ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

השבת במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" ביקורת שלי על "אופי", מאת פ' [פרדיננד] בּוֹרדֶוֶייק, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד/ספריית פועלים" (מהולנדית: רן הכהן, 310 עמ').

דצמבר 15, 2023 – 9:49 AM

לִשלום והצלחת לוחמינו, שלוחי הציבור האמיצים, להשבת חטופינו המעונים מבורות כִּלאם, ולהבדיל, להבסת אויבינו הרוצחים, אלה שיזמו את מתקפת הרצח שבגללה ואך ורק בגללה משלמים בני עמם מחיר כבד.

*

האתולוגיה הינה חקר התנהגות בעלי החיים. מנקודת-ראות צוננת, הרומן כז'אנר הוא חקר ההתנהגות האנושית, דהיינו האתולוגיה של ההומו סאפיינס. זהו מין יוצא דופן, המתאפיין באינדיבידואליות גדולה התורמת לשונות רבה בין פרטיו. נקודת המבט האתולוגית לא זרה לרומן ההולנדי הקלאסי הזה מ-1938. בעיקר בתיאור דמויות המשנה: "דה-חַנקֵלָר היה איש של מצבי רוח ונטה מטבעו למרה שחורה. הוא גירש אותה באמצעות התעמלות, בשעות הפנאי עסק בכל מיני ספורט. דחפים שלטו בו". או: "ראו מייד שמדובר בגברים הגונים, ראויים וטיפשים למדי, הגדול חד מעט יותר. היו אלה צעירים שעלו מאשפתות, לעולם לא יתנועעו בנוחות, לעולם לא ילבשו חליפות בגזרה טובה. הסיבולת שלהם הייתה גבוהה, מעולם לא חלו, הם התאימו יותר מכל להעתקת המסמכים הממיתה את הנפש". וגם הקירבה לזואולוגיה: "שני קווים דקים מכנפי האף אל זוויות הפה הזקינו אותה מעט, כאילו הסתירה יגון. הפה לא היה מעוקל דיו, השיניים הלבנות נצמדו לשפתיים, השיניים הקדמיות בלסת העליונה היו גדולות ומרובעות. ופתאום חשב קטדרפה: אני ממש כמו הזואולוגים, גם אני מתבונן קודם-כל בשיניים". כותב הרומנים, כלומר האתולוג הפועל בקרב מין האדם, כשהוא מחבר דמות לדמות, עורך מעין ניסוי מעבדה, האם תיווצר דחייה או משיכה?: "בין הטבע של דה-חנקלר לבין הטבע שלו לא שררה הרמוניה, שניהם חשו בכך, כבר בשיחה הראשונה". שימו לב למילה "טבע" כאן. אותה דמות משנית שהוזכרה, דה-חנקלר, פורש במהלך הרומן את מה שמן הראוי לראות ככוח הרעיוני המניע של חלק ניכר מהכתיבה, השקפת עולם שבאופן מוזר היא הומניסטית ופוסט-הומניסטית כאחת, כלומר חוקרת את האדם באופן כמו-זואולוגי ועם זאת מודעת לכך שהאדם רב פנים וייחודי: "מבחינתי קיימת בעולם רק תופעה מעניינת אחת, והיא האדם […] את צריכה להתבונן באדם גם בתור תופעה, לא כאינדיבידואל […] האדם הוא כוליות שאי אפשר לראות את כולה, לכן אנחנו מסתפקים בפנים אחדות שלו. לו רק היו לנו עיניים של זבוב, שרואות את כל הצדדים בעת ובעונה אחת". ראו איך גם כשהוא מתפעל מהאדם, הדמות משתמשת בדוגמה מהעולם הזואולוגי לתיאור התבוננות הנחוצה בו (עיני זבוב). האינדיבידואליות גדֵלה, לפי הדמות המרכזית ברומן, קָטָדרֵפֶה, ככל שמטפסים מעלה בסולם החברתי: "קטדרפה הבין אז שבצדק מדברים על ההמונים האפרוריים, ושהאינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים. להם ניתנה הזדמנות לצמוח, והם צמחו איש-איש בדרכו".

אם שער כניסה אחד לרומן הזה הוא השער האתולוגי, הרי ששער אחר נפתח לנתיב הכבוש של הרומן על הצעיר הפרובינציאלי שבא לכבוש את עיר הבירה, בנוסח סטנדאל ובלזק ("מרטין עדן" של ג'ק לונדון גם עלה בדעתי). בּוֹרדֶוֶייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקובּ קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אימו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרֵפֶרהָפֶן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני – הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם – השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה, אכן סטנדאליים. בתבונה רבה מציב בורדוייק את המוטיב הקומוניסטי כמעין קונטרפונקט לעלילה הראשית השאפתנית והבורגנית. חברו הטוב של קטדרפה הוא קומוניסט והוא נוטל אותו לפגישות של המפלגה. אך הקומוניזם לא נועד לאנשים שאפתניים ואינדיבידואליים כמו קטדרפה.

מאפיין שלישי בולט של הרומן חלש מעט לטעמי. הרומן, שכותרת המשנה שלו הינה "רומן על בן ואב", מעמיד במרכזו קרב בין הבן הלא חוקי לאביו האכזר. האב, שעבודתו כמוציא לפועל הפושט על בתי חייבים על מנת להשתלט על נכסיהם, מתוארת בכוח ניכר, מנסה להכשיל את בנו לאורך הטיפוס הנמרץ שלו במעלות הסולם החברתי. המניע של האב לא לגמרי ברור. האם הוא נוקם באם על שלא נעתרה להצעת הנישואים שלו? האם הוא מעוניין לחשל את בנו, במין אהבת אב עקומה שכזו? גם התנהלות הבן לנוכח התנכלות האב לא תמיד הייתה ברורה לי. בורדוייק מציג את ההתעמתות בין האב לבן באופן "מיתי" מעט מודגש מדי.

מהתנסויותיי המעטות בכמה דוגמאות מופת של הרומן ההולנדי במאה ה-20 יש ברומן ההולנדי חיבה לדמויות נוקשות, קרות, אף חיבה לאכזריות ולציניות. כך ברומן המופת "שעות הערב" (1947) של חררד רווחה וכך ב"לא לישון לעולם" (1966) של וילם פרדריק הרמנס. מסורת קשוחה וצינית שאולי הרמן קוך מנסה לשחזר היום. הרומן "אופי" מעט מתעתע במובן הזה. יש כאן אכן התנהגות קשה ביותר, מפלצתית, של אב לבנו, התנהלות קשוחה ביותר גם בין האם לבנה, וכמו כן, כאמור, לא זר לרומן המבט הזואולוגי הקר. אבל מלבד זה שהרומן משופע באופן לא רגשני בדמויות בעלות לב טוב (במשרד עורכי הדין פרשו את חסותם על קטדרפה), הרי שקטדרפה מעורר כבוד ואצילי גם בשאפתנותו הפראית. מומלץ.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

ביקורתי על סיפורים של בריס דיג'יי פנקייק, בהוצאת "עם עובד", מאנגלית: ארז וולק (200 עמ').

דצמבר 8, 2023 – 8:22 AM

לשלום והצלחת לוחמינו האמיצים, להשבת חטופינו, ולהבדיל, למיגור אויבינו הרוצחים.

*

הביקורת פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

—

עבודה פיזית מאומצת, אלימות, ציד, חיות משק, לקוניות, חשדנות כלפי נשים, יחסי יריבות ביביליים בין אחים, דדי אישוז גבריים, חספוס, לכלוך, ג'ינס, טבק, מכוניות במוסך, נחשים, תאונות עבודה, התאבדות, אלכוהול, קשיחות שברירית, גילויי עריות, ביביליים גם כן. בקיצור, מה שהורגלנו לתפוס כפרוזה אמריקאית קלאסית. יש לסחורה הזו קונים. קונות.

מדובר בדבר האמיתי, חשוב לומר. כלומר, בכתיבה אותנטית. לא בחיקוי של חספוס, בחיקוי של קשיחות שברירית, לא בג'ינס מותגים "קרוע". ואחזור לנקודה זו בהמשך. מדובר גם בכתיבה מרשימה ובעלת ערך. אבל אני לא אוהב אותה. היא גם לא *מאד* מרשימה, לא *מאד* בעלת ערך. גם אם מאד אותנטית.

