתו של מאיר שלו ז"ל

אפריל 21, 2023 – 7:36 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מאיר שלו, כידוע, היה שייך לצד שמאל של המפה הפוליטית. בטוריו הרבים בעיתון זה וכן בראיונות שונים – ולהבדיל בפרוזה הבדיונית שלו: בכמה אמירות סאטיריות ביחס לאבות המייסדים הציונים – היה שלֵו אויב להלכי רוח לאומנים ולקנאות אתנוצנטרית.

עם זאת, בנושא אחד – באופן יוצא דופן למדי – הפגין שלו שוביניזם לאומי וקנאות לא-אוניברסלית. הוא הדגיש בגאווה שדובר העברית מצוי במצב ייחודי: הוא יכול לקרוא וליהנות מכתיבה עברית משובחת בת אלפי שנים. אהבת התנ"ך הגדולה של שלֵו גם לִחלחה את יצירותיו במי התהום של ספר הספרים.

ודוק: "ספר הספרים". כי, אין צריך לומר, אהבת התנ"ך של שלו לא הייתה דתית; אך היא גם לא הייתה בדיוק לאומית, באותו האופן שבו הכריז בן גוריון בפני ועדת פיל ב-1937 ש"התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה"; או לאומית כמו אצל המורה יעקב פּינֶס ב"רומן רוסי", הקורא לתלמידיו בני העמק את שירת דבורה, שעלילת הגבורה המתוארת בה התרחשה בעמק יזרעאל: "ומה קורה אצלנו בעמק כשיורד גשם? […] הגלגלים של המרכבות נתקעו בבוץ, ואנחנו [!] יצאנו מהיער והכינו בהם. ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ה"אנחנו" של המורה פינס אינו בדיוק ה"אנחנו" של שלֵו. נדמה לי שהערצת התנ"ך של שלֵו הייתה בראש ובראשונה ספרותית. השוביניזם הלאומי שלו היה גאווה ופטריוטיזם של קורא וסופר עברי; גאווה ביצירת המופת העברית הוותיקה. וגם קנאה! קנאת סופרים! כפי שהוא טען בראיון טלוויזיוני, לאחר שהציג את הפסוק היפה ביותר בתנ"ך בעיניו ("ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"), ואמר שהפסוק הזה גורם קנאה לכל סופר. במובן מסוים ובהפלגה קלה ניתן לומר שלפי שלֵו להיות יהודי-עברי פירושו בעיקרו של דבר להשתייך בגאווה למסורת שנתגלה בה כישרון ספרותי גדול כל כך, כזה שכבש את העולם, כלומר כזה שהפך לרב-המכר הגדול בכל הזמנים.

*

אבל גם אם בעיקרו של דבר הפטריוטיזם העברי של שלו הוא פטריוטיזם לשוני-אמנותי, וגאוותו בתנ"ך היא גאווה של קורא וסופר על רבי האמנים שכתבו לפניו יצירות מופת בשפת אמו, הרי שני מאפיינים של יצירתו כורכים את אהבת התנ"ך והעברית שלו בשני יסודות ציוניים מובהקים. ביצירתו יש שאיפה מובהקת ל"כיבוש האדמה" ול"כיבוש העבודה" – אך גם כאן מבחינה לשונית! יצירתו של שלו מפגינה את יכולתה של העברית לכבוש את הטבע הארץ ישראלי וכן יש בה תאווה גדולה לתאר בעברית צחה ושורשית תיאור מדוקדק את מלאכתם של בעלי מלאכה שונים. ב"יונה ונער", לדוגמה, מחליט הגיבור, יאיר, לקנות לו בית משלו בכפר. לשם שיפוץ הבית הוא שוכר את שירותיה של תרצה, אהובתו מילדות שהפכה להיות קבלנית, ובמקביל לתיאור הבנייה מתפתח רומן מחודש בינו לבינה. העברית של שלֵו מצליחה ללכוד בפירוט מרשים הן את עבודות בניית הבית והן את הנופים שסביבו. ואילו כשאותו מורה ותיק מ"רומן רוסי", פינס, צופה בציפורי הסתיו "היורדות מצרימה", כלומר מדרימות לאפריקה, הוא משתמש בפסוקים מירמיהו המְדברים על "סיס ועגור" היודעים מתי עיתם לנדוד. במילים אחרות: העברית, הרוויה בתנ"כיות, מתעצמת ביצירת שלֵו לגבוה ולהקיף הן את הטבע הארץ ישראלי והן את העמל הארץ ישראלי. וזוהי התעצמות ציונית בטיבה: "כיבוש העבודה" ו"כיבוש האדמה" – אך בידי השפה.

*

אותה סצנה עם ציפורי הסתיו ב"רומן רוסי" מאלפת בהקשר זה. לכפר החילוני שבעמק (המבוסס על נהלל) מגיע חזן לימים הנוראים. פינס המורה מחליף ציטטות תנ"כיות עם החזן וייסברג על בוא הסתיו וציטוטי החזן מתקבלים היטב. אך מעט אחר כך, אותו חזן עצמו מחווה דעתו לברוך, המספר, גם כן על הסתיו, אלא שהוא עושה זאת הפעם בארמית תלמודית: "שלהי דקיטא קשיא מקיטא" (סוף הקיץ קשה בחומו מהקיץ). תגובתו של ברוך לאמירה התלמודית חריפה ומפתיעה מאד, ואני מרשה לעצמי להניח שהשתרבבה אליה נימה מרתיעתו הלשונית-אידאולוגית של שלֵו עצמו מהיהדות התלמודית, שלא ביכרה את התנ"ך כאבות הציונות החילוניים: "התמלאתי גועל. המילה המכוערת 'קייטא', האות טית, שנחלצה מפיו של וייסברג ברעש דביק ומודגש, כמו אצבע גדולה. טינה התעוררה בי לאיש הזה, שבמעילו השחור הארוך נראה בעיני כאחד הדחלילים מחוסרי השורשים שבחלקות הירק". הארמית התלמודית הזכירה לברוך שוויסברג תלוש מהקרקע, כלומר לא ציוני.

על אף זאת, חשוב לומר ששלֵו טרח ושידך בהמשך הרומן את בת החזן וייסברג עם אורי, בן הכפר ההולל, כמו גם, שכפי שדווח, הוא ביקש שלווייתו תיערך במתכונת האורתודוקסית, וצוטט: "אני אוהב את הטקסט היהודי, הוא נכון ומדויק". ראו איך גם כאן פעלה רגישות לשונית אסתטית.

*

אנחנו מצויים בשעה היסטורית שבה מעמדה של תרבות-הכתב אינו מובן מאליו. בעידן כזה, המחשבה על התנ"ך, העיסוק בתנ"ך, האהבה לתנ"ך, הינם גם חזרה לשורשיה של תרבות-הכתב ולאחד מעמודי-התווך שלה. קשר אמיץ נוסף נמתח בזמננו בין הסופר העברי לסופרי התנ"ך: שניהם נאמנים לתרבות-הכתב. זו נקודה שמודגשת באקלים התרבותי ה"מקלוהני" שלנו, שבו המציאות שחזה מרשל מקלוהן בשנות הששים – על המעבר מתרבות-הכתב לתרבות אודיו-ויזואלית – הפכה לממשית הרבה יותר.

הרומן האחרון שכתב שלֵו, "אל תספר לאחיךָ", היה רומן מוצלח. ובין היתר הוא היה מוצלח כי הוא עסק בדיוק במתח הזה בין תרבות-הכתב לתרבות האוראלית ועשה זאת באופן מתוחכם ומורכב.

