מבקר חופשי

* אני חוזר עכשיו מצפייה בהצגה "קברט" ב"קאמרי" (באיחור אופנתי) וחוות דעתי היא זו: לאנשים שלא מכירים פורנוגרפיה זו יכולה להיות בהחלט חוויה מסעירה.

– – –

אבל יותר ברצינות: ההצגה הזו ממחישה אחד לאחד את האמירה של אדורנו והורקהיימר (ואני מקווה שזיכרוני אינו בוגד בי כאן) על כך ש"חרושת התרבות" היא זנותית ומתחסדת בו זמנית.
כי מצד אחד, הדקדנס מומחש פה בעזרת שחקנים ושחקניות מצודדים מאד… – ומצד שני הרי "המסר" של המחזה הוא שהדקדנס הזה, כלומר הא-פוליטיות וההתמקדות בעונג של עידן ויימאר, הביא לעליית היטלר לשלטון, ולכן גורו לכם מרדיפת תענוגות!

בקיצור, אחיזת החבל משני קצותיו.

חשוב להבהיר: לא הסקס מפריע לי, אלא חוסר היושר (גם חוסר יושר פשוט: מכירת הצגה "רצינית" באמצעות סנסציה ארוטית, כביכול סנסציה, אבל לא משנה; וגם חוסר יושר מתוחכם וספציפי יותר: מכירת באמצעות ארוטיוּת ושל ארוטיוּת ובו זמנית מכירה של המסר נגדה – והכל באותו כרטיס!).
וגם, כלומר גם מפריע, הגיחוך, למי שנחשף אי פעם בחייו לחלק מ – 70% מהטראפיק באינטרנט, אותה מהפיכת מידע נפלאה ששינתה כך את חיינו! (רמז לאותם 70 אחוזים מסתתר בשורה השנייה).

המחזמר הוא אמריקאי במקור, כמדומני (הספר של אישרווד, הבריטי שעבר לארה"ב, "פרידה מברלין", עליו "מבוסס" המחזמר, הוא ספר נהדר והמחזמר אינו מתקרב בכלל לרמתו). וחשוב להבין שחלק ניכר מייצוגי המשטרים הטוטליטריים באמריקה הוא אידאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה") פאר-אקסלאנס, כלומר שימוש בייצוג הזה של ה"אופציה" הטוטאליטרית על מנת לאשש את השיטה אמריקאית. בבחינת: ראו מהי האלטרנטיבה לדמוקרטיה המערבית (בגרסתה האמריקאית)!

עוד חשוב להבהיר אחד: התלונה שלי היא לא על השחקנים, הם עושים עבודה טובה עד כמה שאני מבין בזה, ולא על הספקטקל המרשים שלהם (הריקוד, בייחוד, הזמרה קצת פחות).
התלונה שלי היא על המחזמר עצמו, או על הגרסה שלו שמוצגת ב"קאמרי". זה מחזמר קלישאי, שטחי, לא רלוונטי ולא ישר.

"יפה לנצח" הוא סרט איטלקי של הבימאי פאולו סורנטינו, שמוקרן כעת בארץ וזכה זה עתה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. במרכזו של הסרט איש החברה הגבוהה האיטלקית של ימינו, גבר בן 65, עיתונאי מושחז ובעל השפעה, שלפני ארבעים שנה פרסם רומן מבטיח אך מאז זנח את חלומות נעוריו להיות סופר. הסרט, כפי שניכר כבר מהתקציר הנ"ל, הוא מחווה מפורשת לפליני בכלל, ובפרט לסרטו "לה דולצ'ה ויטה".

"יפה לנצח" הוא סרט נבון, סוחף ואסתטי – קולנוע למבוגרים, דבר נדיר. אך בהחלט לא מדובר בסרט גדול. ואילו "לה דולצ'ה ויטה" הוא אכן סרט גדול – יותר גדול מ"שמונה וחצי", לטעמי, ולבטח יותר שורד ממנו את מבחן הזמן.