בריס פנקייק חי 26 שנים בלבד. הוא נולד במערב וירג'יניה, אזור מעט נחשל ולא מתוחכם, וכנראה התאבד ב-1979 (משפחתו סבורה שהייתה זו תאונה). בחייו הקצרים פרסם שנים עשר סיפורים קצרים, רובם במגזין האמריקאי החשוב "אטלנטיק", וסומן כקול מבטיח. קובץ סיפוריו שאוגד אחר מותו היה מועמד לפוליצר וסיפוריו נחשבים למופת של סיפורים קצרים.

ואכן יש בהם משהו. גיבוריהם הם גברים צעירים למשפחות חקלאים עניות שלא מצליחים להיחלץ ממקומות הולדתם. כמו הגיבור של "טרילוביטים", קוֹלי, שמתעניין במאובנים שהוא מוצא באזור מגוריו אבל כנראה לא ילמד לעולם גיאולוגיה באוניברסיטה. קולי, בן למשפחת חקלאים כושלת שסוחר נדל"ן מנסה לשכנעה לעקור לעיר אקרון. יש כוח בסיפור, בתיאור נטורליסטי של ציד צב מים למאכל ("אני מושך אותו למעלה ורואה שהוא נשכן. הצוואר הקצר שלו מעוקל אחורה והוא מנסה לנשוך את הצלצל. אני מניח אותו על החול ומוציא את הסכין של אבא"), בתיאורים אימפרסיוניסטיים דקים של אור וערפל, תיאורים שחוזרים בגוונים שונים בסיפורים רבים ("הגשם מטפטף, וכשהוא נספג לצנן את האדמה, הערפל מתרומם. הערפל מסלסל רוחות רפאים קטנות לתוך הענפים והערוצים"). קולי שכמהַ ליפה מהתיכון, ג'יני, שעזבה ופתאום שבה ורק רוצה "ליהנות קצת", לפני שתברח שוב מהפרובינציה. בפרוזה טובה, שמכסה לעיתים את העיקר בצורה מתוחכמת, לעיתים אולי מדי (בסיפור אחד החמצתי שמדובר על רוצח סדרתי; דבר מה שהבנתי רק מאחרית הדבר), בקצב טוב ובחדוה צנועה של פרוזה שלוכדת כהלכה מלאכות גבריות, מתואר גיבור אחר גיבור. איש הדוברות שמבלה את ליל השנה החדשה בחברת נערה מסכנה שהפכה לזונה; סקיווי, ששש לקרבות אגרוף וצד ארנבות להזין בהם את נפשו; אוטי, ילד אומנה לאב משפחה אלים שבעקבות תאונת דרכים מנודה מביתו הלא אהוב; הוליס, בן לא אהוב כמו עשו שמטפל בהוריו לעת זקנה גם כן כמו עשו. ויש גם כמה גיבורות נשים, המוקפות ומקיפות יצריות ואלימות, כמו אָלֵנָה שחבר שלה מתגלה כרוצח.

אז מדוע איני אוהב את הכתיבה הזו? אולי, אם להיתלות באילן יהודי גדול, כמו ליונל טרילינג, המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, אני לא אוהב את ההערצה של הפרוזה האמריקאית לכוח, לפיזיות, לפשטות יתר (טרילינג, במסה מפורסמת, ביקר את ההערצה לתיאודור דרייזר). יש כאן, למשל, סיפור שמזכיר סיפור מפורסם של קארבר (שנכתב אחריו), על חבורת גברים שמספרת במסע ציד על שידולה של קטינה בידי כולם, וזאת הם מספרים אחרי מותה של הקטינה בתאונה. הנטורליזם הזה נראה לי צר ונמוך במכוון ולא מעניין. ואולי, למרות יופייה, הכתיבה הזו פשוט אינה מתוחכמת מספיק. אליס מונרו, בסיפור קצר מ-1967, "הקאובוי של האחים ווקר", השתמשה באירוניה של נוכחות העידנים הפרה-היסטוריים בתודעת הדמויות בצורה מורכבת בהרבה, מהשימוש שעושה פנקייק בנוכחות הזו ב"טרילוביטים".

אבל אפשר בהחלט ליהנות מהספר הזה. ואני רוצה להקדיש את זנב הביקורת לסוגייה מעניינת וצדדית. פנקייק הושווה לויליאם פוקנר ולפלאנרי או'קונור, כלומר לסופרים הדרומיים (מערב וירג'יניה, למרות מיקומה, נחשבת על מדינות הדרום). אך יש לשים לב שהוא נולד שני דורות אחרי פוקנר (1897) ודור אחד אחרי או'קונור (1925). למעשה, פנקייק ניצב על סיפו של העידן שבו כבר אי אפשר לכתוב כתיבה דרומית לא מודעת לעצמה, כלומר על סיפו של העידן שבו השיעתוק הטכני של כלל הקיום הפך לנוכח בכל, כך שמגע בלתי אמצעי עם המציאות הפך לקשה. בקיצור, פנקייק ניצב על סיפו של הפוסטמודרניזם. ואילו האריך ימים ספק אם היה מסוגל לגלם גילום אותנטי ולא מודע לעצמו של החספוס הדרומי (מודעות עצמית הרסנית שיש למשל אצל קורמק מקארתי). המרתק הוא, שבשולי הסיפורים פנקייק מודע לזה. כשסקיווי ניגש לקרב אגרוף הוא פוגש בקאלי, שכותבת באוניברסיטה עבודה על גנגסטרים וחבר ארוך שיער שלה מהאוניברסיטה מצלם את הקרב, למורת רוחו. בסיפור אחר, פרחח לשעבר מעיירה במערב וירג'יניה, חבר של המספר, מופיע בברודוויי, כנראה בגרסה כלשהי של "בחור מוירג'יניה". תודעת השינוי התרבותי הקרב ובא לא פסחה על מספר הסיפור: "בשנת 61', כשהייתי בבית הספר, כל רוק קאמפ מקצה לקצה עברה מרדיו לטלוויזיה".

כך שבשולי הסיפורים יש עדות למה שז'אן בודריאר, בהגזמה פראית אך גאונית, כינה המעבר לתרבות ה"סימולקרה". העולם האותנטי שמתאר פנקייק נמצא רגע לפני כיליונו מעודף מודעות עצמית.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "איברים פנימיים" של עמרי חורש (בהוצאת "פרדס", 141 עמ').

נובמבר 24, 2023 – 10:20 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

החלק הראשון ב"איברים פנימיים" מבטיח. צעיר מופנם שגדל בקיבוץ מתכנן נסיעה ראשונה בגפו לחוץ לארץ, שם אולי ייתן דרור למאווייו הכמוסים, ישתחרר ממבטה של הסביבה, ישתחרר מעצמו. תיאורי עברו של הגיבור בקיבוץ, יוני שסיפורו מסופר כאן בגוף שלישי, נוגעים ללב הקורא ותיאורי גישושיו הראשונים בעיר זרה פונים הן ללב והן למטה ממנו. אהבת ההתבודדות והעדפת חברת הבנות בילדותו בקיבוץ, השיטוט בעיר הזרה, הגנבת המבטים אל גברים מצודדים, ההיקלעות לסאונה הומוסקסואלית, ההִגעלות וההימשכות והמפגש המלהיב עם לוּקה היפה והעדין. שופנהאואר כתב פעם שהנאת התייר גדולה במיוחד מכיוון שהוא יכול להיות עין מתבוננת בלבד, אין לו אינטרסים שמשוקעים בעיר בה הוא מתייר ושממררים את חיינו בחרדות ובאכזבות בערי מגורינו. יוני כאן נהנה ומהנה את קוראיו הן בהנאת התייר המתבונן והן בהנאת המשתוקק שמצפה שמשהו מסעיר תיכף יקרה לו ואכן קורה. ופה ושם מנצנצים משפטים יפים: "העיר הזו אטית, אטית הרבה יותר ממה שחשב שתהיה. כל כולה התמתחות ממושכת של חתול זקור ניבים, בבוקר קר של שבת".

