מבקר חופשי

מדוע אנו קוראים?

ישנן סיבות ספציפיות לבחירה בקריאתם של ספרים ספציפיים, אבל אני מחפש אחר מניע שניצב מאחורי המניעים המקומיים, המניע הבסיסי לקריאה.
שני מניעים יסודיים יש לדעתי לקריאה והם מקיימים קשרים מורכבים ביניהם: בריחה ואחיזה. קריאה כבריחה מהחיים וקריאה כאחיזה טובה יותר בהם.

*

פעמים רבות אנו קוראים על מנת לא לחשוב על חיינו. קריאה בחיי הזולת כהסחת דעת מחיינו אנו.

גם לכך כיוון ביאליק במסתו הגאונית "גילוי וכיסוי בלשון":
"האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה'תהו' האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה, כלומר, אוחז ב'סגולה' הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד".
המילים הן בריחה מן ה'תהו', הן גשר על פני תהום, הן הסחת דעת.

הקריאה היא הצעידה על הגשר הזה על מנת לא לפסוע על פני האַין.

*

בכיוון מעט שונה: הנאת הבריחה שהיא הקריאה בספר אינה שונה מהנאתו של השוכב בחדר מחומם, מיטיב את השמיכה סביב רגליו, ומאזין בעונג לרוח הצולפת ולגשם המוטח בחוץ.

עלילות הגיבורים, ובעיקר הסבל שלהם, מעצימים את הנאת הקורא בשלווה. הבריחה אל סבלות הגיבור הבדיוני מדגישה על דרך ההשוואה את מצבו הנוח יחסית של הקורא.

*

אבל קריאה היא גם ההיפך המוחלט. היא פנייה אל כפילו של עולם, אל המילים המייצגות, על מנת לאחוז טוב יותר בעולם עצמו.

ברומן היפה "סטונר", של ג'ון ויליאמס, מתואר רגע המרתו לספרות של בן האיכרים ממיזורי, ויליאם סטונר. סטונר למד חקלאות באוניברסיטת מיזורי אך נדרש להשתתף בקורס בספרות אנגלית. במהלך אחד השיעורים הוא חווה מעין התגלות, בעקבות קריאת סונטה מספר 73 של שייקספיר.
אולם ויליאמס אינו מתאר את השפעת התכנים הספציפיים של הסונטה על סטונר. משהו אחר אירע בחדר הכיתה.

"ויליאם סטונר שם לב שעצר את נשימתו במשך כמה רגעים. בעדינות נשף את האוויר מריאותיו והבחין שבגדיו נעים על גופו כשהאוויר יוצא מתוכו. הוא הסיט את מבטו מסלון [שם המורה בקורס] והעביר אותו על פני החדר. אור התלכסן מן החלונות ונח על פניהם של חבריו לכיתה, ועל רקע האפלולית נראה כבוקע מתוכם; סטודנט עיפעף, וצל דק נפל על לחי שפלומתה לכדה את אור השמש. סטונר שם לב שאצבעותיו הרפו מלפיתתן העזה במשענת הכתיבה. הוא הפך את כפות ידיו, הביט בהן והתפעל מצבען החום, משיבוצן העדין של ציפורניו בקצות אצבעותיו המגושמות; נדמה לו שהוא מרגיש את הדם זורם באין רואים בעורקים ובוורידים הזעירים, הולם בעדינות ובשבריריות מקצות אצבעותיו דרך כל גופו" (עמ' 17-18, תרגום: שרון פרמינגר).

מה שסטונר רוכש באותו שיעור ספרות הרה גורל הינן מודעות עצמית וכן מודעות לקיומם של חבריו. הוא מבחין בעצמו כמו בפעם הראשונה ומבחין בחבריו גם כן כמו לראשונה.

מה הקשר בין הספרות לבין מודעות עצמית ומודעות בכלל?

המילים, הייצוג, הינן התרחקות מהעולם על מנת להיטיב להכירו, כמו שאנו מתרחקים מהר על מנת לאמוד נכונה את גובהו.
סטונר גילה את מראת-הקיום שהיא היא הספרות; את הנקודה הארכימדית שהיא-היא הספרות, אותה נקודה שממנה ניתן להניף את חייו וחיי חבריו ולהתבונן בהם לראשונה היטב.

הספרות היא לפיכך אמצעי להתקרבות אל החיים באמצעות ההתרחקות מהם.

סטונר, "ש[קודם המרתו לספרות ]היה חוּם וסביל כמו האדמה שממנה הגיח" (21), הופך בזכות הספרות לא רק למודע לעצמו אלא למי שחי את חייו באופן פעיל.

להטבת האחיזה בקיום שמאפשרת הספרות, לרכישת המודעות העצמית ולמעבר לעמדה אקטיבית, מתכוון סארטר בכמה קטעים בספרו "הספרות מה היא?". למשל, בציטוט הבא: "מפני שלכנות בשם הוא להראות ולהראות הוא לשנות".

