1. יצאו לאחרונה שני ספרי עיון חדשים ומעניינים ואפילו חשובים. ספרו של פרופ' אבידב ליפסקר "שיר אדום שיר כחול", הכולל שבע מסות על אצ"ג ושתיים על אלזה לסקר שילר (לשם הטעימה: מאלפת ומשכנעת ההצעה של ליפסקר לקרוא את אצ"ג, ששהה בברלין בשנות העשרים, כמטרים של היידגר! בייחוד בעניין תפיסת השפה של השניים), ומונוגרפיה מעניינת של יצחק לאור, על חנוך לוין (מונוגרפיה בעלת ברק – למשל, המונח "פרה-אדיפלי" שלאור עושה בו שימוש ומתאר באמצעותו את הקומדיות של לוין – אך מונוגרפיה לא נטולת בעיות; למשל, עיוורונו של המחבר לאכזריות ולאלימות של לוין כלפי הצופים והקוראים, היחסים הסאדו-מזוכיסטיים שכונן לוין עם צופיו וקוראיו, לא רק בין דמויותיו, יחסים שמסבירים חלק נכבד מהקסם האפל של לוין, ואחראיים לחולשתו המוסרית הבסיסית של לוין. לאור מייחס ללוין "חמלה" וזהו ייחוס מפוקפק ביותר. לא נעדר בעיות הנו גם הסגנון של לאור, סגנון מושלך בראוותנות וכמו קצר רוח בפני קוצר הדעת של קוראיו, קוצר הדעת הכללי, סגנון שלעיתים, כך נדמה, מסתיר היעדר בהירות עצמית בהצגת הטיעונים. גם הביבליוגרפיה המחקרית אולי אינה מקיפה את כל חוקרי לוין המשמעותיים; המחבר, כמדומה, בחר להשמיטם מנימוקים שונים). והנה אין דיון בספרים הללו. אין כלל "זירה" לדיון בספרים הללו.
כך מוכרתת התרבות הגבוהה. כך מוכרתת היכולת לחיות חיים של ניואנסים מענגים, של מורכבות, בחברה הישראלית. כך נוצרת טכנוקרטיה חלולה.
האינטליגנציה הישראלית היא כאותם בני נוער פראיים המשוטטים אי כה ואי כה ואין להם מועדון. צריך לבנות מועדון.
2. הסרט על מייסד "פייסבוק" (בו לא אצפה, אם כי אני "צופה" בו בעל כורחי, בכך שהוא הפך ל"אייטם") מעורר את המחשבה על כך שהגברים היהודים האינטלקטואליים והחנונים, פעם גברים "פגומים", חלושים, הפכו לזכרי אלפא, ההולמים את הנטייה העולמית של הגבריות לגבריות חנונית, לא-מצ'ואית.
ושלא תהיה טעות: עיקרון התחרות החברתית נשמר גם כשהדגם המנצח בתחרות הוא זה שאינו תחרותי-אלים, זה שפועל באמצעות שכלו החנוני, או באמצעות כשרונו ל"יחסי אנוש". הדגם המנצח הוא זה שהוחלף – לא עיקרון התחרות.
2א. מבקר הספרות היהודי האמריקאי, לסלי פידלר, העיר בשנות הששים הערה גאונית בפשטותה לטעמי: נטייתו המפורסמת של הרומן המודרני לדמות האנטי-גיבור נובעת פשוט משינוי סוציולוגי בתפיסת הגבריות. את המאצ'ו מחליף הגבר הנשי (עוד העיר פידלר – מבקר ספרות פרובוקטיבי וחובב סמים, שמנחם בן קצת מזכיר אותו – שבליעת הסמים בקרב גברים משולה להסכמה להישגל: הם מחדירים לתוכם דבר-מה שמסב להם עונג…).
