מבקר חופשי

1. (בעקבות קריאה – מענגת ומומלצת – בפלוטארכוס:) אנחנו אולי מזכירים את ספרטה – אבל אנו משופעים בדמגוגים כמו באתונה, ובטח ובטח שחסרה לנו הלקוניות של הראשונה (משמה של ספרטה, שכונתה גם "לקוניה", נלקח הביטוי "לקוני").

2. מה שאנו מכנים בשם "בגרות", ומשתבחים בפני עצמנו על בשלותה של נפשנו, שהגיעה למתינות ואף משפיעה אותה חוצה – לעתים אינו אלא השם שאנו נותנים להזדקנותם של גופנו ותשוקותינו.

3. עוד הערה בעקבות פלוטארכוס. מסתבר שההיסטוריון היווני הדגול המאוחר (45-120 לספירה) לא היה פוסטמודרניסט, והוא לא מהסס לומר שהיו היסטוריונים טובים ממנו. הוא לא אומר כמו פוסטמודרניסט טוב: "זו הייתה הגרסה שלהם – וזו שלי; זה אופן הכתיבה שלהם – וזה שלי", או לא כמו סתם שחצן מצוי שאומר כי עד שקם הוא לא נכתב דבר גדול ממה שהוציא השחצן מתחת ידיו.

לא. כשהוא מספר מחדש את מאורעות מלחמת פלופוניס הוא מצהיר על עליונותו של תוקידידס ההיסטוריון, בן זמנה של המלחמה ההיא, שתרמה לא מעט לירידתה של יוון מגדולתה. כך:

"אני מקדים ומבקש מהקוראים, שחיבורים אלה יזדמנו לידיהם, ומפציר בהם שלא ידמו בנפשם, שבספרי על אותם מאורעות שתוקידידס תיארם בדרך ללא חיקוי ושבה עלה אף על עצמו בעוצמת הרגש, הבהירות והססגוניות, בא עלי מה שבא על טיימיאוס [היסטוריון אחר]. הלה קיווה שיעלה על תוקידידס במומחיותו […] [ו]הראה עצמו, בשם האל, בכך כאותו: 'הולך רגל שהוא מדדה בצדה של מרכבה לידית' כדברי פינדארוס […] כשלעצמי נראה לי, שהִתחרות קנאית עם סופרים אחרים בענייני סגנון יש בה משום כיעור ונוקדנות, אך כשהיא נערכת מול יצירות שהן למעלה מכל חיקוי, הריהי כל-כולה מטופשת" (הוצאת "מוסד ביאליק"; תרגום נהדר מיוונית: א.א. הלוי).

4. פלוטארכוס מבחין – באחת מהפנינים הרבות שמשובצות בביוגרפיות שלו על גדולי יוון ורומא – בין אומץ לב "פרופר", לבין אומץ לב שבא מתוך שנאת החיים, שאותו אין להעריך.

הוא מרחיב על כך מעט, אבל אביא רק מקצת מהדברים: "קאטו הזקן אמר לאנשים ששיבחו בפניו אדם אחד נועז השש לקראת סכנות במלחמה, שיש הפרש גדול בין מי שמעריך מאוד אומץ לב לבין מי שמעריך אך מעט את החיים […] כי אין לגנות אדם על שהוא בורח מן המוות, אם אינו דבק בחיים בצורה מבישה, ואין לשבח את הנכונות למות אם היא באה מתוך זלזול בחיים".

5. ולסיום בדיחה שמיוחסת לאפלטון (אולם פלוטארכוס מפקפק באמינותה).

באחת הפרשיות המדהימות של העולם העתיק, ביקש דיוניסוס (חשבו על האירוניה בשבילנו, שקראנו את ניטשה), שהיה רודן סיראקוסאי שבסיציליה (מושבה יוונית באותם ימים, קרי במאה הרביעית לפני הספירה), שאפלטון יחנכו בפוליטיקה ואיזו מדינה כדאי להקים. דיוניסוס הזה, כפי שפלוטארכוס מתארו, היה ערס לא קטן, אבל הוא התאהב באפלטון והתרשם מההערכה לה זכה הפילוסוף, והוא ניסה להיות תלמיד מצטיין של האחרון, כדי להיות "ראשון" גם בפילוסופיה – לא רק בתענוגות ורצחנות.
כל העניין הוא טראגיקומי לעילא בתיאור של פלוטארכוס (בביוגרפיה "דיון").