כך עד אמצע הרומן, פחות או יותר. ולפיכך הקורא משתדל להדחיק כמה סימנים שאינם מבשרי טובות. כמו, למשל, שפה מרושלת: "רגליו החליקו אל מחוץ לתחנה, איפה שבטון נוגע במרצפת רבועה"; "אפשרו לו להביט בעולם אחרת מחבריו"; "התנעת מנוע של טרקטור שימח אותו"; "העיר עודנה היתה שקטה"; "הפך בהחלטה הזו שלקח"; "ללא הואיל"; "ניתכו גופים זה אל זה". או, למשל, רמזים על כל יכולתן של המחשבות של יוני, שאולי הן פרי דמיונו ורצון נוגע ללב שלו להרגיש בעל כוחות ואולי הן אמת במציאות שהסיפור יוצר. גם אי ההכרעה לגבי טיבם של הקטעים האלה (פנטזיה של הגיבור או "מציאות") כשלעצמה מעוררת אי נוחות בקורא ולבטח אם אכן לגיבור הסיפור הנוגע ללב יש כוחות שרירותיים כאלה. או, למשל, החלפה רגעית בתנועה חדה מדי של נקודת המבט מזו של יוני לזו של לוקה.

אחרי המפגש המיני המסעיר עם לוקה נראה שהולך להתפתח בינו לבין יוני סיפור אהבה סוחף וענוג. הם יוצאים לאכול במסעדה ושיחתם קולחת ומעניינת ומותירה די מסתורין על מנת לא להפוך אותם שקופים זה לזה. יש במפגש ביניהם שילוב של סליזיות ורומנטיקה שנראה ליוני חד פעמי. בעלי דקוּת ויופי, יופי שנובע מאמת רגשית, נראים לי המשפטים הבאים: "הלכו כל אחד לישון בחדרו המושכר. צריך קצת שינה. ולא רצו לישון ביחד, את זה לא צריך היה לומר בקול. זה פשוט הוחלט במבט של שניהם בעיניים. לוקה במבט עייף, שמוט עפעפיים. אבל גם רך וחושף שיניים טובות. ג'וני בעצב דק על הפרידה הזמנית". אבל גם הסירוב המיידי של יוני להשלים עם הפרידה הזמנית הזו נושא בתוכו אמת רגשית, אמת מרגשת. יחסו ללוקה, מסתבר, עמוק יותר.

אבל מכאן, מאמצע הרומן, העניינים מתדרדרים. בין לוקה ליוני. אבל, יותר חשוב, בין הספר לקורא. לוקה מתנכר לפתע ליוני, מתהפך עליו כמו שאומרים הצִיעירים. דברים כאלה קורים. כָזֹה וכָזֶה תאכל החרב. אבל התגובה של יוני והרומן לא פרופורציונלית. אין כאן התמודדות נפשית מעניינת עם הכאב הנורא אך הבנלי של הדחייה אלא התפוצצות. אם במערכון של החמישייה הקאמרית מאבדת קרן מור את העשתונות כשחבר שלה עזב אותה רק כמה דקות לצורך קניית סיגריות, ניתן לקרוא את המחצית השנייה של הרומן כתגובתו של אותו טיפוס אישיות שגילמה קרן מור לנטישה אמיתית. יש כאן תיאור של התמוטטות נפשית לא לגמרי מנומקת, תיאור של טירוף בנלי, צירוף אוקסימורוני רק לכאורה. יוני משוטט בעיר אנה ואנה ומדמה לעצמו כל מיני דברים מזעזעים, או שמא לא מדמה לעצמו והם קורים "באמת"? גם כאן יש אי בהירות באשר למעמדן של הסצנות המתוארות, האם לפנינו תיאור של התקף פסיכוטי של צעיר שלא יכול להכיל דחייה, או שמא מדובר בעולם שחוקיותו שונה מהעולם הרגיל שלנו?

כך או כך החלק הזה משעמם ואני מנסה להבין מדוע. ראשית, כמדומני, ברגע שעוזבים את עולם המציאות ישנה סכנה גדולה של שרירותיות. הרי הכל יכול לקרות אם פורקים את עולו של המימזיס. וברגע שהכל יכול לקרות הדרך שנבחרה לבסוף מוחשת כאקראית ולכן כלא מעניינת. שנית, התקף פסיכוטי או מציאות דמיונית לגמרי מתקשים להחליף התפתחות עלילתית אורגנית כי הפסיכוזה בדרך כלל סטטית או תזזיתית. נכון, יש היגיון פנימי מסוים בהזיות/במציאות החדשה של יוני אבל גם כאן התחושה היא שלסופר לא ברורה עד הסוף כוונתו. האם מדובר במסע נקמה בלוקה? האם מדובר באירוניה כשמתגלה לאוהב מה מסתתר מתחת לעורו המתוח היפה של הנאהב? האם מדובר כאן באי יכולת לעזוב את הנאהב? כך היד הקלה מדי על הדק המילים שנרמזה בחלק הראשון, המוצלח למדי, הופכת בחלק השני ליד קלה מדי על הדק העלילה הנעה אנה ואנה באקראיות של צינור השקיה שפרק כל עול.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על הברנר שאנחנו צריכים

נובמבר 17, 2023 – 8:46 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"שכול וכישלון" ראה אור במהדורה חדשה בלוויית מסה יפה של חיים באר על תפקיד הספרים ברומן. השבח והתהילה להוצאת "בלימה" שהוציאו מחדש את הקלסיקה הזו. אבל היא לא הברנר שאנחנו צריכים.

בסיפור אחד ב"ארצות התן" (1965), עמוס עוז שם את הדברים הבאים בפי בן דור המייסדים בקיבוץ, הקובל על בנו המדוכדך: "באיזה ייאוש הדברים אמורים, בייאוש גברי וזועם, ולא בתוגה פיוטית-מילאנכולית. הנה, גדעון, שב רגע, אקרא באוזניך דף אחד משל יוסף-חיים ברנר. […] עד שלא תדע את ברנר, לא תדע כיצד יש להתייאש. כאן לא תמצא פיוטים מתחנחנים על פרח שנקטף ועל תן שנסתבך במלכודת".

עוז הושפע בגלוי מברנר, אבל הקטע הזה עורך סאטירה על אופן מסוים בו נתפסה משנתו של הסופר, כיצירה "גברית", כלומר מעט אטומה. אך האמת לאמיתה היא שיש שני ברנרים. ברנר של "שכול וכישלון" וברנר של "מסביב לנקודה"; זה של "בחורף" וזה של "מכאן ומכאן"; ברנר השופנהאוארי, המיואש והמוותר, וברנר הניטשיאני, המיואש והמתגבר.

"מסביב לנקודה" הוא הברנר שאנחנו צריכים. ולא רק על שום שגיבורו בוחר בחיים, "כי גדולה חידת החיים מחידת המוות", אלא משום שבו הגיבור בוחר בזהותו העברית על פני זהות קוסמופוליטית, ומשום ששתי הבחירות הללו מתפרשות לו כבחירה אחת (!).

"מסביב לנקודה" (1904) הוא, למעשה, רומן רעיונות. בליבו ניצב עימות רעיוני, מעין דו קרב אידאי, בין שתי הדמויות המוערכות ביותר על ידי המספר: יעקב אברמזון, מבקר ספרות עברי, ואוריאל דוידובסקי, אינטלקטואל יהודי עמקן המושפע מ"העומק של ההודיוּת ו[…] היופי הטרגי של ההֶלֶניות" אך ב"טרגדיה הנוראה" של היהדות "אינו רואה כל יופי". דוידובסקי, המושפע משופנהאואר, אינו מוצא טעם בחיים, ואכן מתאבד לבסוף, ואילו אברמזון, המיוסר אף הוא, נמנע ברגע האחרון מצעד דומה. שתי הדמויות הללו, המתוארות בהדר רב, מוקפות במעגלים חברתיים אידאולוגיים המתוארים באופן סאטירי. מעגל אחד הוא קבוצת בונדיסטים וסוציאליסטיים יהודים מתבוללים ומתבוללים למחצה, שמתכחשים לכך שהבעיה היהודית אינה מתכנסת לתבניות מרקסיסטיות ו"פרוגרסיביות" פשטניות (הביטוי נוכח ברומן, למשל: "לדאבון כל לב פרוגרסיבי"). היחידה במעגל זה שאינה מוארת באור סאטירי היא חוה בלומין, או יֶוָה איסקובנה, שאברמזון מאוהב בה והיא מנסה לשדל אותו שיעבור לכתוב בשפה הרוסית. בצד זה מתוארת באופן סאטירי גם החברה הציונית שבעיר א. (כמדומני, מבוססת על הומל שבבלרוסיה), שמורכבת בעיקר מבעלי בתים זחוחים וקטני רוח. אברמזון, שהנו ללא ספק יהודי לאומי, מבדל את עצמו מקבוצה זו באומרו שהוא "עברי" אך לא "ציוני". מעגל חברתי שלישי הוא יהודים דתיים הדבקים בדרכם הישנה, שאברמזון מנסה לחלץ צעירים מהשפעתו. פרט אחד מני רבים המעיד על גדולתו של ברנר כסופר הוא שהוא יוצר גם מעגל חברתי רביעי, מעגל של "אינדיווידאליסטים"! אנשים שבנרקיסיזם משולח רואים בעצמם יחידי סגולה, מעל לכל האידאולוגיות.