3. אף פעם לא הבנתי את הקסם שהילך אדם ברוך על חלקים בציבוריות הישראלית. הנטייה להדגיש שהוא "מבין עניין" בד בבד עם ניסיון לביסוס של עמדה מוסרית מרוחקת, המשחק הכפול הזה של מי שבתוך השיטה, מבין אותה, מעריץ אותה, מיישם אותה – אך בו זמנית שומר מרחק אירוני ממנה, אף פעם לא דיבר אלי, ונראה לי תמיד בזוי קצת. מטעמים ביוגרפיים, גם לא הילך עלי קסם הפן היהודי של ברוך.
ברוך, כמדומה, היה סוכן כפול שמרוב אינטריגות שכח למי הוא בסופו של דבר נאמן.
4. את הטכנולוגיה הסובבת אותנו אפשר לראות כניסיון כפוי לקולקטיביזציה. למה אני מתכוון? הטכנולוגיה היא תוצר של ידע מצטבר, ידע קרוש, לאורך הדורות. היא תוצר של ידע קולקטיבי. היחיד הנתקל בטכנולוגיה המתוחכמת חש בושה למולה, רגשי נחיתות. למעשה, היחיד נתקל כאן בקולקטיב שמבקש להכניע אותו. להשתמש במחשב, בסלולרי, במטוס, אינו רק מעשה פונקציונלי. יש בו אלמנט של ביטול עצמי, של היקסמות מהביטול העצמי ומהכוח של המבטל, הכרזה של כניעה של היחיד לקולקטיב.
בניגוד לשימוש במחשב, במטוס, בסלולרי, ואף בטלוויזיה, השימוש במוצר הטכנולוגי הקרוי ספר – שונה. לספר יש מחבר. כלומר אדם יחיד. וההתמודדות עם הספר איננה לפיכך כניעה לקולקטיב, אלא מפגש בין סובייקטים.
התיאוריה של "מות המחבר" רצתה להפוך גם את הספר לטכנולוגיה קולקטיבית. את הרומן ביקשה תיאוריית "מות המחבר" האנטי-הומניסטית להפוך ל"וויקיפדיה", מוצר קולקטיבי אנונימי. במסווה של שחרור היא ביקשה להכניע את הסובייקט למערכת על-סובייקטיבית.
אבל הספר (הספר הטוב) מתעקש להיות מוצר של מחבר ולהיפגש עם הקורא כשווה בין שווים.
5. החדשות וה"אקטואליה" מתפקדות בחברה שלנו לא כמקור מידע, אלא כגורם חיברות. "להתמצא" בחדשות זה להיות חלק מהחברה, לדעת על מה מדברים, לדמיין קולקטיב, לעסוק בריטואל (הצפייה בחדשות). את האידיאולוגיה של הדורות הקודמים החליפה האינפורמציה, אך גם לה יש תפקיד אידיאולוגי, תפקיד של חיברות המשמר את הקוהרנטיות החברתית.
פעם יצאתי עם מישהי שלא ידעה מי זו נינט. זה היה מפחיד. היא הכריזה בעצם שהיא לא חלק מהחברה. אבל, במחשבה שנייה, זה היה מרשים.
בכל מקרה, מי שרוצה להיות ישראלי אמיתי – ואני חושב שזו שאיפה ראויה; לרצות בית זו שאיפה ראויה – רצוי שלא יתעדכן בחדשות. החדשות הן אידיאולוגיה חברתית, כפויה מלמעלה ומשמשת לצרכים מסחריים, וישראליות אמיתית היא בחירה קיומית, הנובעת מלמטה.
6. כמה הערות קצרות על בודריאר:
א. הקיצוניות של בודריאר היא סוג של פונדמנטליזם, בכך הוא בן זמנו. לכן הוא גם מוקסם מהטרור. כי גם הוא טרוריסט פונדמנטליסטי בשדה התיאוריה.
הפונדמנטליזם בעצמו הוא תוצר, בין השאר, של עידן המדיה והספקטקל: הצורך לקבל בולטות מחייב הגברה של הווליום.
ב. לפני כמה זמן כתבתי כאן באינטואיציה, שהפחד שמחריד את בודריאר הפוך לזה שהחריד את ניטשה: ניטשה חשש מהחד-פעמיות והזניחות של חיי אנוש ולכן הרהר באפשרות החזרה הנצחית כאפשרות גואלת. בודריאר, בדיוק ההפך, חושש מהיקלשות הקיום בגלל השכפול האינסופי שלו (במדיה ובעתיד בשיבוט).