בכל אופן, דיוניסוס, כמובן, לא יכול היה לבסוף לעמוד בדרישות המוסריות של אפלטון, שכללו למעשה ויתור על שלטון היחיד שלו, והשניים נהיו עויינים זה לזה. כשבאה משלחת הצלה של פילוסופים פיתגוראיים לחלץ את הפילוסוף הדגול ממלתעות העריץ הפוחז פנה הלה לאפלטון ואמר לו כך: "אני מניח, אפלטון, שאתה תקשור עלי קטגוריות מרובות ונוראות בפני חבריך לפילוסופיה".
ואפלטון – על פי הגרסה שפלוטארכוס מביא, אך מפקפק בה, כאמור – השיבו: "מי יתן ולא נגיע לידי מחסור גדול כל כך בעניינים באקדמיה, עד שמישהו יזכור אותך".

האנטישמיות היא תופעה מסובכת ומורכבת – היא אינה רק תופעה היסטורית-סוציולוגית-דתית, אלא גם פסיכולוגית ופסיכואנליטית – וקולמוסים רבים נשברו על מנת להסבירה.

לאחרונה, ניתן היה להתוודע, בעקיפין, לעוד דוגמה למורכבותה האפלולית של התופעה. מדובר בנקודה קטנה שמצויה בסרט הארוך (בן ארבע שעות) "נימפומנית" של לארס פון-טרייר. זה סרט מעניין מאד (וכפי שניתן ללמוד משמו, לא לטעמו של כל אדם – החלק הראשון בן השעתיים היה יותר מעורר ממעורר מחשבה, אבל החלק השני היה הפוך), של במאי מורכב ומופרע מאד, שקטנו עבה ממותניהם של מבקריו המשעממים והבורגנים הרבים, כמו גם של רוב מוחלט של במאי העולם (למרות שאני בהחלט לא חסיד שלו ובאיזה שלב, אחרי "דוגוויל", הפסקתי לעקוב אחר סרטיו).

והנה, פון-טרייר הואשם באנטישמיות כמה פעמים ובסרט הזה הוא מתייחס – בנקודה שולית, כביכול – להאשמות הללו. המאזין בסרט, המאזין הקשוב וההומני, להרפתקאותיה המיניות של ג'ו הגיבורה (שרלוט גינסבורג), הנימפומנית מכותרת הסרט – הוא יהודי. בחלקו הראשון של הסרט מסביר המאזין הזה, זליגמן שמו בסרט (השחקן סטלאן סקארסגארד), שהוא יהודי אנטי-ציוני, ולהיות "אנטי ציוני זה לא כמו להיות אנטישמי, למרות שכוחות פוליטיים מנסים לטעון אחרת".

זליגמן זה הוא א-מיני, גבר כבן ששים בתול – והוא, לפיכך, המאזין המושלם כביכול להרפתקאותיה המיניות של ג'ו. והנה, העמדת זליגמן היהודי בעמדה האפולינית הטהורה של היצור הא-מיני, היא בעצמה מעידה על איזה סבך ונפתול בנפש (קרוב-רחוק של אנטישמיות) – היהודי כיצור לא נורמלי, לא ארצי, לא חושני. פרויד עצמו העלה את ההשערה שחלק מהאנטישמיות נובע גם מנקמתם של הגויים במי שנתפסים כעיניהם כמייצגים את כוחות הסירוס של היצר בעולם – הלא הם היהודים המקצצים את איברי העונג של ילדיהם הזכרים.

(פסקה זו תכיל ספוילר מרומז, לכן מי שרוצה לראות את הסרט מוזמן לדלג עליה): ולו זו בלבד שזליגמן היהודי הוא יצור נפלה ולכן חשוד, הרי שסופו של הסרט – ולא אחשוף אותו במפורש – מעיד שהוא גם מושחת בכל אי טבעיותו הטהורה.