שלֵו מדגיש שאת הסיפור שאנו קוראים ברומן התיישב איתמר, הגיבור, לכתוב כמה שנים אחרי לילה ב-2010 בו סיפר לאחיו, בועז, את סיפורו של ליל אהבים קודם. כך נוצרים שלושה רבדים לסיפור: התרחשותו ב-1990 – סיפורו לבועז ב-2010 – כתיבתו שנים מספר אחר כך. שלו יוצר כך מקום להשוואה בין דרך סיפור במסורת האוראלית (איתמר המספר לבועז) לזו במסורת הכתובה (איתמר הכותב לנו, הקוראים).

שלֵו ממקד את תשומת הלב בשתי דרכי הסיפור השונות בכך שאיתמר מספר לנו שאימו התעקשה שהכינוי שדבק בו, "איתָה", ייכתב בטי"ת, "איטָה".

"'זה מצחיק', אמרתי לה פעם, כשכבר גדלתי, 'וזה גם לא משנה. הרי אף אחד לא כותב ולא קורא את השם הזה, רק אומרים ושומעים אותו' […] וכל כך תקיפה ונחרצת הייתה, עד שגם עכשיו, שנים אחרי מותה, כשאני מנסה לכתוב את הסיפור הזה, אני כותב איטה בטי"ת, כמו שדרשה".

והנה כאן, באופן מבריק ואירוני, כשלתומנו אנחנו סבורים שהקטע האחרון (העוסק בעצמו בהבדלים בין דיבור לכתיבה!) הוא "קולו" של איתמר הכותב, מסמיך לו שלֵו מיד התפרצות של בועז ("'לא אמרת לי שאתה כותב', אמר בועז"), המלמדת אותנו שמדובר עדיין בשיחה ביניהם.

שמו של הספר מרמז לנו שהסוגייה מה מסופר לאח באופן ישיר ומה מסופר לנו, הקוראים האנונימיים בספר, היא סוגייה מרכזית בו. ואכן כך הוא: איתמר נמנע מלספר לבועז דבר מה חשוב מאד הנוגע להוריהם; אך איתנו, קוראיו, הוא ממתיק סוד. אנחנו למדים כך לדעת שיש יתרון לתרבות-הכתב "הצוננת", שכוללת מסירה לא בלתי אמצעית. תרבות-הכתב מאפשרת חופש גדול יותר מאשר במסורת האוראלית. דווקא הריחוק בין הסופר לקוראיו, הכתיבה על ואל הדף הריק, הכתיבה לאף-אחד ולכל-אחד, מאפשרת גילוי לב גדול שממנו נהנים קוראי הספרות.

*** ריכזתי כאן קישורים למאמרי הביקורת שכתבתי על שלו – המקיף שבהם היה על הרומן האחרון.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים | תגובות (1)

ביקורת שלי על "עיר בלי יהודים" של הוּגוֹ בֶּטָאוּאֶר (הוצאת "אפרסמון", 154 עמ', מגרמנית: חנן אלשטיין).

אפריל 7, 2023 – 8:33 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"עיר בלי יהודים" הוא רומן חלש ספרותית אבל מעניין מבחינה היסטורית שראה אור באוסטריה ב-1922 והיה שם רב מכר גדול (בשנה הראשונה נמכרו רבע מיליון עותקים). כתב אותו עיתונאי, סופר והרפתקן, בן למהגר יהודי ממזרח אירופה, בשם הוגו בֶּטָאוּאֶר. מדובר ביצירה פילושמית חביבה ומעט קלושה שעלילתה מספרת על החלטה אנטישמית שהתקבלה בפרלמנט האוסטרי בדבר גירוש כל היהודים מאוסטריה. הגירוש יוצא אל הפועל ואוסטריה מתחילה בשקיעתה. השקיעה היא בעיקר כלכלית, בגלל מיומנותם העסקית של היהודים, קשריהם הבינלאומיים ואף בזבזנותם שמשמנת את גלגלי הכלכלה, אך גם תרבותית. וינה הופכת למעין כפר ענק ומשמים. לבסוף, לא יכולים רוב האוסטרים לשאת את השקיעה שנגזרה על ארצם, נוצרת קואליציה פוליטית מספקת לביטול הגזירה והיהודים שבים. קו עלילה מרכזי, אישי יותר, מספר סיפור אהבה שטחי בין יהודי פיקח ואוסטרית מצודדת וכיצד סייע היהודי המגורש לביטולה של הגזרה.

העניין ההיסטורי הראשון שמעורר הספר נוגע לכך שהוא בו זמנית מדגים את כוחו וחולשתו של הדימיון הספרותי. בטאואר הבין משהו נכון. העתיד צופן מפנה רדיקלי לרעה ליהודים האוסטרים (לא ליהודים הגרמנים, אגב; בספר מהגרים חלק ניכר מהיהודים לגרמניה). הספר מדגים את כוחה של הספרות לשרטט תרחישים עתידניים שנראים אולי מופרכים אבל שנזרקה בהם נבואה. מאידך גיסא, אפילו הדימיון הספרותי המפותח של בטאואר לא העלה על דעתו כל מה שצפון ליהודי אוסטריה בעתיד הקרוב.

מעניין גם שבטאואר לא מתכחש להאשמה האנטישמית בדבר הקשר ההדוק בין היהודים והכסף. העמדה הזו (שכאדם שאינו עילוי פיננסי תמיד איימה לחתור נמרצות תחת זהותי היהודית) הרי מניעה את גלגלי העלילה המרכזיים. אצל בטאואר, קצת בדומה ל"מרד הנפילים" של איין ראנד, היהודים הם השמרים שבעוגת הכלכלה האוסטרית. מעניינת בהקשר הזה הטינה הגלויה של האנטישמים ברומן של בטאואר. הקנצלר האוסטרי, מנהיג מפלגת הנוצרים-סוציאלים, יוזם הגירוש (מפלגתו חברה למפלגה פרוטו-נאצית שנקראת "גרמניה הגדולה", גם היא מפלגה היסטורית, שזכו יחדיו ברוב גדול; ואילו חזרתם של היהודים התאפשרה בעקבות ברית בין הסוציאליסטים לבורגנים הליברלים), מודה בעליונותם המנטאלית של היהודים, ודווקא משום כך, משום שימור עצמי בגין נחיתות הלא יהודים מול היהודים, מצדד ברדיפתם. מנאומו בפרלמנט: "האם הנמר איננו חיה נהדרת, חיה מלאת עוצמה, אומץ ואינטליגנציה? ואף על פי כן, האם לא צדים אותו ורודפים אותו, מכיוון שהמאבק לשימור עצמי תובע זאת?". מעניין גם שהקנצלר מסתמך על תמיכת העולם הנוצרי באוסטריה המטוהרת מיהודיה. כלומר האנטישמיות שלו נשענת בחלקה על בסיס דתי (בניגוד לנאציזם הגזעני והאנטי דתי).

החשיבות ההיסטורית של הסיפור נוגעת גם לימינו אנו. כי בטאואר מתעכב לא מעט על הפרוצדורה החוקית והחוקתית שאפשרה את הגירוש והוא מדגים כיצד דמוקרטיה צעירה (ועוד כזו שיש בה חוקה), אך דמוקרטיה שאינה מנוסה בהתגוננות ממגמות אנטי דמוקרטיות וללא הגנה שלמה ומספקת על מיעוטיה, מידרדרת לגירוש "חוקי" כזה. על הדרך אנחנו נתקלים בביטויים מוכרים מימינו אלה: "החוק אומץ פה אחד, ועוד באותו היום הוא גם עבר דרך הוועדה המוסמכת בהליך מזורז ואושר בקריאה שנייה ושלישית". שנאת היהודים באוסטריה היא גם סנטימנט פופוליסטי מובהק של שנאת אליטות: "מי מחזיק בידיו את העיתונות, וכפועל יוצא מכך גם את דעת הקהל? היהודי! […] מי עומד בראש כמעט כל התעשיות? היהודי! מי הבעלים של התיאטראות שלנו? היהודי! מי כותב את המחזות שמוצגים על הבמה? היהודי!". איני רוצה לחטוא בפשטנות ולהעתיק סיטואציה היסטורית אחת מזמנה ומקומה לימינו. אבל בכל זאת יש כאן תזכורת לחבריי בימין על הסכנות שבפופוליזם.