כאמור, לב הרומן, ולפחות אחד מחדרי הלב, הנו דו הקרב הרעיוני בין אברמזון לדוידובסקי, שני הרֵעים היריבים. שורש המחלוקת הקיומית ביניהם נוגע בתשובה השונה לשאלה הפילוסופית היחידה, כדברי קאמי, שהינה מדוע לא להתאבד. אברמזון נמנע ברגע האחרון מהתאבדות בקפיצה מגשר, באחת הסצנות הגדולות בספרות העולם. מה שפקד ובלם אותו שם הנו מה שניתן לתאר כגל של נרקיסיזם בריא, גל שוטף של אהבה עצמית: "ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה בו לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יִתַמו עמו". הוא ממהר לביתו של דוידובסקי ובעצם "תופס" אותו רגע לפני התאבדותו של האחרון בתער. שלא כיחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון", אברמזון מלא אונים והכרת ערך עצמו. רב משמעות הוא שהוא סופר, "אשר קשת הסופר במתניו", לעומת חפץ הלא-סופר, הלוקה ב"מתניו" ב"שכול וכישלון". ברנר במורכבותו כי רבה רומז שיצר החיים המפכה באברמזון גובל במאניה, אבל עובדה "פסיכיאטרית" זו אינה מבטלת את עמדתו הפילוסופית "הניטשיאנית", המתגברת, האקטיבית, האנטי שופנהאוארית: "אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות גרידא! ארורים יהיו המסתכלים-גרידא!".

וכל הוויכוח הקיומי לעילא הזה מקביל לסוגייה הלאומית. ההתכחשות של דוידובסקי ליהדות משולה (בסב-טקסט) לבחירתו ביצר המוות. אברמזון, שעל אף הכל בוחר בתחושת שייכות ללאום שלו, הוא כמו מי שמחבק חלקים של עצמו "בחמלה", מי שסרב להמית בתוכו חלקים חיוניים מזהותו. כך מעצב "מסביב לנקודה" חזון הומניסטי-לאומי נעלה: "למזג את מיטב-האירופיות עם הרוח העברי המקורי […] כי במיטב היצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי". החזון הזה, בניואנס נוסף חשוב, אינו ויטליזם ניטשיאני עירום, אלא מחייב חיים בעלי ערך ומשמעות ("איני מבקש שובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא-יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן") ומוצא אותם בלאומיות הומניסטית עברית.

זהו הברנר שאנחנו צריכים: מלא חיוניות, בוחר בחיים, וכחלק מתאוות החיים הזו, ומבלי לחסוך שבטו, אוהב עמו.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "לפייס את היטלר" של טים בוברי ("עם עובד", 520 עמ', מאנגלית: כרמית גיא).

נובמבר 10, 2023 – 8:00 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!

טים בובֵרי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-2019) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניוּת שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940. אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).

מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".

הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-1933, סר הוראס רמבולד, ובלט באי תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-1939, מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל 33' שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב"מיין קאמפף" (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות […] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת הפילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי), הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.

תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-30 הוא שהיו בה כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאאר לגרמניה ב-1935, ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-1936, הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-1935, האנשלוס באוסטריה במרץ 38', כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר 38' (בעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה) ואז, במרץ 39', הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה – כ-3 מיליון מתוך 15 – להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר 39' (!) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל 2023, יקרא את הפרקים בהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.

תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא זה שהכשיר את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות השלושים, גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.

תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמיים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של בירמינגהם, תפקיד בו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הוביל לאסון הגדול בהיסטוריה.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (5)

על "זכור, תזכור" של רינו צרור (250 עמ', הוצאת "הספרייה לתקשורת").

נובמבר 3, 2023 – 9:09 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

* לזכרם של חיילי צה"ל שנפלו במלחמה נאצלת על הגנת עמם. זכור נזכור.

—

תהליך כתיבתה, הדפסתה והוצאתה לאור של יצירת פרוזה ארוכה הנו תהליך ממושך למדי. ובישראל מרובת התפניות הדרמטיות אינך יכול לנחש באיזה אקלים רעיוני או באיזו מציאות תנחת היצירה שלך. כך שאתה מסתכן בהיעדר עדכנות או לכל הפחות בהתווספותן של אירוניות שלא שיערת את קיומן לטקסט.

כי מה יאמר ומה ידבר הקורא כשהוא קורא בממואר הזה על מלחמת יום הכיפורים את הפרט הבא: "בית הקברות הזמני של חללי מלחמת יום הכיפורים נמצא על גבול קיבוץ בארי, בדרום הארץ"? אני משער שהטקסט הזה נדפס כיום יומיים לפני המועד שאחריו לא צריך יותר להסביר לאיש בישראל היכן ממוקם קיבוץ בארי. גם קבורה זמנית לא צריך להסביר מהי.

הממואר של צרור לא מחדש הרבה מבחינה תוכנית או סגנונית. על אף זאת הוא בחלקו טקסט חזק. רובו כתוב מהפרספקטיבה של 2010, כאשר לצרור מתוודעת בתו של רמי הלפרין ז"ל. הלפרין וצרור היו עיתונאים צעירים ב"העולם הזה" באוקטובר 73', משוחררים טריים. הם החליטו על דעת עצמם לגייס את עצמם לצבא ולהפוך אגב כך לכתבים צבאיים. הם שהו עם הלוחמים בחזית הדרום מה-7 באוקטובר עד ה-18 בו, עת רמי נהרג ככל הנראה מכדור של צלף מצרי. צרור חזר לתל אביב לדווח על נפילתו. צרור לא היה מודע לכך שידידה של רמי, שלא הכיר, נכנסה ממנו להיריון ושנולדה לו בת ב-74' שנמסרה מייד לאימוץ. עיקר הסיפור הוא קורות צרור ורמי במלחמה, ההתוודעות לבת, ענת, ושיחת הרדיו שניהל צרור איתה ועם חבר נוסף שלו ושל רמי, שוקי, שהיה עד למותו.

כאמור, אין הרבה חידוש בתוכן כאן. מלבד אולי הזווית העיתונאית המעניינת, כלומר זווית העיתונאי במלחמה. ועוד עיתונאי מ"העולם הזה"; "שם דיברו בשפתנו. אמרו אהבה. וזכויות. וחשיש. וזיונים. ובגידה. ושלטון. ותאוות בצע. וגזענות. ומחדל". צרור, למשל, מספר שהוא היה העיתונאי הראשון שדיווח בעקבות מפגש עם גורודיש על הדחתו של האחרון מפיקוד דרום. גם מבחינה פואטית, כאמור, הטקסט לא ממריא; ויש לו בהחלט יומרות פואטיות. אבל שיבוץ של משפטים מוגבהים מהמקורות נעשה כאן בצורה לא סמכותית מספיק, מבחינת תחושת השליטה במקורות, ולכן פאתוס ההגבהה לא מקבל משקל משמעותי. גם אין די מודעות עצמית או כנות באשר לסיבה שבגינה הטקסט נכתב. אנשים כותבים טקסטים או מקליטים שיחות רדיו או אף פוגשים נשים צעירות שאינם מכירים גם מסיבות אנוכיות, לא רק רגשיות ואידאליסטיות. במקום אחד מתרעם צרור על אורי אבנרי שניכס לעצמו את הסקופ עם גורודיש; וזה רגע אותנטי בממואר הזה.

אבל כל זה לא מצליח להמעיט מהעדות המצמררת שיש כאן שנית לדברים הידועים משכבר. לרגעים נושנים יש כאן רגעי הולדת רבים. ועל זה מגיעה לצרור הכרת תודה. הוא יודע מה חשוב והוא מספר את החשוב הזה שוב.