עכשיו, אין כוונתי לכך שמצאתי הוכחה שפון טרייר הוא אנטישמי, קל וחומר אין בכוונתי להטיף שאין לראות את סרטיו (כאמור, זה סרט מעניין מאד והוא "שם בכיס", כמאמר העם, 99 אחוז מהסרטים שיוצאים למסכים) – ובכלל, עיקר כוונתי בפוסט זה הוא לדבר על דבר מה אחר, שמיד אגיע אליו – אבל רציתי להצביע על דוגמה נוספת ליחס ליהודים בתרבות הנוצרית, יחס מורכב ונפתל, ושאולי השרוטים והמורכבים נפשית והעמוקים ביותר נמשכים אליו ביתר שאת, ולא תמיד מצליחים לצאת מהנושא השואב כמו מערבולת הזה באופן מעורר כבוד (כמו שניטשה נחלץ ממנו, או, כמדומני, סארטר).

——

אבל עיקר מה שרציתי לדבר עליו הוא דבר מה אחר.

וזה הוא: בהיות האנטישמיות תופעה כל כך מורכבת ומסובכת ועתירת היסטוריה ולא ניתנת בקלות – או בכלל – לפתרון, יש בדמותה דבר מה על-טבעי, מסתורי, אפלולי, מטפיזי.
וזה מקור המשיכה (המסוכנת) שלה אצל חלק מהיהודים והישראליים. כלומר, בעוד הוודאויות המטפיזיות מתערערות – היחס לאלוהים, למשל – הנה יש, כביכול, "הוכחה" לקיומם של כוחות מטפיזיים בעצם קיומה המתמיד של האנטישמיות, שלא נעלמת גם כאשר אירע כבר הנורא מכל (השואה) וגם, כשכביכול אין לה הצדקה עוד – עם הקמתה של מדינת היהודים.

לאמונה באנטישמיות יש יסודות מוצקים, והניסיונות קלי הדעת להפריך אותה (על ידי הסבר רציונלי לא מעמיק) רק מסייעים להמשכיותה. כי, כאמור, האנטישמיות לא ניתנת לביאור באופן פשוט או חד צדדי (הסבר דתי, הסבר כלכלי, הסבר היסטורי, הסבר פסיכואנליטי). היא ניתנת, לטעמי, להסבר רציונלי, אבל הוא חייב להיות מורכב מאד.

במילים אחרות: האמונה באנטישמיות היא תחליף לאמונה באלוהים, בבחינת: "לא ברור עוד אם אלוהים קיים, אבל ברור ששנאת היהודים היא תופעה פלאית ולא רציונלית", וקשה לאבד את האמונה בכך שאנחנו סובלים, וגם בארצנו, מאנטישמיות, לא רק מתוך נטייה ישראלית קורבנית, כמו שגורסים בשמאל הישראלי, אלא בגלל שקשה, קשה מאד, לאבד משען מטפיזי. האמונה באנטישמיות היא דת – דת שיש לקיומו של "אלוהיה" "הוכחות" רבות מאד, למרבה הצער – והניסיונות להסביר את האנטישמיות באופן רציונלי – ניסיונות שאני, כאמור, מעודד ובתנאי שיהיו ניסיונות עמוקים ומורכבים – נתקלים בחשד שבו נתקל מי שמביא דבר כפירה לקהילת מאמינים אדוקה.

1. אנו עדים לפריחה-זוטא של הפובליציסטיקה הישראלית, בעיקר מעל דפי ה"דעות" של "הארץ" ובכתבי עת אינטרנטיים שונים. למרות ה"זוטא" הרי שהפריחה הזו מעידה, לטעמי, על תופעה משמעותית מאד (מבלי להמעיט בחלקם של העורכים שמעודדים את הפריחה הזו – אלון עידן ב"הארץ", במבי שלג ונעמה צפרוני, עורכותיי, ב"ארץ אחרת" ועוד מעטים וטובים – שעושים עבודה מצוינת).