רומאו היהודי ויוליה האוסטרית שעומדים בלב סיפור האהבה כאן מציגים אהבה רומנטית ונקייה למופת. אבל האנטישמיות הגרמנית בת התקופה נטתה להציג את היהודי כדמות בעלת תיאבון מיני מאיים, דמות סוטה ו"מטונפת". הנקודה הזו, באופן מעניין, אינה קיימת בספר, אבל הייתה נוכחת ועוד איך בגורלו של המחבר (את הפרטים קראתי באחרית הדבר של המתרגם המוצלח, חנן אלשטיין). בטאואר הקים ב-1924 מגזין נועז ואף פרובוקטיבי בשם "הוא והיא: שבועון לתרבות החיים הטובים ולארוטיקה". המגזין הליברלי הזה ביקש להקנות חינוך מיני לציבור הרחב, צידד בזכויות נשים, דרש לבטל את האיסור הפלילי על יחסים בין בני אותו מין ועוד. הימין השמרני והלאומני כאחד זעם על ה"חזיר היהודי", ה"פורנוגרף המקצועי", ה"נפש התלמודית המצורעת". הוצאת המגזין נעצרה לבסוף  על ידי הרשויות ובטאואר ספג איומים על חייו. לאחר שבית המשפט פסק שהמגזין יכול לחזור לפעילות, הוא הפך לשבועון הנפוץ ביותר באוסטריה. ההסתה נגד בטאואר גברה והלכה ולבסוף, ב-1925, רצח אותו טכנאי שיניים מובטל בן 21. העיתונות השמרנית, מספר אלשטיין, אמנם נטתה להוקיע את הרצח, אבל גרסה שבטאואר הוא הוא האשם העיקרי. הרוצח, ששוחרר לבסוף מחמת טענה לאי שפיות, התברר לבסוף, היה חבר במפלגה הנאצית. הסיפור על גורלו של הסופר מזעזע, נוקב ורלוונטי אולי יותר מהספר עצמו.        

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "הבשורה על פי הצלופח", של פטריק סוונסון ("מודן", משוודית: דנה כספי, 235 עמ').

מרץ 31, 2023 – 8:28 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"עוּל ימים", הרומן של דוסטוייבסקי מ-1875, מבקר הגיבור המתבגר צדיק רוסי עממי ומוּאר על כך שהוא מדבר כל הזמן על "מסתורין". מה זה בכלל, "מסתורין"?!, מתריס הצעיר, את מה שאיננו יודעים עדיין, יבוא המדע וינהיר בקרוב! ואכן, תחושת המסתורין היא חלק בלתי נפרד מהרגש דתי. אבל הצורך לחוש במסתורין, בפליאה, הוא גם צורך אנושי בסיסי. תמונת העולם המדעי המתבהרת והולכת מעניקה לנו הרבה כל כך, אך גם נוטלת מאיתנו משהו. ברגע שאנחנו מבינים אֶל נכון, אנחנו מתפעמים פחות. זוהי התובנה המיוחסת לסוציולוג הקלאסי מקס ובר על "הסרת הקסם מהעולם" בעקבות תמונת העולם המדעית.

"הבשורה על פי הצלופח", שראה אור בשוודיה ב-2019, עוסק בדיוק בסוגייה הזו. והוא משתמש לשם כך באחת מחידות הטבע שנותרה במסתוריותה במשך אלפי שנים והתפענחה, אך עדיין לא בשלמות, רק לפני כמאה שנה. מדובר בחידת הצלופח. הצלופחים האירופאיים והאמריקאיים, שחיים גם עשרות שנים, מהגרים בצעירותם מהמים המלוחים של האטלנטי לנהרות ולאגמים המתוקים של אמריקה ואירופה. אבל אז, בבגרותם, באופן אכן מסתורי, הם נוהרים יום לא עבות אחד בחזרה אל האוקיינוס, שוחים במעמקי הים אלפי קילומטרים אל מקום שלא היה ברור היכן הוא עד תחילת המאה ה-20. או אז התגלה שמדובר בים סרגסו שבצפון האטלנטי. שם הם מזדווגים, מולידים צאצאים ומתים. כלומר, כך אנחנו מסיקים, כי עדיין איש לא ראה בעיניו צלופח בוגר בים סרגסו! המחבר, פטריק סוונסון, מקדיש כמה פרקים למסתורין שהילך הצלופח על חוקריו, החל מאריסטו שסבר שהוא נולד בבריאה ספונטנית ולא כלה בפרויד שלפני שפנה לחקר הנפש ניתח צלופחים בטרייאסטה כדי לגלות את צפונותיהם – לשווא. סוונסון מתגלה בפרקים האלה ככותב מיומן של מדע פופולרי, אם כי התחושה היא שהוא משמש כאנתולוג מוצלח יותר מאשר כסופר מקורי (בכל אחד מהפרקים הללו יש רשימת מקורות שעליהם הוא הסתמך; חלקם סיפרו כבר את סיפור הצלופח בעצמם).  בכך ממקם את עצמו סוונסון באחת הסוגיות החשובות של דורנו: הסוגייה הדתית. "אם כן, יותר מאלפיים שנה אחרי אריסטו הצלופח עודנו בגדר חידה מדעית, וככזה הוא גם היה למין סמל לְמה שלפעמים מכוּנה העולם המטאפיזי". ובמקום אחר: "גם אבא לא היה איש מאמין. הוא למד בבית ספר עממי ולמד על שושלת המלוכה השוודית ועל ספרי הבשורה הנוצריים, אבל התקשה לקבל סמכות. הוא לא האמין בגמדים וגם לא באלוהים. רק בנוגע לצלופח התעוררו בנו ספקות […] 'הם מוזרים, הצלופחים', אמר אבא. ותמיד הבחנתי בשמץ של אושר בקולו כשאמר את זה. כאילו הוא זקוק למסתורין". ניסיון להשבת המסתורין לעולם הוא אחד ממעלותיו של היוצר הסקנדינבי הבולט של המאה ה-21, הנורווגי קנאוסגורד. ונדמה לי שהעיסוק בנושא הדומה אינו ההשפעה היחידה של האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד על סוונסון. עם זאת, צריך לשים לב שהמסתורין של הצלופח הוא מסתורין "חלש", כלומר מסתורין על תנאי, עד שהמדע יגלה את אותם סודות שנותרו באשר לצלופח, כמו שהתריס ארקדי עוּל הימים של דוסטוייבסקי. אבל מסתורין יכול להיות לא רק עניין טכני, של אי ידיעה זמנית. כפי שטוען קנאוסגורד עצמו. כפי שסבור, מן הסתם, דוסטוייבסקי עצמו, כאחד מגדולי הסופרים הדתיים בכל הזמנים.

סוונסון ממקם את עצמו לא רק בלב נושא חם אחד, אלא בליבם של שלושה. ועובדה זו בוודאי, בצד הכתיבה הרהוטה והנבונה, תרמה להצלחה הביקורתית שבה התקבל הספר (גם בעולם דובר האנגלית). בצד סוגיית המסתורין והדת, ממוקם "הבשורה על פי הצלופח" בלב שאלת הכתיבה התיעודית והאוטוביוגרפית בסיפורת זמננו. הספר מכיל, כאמור, קטעים עיוניים בהיסטוריה של המדע, אך גם קטעים אוטוביוגרפיים על יחסיהם של המחבר ואביו (וכאן אולי ההשפעה השנייה של קנאוסגורד, כמו בעצם הכתיבה האוטוביוגרפית) סביב ניסיונות לציד צלופחים ליד ביתם בשוודיה. אביו של סוונסון היה בן מעמד הפועלים שחווה על בשרו את הזינוק שלא ייאמן ברמת החיים של בני המעמד הזה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. סבתו של סוונסון, אמו של האב, עוד חיה עם משפחתה חיים של כמעט צמיתים. "רעב המציאות", כפי שכינה לפני כעשור את המפנה הדוקומנטרי בתרבות המבקר האמריקאי, דיוויד שילדס, מתבטא כך כאן באופן כפול: הן בחלקים המדעיים העוסקים בצלופח והן בחלקים האוטוביוגרפיים. אגב, כשמעמידים זה בצד זה את הפרקים על הצלופח עם פרקי הסיפורת האוטוביוגרפיים על המחבר ואביו, עולה בקורא המחשבה שאולי סיפורת גם היא סוג של מדע, אך בניגוד למדעי הטבע התרים אחר חוקים כלליים, סיפורת היא המדע של המקרה הפרטי.