אני רוצה להעיר בקצרה מדוע "לה דולצ'ה ויטה" עולה על "יפה לנצח" בנקודה אחת לפחות, אך נקודה מרכזית. כמו "ל.ד.ו.", גם "י.ל." מתאר באפקטיביות את הבלותה של החברה הגבוהה. היצירה הספרותית מועמדת כניגודה של זו, על מסיבותיה, מזמוזיה, זימותיה וזמזומיה. אלא ש"ל.ד.ו." מתעלה למדרגת הטרגדיה ו"י.ל." לא – זאת משום שפליני מעביר את גיבורו, מרצ'לו מאסטוריאני, בניסיון, שמלמד אותו שגם חיי הרוח הנעלים והעדינים, כביכול, אינם בהכרח הפתרון. כן, החיים קשים, גם אם מתוקים.

אולי הקטעים החזקים ביותר ב"ל.ד.ו." הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח מרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים!

כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני".

המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! (פליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מאסטוריאני ופאפראצו; שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, שממנו כמעט שלף את מרצ'לו מאסטוריאני).

פליני מציג לנו ב"לה דולצ'ה ויטה", כאמור, טרגדיה. בטרגדיה אין פתרונות פשוטים. כל בחירה היא הרת סכנות ויולדת מכאובים. ב"יפה לנצח" הרצינות והספרות מוצגות כפתרון, המנצנץ, גם אם במרחקים. אבל אולי רק אנשי ספרות מסורים יודעים לומר שאין זה כך. הספרות היא פתרון – לעתים; ולעתים לא. הרצינות היא הפיתרון – לעתים; ולעתים לא – לעתים זהו דווקא ההבלות. ולעתים – פתרון אַין.

1. – הכל אחת! אם הכל הבל ממילא, הבה נתהבל גם אנו! אין יתרון לחוכמה, אז הבה נתְכַסָל!
– לא. גם את הייאוש וחוסר השחר אפשר לחוות מתוך ערפול חושים והתבהמות, או בפיכחון, אנינות, ריחוק ואף מתוך חדוות אנליזה צנועה. וזה כל ההבדל כולו, בין ייאוש שלא מדעת לייאוש מדעת.

2. מה שאתאיסטים שטחיים לא מבינים:
א. אם אלוהים הוא מטפורה לכוח העצום שייחסנו לעצמנו או להורינו בילדותנו (כדעתם הדי משכנעת של פסיכואנליטיקאים) – מטפורה והמתקה של חמיצות האבדן של הכוח הזה
ב. ואם אנו אוסרים על בני האדם להיסמך על הכוח הזה בטענה (הנכונה) שהוא אינו קיים
ג. אנחנו גוזרים על בני האדם לחפש את ההערצה, לחפש את העוצמה הפנטסטית הזו, בתוך העולם האנושי:
– חלקם יעריצו "אלילים", על כל ההבל והסבל הכרוך בכך
– חלקם יעריצו את עצמם, על כל הסבל (לעצמם ולאחרים) וההבל הכרוך בכך
– חלקם יבוזו לעצמם מתוך השוואתם לאנשים אחרים, שהיא מחפירה יותר מאשר ההשוואה לגדול-מכל-גדול

חברה שעסוקה באובססיה בסלבריטאים היא חברה בלי אלוהים, במובן העמוק של המילה, היא חברה מחפשת אלוהים, במובן השטחי של המילה.

אם אין אלוהים – הכל אדם.
וזה מה שנורא.

*

אז מה הפתרון?

הרי אלוהים אין.

לא להכל יש פתרון. בחיים שלנו אנחנו מתנהלים – אותם לא פותרים.

"פולמוס שתי התרבויות" היה מאורע רב תהודה בעולם האינטלקטואלי האנגלו-אמריקאי. תחילתו בהרצאה שנשא ב-1959 בקיימברידג' המדען והסופר, סי.פי סנואו, ובו דיבר על ניתוק גובר והולך בין אנשי מדעי הרוח לאנשי המדעים המדויקים ומדעי הטבע.