לפרק זמן של כמה עשורים היה נדמה – בתת-המודע הקולקטיבי – שאין מקום לוויכוחים על "דעות", כלומר לבחינה דיסקורסיבית של ערכים שונים והתעמתותם זה בזה. היה נדמה, במשך כמה עשורים – גם אם ההתלהמות הישראלית הרגילה בענייני "אקטואליה" הייתה לא נגועה לכאורה וכיסתה על ההבנה החרישית הזו בשאון רב – שלכל הבעיות ישנו פתרון אחד, "מדעי", טכנוקרטי, "מתמטי". כלומר, שאנחנו בתקופת ביניים והנה הנה יימצא הפיתרון הנכון "מדעית" לשאלות החברתיות-כלכליות-מדיניות.

שובה של הפובליציסטיקה היא שובו של הוויכוח היא שובה של הפילוסופיה היא שובה של השפה.

2. לעתים, מבין הערפילים, מנצנץ לנו מקום אחר שבו אנו יכולים להתמקם בנוחות רבה יותר ולהתבונן בעולם מפרספקטיבה חדשה. גם אם עוד לא הגענו למקום הזה, הרי שנצנוצו מבעד לערפילים משמח את לבנו. זאת משום שבנושאים הנוקבים ביותר, הלכנו והשתכנענו שהשקפת העולם שלנו (הפסימית, הרדוקטיבית במודע) היא העמדה היחידה שבנמצא, ועל אף שהיא פוגעת בנו-עצמנו הגנו עליה בגאווה מיוסרת.

3. פנחס שדה הביע את העמדה האקזיסטנציאליסטית החשובה מאד שכל ידע אינטלקטואלי שנרכש שלא כתולדת עומק חייו של האדם וצרכיו, שלא נולד מהתבוננות פנימית – הרי שהוא ידע מיותר. שנאתו למדע הנפש, לפסיכולוגיה, נבעה גם מכך – מכך שזהו ידע שלא נובע מהכרה עצמית עצמאית. השנאה הזו היא גם תולדה של פגיעה נרקיסיסטית – איננו רוצים לשמוע על עצמנו דבר מה שלא הכרנו בעצמנו, מה גם דבר מה פוגע על אודותינו – אבל יש בה הוד ועומק ואמת. ידע תלוש ומנוכר הוא ידע נחות.

הבאתי פה בעבר את הקטע שכתבה דוריס לסינג בהקדמתה ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב". הנה הוא שוב:
"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

זו תובנה שמאז שקראתיה היא נר לרגליי. לפי דוריס לסינג חיי הקריאה שלנו צריכים להיות מונהגים לאורן של נהיות הנפש שלנו. אל לנו לקרוא מה ש"צריך", מה ש"חייבים", ובטח לא "מה שהולך". עלינו לרכוש דעת במה שמעסיק את רוחנו מלכתחילה. כך הדעת תושתת על אדן יציב וכך נצא נשכרים מהרחבתה בתחום שיש לנו אינטואיציה לגביו אבל אנו זקוקים לקביים על מנת להגביה את ידיעותינו בו.

הנה כי כן יש הבדל מסוים בין האמירה של לסינג לזו של שדה. לסינג אינה פוסלת ידע שלא נרכש בהתבוננות פנימית, באינטרוספקציה – כל עוד הוא עונה על צורך פנימי שלנו.

3ב. באותו הקשר: ההבדל בין האטיולוגיה הפסיכואנליטית לבין זו הביולוגית לנוירוזות השונות נובע מכך שבפסיכואנליזה יש אלמנט חזק של היזכרות. הטיפול הפסיכולוגי מציע לנו להיזכר בפרטים מסוימים, להעניק להם – ולפרטים זניחים לכאורה שלא שכחנו, אך ביטלנו את ערכם – יותר משמעות מכפי שייחסנו להם. בכך משתמשת המתודה הפסיכואנליטית בידע שמצוי אצלנו אך מלמדת אותנו להיזכר בו ואיך להשתמש בו. האטיולוגיה הביולוגית, מאידך גיסא, מפקידה בידינו ידע חדש, שמעולם לא היה ברשותנו. איננו "נזכרים" בכך שנוירוטרנסמיטר זה או אחר אינו מתפקד אצלנו כהלכה.