והנה, בספרו המעצבן "פיתוי", בודריאר מדבר על כך שכמו שולטר בנימין דיבר על אבדן ה"אאורה" של יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, כך השיבוט העתידי עתיד לבטל את ה"אאורה" של הסובייקט החד-פעמי.
ג. מה שחסר אצל בודריאר זה הבנה או אף התייחסות לכאב האנושי. הכאב הוא המייסד של הסובייקט החד-פעמי. כשכואב לי, אין זה משנה אם הונצחה דמותי במדיה, או שהשיבוט שלי מנהל שיחה עם עוד עשרה שיבוטים שלי בחדר הסמוך. כואב לי, לי החד-פעמי.
יש אצל בודריאר, והמסורת האינטלקטואלית שהוא שייך אליה, משיכה למלאכותי ורתיעה מהממשי, ולפיכך ניסיונות (מבריקים בחלקם) להעלים אותו. כך הסקס לא קיים, קיימת רק סימולאקרה של סקס. וואלאק? צריך כנראה להיות בעל רסנטימנט מיוחד כלפי הממשי על מנת לייצר תיאוריה כזו. ומעניין מה מקור הרסנטימנט… (וזה לא סותר את זה שאני מעריץ את בודריאר, במיוחד המוקדם).
ד. וולבק קרוב מאד לבודריאר, למרות החרפות שהוא המטיר עליו באחד מספריו. למשל, שניהם עסוקים מאד בסוגיית השיבוט. למשל, שניהם מבינים את המיניות כמשחק חברתי, כדרך למיון היררכי, ולא דווקא כפרוייקט הדוניסטי. שניהם אינם סבורים שאנחנו חיים בחברה "משוחררת" מינית, ורואים בכך הטעייה רבתי (אם כי בעניין הזה האחרון, ובעצם גם בזה שלפניו, יש הבדל עמוק ביניהם, וחלקו יובהר מייד).
ההבדל הוא שוולבק קשוב לממשי. הוא קשוב לסבל ולעונג כאחד. ולכן הנטייה המוקצנת של בודריאר הפונדמנטליסט לעבר הסימולאקרה, המאלחשת את כל הסתירות כביכול והמקלישה את הקיום, אינה מקובלת על וולבק. הקיום קיים כי הוא מסב סבל ויוצר עונג ממשי.
ה. מה שהופך את בודריאר המוקדם למעניין הנם, בין השאר, שני המאפיינים הבאים:
ה1. בודריאר המוקדם הנו הוגה שמושפע בלי להתבייש, ובלי סנוביזם צרפתי, מההגות האמריקאית. ב"חברת הצריכה", למשל, בודריאר מתייחס למקלוהן, לרייזמן, לנורמאן או. בראון, לדניאל בורסטיין ועוד רבים. ביצירות מאוחרות הוא מתייחס לסונטאג ולסול בלו.
כיוון שאמריקה היא המולדת של ההווה, העולם ששממנו הפליגו ספינות ההוווה אל העולם החדש, הבנתו של בודריאר את ההווה הזה היא המעמיקה ביותר בקרב בני דורו הצרפתיים.
ה2. בודריאר המוקדם הוא כותב מורליסט שמתכחש לכך. הוא חדור להט מוסרי, ואפילו שנאה, כשהוא מנתח את התרבות העכשווית. הוא, כמובן, טוען שמורליזם הוא חסר ערך, שכל התנגדות לשיטה היא חלק מהשיטה וכו' אבל זה, חש הקורא, סוג של סתירה: יצירותיו ספוגות במורליזם. הוא דרקון תיאורטי שמנסה בהבל התיאוריה שלו לשרוף את כל השקר של התרבות העכשווית. בהמשך, נהיה בודריאר חמקמק יותר, ולטעמי גם חלוש יותר.
מבקר חופשי 