הנושא החם השלישי שסוונסון מתמקם בו הוא, כמובן, הנושא האקולוגי. הצלופחים מצויים בסכנת הכחדה ורבות הסיבות לכך, אך כולן הן מעשי ידי האדם. בנוסף, עוסק סוונסון בחוכמה ביחס בין תרבות לטבע, כלומר שוב ביחס בין האדם לטבע, בכך שהוא מקדיש חלקים מהספר למקומו של הצלופח בתרבות האנושית (כולל תרבות הציד).    

לא מדובר ביהלום ספרותי, אך כן בספר מהנה, מרגש, ובעיקר: מלמד ועדכני מאד.  

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | לכתוב תגובה

ביקורת שלי על "לביקורת הכלכלה המדינית – מבוא והקדמה", של קרל מרקס, בהוצאת "מאגנס" (מגרמנית: טל מאיר גלעדי, 92 עמ').

מרץ 24, 2023 – 7:21 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

המחשבה שמשום שהקומוניזם נחל תבוסה כלכלית ופוליטית בשלהי המאה העשרים, הגותו של קארל מרקס "הופרכה" – שגויה. מרקס הוא קלאסיקן לפחות בשני שדות ידע, הסוציולוגי והכלכלי. ובצד שגיאות גדולות, היו לו הישגים גדולים בתחומים האלה, הוא הציב בהם אבני דרך בלתי עקיפות. מתוך ההיכרות המסוימת שיש לי עם הגותו, נראו לי תמיד כמה משפטים מ"המניפסט הקומוניסטי" כאחד משיאיהּ. ולא משום שהם מצדדים בקומוניזם, אלא בגלל שהם מנתחים מבריקים של הקפיטליזם. למעשה, אלה משפטים שיכולים לחתום עליהם בשתי ידיים מבקרים שמרנים, כלומר מבקריה של כלכלת השוק התזזיתית מצד ימין (והיו פעם הרבה כאלה!). החילון, הציניות והמהפכנות של הקפיטליזם, הוצגו באופן הבהיר ביותר במשפטים המפורסמים הבאים: "אין קיום לבורגנות בלא שתהיה מהפכת בלי-הרף את מכשירי-הייצור, כלומר את יחסי-הייצור, כלומר את מכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה קפדנית על אופן הייצור הישן היתה  תנאי-הקיום הראשון לכל המעמדות התעשייתיים הקודמים. ההפיכה המתמדת של הייצור; ההתערערות הבלתי פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי-הוודאות המתמדת, התנועה המתמדת, מבדילות את תקופת הבורגנות מכל התקופות הקודמות. כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על שלל המושגים וההשקפות אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין".   

לפיכך, כששמעתי שראה אור תרגום ראשון לעברית לטקסט מפורסם של מרקס, "מבוא לביקורת הכלכלה המדינית", טקסט שנגנז ב-1857 ונתגלה מחדש ב-1902, מיהרתי לקוראו. זהו טקסט קצר, דחוס, וייאמר מייד: טיוטתי ומעט איזוטרי. כלומר טקסט שאינו חיוני לקורא המשכיל הכללי. חלקים נרחבים מממנו מכילים דקויות פילוסופיות הגלייניות (כתגובה למורשת הפילוסוף הֵגֶל, שהשפיעה על מרקס) אשר או שהתקשיתי להבינן או, שכשהבנתי אותן, התקשיתי לראות את חשיבותן הכללית. יש כאן, למשל, עיסוק נמרץ בשאלת היחסים בין הייצור, החלוקה, החליפין והצריכה בחברה הקפיטליסטית; אבל זה עיסוק נמרץ פילוסופי באופיו, לא כלכלי, ששואל שאלות כגון מה היחס הלוגי בין הרכיבים ומהו הרכיב המכריע ביניהם. אכן, ברור לי מדוע למומחה לתיאוריה המרקסיסטית, כמו המתרגם והמעיר המצוין, טל מאיר גלעדי, הטקסט הזה חשוב. כפי שהוא מציין בפתח הדבר שלו, "המבוא" הוא חולייה חיונית בהבנת המהלך שעשה מרקס מהפילוסופיה לעבר הכלכלה, ההיסטוריה והסוציולוגיה.

ובכל זאת, המבוא כן טוען בישירות, אם כי בקיצור נמרץ, שתי טענות מרקסיסטיות חשובות וידועות, עמוקות ומתסיסות מחשבה (גם אם לא מסכימים עימן, ועם הראשונה איני מסכים כלל). הטענה הראשונה היא שהתפיסה שאנו יצורים אינדיבידואלים, שמבחינה עקרונית ומטפיזית קודמים לחברה בה אנו חיים, היא אשליה. החברה הבורגנית העכשווית מייצרת אותנו כאינדיבידואלים (או אינדיבידואלים כביכול), אך אין זו המהות האנושית העל-זמנית. "ככל שחוזרים אל מעמקי ההיסטוריה, כך רואים שהאינדיבידואל, ולפיכך גם האינדיבידואל המייצר, אינו עצמאי אלא שייך לשלם גדול ממנו. קודם כל בדרך הטבע, דהיינו כחלק ממשפחה ומהמשפחה שהורחבה לכדי שבט, ולאחר מכן כחלק מהחברה על צורותיה השונות". קשה להפריז בערכה של התובנה הרדיקלית הזו (שהאקזיסטנציאליזם והנרקיסיזם כאחד הם אויביה), שמותחת את ההגדרה האריסטוטלית על האדם כיצור חברתי: "האדם הוא במלוא מובן המילה זואון פוליטיקון,  כלומר לא רק בעל חיים חברתי, אלא בעל חיים שיכול להתבודד אך ורק בתוך החברה". התובנה האדירה השנייה קשורה לראשונה: חלק גדול ממושגינו ומהמובן מאליו בשבילנו הינו פִּרְיה של סיטואציה היסטורית מסוימת ואינו בעל תוקף תמידי ואוניברסלי. הקפיטליזם של התחרות החופשית שכנע אותנו שאנחנו אינדיבידואלים שמתחרים זה בזה ושזה טבע האדם. אבל בתקופות היסטוריות אחרות, טוען מרקס, חווינו את עצמנו כחלק מקולקטיב. יש כאן עידוד של ראייה ספקנית של כל מיני מובנים מאליהם ושל תפיסתם באורח היסטורי.

"המבוא" כולל תובנה עקרונית חשובה נוספת. מרקס מנסה לאפיין את הייחוד של הקפיטליזם כעידן היסטורי וכשיטה כלכלית ועומד על כך ש"בחברה הבורגנית ההון הוא העוצמה הכלכלית המושלת בכל. הוא מוכרח להיות נקודת הפתיחה וגם נקודת הסיום". אבל ללא פתח הדבר מאיר העיניים של גלעדי, אני מודה שהייתי מחמיץ את חשיבות המשפטים התמציתיים מאד האלה. גלעדי מסביר: "ואולם, מה הכוונה באמירה שההון הוא הגורם המכריע? לדברי מרקס, ההון הוא כסף המושקע למטרות רווח. לפיכך, טבוע בו הכרח לצמוח תמיד […] כאשר מרקס טוען כי ההון הוא הגורם המכריע פירושו של דבר הוא שמצב העניינים שבו מטרת הפעילות הכלכלית היא הפקת רווחים (ולא, למשל, סיפוק צרכים) משפיע על המבנה ועל האופי של החברה בכללותה". 