יש כאן שוב את התיאור המצמרר של הקריאות לעזרה בקשר שצרור שומע במו אוזניו ביום השני למלחמה. "אתם הרי לא באים…לא באים…אז תגידו…תהיו גברים ותגידו…ברור שנטשתם…אני לא הייתי עושה לכם דבר כזה". ויש כאן את הזעם האדיר על ההנהגה. ויש כאן את התיאור של המפגש עם אריק שרון שהרגיע את שוקי אך לא את צרור, שטוען שמתקפת הנגד והנפל הראשונה הייתה באחריותו של שרון. ויש כאן תיאורים סוריאליסטיים של רגעי בין-הלחימה, למשל כששוקי מספר איך ביקש מחיילת יפה בלהקת חיל הים שתשאיר לו את הכרית והסדין שלה להמשך המלחמה והיא ניאותה. ויש כאן את התהייה על הגבורה, שגורמת לנו להתפעלות מגבורתם של ישראלים רבים כל כך גם ב-2023: "וכי איזו חובה אנושית יודעת לנצח את צו הקיום הטבעי, את ההתניה הראשונה של כל בשר ודם, להגן על חייו?".

אם בנושא הזעם על "ההפקרה" בידי ההנהגה והגנרלים הספר הזדקן טוב, באותה זקנה שקפצה עלינו בִן יום באוקטובר 23', הרי אידאולוגיה מרכזית כאן הזדקנה פחות טוב. צרור מעניק כאן ביטוי למה שניתן לכנות "רוח וותיקי 73'". אך צרור מפרש את רוח ותיקי 73', שבאה לידי ביטוי גם במחאה (שהוא מזכיר כאן), כרוח "שמאלית" בעיקרה. והרי זו הייתה אכן רוח דומיננטית בארץ, הרוח שהגיעה לשלטון לכל המאוחר בממשלת רבין השנייה (אם לא כבר ב"מלחמת המפרץ" הראשונה) ונשארה בשלטון מאז, הרוח שהתנגדה למלחמה כמעט בכל מחיר, שביקשה "שלום עכשיו" בכל מחיר. צרור כותב מתוך העמדה הזו כך: "המלחמה התחבבה כאן על תושבי המקום. לא על כולם כמובן, אבל אחרי 75 שנות מלחמה רצופה, מרבית הישראלים רואים בה סוג של פיתרון […] יהודי ישראלי אוהב מלחמה". הוא מונה כהוכחה לתזה הזו, בין היתר, את כל המבצעים בעזה. הוא עוצר ב"מגן וחץ" במאי השנה.

אבל אם אוקטובר 23' הוכיח משהו הרי זאת שמעשינו כמר מדלי הם לעומת צימאון הדמים של אויבינו ומי שבמצב כזה נמנע ממלחמה אחת מקבל טבח ומלחמה גדולים יותר במורד הדרך.

מהספר של צרור הסקתי מסקנה אופטימית אחת: אם אחרי 73' הנוראה קמנו והתאוששנו בצורה מפוארת, גם מאֵפר אוקטובר 23' נקום ונפרח.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "השטן בגוריי ועוד סיפורים", של יצחק בשביס זינגר, מיידיש: בלהה רובינשטיין (הוצאת "כרמל", 358 עמ').

אוקטובר 27, 2023 – 8:03 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשביס זינגר הוא סופר גדול ובו זמנית סופר שצריך לקרוא אותו מתוך תודעת ריחוק מוסרי. זאת משום שבעומקו הוא ניהיליסט. ניהיליזם היא עמדה עמוקה אך כפי שלימדונו כמה סופרים-מורים (ביניהם: דוסטוייבסקי, קאמי וברנר) עמדה שיש להיאבק עמה.

הקובץ הזה מכיל נובלה מפורסמת של בשביס הצעיר, "השטן בגוריי", שפורסמה בשנות השלושים בפולין. הוא מכיל עוד כמה סיפורים קצרים מבריקים ברובם שתאריכי פרסומם לא ניתנים כאן, וחבל מאד. קונטקסט היסטורי הוא מושכל בסיסי בהבנת יצירת ספרות. מתוך תוכנו של אחד מהם ברור שהוא נכתב אחרי השואה.

"השטן בגוריי" הוא נובלה היסטורית חזקה על רקע פרעות ת"ח ות"ט (1648-1649), כלומר הפרעות שפרעו המורדים האוקראינים בראשות חמלניצקי ביהודי אוקראינה, ועל הנהייה המשיחית אחר שבתאי צבי, כעשור ומחצה לאחריהן, תוצאת הייאוש מהפרעות הללו. גיבוריו הראשיים הם רב שמתנגד לשבתאות (הדמות החיובית ביותר כאן) ושבתאִי דמוני בשם ר' גדליה שנואף עם אשת איש בשם רֹחָלה ומשכנע שהיא נביאה שמתנבאת על הגאולה הקרבה. ר' גדליה ממיט אסון על תומכיו בגוריי (שכנראה מייצגת עיר ממשית בשם בילגוריי בדרום מזרח פולין). האסון הנורא של חמלניצקי ואז התקווה הפראית המסוכנת שעורר שבתאי צבי מתוארים כאן יפה אך יש לשים לב שהם מתאימים לטמפרמנט הקיצוני, למתח הגבוה הפנימי, של הסופר עצמו. אגב, חלק מהזהירות של ראשוני הציונות, למשל של אחד העם, מעירור תקוות שווא בגין מפעלי הציונות הראשוניים, נעוץ, כמדומני, בחשש מהתסריט השבתאי.

על מנת להבין את בשביס יש להזדקק לשני מונחים: "נטורליזם" (כלומר מבט ריאליסטי שממוקד בנמוך ובצורם) ו"גרוטסקה" (חיבה למעמדים מפלצתיים-מגוחכים על גבול הדמיוני). הנטורליזם נוכח, למשל, בתיאור רֹחָלה שגדלה בבית דודהּ וקרובת משפחה זקנה: "נדף ממנה [מהזקנה] ריח של נוצות חרוכות ועכברים. לפעמים הייתה מפשילה את כותונת הנערה, ממששת את בשרה הקודח בידיים מתות ומתנשפת באיזו מין חדווה טמאה: 'אש! אש! … היא לוהטת, הבתולה!…'. בחשכה, מתחת לשמיכה, היא סיפרה לילדה מעשיות על חיות רעות ודרקונים". שימו לב בדוגמה זו כיצד הפנטזיה הגרוטסקית (דרקונים) צומחת מתוך מציאות נטורליסטית. התיאור של ר' גדליה השוחט והמנהיג השבתאי גם הוא נטורליסטי: "והחַלָף הארוך שלו לא הפסיק לחתוך צווארים חמים ולחים", נאמר בסמוך לתיאור תאוות בשרים אחרת שהוא מטיף לה, כמו יעקב פרנק מאה שנים לאחר מכן: "עריות יהיו בהיתר וכך גם בעילת נשים זרות". המספר עצמו, בתשומת לבו לפרטים מסוימים, שותף להלך הרוח המתירני והלהוט של הדמויות: "האיכרות, שבאו מן הכפרים למכור ביצים וחזרת, הפשילו את שמלותיהן ורגליהן החשופות שכשכו בשלוליות". ושימו לב כיצד החיבה לגרוטסקה ולנטורליזם מתבטאים גם בפירוט המתענג (וגם המענג בדרכו את קוראיו) של המספר בדבר אלה הבאים לרוחלה "הנביאה": "נשים שסובלות משיהוקים שנשמעים כנביחת כלב […] מפלצות שגופן מכוסה צורות של שרצים; משותקים ומוכי-שחין".

הסיפורים הקצרים מפי יצר הרע והשטן – שישה יש כאן! – הם מפתח להבנת בשביס. כיצד יש להבין את הבחירה הזו של בשביס? כתחבולה ספרותית? כהמצאה מרעננת מבריקה ותו לא? כניסיון להציג מבפנים את הרוע העולמי? ראשית, יש לשים לב שהשטן של בשביס, כמו בוראו, גם הוא אוהב גרוטסקה: "אני אוהב לזווג זיווגים עקומים. אני נהנה לשדך זקן עם בתולה צעירה; אלמנה קטלנית עם בחור צעיר, שעדיין לא הצמיח זקן". בסיפור אחר המסופר מפי שד שנוצר מבחור ישיבה שאונן, מתאר השד את עצמו כגרוטסקה: "אני חצי-שד, חצי-רוח, חצי-אוויר, חצי-צל. יש לי קרניים של שור, כנפיים של עטלף".

ואכן אני סבור שהשטנים-המספרים מייצגים את העמדה של בשביס עצמו! השטן מבטא את הניהיליזם של הסופר! כמובן, ניהיליזם שכנראה נבע מייאוש, לא מסדיזם. העולם הפקר ו"אחרי המוות אין הבדל בין אדם לסוס שהתפגר", כפי שאומר אחד הגיבורים החוטאים כאן.