סארטר מתכוון להשפעה הפוליטית שיכולה להיות לספרות. אבל קודם לכך, "כינוי השם" ו"ההראיה" שהוא מדבר עליהם, יכולים לסייע לנו לשנות את גורלנו הפרטי.

כמה רשמי קריאה אחרונים בלקוניות שרק הכתיבה בבלוג מאפשרת:

"החצי השני" של פיליפ רות – רומן מבריק וקצת צחיח רגשית של פיליפ רות משנות השמונים. חלק נכבד ברומן מתרחש בהתנחלות ישראלית אליה עבר אחיו של הגיבור נתן צוקרמן, כשנטש את ביתו, אשתו וילדיו בארה"ב. רק בגלל החלק הישראלי של הרומן שווה כבר לקוראו. ניסיונו המוצלח של פיליפ רות בכתיבה פוסטמודרנית בת-הזמן (ישנם כמה קווי עלילה חלופיים). סקסי ונרקיסיסטי. דייויד פוסטר וואלאס צדק: רות, מיילר ואפדייק הם "נרקיסיסטים גדולים", אבל גם סופרים גדולים. ונרקיסיזם הוא אתגר רוחני ולא רק קללה.

"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט – רומן מופת מהמאה ה-19. אני קוראו פעם ראשונה, לבושתי, בגין איזו דעה קדומה נגד הרומן הבריטי של המאה ה-19. דיקנס משעמם אותי, למשל, ותמיד חשבתי שמול הצרפתים ובטח הרוסים אין לאנגלים מה להציע. ובכן, זו דעה קדומה שמוטב לבחון את תקפותה לאחר הקריאה ולא לפניה (אני מוכיח את עצמי). מרטין איימיס טוען ש"מידלמארץ'" הוא הרומן האנגלי הגדול ביותר. אני נוטה להסכים. מאותם הספרים שאתה חוזה בהם במוח שאתה מרכין ראש בפניו ומודה בקלות בעליונותו, כיוון שזו כה ברורה. חמלה ואכזריות יש כאן – תכונות נדרשות לסופר גדול. התשובה הבריטית לטולסטוי מרשימה ביותר ולא משעממת לרגע (זו סוג של קלישאה, אבל אחרי מחשבה קצרה לבדיקה עצמית: היא נכונה. לפעמים הרומן מעייף – אבל הוא לא משעמם).

The Evolution of Human Sexuality של Donald Symons – ספר עיון של אנתרופולוג המשתמש בכלי ניתוח אבולוציוניים להסביר את ההבדלים בין המינים. הגעתי אליו בעקבות קריאה בבלוג של גיל גרינגרוז שם צוין הספר כאחת היצירות הקלאסיות בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית. זה ספר מרשים מאד, מ-1979, כתוב בחומרה מדעית אך שיש בה שגב סטואי ואלגנטיות מאופקת. הוא עוסק בסוגיות החשובות ביותר של ההבדלים בין המינים ומבטא באופן מופתי את העמדה המתנגדת לעמדה הרווחת במדעי החברה והרוח שנוטה לייחס ל"תרבות" משקל מכריע בחריצת ההבדלים הללו. קריאה בספר הזה מהווה תיקון להפרזה הקיימת בענפי הידע המוזכרים בדבר כל-יכולתה של התרבות כביכול בעיצוב המגדרי. שתי תכונות של הספר שתורמות להנאת הקריאה: מבעד לחומרה ולאובייקטיביות ברורה (או משוערת בתחושת הסתברות גבוהה) לקורא זה המרירות המובנת של הכותב פרי התנסות ביחסי גברים ונשים שהביאה אותו להתריס ולהצביע על קיומם של הבדלים קשים לגישור בין המינים. המרירות המשוערת שניצבת מאחורי הספר אינה, חשוב לומר, פוגעת בתחושה שהטענות שלו מוצקות, אלא רק מוסיפה לעניין בקריאה. השנייה: אהבת הספרות של המחבר. הוא מרבה לצטט מיצירות ספרות רבות לאורך הספר.

מתוך מאמר מעניין על המחזאי השבדי אוגוסט סטרינדברג (1849-1912).
עוד דוגמה לאובססיה שיש לדתות עם אוננות והשפעתה הכבדה (של האובססיה; אם כי, גם לאוננות שמורה השפעה מסוימת) על נערים:

Like many other teenagers the young August was tormented by a book that, in Prideaux’s words, “galloped through Sweden like the Four Horsemen of the Apocalypse, spreading terror and misery”: A Warning Against the Enemy of Youth by a Friend of Youth, by the Pietist Karl von Kapff: “Possibly unique in extending the consequences of masturbation to politics, von Kapff suggested that the favorite practice of revolutionaries spread their poison through society.” Terrified by von Kapff’s admonitions, August began spending many hours in church, longing for salvation; he even contemplated taking Holy Orders, though this religiosity proved short-lived.

הנה הוא כאן

הנה כאן