גלעדי תרגם גם טקסט קצר נוסף של מרקס, "הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית" (טקסט מפורסם שתורגם בעבר). שם מופיעה בנוסח הבהיר ביותר תובנה מרקסיסטית נוספת מתסיסת מחשבה, שנויה במחלוקת אך שקשה לעוקפה, לפיה ההוויה, כלומר הכלכלה, יוצרת את התודעה. בתרגום גלעדי: "אופן הייצור של החיים החומריים מתנה את תהליך החיים החברתי, הפוליטי והרוחני. לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא הקובעת את תודעתם".

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , | לכתוב תגובה

ביקורת שלי על "רעש גדול" של רועי חן ("כתר", 236 עמ').

מרץ 17, 2023 – 8:40 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

השליש הראשון של "רעש גדול" עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש בביתו, כך נרמז, את החבר שלה, יונתן. מייד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור בו הם חלים. למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פֶּגֶר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה,  יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.

בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה – קיבלה לכאורה, כפי שאטען – אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימהּ של גבריאלה, נועה, תל אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ארבעים שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל אביב (!), אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללת גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם "to me", ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן ה – metoo.

אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל אביבים ותל אביביוּת, לוֹקוּס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל אביבית בת שישים ושש שנושאת על גבה את צלקת אי קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירת החידתית של ג'ויס, "פיניגנז וייק". החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל, עם זאת, כאמור, רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: "'תגידי', תולה ציפורה מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'. 'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה […] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.

אם "ביוטופ" שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של קסטל-בלום, הציג תל אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל אביבי". הרי ש"רעש גדול" מציג אף הוא תל אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאד לירושלמיוּת. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תל אביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים ועוד, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל אביבית".

זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה.   

 

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | תגובות (1)

ביקורת שלי על "וידויים של מבקר ספרות" של ג'ורג' אורוול (הוצאת "נהר"; 78 עמ'; מאנגלית: סמדר גונן).

מרץ 10, 2023 – 8:43 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שם הקובץ מחייב. אתוודה, לפיכך, שאנו, מבקרי הספרות, להוטים אחר ספרים מסוגו, הכתובים בז'אנר נחשק בחוגי המקצוע: הקצר.

חמש מסות קצרות קובצו כאן. אורוול היה מסאי דגול ורבים סבורים שהוא גדול כמסאי מאשר כסופר. כאן אין מפסגותיו המסאיות, אבל כמה מהחמש מעניינות וכמה מאד מפורסמות. "זיכרונות מחנות ספרים" מ-1936 היא מסה משובבת נפש הכתובה באורח אופייני לאורוול: תיאור החיים, וחיי העבודה בפרט, כהווייתם, לעיתים מתוך התנסות אישית. "פעם עבדתי בחנות ספרים יד שנייה – בקלות אפשר לתארה, אם אינך עובד באחת כזו, כסוג של גן עדן שבו ג'נטלמן קשיש מקסים מפשפש לנצח בין דפי ספר בעלי כריכות עור עגל". אורוול משעשע בתארו את הטיפוסים התמהוניים הפוקדים את חנויות הספרים ויש לו כמה אבחנות מעניינות על צריכת הספרים באנגליה (חנות הספרים כללה גם ספריית השאלה), אבחנות שלא נס ליחן: "ועוד משהו – המו"לים שוקדים על זה [התרגום כאן מטעה. וראו להלן. הביטוי במקור הוא "get into a stew about it", כלומר, הסתבר לי, "חרדים על כך" או "מודאגים מכך" או משהו בסגנון] מדי שנה או שנתיים – חוסר הפופולריות של סיפורים קצרים. […] אם תשאל אותם [את פוקדי הספרייה] לסיבה, לעיתים הם יסבירו שמייגע מדי להתרגל לסט חדש של דמויות בכל סיפור". אך אורוול סבור שהסיבה האמיתית היא ש"מרבית הסיפורים הקצרים המודרניים, אנגליים או אמריקניים, לגמרי חסרי חיים וערך לעומת רוב הרומנים". המסה השנייה, "ספרים טובים-גרועים" מ-1945, מכילה הבחנה רבת ערך בדבר שני סוגים של ספרים שאינם מצטיינים באיכות ספרותית גבוהה אבל נקראים בעניין. הסוג הראשון הוא ספרי בידור מוצלחים, כמו סיפורי שרלוק הולמס, שמאפילים על ספרים חשובים לכאורה אך משעממים. הסוג השני מעניין יותר. אלה סופרים שאינם בדרנים בטיבם, אבל יש בהם משהו גס, חסר חוש מידה, לא אנין. אלה ספרים ש"משיגים מידה מסוימת של כנות משום שאינם מרוסנים על ידי טעם טוב". הדוגמה הבולטת שנותן אורוול לסוג ספרים זה הוא "אוהל הדוד תום". אורוול מכליל מכך הכללה מעוררת מחשבה: "מכאן נובע שעידון אינטלקטואלי עלול להיות חיסרון למספרי סיפורים". השנינה של מרטין איימיס, שנשאל פעם מה צריך לדעתו על מנת להיות סופר וענה ש"כדאי לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס", מקורה, לדעתי, במסה המעניינת הזו. "אני משער שעל פי כל קריטריון אפשרי יימצא שקרלייל אינטליגנטי יותר מטרולופ. על אף זאת, את טרולופ ימשיכו לקרוא ואת קרלייל לא: עם כל חוכמתו הוא חסר את השנינות לכתוב באנגלית פשוטה וישירה". המסה השלישית, "ספרים לעומת סיגריות" (1946), משעשעת וטרחנית. אורוול, לעיתים, נוטה להדגיש את האנטי-רומנטיות המפוכחת שלו, איזו גבריות המחוספסת, "תכל'סית". ראוותנות זו קיימת פה כשאורוול מפשיל שרוולים על מנת להוכיח שבניגוד לאמירה נדושה, צריכת ספרים היא פעילות פנאי זולה מְצריכת סיגריות. המסה (מ-1945) שנתנה לקובץ את שמו המבטיח דלילה ומאכזבת. אורוול כותב על מבקרי ספרים מקצועיים שנאלצים הרבה פעמים לכתוב על ספרים שאין להם יחס אישי אליהם. הוא גם מלין על דלות אוצר המילים הביקורתי שלפיו "המלך ליר" "טוב" כמו מותחן עכשווי. על אף שאורוול הוא מבקר ספרות דגול (ראו מסת הביקורת המופתית "בבטן הלווייתן", בקובץ מסותיו המתורגם ומוער למופת, "מתחת לאף שלך"), המסה הזו מבטאת עמדה של מישהו שלא אוהב את התחום ואולי אף לא מבין אותו עד תום. תפקידם של המבקרים אינו מתמצה באמירה שהספר הוא "טוב" או "רע", אלא גם בפרישה של מחשבות מעניינות שנובעות מהספרים שקראו ונוגעות להם. והרבה פעמים הסיבה שספר לא דיבר אלינו  יכולה להיות מעניינת ביותר.