"גימפל תם" שמתורגם כאן היטב כמו כל הקובץ, הסיפור שסול בלו תרגם לאנגלית ב-1953 ותרם רבות למוניטין של בשביס, הוא סיפור חזק מאד עם אלמנט פורנוגרפי (הגבר שמגדל ילדים שאינם מזרעו). נדמה לי שהוא קשור לסיפור "בונצי שתוק" של י"ל פרץ. בכל מקרה, הוא גם מעט קיטשי, כי גם הניהיליזם של בשביס מעט קיטשי. את גימפל משדל יצר הרע לנקום. "ומה עם העולם הבא?" שואל גימפל. "אין עולם הבא". "נו, ואלוהים יש?". "אין בכלל אלוהים". "אז מה יש?" "בוץ טובעני". כאן היצר הרע, שעוזר באורח לא אופייני לחלש (בדרך כלל הוא עושה עוולות), חושף שהדמות הזו בשלל מלבושיה קרובה לעמדת המספר והסופר.

בסיפור אחר המסופר על ידי "יצר הרע" (גימפל תם מסופר בגוף ראשון של הגיבור) בשביס ניצב על גבול חשיפת הסוד של מהות האמצעי האמנותי המבריק שלו. השד עצמו מסביר: ש"אין בכלל שדים…אני הוא השכל הישר, ההיגיון הקר". ובהמשך אומר שוב: "דע לך, שהשכל הישר הוא הגרוע בשדים".

הדמויות השטניות ה"פנטסטיות" של בשביס מייצגות את תפיסת העולם הקודרת וה"ריאליסטית" שלו עצמו: העולם הפקר.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

ביקורתי על "שבט יהודה", של ר' שלמה אבן וירגה, בהוצאת "כרמל" (272 עמ').

אוקטובר 20, 2023 – 7:40 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בימי סוף תשרי הנוראים, כשנתגלה שהגורל היהודי רודף אחרינו, מעטים היו חומרי הקריאה שמתאים או שאפשר היה לקוראם כספר העברי הקלאסי הזה, שבעיתוי כמו נבואי ראה אור כעת במהדורה מחודשת. זה אמנם ספר קינה, מעין "דקאמרון" של האסונות היהודיים, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן אתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עמו אלא אף להתנחם בו.

ראשית, הפרטים הבסיסיים. "שבט יהודה" הוא ספר שהובא לדפוס ב-1550 בממלכה העותומאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. אבל מבחינה כמותית הספר לא עוסק ברובו בגירוש ספרד אלא הוא רשימה של כמה עשרות "שמדות" ו"גזירות", הנמתחים לאחור למאות השנים שקדמו לו. הכתיבה היא עירוב של היסטוריוגרפיה, כרוניקה וכתיבה בלטריסטית (המושפעת מהנובלה האיטלקית; ה"רנסנסיות" של הספר מתבטאת בעוד דרכים. למשל, בדיון שיש כאן על האסתטיקה והרטוריקה התנ"כיות). זו כתיבה של בעל כישרון ספרותי, שבה מוקדש מקום מיוחד לתיאורים של ויכוחים ושיחות בין רבנים, מלכים, משומדים-מלומדים ופילוסופים נוצרים, שונאי ואוהדי ישראל. המהדורה הזו מבוססת על מחקריו של ההיסטוריון פרופ' יצחק בער ושל תלמידו פרופ' עזריאל שוחט ונוספה לה הקדמה מעניינת של פרופ' מוריס קריגל.  

בצד המידע ההיסטורי שלא יסולא בפז, מעלתו העיקרית של הספר הינה הצגת ניסיון קורע לב ומרשים להבנה עצמית. לא צדק ברנר כשטען שעד מנדלי מוכר ספרים לא עסקה הספרות העברית ב"הכרת עצמנו". מדוע התרגשו עלינו כל הצרות הללו? בכמה מקומות בספר מעלה אבן וירגה ניסיונות לתשובה. חלקם אכן תיאולוגים ("מפני חטאינו"). אבל חלקם ריאליים. וחלקם אף מכילים ביקורת עצמית. סיבה ריאלית וביקורתית כאחת אותה מונה אבן וירגה כ"סבה טבעית" לאסון היהודים היא פלגנותם, החל מרחבעם וירבעם. ובין הסיבות הריאליות לאנטישמיות מדבר הספר על התחרות הכלכלית עם העמים בהם שכנו היהודים. בביקורת העצמית מונה גם אבן וירגה את הברית עם השליטים המעוררת את קנאת העם והחוקים המרחיקים אותם מהגוי (והוא מותח ביקורת על חוקי התלמוד בעניין זה).

אך אין מדובר ביצירה של הלקאה עצמית. הספר מתפלץ מאכזריות חלק מהגויים ומרשעותם. בדבריו של חכם נוצרי אוהד ישראל, מודגש אופייה הפופוליסטי המוּנע מרגשי נחיתות של שנאת ישראל, בניתוח פסיכולוגי שמזכיר את "מחשבות בשאלה היהודית" של סארטר: "לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי […] העם מקנא בהם".

יש ב"שבט יהודה" גם עדות חשובה לתפיסה עצמית של האופי היהודי. היהודים הם פיקחים ואמיצים אך וכחנים ופלגניים, גורס הספר. אך, כאמור, אבן וירגה הוא יהודי לאומי. הוא מודע לכך שרבים מבני עמנו התבוללו עקב השמדות. הוא לא מגנה אותם, אבל מתפעל מאלה שעמדו ביהדותם. כמו בסיפור המצמרר על גולֶה ספרד שכל משפחתו מתה עליו בדרך והוא פונה לבוראו: "רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה!". ומאידך יש בו מתינות מרשימה, (יהודית) "ספרדית" אולי, המבדילה בין גוי רשע לגוי טוב, ומשפט פותח כמו "במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים" אופייני לרוח הספר. כמו גם תיאור של בעל אונייה חסיד אומות העולם שסירב לקבל כסף על הצלת יהודים ממוות בימי הגירוש מספרד.  

המתח בין תפיסה היסטורית לתפיסה מיתית עמוק כשבאים לדון בהיסטוריה היהודית, שמפתה כל כך לראייה מיתית. נוכחות שני מיתוסים בסיסיים של הגלות, מיתוס יוסף המשנה למלך במצרים וסיפור מגילת אסתר, חוזרים בהקשרים שונים כאן ומפתים לראייה ארכיטיפית. אכן צדק א.ב. יהושע במסתו על האנטישמיות בדבר מרכזיות הסיפור של מגילת אסתר בניסיון הבנה עצמית של הגלות והאנטישמיות כאחת. נדמה לי שמהספר הזה ניתן להבין מלכוד מטאפיזי שנתונים בו היהודים: דווקא היערמות האסונות עליהם מחזקות את דבקותם, כי הרי הן מאשרות את נכונות הכתובים שצפו כל זאת!  

יש לא מעט הומור בספר. זה אחד מתוויו המפתיעים. בקטע קומי גאוני כאן ממחיש חכם יהודי למלך פורטוגל את הגמישות בפרשנות של הפסוקים ולכן את הזהירות שיש לנקוט בה, באמצעות פרשנות היתולית אך אפשרית לקטע מאיכה הנפתח בפסוק "אני הגבר ראה עני", שמוסב כביכול על תרנגול (שגם הוא הרי קרוי "גבר"). אחד משיאי ההומור בספר נעוץ בתיאור התקוטטות החכמים היהודים הנדרשים להצלת עמם בינם לבין עצמם וזאת לאחר ש"הסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמידת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנס כל אחד בדברי חברו".

עולים כאן למול עינינו דמויות ומעמדים מדהימים: השתדלן, המשומד-המלומד, הוויכוחים הגדולים, שהם מעמדים היסטוריים שלא ייאמנו בהן התנהלו דיאלוגים סוקרטיים מבריקים.

באופן כללי, ב"שבט יהודה" נתפסים, כמדומה, הנוצרים כרעים ליהודים מהמוסלמים ("הישמעאלים"). למשל, עלילות הדם הרבות שמתוארות פה מתחוללות ברובן (ואולי כולן?) ברחבי העולם הנוצרי ובאחד הסיפורים שר ישמעאלי המתארח אצל מלך נוצרי נדהם מהן. אבל אחד הסיפורים המזעזעים ביותר כאן התרחש במרוקו לאחר גירוש ספרד: "ואירע שם דבר אשר כמוהו לא נשמע. כי בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו. וכמו חצי שעה שסב, ועם רומח שבידו תקע בבטן הנערה. אמרו לו: אי אכזר! למה כך עשית? והשיב, כי ירא שמא נשארה הנערה מעוברת, ויהיה הנער בדת יהודים. שמעו נא וראו הן היתה כזאת בכל העולם או נשמע כמוהו?!".  