סנואו ביכה את הניתוק משני צדיו, אולם עיקר התקפתו נתפרשה כהתקפה על בורותם של אנשי מדעי הרוח. להרצאה הזו השיב מבקר הספרות המשפיע מאד, אף.אר.ליוויס (ללא ראשי תיבות המציינים את שמך לא הורשית להשתתף בפולמוס!), בהתקפה מפורסמת באלימותה על סנואו (שאינו קיים כסופר, טען ליוויס). ליונל טרילינג, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הנערץ, תרם מאמר ידוע משלו לפולמוס, בו הציג עמדה מיושבת יותר וגינה את ליוויס על גינוייו שלו החריפים.

זה אירוע חשוב, כאמור, בחיים האינטלקטואליים של המערב – וחשיבותו רק הולכת ומחריפה עם השנים.

הנה מאמר נאה המרחיב בנושא

עוד מאמר נאה, הנוקט עמדת ביניים, בפולמוס החשוב של דורנו, שהנו: האם ניתן להסביר את הקיום האנושי בכללותו – כולל התודעה – באמצעות אנלוגיה לחיי החיות או באמצעות תפיסתו של המוח כמחשב-מכונה מתוחכם, ותו לא. הפולמוס המעניין במיוחד אינו ניטש בין אנשי מדע ורוח חילוניים מול דתיים, אלא בין אנשי מדע ורוח אתאיסטיים, בינם לבין עצמם (ואני מקווה לכתוב על זה בעתיד).

זה – ולא העלאת גירת ההבדלים האנכרוניסטיים בין מזרחים לאשכנזים (ובכנות – מבלי לזלזל במצוקת המקופחים!) – הפולמוס המרכזי של דורנו. על פולמוסים אחרים הלוהטים היום בציבוריות הישראלית ניתן להמשיל את משלו הגדול של טולסטוי ב"סיפורי סבסטופול", המספר איך בהפסקת האש במלחמת קרים שוחחו החיילים הרוסיים והצרפתיים אלה עם אלה, מעבר לקווי החפירות. ומעיר טולסטוי הערה – שכאמור היא משל גדול הרלוונטי למציאויות רבות – שנושאי השיחה בין החיילים לא נקבעו לפי מה שהטריד אותם באמת (המלחמה, למשל), אלא נותבו לפי המילים הצרפתיות המוגבלות שידעו להוציא מפיהם החיילים הרוסיים.

גם אנחנו, בלהגנו הפובליציסטי, משוחחים הרבה פעמים לא על מה שחשוב באמת – אלא על מה שאנחנו מכירים ויודעים לשוחח עליו.

הכותב של המאמר ב"אטלנטיק", פרופסור לפסיכולוגיה, מותח ביקורת חשובה על הנטייה התקשורתית להבליט את המחקרים בעלי הממצאים האנטי-אינטואיטיביים על חשבון המחקרים בעלי הממצאים הקומונסנסיים. הנטייה הזו חודרת לתחומי היכל המדע עצמו, ומשפיעה בסוגיה אלה מחקרים נעשים. תוצאתה הפומבית והמסוכנת – המתפרסמת תדיר בעיתונים – היא הנמכת רוחנו לממדים ימי-ביניים מצומקים (איננו יודעים כלום על העולם, כי הרי הכל הפוך ממה שאנו חושבים, כך הרי גילה "המדע", אותו אל כל יכול של תקופתנו).

הנה הציטוט הרלוונטי:

A more general problem with the conclusions that people draw from the social-psychological research has to do with which studies get done, which papers get published, and which findings get known. Everybody loves nonintuitive findings, so researchers are motivated to explore the strange and nonrational ways in which the mind works. It’s striking to discover that when assigning punishment to criminals, people are influenced by factors they consciously believe to be irrelevant, such as how the attractive criminals are, and the color of their skin. This finding will get published in the top journals, and might make its way into the Science section of The New York Times. But nobody will care if you discover that people’s feelings about punishments are influenced by the severity of the crimes or the criminals’ past record. This is just common sense.

והנה הלינק