יש שגיאות תרגום גם בארבע המסות הראשונות. אבל ב"סופרים ולויתן" (1948), המסה האחרונה, הן פוגמות אנוּשוֹת בקריאה. "אולם כאן איני מודאג משום תנועה מאורגנת ומודעת כמו הקומוניזם, אלא רק מהשפעתה על אנשים עם רצון טוב, על הוגים פוליטיים ועל הצורך לאמץ עמדות פוליטיות" (עמ' 48). צריך לתרגם בקירוב: "אלא רק מהשפעתם של הגות פוליטית והצורך לאמץ עמדות פוליטית על אנשים עם רצון טוב" ("but merely with the effect, on people of goodwill, of political thinking and the need to take sides politically."). "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה נמצא בידי ולכן עליי לגלות את סגולותיו'" (עמ' 49). צריך לתרגם: "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה בעד הצד שלי ולכן וכו'" ("This book is on my side"). "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, אין לנו את היתרון של חיים בקרב אידאולוגיות פוליטיות מובחנות" (עמ' 50). צריך לתרגם: "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, יש לנו את החיסרון של וכו'" ("we have the disadvantage of living among clear-cut political ideologies") . "ספק רב אם האורתודוקסיה של ה'שמאל' של היום עדיפה מהאורתודוקסיה האדוקה הקונסרבטיבית הסנובית". צריך לתרגם: "אין הרבה ספק שהאורתודוקסיה של ה'שמאל' היום עדיפה וכו'" ("Nor is there much doubt that the present-day ""left" orthodoxy is better than").

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים | לכתוב תגובה

על "מהתלה אינסופית", של דייויד פוסטר וואלאס, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: מיכל ספיר, 1059 עמודים).

מרץ 3, 2023 – 8:52 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"

עשרות רבות של שעות, אולי יותר, שנפרשו על פני כמה שבועות, ביליתי בקריאת "מהתלה אינסופית". בקריאה שדמתה בזיכרוני לקריאה אי אז ב"ימי ציקלג" וב"יוליסס". כלומר, תקופת חיים שאתה שקוע במשכהּ בספר, תקופה שנִצְבַּעַת, במובן מסוים, בצבע הספר בו אתה קורא. ואף יותר מכך: תקופה בה אתה עובר להתגורר בתוך ספר. תהיינה אשר תהיינה – ותהיינה – ההסתייגויות שיש לי מ"מהתלה אינסופית": גרתי ברומן תקופה. זהו בהחלט ספר לגור בו.

על מה הספר? הנה ההסתייגות הראשונה. וואלאס שייך לאסכולה הספרותית המודרנית (או המודרניסטית) שמוצאת סגולה אסתטית בבלבול הקורא, בזריקת הקורא למים הקרים ללא הכנות מוקדמות. תנועות קריאה נמרצות רבות דרושות, אולי במשך מאתיים עמודים, על מנת להתחמם ולהתחיל לשחות ברווחה יחסית. לאט לאט (ושוב לאט) מתבהרת התמונה, ובמלואה המלא היא נפרשת רק לקראת סוף הרומן, בן האלף. אין הצדקה אמיתית לבלבול-הקורא הזה, לטעמי, והשורות הבאות הן, לפיכך, מעין שירות לקורא עתידי בהסברת התמונה השלמה. הרומן מתרחש בעתיד הקרוב ביחס לזמן פרסומו (1996), כלומר בתחילת המאה ה-21. הוא מתרחש במציאות דיסטופית באופן מתון, גרוטסקית יותר מאשר מפחידה (הכוללת, למשל, ניתוח עתידני-לזמנו מבריק על חסרונן של שיחות וידיאו לעומת שיחת הטלפון הישנה והטובה). במציאות זו ארה"ב פחות או יותר כפתה על מקסיקו וקנדה איחוד (אונ"ן שמו, כשמשמעות הלוואי התנ"כית מצויה גם במקור האנגלי: Organization of North American Nations=ONAN). אסון אקולוגי, הכרוך בפינוי פסולת (נושא שהעסיק את הספרות האמריקאית באובססיביות במפנה המילניום, ובדיעבד נדמה שבצדק, נושא המופיע גם ב"תת-עולם", האפוס המקביל של דון דלילו, שראה אור שנה אחרי "מהתלה אינסופית"; שני הספרים, אגב, מופיעים כדוגמאות שליליות ל"ריאליזם היסטרי", מאמר הביקורת המפורסם של המבקר ג'יימס ווד מ-2000), יצר זיהום אימתני בצפון מזרח ארה"ב שנמסרה בכפייה ביוזמת ארה"ב לידי ממשלת קנדה. הדיסטופיה מתבטאת גם בכך שמניין השנים אינו נוצרי עוד, אלא מוענק לנותנות חסות שונות. כך שבמקום 2002, 2003, נגיד, נקראות השנים "שנת דיפּנד הלבשה תחתונה למבוגרים", "שנת סבון דאב במארז ניסיון" וכדומה.

אבל זהו רק הרקע. לרומן שלושה מוקדים. מוקד פועם ראשון נעוץ בסוגיית ההתמכרות, השִפלוּת שמגיעים אליה בגינהּ, ההֶרואיות שבניסיונות להיגמל ממנה. המוקד הזה משוכן פיזית במעון לשיקום מהתמכרות לסמים ואלכוהול בסביבת בוסטון שנקרא "בית אנט". חלקים רבים במוקד הזה עוסקים באדם ושמו דון גייטלי, מכור לסמים ועבריין לשעבר שמנסה באופן מעורר הערכה להיגמל ולחזור למוטב. מוקד שני ממוקם פיזית באקדמית טניס לילדים ולנערים בשם אנפילד, אף היא בסביבת בוסטון, סמוך למעון הנגמלים. באקדמיה הזו, פנימייה בעצם, מקובצים כישרונות טניס מכל העולם לאימונים פיזיים אך גם מנטליים שמיועדים להפיכתם לכוכבי טניס מהשורה הראשונה. מבחינה מושגית נסוב החלק הזה על שאפתנות ותחרותיות שיצאו מכלל שליטה, אך גם על היופי שבהתמסרות למשחק, על ההיטמעות ושכחת "האני" שיש בריקוד הספורטיבי. את האקדמיה מנהלת משפחת אינקנדנזה. כלומר, אבי המשפחה, ג'יימס אינקנדנזה, שהנו גם קולנוען אוונגרדי, ומשלב מוקדם אנחנו למדים שהוא התאבד באופן גרוטסקי (בסיוע מיקרוגל); ולאחר מותו, גיסו ואשתו, אווריל אינקנדנזה, אישה מתעתעת מאד מבחינה רגשית, מתחשבת וחמה לכאורה אך לתחושת חלק מבניה מעמידת פנים בכך. שלושת ילדי הזוג הם אורין, שעבר מבינוניות בטניס להצלחה בפוטבול; מריו טוב הלב, הסובל מפיגור והיה עוזרו הנאמן של האב בצילומים; ולבסוף, מי שזוכה לתשומת לב הרבה ביותר, האל, עילוי טניס ועילוי לימודי בכלל, בן עשרה הסובל מבעיית התמכרות לסמים. המוקד השלישי של הרומן מערב את השירותים החשאיים של ONAN מחד גיסא וקבוצת בדלנים אלימים קוויבקית, המאופיינים למרבה הגרוטסקיות בנכות ובהתניידות בכיסאות גלגלים, מאידך גיסא. שתי הקבוצות מבקשות להניח את ידן על קלטת בידור, שלפי השמועה נוצרה על ידי ג'יימס אינקנדנזה, הגורמת למי שצופה בה להתמכר אליה. צופים שנחשפו לקלטת ישבו משותקים מולה. וכך גם אלה שבאו לבדוק מה שלומם. ואז אלה שבאו לחלצם וכולי. הבדלנים הקוויבקים מבקשים להפיץ את הקלטת על מנת לפגוע באונ"ן ואילו אנשי השירותים החשאיים מבקשים למנוע זאת.

שלושת המוקדים של הרומן, כפי שכבר מתחיל להסתמן, קשורים ביניהם. הנה עוד קישור לדוגמה: הטניסאים המוכשרים ביותר מיועדים להשתלב בדבר מה שמכונה ה"מופע", כלומר להפוך בעצם לבדרנים. כך שהסאטירה של וואלאס על התרבות האמריקאית מתמקדת בנושאים הבאים: בבידור; בהתמכרות לבידור; בהתמכרות בכלל; בגמילה מהתמכרות; בהתמסרות לדבר מה נעלה; בהתמסרות לניצחון בכל מחיר.