בכך – בלי לדון כרגע בערך האמת של שתי הגישות – מתבטאת עליונותה של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. היא לא מנחיתה עלינו מידע חיצוני, אלא מעודדת אותנו לחלץ מידע שמצוי בנבכי נפשנו ואנו ערים לו במעומעם.

אני בדרך כלל נמנע מלכתוב על אקטואליה שכל באיה לא ישובון, אבל כמה דברים בכל זאת אומר בבמתי הצנועה.

1. לא ברור בכלל שמוסד הנשיאות מיותר. יש ערך לסמלים בכלל ולסמל שמצביע על כך שיש כאן חברה אחת, בסופו של דבר, שצריכה להסדיר את החיים בינה לבין עצמה באופן המיטבי, ולא אוסף אטומיסטי של אינדיבידואלים. את זה מסמל מוסד הנשיאות. ובאופן אידיאלי הוא מעמיד גם אדם מעורר השראה לכלל החברה בראשו.
אז כן, זה עולה כסף, ויש לבדוק את כמותו, אז כן, הקמפיין הנוכחי מכוער עד מאד – אבל לא, המוסד עצמו לא מיותר.

2. שידור ציבורי בלתי תלוי בבעלי ההון ומופרד עד כמה שאפשר מהפוליטיקאים – ומופרד עד כמה שאפשר מפרסומות מנג'זות גם, בל נשכח – הוא אינטרס ציבורי עליון וצריך להיאבק על שימורו.

3. פוליטיקה כשלעצמה היא מקצוע אצילי – הניסיון להשפיע על המרחב הציבורי בכיוון שאתה בכנות מאמין שיכול להיטיב עם הציבור – ולא כל הפוליטיקאים מושחתים, כן, גם בישראל.
צריך לשרש את המוסכמה הזו האחרונה בייחוד, שהיא מסוכנת עד מאד לדמוקרטיה.

הפופוליזם והנחרצות והקיצוניות והטהרנות – גם כשהם מגיעים מתפיסות עולם "טובות" – הם כשלעצמם סימנים וגורמים מדאיגים של/ל התערערות של חברה ושל היכולת שלה ליפול כפרי בשל לידיים קיצוניות מהצד השני של המפה הפוליטית, קרי לידיים קיצוניות "רעות".

1. בצד "מדוע יש צורך לבחור? מדוע הדיכוטומיה?", הרי שהשבח השמור בפי רבים למי ש"מציב סימני שאלה אך לא סימני קריאה" הוא אחד הקלישאות הגדולות של עידננו השטחי, שבמסווה של פלורליזם וספקנות מסתיר אדישות ומבוכה ואין אונות.

ועם זאת, אם יש דבר גרוע יותר מ"מי שמציב סימני שאלה אך לא סימני קריאה" הוא מי שאץ להציב סימני קריאה לפני שחשב את המחשבה הנידונה עד תומה (ולפעמים לחשוב מחשבה עד תומה מצריך יותר שנים ממספר חיי אדם, שאם בגבורות הינם שמונים שנה, כך שתומו קודם לתומה). ואלה רבים גם רבים.

2. אז מה, אתה בעד או נגד פסיקת בית המשפט העליון על גניזת ספר שבו פרטים אוטוביוגרפיים אינטימיים נחשפו שלא בהסכמה של הנחשף?

הרי חופש הביטוי עומד כאן בסכנה! הרי זה חלק מגל אנטי ליברלי של חקיקה!

ולחלופין, מה עם זכותו של אדם שלא יבזוהו! מה עם כבוד האדם וזכותו לפרטיות!

והרי תשובתי הנחרצת: אני לא יודע. יש לי יותר סימני שאלה מסימני קריאה…

מבלי לקרוא את הספר ומבלי לחשוב על זה ארוכות וממושכות איני יכול לתת תשובה על כך.
יש דבר מה מפחיד בפסיקה הזו, ומצד שני יש דבר מה מפחיד בגילוי כי חייך האינטימיים מסתוללים בראש חוצות.