מדוע נחמה, אם כך? בגלל העברית הנפלאה והמסורת העברית המפוארת שהספר מגלם, מסורת עתיקה שנמשכת למרות העומדים עליה לכלותה בכל דור ודור.

ובגלל התקומה היום, על אף הכל. הספר מבטא מודעות חריפה וכואבת לחולשה הפוליטית-צבאית של היהודים. למשל, כשהוא מתאר טבח שנעשה בצרפת ב-1320, שבו, במקום לעלות במסע צלב על "ישמעאל" החזק, מבכרים הפורעים לפגוע ביהודים: "כי הם עם רפה וחלוש". כאחת הסיבות לחולשת היהודים מזכיר המחבר ש: "לא למדו תחבולות המלחמה". ועם זאת יש כאן כמה סיפורים מפעימים על פרעות בהן קמו היהודים והרגו בטובחיהם. יש בספר געגועים מובהקים לריבונות. למשל, בביטוי המתוק המתאר את "ראשות הגולה" בבבל ככזו ששימרה את "לחלוחית ממשלתם" של ישראל. יש לנו היום יותר מ"לחלוחית".

ובגלל התקווה שמשתמרת בספר עצמו. הספר הזה מכיל תקווה משיחית, אחת מההמצאות היהודיות החשובות ביותר, לטעמי, גם לבעלי השקפת עולם חילונית. הוא נזהר מאד ממשיחי שקר ומספר על האסונות שהמיטו כמה מהם (מאה שנה לפני שבתי צבי). אך במתיקות האופיינית לו, לקראת סוף הספר, מבקש לנחם את שומעיו בתקוות גאולה: "ולפי שדברים אלה משברות הלבבות ראיתי להביא הנה דבר משמח, והוא תפארת המקדש ובניינו". מסורת התקווה הזו מנחמת. כמו שכתבה אחת הפזמונאיות הגדולות שלנו: חבלי משיח, הנה זה בא.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

ביקורתי על "נשות הסְפַר הרוסי" של לודמילה אוליצקיה ("עם עובד", 272 עמ', מרוסית: דן ורשקוב).

ספטמבר 22, 2023 – 8:13 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כמדומני שמאז התחרות האחרונה בהתעמלות אמנותית לא נתקלנו בכזה שפע של נשים מזרח אירופאיות מוכשרות. בחודשים האחרונים תורגמו לעברית שני ספרים של שתי כלות נובל, "זמן מיד שנייה" המרשים של הבלרוסית סבטלנה אלכסייביץ' וספר נוסף של כלת פרס נובל הפולנייה, אולגה טוקרצו'ק. אליהן הצטרפה בסערה לודמילה אוליצקיה, סופרת רוסייה (ממוצא יהודי) עטורת פרסים, ילידת 1943.

ייאמר מייד: תענוג גדול לקרוא בקובץ הסיפורים הללו. כל מי שספרות רוסית מתקשרת לו לכובד, אפלולית ול"שאלות הארורות" של ספרות המאה ה-19 הגדולה, יכול לזנוח כל ייאוש בבואו לכאן ולזכור שגם גוגול שייך לספרות הרוסית. זה קובץ שבהחלט מושפע מגוגול בהומור שלו. ואילו בספרות הרוסית של העשורים האחרונים אתה נתקל או בתודעת נמיכות הקומה ביחס לעבר הספרותי המפואר, או בעיסוק פוסטמודרני תפל בפרודיה על אותו עבר; או בתחושות של רגשי נחיתות ביחס למערב, או בהתרסה של רגשי עליונות ביחס למערב (שמעידים על רגשי נחיתות). ואילו אוליצקיה קלילה, לא מתנצלת או מתריסה, באותו מובן שכישרון גדול הוא דבר מה קליל שנע ללא מורא. רוסיותה של הכותבת שייכת לכתיבתה מכיוון מעניין אחר (מעבר למובן מאליו של התכנים וההשפעות). אוליצקיה התחילה לפרסם רק ב-1993, בגיל חמישים ("אני מרגישה כמו סופרת צעירה", היא כותבת באחרית הדבר לקובץ). זו עובדה יוצאת דופן שנבעה גם, יש לשער, מהיעדר החופש של העידן הקומוניסטי (הסיפורים המשוחררים שלה כתובים מעמדה ליברלית אנטי קומוניסטית). אך עובדה ביוגרפית-היסטורית זו תורמת לסיפורים תנופה גדולה שנובעת, אני משער, פשוט מכך שהם פרצו מהסופרת אחרי שנכלאו בקרבה שנים ארוכות. אך עובדה ביוגרפית-היסטורית זו גם תורמת לתנופה שנובעת מכך שרבים מהסיפורים דוחסים עשרות שנים במבט לאחור, בסקירה מהירה ועזה.

כך, למשל, הנובלה הפותחת "סוניצ'קה", שזכתה ב-1996 ב"פרס מדיצ'י" בצרפת, ופתחה את "סיפור סינדרלה" שלה, כפי שמתארת זאת הסופרת באותה "אחרית דבר" קצרה. הנובלה מתארת חיים שלמים של הגיבורה שהעניקה את שמה לנובלה, חובבת קריאה אדוקה שנולדה בשנות העשרים, התחתנה בפרובינציה עם צייר אינטלקטואל שהוגלה בפקודת המשטר בשנות השלושים, השניים חזרו למוסקבה בשנות החמישים, עד שבזקנתו התאהב בעלה בצעירה וניהל איתה רומן עד שמת. והנה התמצית הזו, שנשמעת קודרת, אינה מתארת את חוויית הקריאה הסוחפת, שנשענת על הסאטירה העדינה של הסופרת אבל גם על תנופת הסער של העשורים החולפים ביעף. גם בסיפור השני, המשקיף לאחור גם הוא על חיים שלמים, הגיבורה היא דמות נשית מעט אפורה ונטושה, שהסופרת אוהבת ומצליחה להפוך למעניינת באמצעים לא מלאכותיים וללא קיטש, בעזרת הקסם המכונה כישרון. לרוב הכישרון בנוי על אותה סאטירה מרפרפת, אך לעיתים הכישרון מתבטא בתובנה פסיכולוגית מעמיקה: "אהבתן של האם ובתה זו לזו לא ידעה גבולות, אבל למעשה הייתה למכשול בפני קרבתן: יותר מכול הן פחדו לגרום צער זו לזו. אבל מכיוון שהחיים הורכבו בראש ובראשונה ממינים שונים של צער, הרי שהשמטת פרטים מתמדת תפסה אצלן את מקומן של ההתאוננות השקטה ושל ההתנחמות ההדדית המתוקה ושל ההרהור המשותף בקול רם". איזה יופי!

יש תו פמיניסטי מובהק בכתיבה של אוליצקיה אבל הוא לא טרחני ולא חד-צדדי. למשל, בסיפור "האורלובים-סוקולובים", המספר על שני מדענים צעירים מבריקים, בני זוג, שנפרדים ביוזמת בת הזוג כאשר בעקבות תחרותם על תקן אחד הגבר מבקש שבת זוגו תוותר, כי "הרי אני גבר. תהמרי עליי". והנה גם בסיפור כזה הטון קליל אך לא קל דעת, לא מטיף ולא נקמני.

ההומור של אוליצקיה מרכזי להנאת הקריאה ממנה. היא מודעת לכך שהרצינות התהומית מזוהה בדרך כלל עם הספרות הרוסית ולפיכך בסיפור אחד, אחרי שמתואר המצוד הקשוח של אלמנה טרייה אחר חתול ערמומי שהתנחל בביתה, מספרת אוליצקיה כיצד ידיד מצליח לכאורה לחסל אותו. כולו שרוט, מעירה המספרת, שהוא "נראה כאילו הרגע שחט זקנה עם גרזן".