אך למרות השפע הנרמז כבר לקוראי הביקורת, דבר מה בולט חסר ב"מהתלה אינסופית", יסוד שכמדומני יצירה גדולה אינה יכולה בלעדיו. היסוד הזה – פַּשטוּת שמו. אמנות גדולה, נדמה לי, אינה יכולה בלי פשטוּת, משום שאמנות גדולה נוגעת לרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר ואלה, בחלקם הגדול, פשוטים למדי. בזאת נבדלת האמנות מהמדע. המדע עובר התמחות גוברת והולכת, התפרטות גוברת והולכת, אך אבוי לאמנות שתעבור התמקצעות כזו (למרות שהיו תיאורטיקנים של האמנות שהמליצו לה, בעצת אחיתופל, לעבור תהליך כזה). "מהתלה אינסופית" היא יצירה מאנית, עולה על גדותיה, עשירה, מבריקה ונוצצת. וואלאס שולט (או נדמה כשולט) באופן מעורר השתאות בשפות ידע ודיאלקטי-התמחויות שונים (טניס, תרבות הסמים, מתמטיקה, בלשנות, טכנולוגית מידע, תוכניות טלוויזיה ועוד ועוד). יש כאן גם ראוותנות לשונית מעוררת התפעלות, למשל כשקטעים שלמים ניתנים באופן העילג שבו דובר צרפתית מדבר אנגלית (שאותו העבירה לעברית באופן וירטואוזי המתרגמת המעולה של היצירה, מיכל ספיר; עבודת התרגום של היצירה ראויה לשבח מיוחד). הראוותנות והמאניות נוכחת גם, כמובן, באורכה המופלג של היצירה, בעשרות הדמויות המשוקעות בה. הכל נוצץ ומבריק ולעיתים מצחיק מאד – אך נעדר פַּשְטוּת. פשטות וטבעיוּת. ראו, למשל, את מוקד ההתקפה הסאטירי הראשי הרשמי של היצירה: ההתמכרות האמריקאית לבידור בכל מחיר. כמה ההתקפה הזו מאומצת, עצית וגסה. הביקורת על ההתמכרות לבידור – שמומחשת, בצד סיפור הקלטת המוזכרת, בסיפור על ניסוי שנערך על חולדות שלחצו על דוושה שגרמה להן, בעזרת אלקטרודות מחוברות למוחן, לעונג חריף, שהביא אותן לא לאכול ולא להזדווג ולמות, בעצם, מרוב עונג – אף על פי שהיא נבואית, ולאו דווקא ביחס לטלוויזיה, כי אם בניוון האנושי מורכן הראש שמתבטא בהתמכרותנו לטלפונים שלנו, הרי היא שכלתנית וגסה מאד. ודוק: לא לא-נכונה! כי אם פשטנית וגסה. "מהתלה אינסופית" הוא ספר של ועל שנות התשעים, עם תחושת האפוקליפסה המיליניארית הקרבה שאפיינה את שנות התשעים, רומן התוהה מה נותר מהאדם הפוסט אידאולוגי, מה יש מלבד האדם הצרכני, האדם המתבדר? אבל הדיון הזה נותר מאולץ ושטחי.

דוגמה קטנה לגודש הראוותני של הטקסט: וואלאס מחדיר לסיפור המשפחתי של משפחת אינקנדנזה רמז מרפרף להמלט. כביכול האם, אווריל, נאפה עם הדוד. הרמז מיותר ולא מוסיף דבר לרומן, למעט הוספה לא נצרכת להיקף הידיעות שמפגין הסופר. ודוגמה גדולה יותר: השימוש האופייני לוואלאס בהערות שוליים, שימוש ראוותני שעוקץ חידושו יוצא בהפסד טרחנותו.         

רגעי פַּשטות עמוקה דווקא מצויים כאן, אך בנושא שולי יחסית ברומן: הדיכאון. ישנן כאן כמה תובנות מצמררות בנושא הזה, שוואלאס הבין בו היטב, כידוע, וכתב עליו נפלא ביצירות אחרות. למשל, התובנה הנוגעת לשאלה מדוע אנשים בדיכאון מתאבדים, שחוזרת פעמיים ביצירה ונקראת באופן מצמרר לא רק בגלל סופו של וואלאס, אלא בגלל שאנחנו קוראים ביצירה אחרי 11.9.2001: "אל תטעו בקשר לאנשים שקופצים מחלונות בוערים. האימה שמעוררת בהם נפילה מגובה רב עדיין גדולה בדיוק כמו שהייתה האימה שלך או שלי אילו עמדנו ספקולטיבית ליד אותו חלון רק כדי להתבונן בנוף; כלומר הפחד מהנפילה נשאר קבוע. המשתנה פה הוא האימה האחרת, להבות האש; כשהלהבות מתקרבות במידה מספקת, הנפילה אל מותך הופכת לאיומה קצת פחות מבין שתי האימות. זה לא רצון ליפול; זאת אימת הלהבות". גם בתיאורי התמכרויות של כמה דמויות, וברגעי השפל, בין היתר העברייניים, שהן הגיעו אליהם, משוקע ידע עולם ועומק פסיכולוגי מרשימים וכרוכה בקריאתם ההנאה הייחודית שיש בכיבושה הלשוני של מציאות. יש בחלקים אלה גם קטעים מרגשים, אכן בפַּשְטות, בתיאור ההיחלצות הכרוכה בכוח רצון שלא ייאמן מכבלי ההתמכרות.  

כך שהמכלול המרשים אך המאומץ; נעדר הפשטות ולעיתים הפשטני; המבריק אך הראוותני; השאפתני אך חסר חוש המידה; רחב האופקים אך הנוטה לאיזוטריות; הגרוטסקי והמצחיק אך המייגע לעיתים  – ראוי היה לכאורה לסיכום כ"כישלון מפואר".

אך כמה תופעות שאפיינו את הקריאה בספר מונעות ממני לתמצת את חוויית הקריאה בחיווי הזה.

הראשונה היא שבאורח לא אופייני לי מצאתי את עצמי נהנה לפצח עמודי טקסט וליהנות מהם גם ללא שיבוצם בתמונה הכוללת של הרומן. ביני לביני קראתי לזה "קריאה נוסח רולאן בארת", כשאני מעלה את שמו של מבקר הספרות הצרפתי כמודל לקריאה מתענגת על מִקטעים לאו דווקא קוהרנטיים. בכל מקום שתפתח בטקסט, אתה מגלה טקסט מחושב ומחושל ועתיר באינטליגנציה ובאינטליגנציה ספרותית, כך שאתה יכול ליהנות מהמקטע גם ללא תודעת השלם, מהפיצוח וההבנה שלו אך לא רק מהפיצוח אלא גם מעצם התוכן והצורה. העלילה הבסיסית של "מהתלה אינסופית" נוגעת למרוץ של הבדלנים הקוויבקים והאונ"ניסטים אחר הקלטת הלוהטת. אבל העלילה הזו פרומה מאד בהתפרשה על פני רחבי הטקסט האדירים ו"מהתלה אינסופית" דומה, לפיכך, לקובץ סיפורים כמו "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" (המצוין) יותר מאשר לרומן מחושל. וכאמור, למרבה ההפתעה, עובדה זו לא לגמרי פוגעת ביכולת ליהנות ממנו. התופעה השנייה קשורה בראשונה אך מוסיפה לה את אורך הפרויקט. זוהי יצירה שניתן להתכסות בה, להתכנס בה, שכאמור ניתן לשכון בה תקופה – חוויה שאינה דבר מה זניח בהערכת יצירה. והסיבה השלישית שאני מהסס בגינה לכנות את "מהתלה אינסופית" "כישלון מפואר" ותו לא, היא שבניגוד לכישלונות מפוארים אחרים, כשתמה הקריאה לא פסלתי קריאה חוזרת ביצירה. לא פסלתי ואפילו קיוויתי שתינתן לי בעתיד ההזדמנות הזו. כשהמתווה הכללי של היצירה מול עיניי ניתן יהיה אולי ליהנות ממנה יותר.      