3. אם יש משהו שמפחיד אותי בהקשר של הספרות הישראלית הרי זה שהיא תהפוך לקולוניה, לפרובינציה, למין סניף תת-משני שנושא את עיניו למרכזי הספרות הגדולים (אגב, ככל שתיחלש ביקורת הספרות הישראלית, ככל שהספרות שנכתבת כאן לא תזכה לעיכול רציני ולדיון פומבי, אלא תופיע בצורה ספוראדית ללא איתורי מגמות והערכת איכות – כך ברנר במאמר "הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו" על תפקיד המבקר: "האם אינך מצטער על מה שעדיין לא נתגלה בספרותנו גם המבקר הארץ-ישראלי, שיצרף את כל החומר הרב הזה בכור-בחינתו?"; מבקר, לפי ברנר, הוא "מצרף" תרתי משמע: גם מי שמקבץ ביטויים ספורדיים לכלל מגמות (מצרף אותם יחדיו), וגם מי שמעביר יצירות בכור המצרף על מנת להבחין בין הסיגים לזהב – כך תלך ותגבר מגמת הפרובינציאליזציה של הספרות הישראלית). פרסמתי לאחרונה כמה התייחסויות הנוגעות לספרות עברית קוסמופוליטית, כלומר ספרות עברית שמתרחשת מחוץ לגבולות הארץ וגיבוריה אינם ישראליים. תיארתי את המגמה הזו ומניתי כמה יצירות, טובות יותר או פחות, שמבטאות אותה. אבל אני רוצה לגלות את דעתי ברבים שאין במאמר הזה בכדי לומר שאם התופעה הזו תהיה מרכזית בספרותנו טוב הדבר בעיניי. רע, רע הדבר – אם תזנח הספרות העברית את הישראליות והדיון בנעשה בישראל.

בהקשר זה גם התנגדתי למאמרו של הסופר הטוב ("הבית אשר נחרב"), רובי נמדר, שהופיע אתמול ב"הארץ" ומחה על דברי א.ב. יהושע בפסטיבל הסופרים בירושלים שהתקיף את ניקול קראוס ואת התרבות היהודית-אמריקאית. לא הייתי באירוע כך שאיני יכול להעיד על מידת הגסות שהייתה בדבריו של יהושע כנגד הספרות היהודית-אמריקאית ונציגתה בפסטיבל. אבל, ראשית, יהושע הוא אינטלקטואל וזכותו/חובתו של אינטלקטואל להשמיע גם עמדות לא נעימות לפעמים. שנית, עמדתו הספציפית של יהושע בדבר הזהות היהודית ומימושה המלא בישראל היא עמדה לא רק לגיטימית אלא, אני מעז לומר, נכונה בתכלית. זו גם עמדה לא פופולרית בחוגים המשכילים ויש להעריך אותו על האומץ להביעה.

ושלישית, לעניינו כרגע, אני מזדהה עם הסנטימנט שעומד, כמדומה, מאחורי הדברים של יהושע שמסרב לכוף את ראשו לפני בעלי המאה, כלומר לפני יהודי ארה"ב, ולפני בעלי הדעה שבקרב בעלי המאה, קרי הסופרים היהודים-אמריקאים. כמעריץ גדול של בלו, רות, הלר, מיילר וכו', אני מסרב לגישה הפרובינציאלית שנדמה כי הולכת ורווחת בקרב חלקים באינטליגנציה שלנו על נחיתותה של הספרות העברית למול בני דודנו אשר מעבר לים.

ובכן, אם להיות מעט (ויש שיאמרו: הרבה) וולגרי, הרי שיזהר, שמיר, דוד שחר, פנחס שדה, שבתאי, קנז, לוין, יהושע, עוז ועוד ועוד, כלומר מקביליהם הדוריים, פחות או יותר, של היהודים-אמריקאיים הגדולים, אינם, כמכלול, פחות מרשימים מאחיהם אשר מעבר לים. ואנחנו יכולים להתגאות מאד בכך שתרבות קטנה מספרית כשלנו הגיעה להישגים כאלה.