חלק מהקלילות של הסיפורים אינה קשורה רק ליעף הכרונולוגי או להומור השנון של אוליצקיה כי אם ליצריות שלהם. התשוקה מצמיחה לנו כנפיים, טען כידוע אפלטון, ויצריות יכולה להטעין באנרגיה מעיפה את הספרות. בסיפוריה של אוליצקיה התשוקה מרכזית, היא סטרייטית וחד-מינית, ולהבדיל: מהוגנת, לא מהוגנת ופשוט אסורה (במחווה לנבוקוב, יש כאן סיפור על תשוקה פדופילית, אך עם עמדה מוסרית מוצקה בסופו). בסיפור המבריק והמצחיק שנתן לקובץ את שמו יושבות שלוש נשים רוסיות בקווינס, שתיים גוֹלוֹת ואחת אורחת מרוסיה, זוללות אוכל ממעדנייה יהודית ומשתכרות כלוט בצוותא. הן מקניטות זו את זו או מקטרות על גברים. לסיפור המעולה הזה יש שני סופים, שני שיאים בזה אחר זה. אגלה רק אחד: שתיים מהן מוצאות את עצמן בסוף הערב זו בזרועותיה של האחרת. אלא שאז – אבל רוצו לקרוא!

אוליצקיה, כאמור, ממוצא יהודי וכך גם חלק ניכר מגיבוריה. מה היא הזהות היהודית לפי הקובץ? ניתן ללקט ממנו, כמדומני, כמה רמזים: אהבת קריאה, מתינות באלכוהול, טוב לב לנזקקים (הבא לידי ביטוי בסיפור המוקדש לאמה של הסופרת) ומשפחתיות מסודרת יחסית.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

ביקורתי על "דגים גדולים" של רובי נמדר ("כנרת זמורה דביר", 224 עמ').

ספטמבר 15, 2023 – 7:22 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הלוואי על כל סופרינו העברית השורשית של ראובן נמדר. העברית עברית. גם הקצב קצב וברי שהתזונה הספרותית שממנה ניזון הקול המספר היא מהמשובחות. ואף על פי כן, לולי נובלה ארוכה אחת, היה נותר קובץ הסיפורים הזה ככזה שאינו מעלה ואינו מוריד. מחסום אחד הנה דווקא התחושה שנמדר כותב סיפורים "בנויים היטב". כמו, למשל, הסיפור הפותח, בו מהגר ישראלי מצליח באמריקה נופש ב"אי הדייגים", אתר נופש פופולרי (בדוי), ונוכח לדעת שחורשת האקליפטוס שניטעה באי אי אז נגדעה לפתע. אנחנו נקראים להכיר בכך שהחורשה מייצגת את שרידי ישראליותו והיא מקבילה לאשתו הראשונה, הישראלית, אותה נטש לטובת צעירה ונכרית ממנה. הכל כה מסודר ומתובנת.

בסיפורים אחרים – כל הסיפורים עוסקים בארצות הברית, חלקם הגדול במהגרים ישראלים בה – העוקץ של הסיפורים נקטם בגלל מבנה סמלי חשוף וגס. הנובלה בגודל בינוני שהעניקה לקובץ את שמו משרטטת את חייו של ג'ארד ובטסי מ-1976 ועד אחרי המשבר של 2008. ג'ארד הוא איש כספים העולה כפורח ואז נובל וצונח. באמצעותו נמדר מבקש לספר על השגשוג והחמדנות האמריקאית ואז על השקיעה והניוון האמריקאיים והקפיטליסטיים (שתי תופעות קשורות ביניהן אך לא זהות). כל זה בהתאם לרוח הנכאים של תקופתנו הרוויה רגשות אשם ופחד בגלל שינויי האקלים. המערכת הסמלית כאן מורכבת בעיקר ממפלצי ים שמופיעים באזור אותו "אי הדייגים" (בו יש לזוג בית נופש). זו פרישה של רשת סמלית מרווחת שתופסת בהתאם רק את הגס והכללי. בכלל, כשקראתי את סיפורם של ג'ארד ובטסי, סיפור comme il faut, לכאורה, נזכרתי בהערתו של אורוול בביקורת על הנרי מילר: הסופר המהגר רואה בעיקר את הקיצוני (את הזונות ולא את הפועלים הפריזאיים, כתב אורוול). זה לא בדיוק המקרה כאן, ובכל זאת ג'ארד אופייני, אופייני מדי. על הסמליות החשופה בשורת סיפורים קצרים על אדם ואיב סטיינברגר הרואים נחש בגן העדן של "אי הדייגים" לא צריך להכביר מילים. סת' (שת!) הבן פוגש בלילי (לילית!) והיא מאיימת על שלוות נפשו של אדם, שיסתכן בגירוש. ולא תעזורנה רמיזות לש"י עגנון (הכלב בּלָק, מנוקד כאן בכוונת מכוון). בכלל, אני ממליץ לסופרים לנקוט משנה זהירות בשימוש באינטר-טקסטואליות שמעידה, לעיתים, שמה שיש להם לומר על העולם דל. בסיפור אחר, "יום ביריד" (שגיבורו, אגב, קרוי בשמו של הסופר), המבנה החשוף נובע מהישענותו של הסיפור על תחבולה נחמדה אך כזו שחזרתה על עצמה מַלְאָה.

אבל, כמוזכר, 90 עמודים, כמעט חצי מהספר, משחיזים את עוקצו של הקובץ. הנובלה "אבא" היא סיפורם של גיורא וזיוה, מהגרים ישראלים לא מצליחים במיוחד (לגיורא חברה קטנה ל"פיתוח-נדל"ן") שחיים בניו ג'רזי. בתם מירי ניתקה איתם קשר שנים אחדות לפני חזית ההווה של הסיפור. היא לא רק הפנתה להם עורף אלא הטיחה בהם האשמות נוראיות על כך שלא הגנו עליה מפגיעה מינית בילדותה. ואולי אף יותר מכך. באותה חזית הווה של הסיפור יוצא גיורא, האב המובס, לנסות להחזיר את בתו שנצפתה במועדון חשפנות. ערב חג המולד וכמעט אין נפש חיה בדרכים הארוכות, במרוצתן עורך גיורא את חשבון נפשו. גם הסיפור הזה ניזון בעליל (אני כמעט בטוח) מספרים טובים, בראש ובראשונה, אני משער, מ"פסטורלה אמריקאית" המוצלח של פיליפ רות המתאר נתק דומה בין בת למשפחתה. אולי גם מכמה מסיפורי הקובץ "בריחה" של אליס מונרו. הנושא הוא גם חלק מרוח התקופה שלנו כפי שתעיד הצלחתו (המופרזת, לטעמי) של הרומן של הילה בלום "איך לאהוב את בתך".

אבל נוצר כאן תמהיל מקורי. וזאת משום שהנושא החוזר הזה עולה מתוך מרקם חיים ייחודי של ישראלים באמריקה. נופך אירוני מתלווה כך לסיפור. ולא רק זה הגס, המראה כיצד נראים לעיתים החיים כהווייתם למי שכביכול "תפס אמריקה" ("מטבע הלשון הדוחה, 'תפסת אמריקה', חזר על עצמו שוב ושוב בשיחות הללו, מבוטא בנימה שהיה בה גוון מגונה, כמעט פורנוגרפי, וגרם לגיורא להתכווץ כל פעם באשמה, כאילו הוא זה שהטעה אותם לחשוב שהוא כבש את החלום האמריקאי"). הנופך האירוני המעודן יותר נובע, לטעמי, מכך שגיורא ומשפחתו אכן "תפסו אמריקה"! כמו ש"תופסים" (באמריקאית) מחלה. גיורא וזיוה ובאופן דו-משמעי יותר גם "המחבר המובלע" סבורים שהניתוק של מירי מהוריה הוא תופעה אמריקאית. בקבוצת התמיכה אליה מצטרפים גיורא וזיוה ההנחה הייתה שההורים הם "קרבנות של הפסיכולוגיה המודרנית, של החינוך הפרוגרסיבי, של טירוף הרשתות החברתיות והפרעת האישיות הנרקיסיסטית הקולקטיבית, שבתוכה גדלים בימינו הילדים האמריקאים". היינו צריכים לחזור לארץ, טוענת זיוה, "הילדים בישראל בריאים, חזקים, לא אבודים כמו הילדים האמריקאים האלה".

המחשבה על כך שטיפוח קורבנוּת ילדית הוא תופעה אמריקאית מעוררת ומפרה מחשבתית. כשלכך מוסיף נמדר את העובדה המאלפת (המסבכת, כמובן, את התמונה) שגיורא לא אוזר כוח להכחיש את האשמות בתו וכן בורא סיפור משנה שחושף עיוות נפשי חולני נוסף בתוך סיפור על עיוות נפשי גדול ממנו, הופך הסיפור הזה למשמעותי אף יותר.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)