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

ביקורת שלי על הביוגרפיה של יעקב שבתאי ("יעקב שבתאי – חיים"), מאת עידו בסוק, הוצאת מאגנס, 399 עמ'.

פברואר 24, 2023 – 8:39 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש שדורשים ריבוי סגנונות כתיבה של סופר לשבח. אני נוטה לחפש אצל סופרים דווקא את התווים החוזרים, את התשתית הבסיסית, את האופי העיקש. ורסטיליות חשודה עלי כהיעדר אישיות ומפגש עם אישיות מובחנת ומעניינת ("המחבר המובלע") היא אחת ההנאות הבסיסיות של הספרות.  

ומה בדבר ביוגרפים? עד כמה עליהם להיות בעלי אישיות ייחודית, שמתבטאת, בין היתר, בבחירת מושא הביוגרפיה שלהם? זו הביוגרפיה השלישית של המחבר, ד"ר עידו בסוק. קדמו לה ביוגרפיות על טשרניחובסקי ועל יהודה עמיחי. ורסטיליות ודאי יש כאן, כי רב המפריד על המשותף, כמדומה, בין שלושת היוצרים האלה. אך האם אין הרב-גוניות מעידה על כך שלא בהכרח ישנו קשר נשמות מיוחד בין הביוגרף למושא הביוגרפיה? ודאי, כפי שהדבר רווח בתרבויות ספרותיות עשירות משלנו, יש מקום של כבוד למחבר הביוגרפיות המקצוען, שהיום הוא כותב על ראובן ומחר על שמעון. אבל נראה לי שאין שורש נשמתי אחד לבסוק ולשבתאי, וחבל שכך. ובכל זאת זו ביוגרפיה ראויה, אף ראויה לשבח ומהנה לקריאה. ובכלל משמח שבתרבות שכחנית כשלנו לא אזלו זכרנים.

בסוק עובר באופן סדור ומפורט בתחנות חייו של שבתאי: הילדות התל אביבית, ההיכרות עם עדנה, השירות הצבאי והקמת המשפחה במרחביה, התחלות הכתיבה, החזרה לתל אביב, הכתיבה לתיאטרון, היחסים מחוץ לנישואין, העבודה על יצירות המופת "זכרון דברים" ו"סוף דבר", התקפי הלב, המוות המוקדם. הוא מתחקה אחר יצירותיו הראשונות של שבתאי, מתעכב על התגבשות יצירותיו בסוגות השונות ומעניק להן פרשנות, משרטט את התקבלותן של יצירות שוליות כמרכזיות. ככלל, אם בממואר המצוין של עדנה שבתאי, "כי היום עובר" (2019), חש הקורא ביתר חריפות את אישיותו של שבתאי, באה הביוגרפיה של בסוק ונותנת תמונה ביוגרפית מלאה יותר. ולא רק בחסכים המובנים מאליהם בממואר של האישה (קרי במערכת יחסיו של שבתאי עם מאהבתו, דליה גוטמן). תרומה בולטת של הביוגרפיה הזו נוגעת לכתיבה של שבתאי לתיאטרון, שהייתה מטה לחמו. על אף ששבתאי עצמו ראה בכתיבת מחזות סוגה משנית ביחס לסיפורת שלו, הקורא נשכר מהמקום הנרחב שמעניק לה בסוק וזאת על אף שניכר שבסוק פשוט אוהב את הסוגה וגם משום כך מרחיב עליה. יש גם עניין בהתחקות של בסוק אחרי המודלים המציאותיים לדמויות השונות ב"זכרון דברים" ו"סוף דבר". הרשימות שכתב לעצמו שבתאי במרוצת הכתיבה, ושבסוק מצטט מהן לא מעט, מרתקות. הן ממחישות הן עד כמה שבתאי היה רציני ביחסו לכתיבה (הן מזכירות קצת את מכתבי פלובר הדנים בכתיבה), וכמו כן עד כמה שורשי הכתיבה עוסקים במודע בסוגיות הגותיות ומופשטות (וכאן שבתאי חורג מהמסורת הפלובריאנית, נושא שאחזור אליו מייד, על אף שחשוב לציין שכתיבתו עמֵלה להבליע את ההגות בתוך חושנות הטקסט, הוא לא אהב טקסטים עם "קצפת", כפי שהתבטא בראיון האחרון המאלף שנתן לאילנה צוקרמן).

בניתוח של "זכרון דברים" מציע בסוק להתמקד ב"דברים": "[שבתאי] ביקש ליצור פרוזה שכולה דברים, משמע שכולה או לפחות עיקרה רצוף מעשים ופעולות". בהקשר הזה הוא מציע לראות בשבתאי ממשיך של הפרוזה המקראית או ממשיך של "מותו של איוואן איליץ'". בסוק, כביוגרף מודרניסטי נאמן, מדגיש שהוא מדבר על השפעה צורנית, לא, חלילה, תוכנית: "כוונתי דווקא לא לצד התוכני, שבשלו מזכירים קרבה אפשרית בין שבתאי, בפרט סוף דבר שלו, לסיפורו של טולסטוי, אלא לסגנון הכתיבה".

לטעמי, החשש הזה מלהיתפס כפלבאי מבחינה אינטלקטואלית בעצם העיסוק ב"תוכן" גורם לעיוורון באשר לשושלת הנכונה שבה יש למקם את שבתאי. שבתאי אכן קשור למסורת הרוסית הגדולה של טולסטוי ודוסטוייבסקי, שלה קם נצר מופתי בספרות העברית של תחילת המאה, ביצירותיהם של ברנר וגנסין. המסורת הזו עוסקת בישירות ובכנות, ללא עקיפין, ערפול ובושה, בסוגיות הקיומיות הדוחקות ביותר ("בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות"), והיא לא חוששת מעירוב של "פילוסופיה" בספרות, כפי שחוששת מעירוב כזה המסורת המערבית (על הבדל זה בין הספרות הרוסית למערבית ביחס לעירוב הגות בספרות עמדו, בין היתר, ישעיהו ברלין וג'ורג' סטיינר). בסוק, למשל, דוחה את ההצעה לראות בשבתאי ממשיך של ברנר. אבל העיסוק הדוחק של שני היוצרים ברגשי נחיתות ארוטיים וביחס בינם לסוגיית מטפיזיות ודתיות זועק לשמים. ואת המשיכה העמוקה לגאולה שקיימת ביצירת שבתאי ניתן בהחלט לראות כמורשת יהודית-ציונית.

בכלל, לא פחות חשוב מטכניקה זו או אחרת שאימץ שבתאי בכתיבה, מה שהפך את שבתאי לשבתאי הייתה אישיותו הייחודית. למשל, חוסר ההשלמה הילדותי עם המציאות, הרגש העז כל כך שפיכה בו. באותו ראיון אחרון אמר שבתאי את הדברים הבאים, המזעזעים-נפלאים במשיחיותם (ראו מייד את המקבילה ל"אחכה לו בכל יום"!) הילדותית: "אני רק רוצה שכל האנשים האלה שחיו יהיו ברגע זה. שהסבתא שלי, והאבא והאמא שלי יֵרדו ברגע זה מהשמיים ויתייצבו לפני. והיו לי איתם הרבה עניינים. זה לא היה כל-כך קל, עם אבא שלי בוודאי. אני רק רוצה דבר אחד: שהם פשוט יֵרדו מהשמיים ויתייצבו פה. ולזה אני מצפה יום-יום".     

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים | תגובות (2)