ארכיון קטגוריה: עובר ושב

קצרים

1. יש אנשים שהפסימיזם העקרוני (ביחס לקיום) נראה להם עמדה עמוקה יותר. ואולי היא באמת כזו. אבל האדיקות הפסימיסטית מובילה לעיוותים משלה בראיית המציאות. ובסוג מסוים של פסימיסטים: בראיית המציאות העצמית. אלה האחרונים ששים למצוא כל בדל עדות לכך שהם רקובים עד היסוד כמו שהכל רקוב, שהם לא יודעים לאהוב כמו שאף אחד בעצם לא יכול לאהוב אלא את עצמו. אבל הרבה פעמים שיפוטם העצמי לוקה בחסר. הם מלעיזים על עצמם. הם אכן יכולים לאהוב, הם אכן לא רקובים לחלוטין.

2. יש אנשים שהסברים על האישיות מתחום המיניות נראים להם העמוקים ביותר. ואולי הם לא טועים. עם זאת, יש לחשוב שחלק מהאפקטיביות של ההסברים מתחום המיניות נובע מכך שהמיניות היא חלק נסתר בקיום מחד גיסא, ומאידך גיסא חלק שביטויו השלם אינו כל-זמני (כמו הנשימה), אלא הוא "אירוע". כך שייתכן שחלק מהאאורה של המיניות כהסבר לנפש נובע מסוג של מטפורה מטעה שמפעילים עליה מבלי דעת: המיניות היא כמו המתנה שמתגלה אחרי שנקרעות העטיפות, היא כמו פרי ההדר שנגלה אחרי שמוסרת הקליפה, המיניות היא כמו חג ושבת ביחס לימי החול. אבל יש גרעינים פנימיים שאינם בעלי ערך יותר מהקליפה שלהם – למשל אצל האפרסק. וישנם אירועים נדושים ובכל זאת חשובים (שוב, הנשימה).

3. יש אנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמם, שיכולים בגלל האגואיזם שלהם לרמוס את זולתם כשיש להם צורך או חשק או יכולת בכך. אבל יש אגואיסטים שבד בבד לאגואיזם שלהם שונאים חוסר יושר ועוול, שונאים באינסטינקט. הם רוצים הכל ועכשיו – אבל לא על חשבון הזולת.

לא כל האגואיסטים שווים זה לזה.

4. הוא: את יודעת, נסעת עד עכשיו רגוע, והנה, כשראית שהצהוב מהבהב שמת פתאום גז פראי, ממש עברנו בכתום שקיעה! אני חושב שאלה רגעים שחושפים דבר מה על בן אדם, דבר מה אמיתי, שהוא מנסה להסתיר מהזולת.
היא: כן, הם חושפים שאני מנסה להגיע מהר הביתה.

5. אחת העובדות הטריביאליות שמקבלות מוחשות מפתיעה כשיש לך ילדים היא העובדה שאנחנו נולדים פעמיים: פעם אחת בלידה ובפעם השנייה בלידת הזיכרון. אלה חיים אינטנסיביים עובר הבן שלי בן השנה! – ובכל זאת, מכל זה תישארנה תחושות חזקות אך לא זיכרונות ברורים.

אנחנו נולדים בגיל אפס ושוב פעם, אחרי הריון ממושך, הריון פילים, בגיל שלוש.

6. פרויד מדבר על זה שההזדקפות של בני האדם ביחס לאבותיהם הקופים הייתה אירוע חשוב מאד בהתפתחות שלנו כמין. הוא מייחס לכך (הוא מציע זאת כהשערה) את הרתיעה שיש לחלקנו ממראה וריח איברי המין הראשוניים, שהיו גלויים לעין ההולכים על ארבע ואכן משמשים, כמדומה, תפקיד גדול יותר במיניות של אחינו בעלי החיים.

אתה יכול לראות תינוקות שגאים כל כך על הזדקפותם ולחוות שמץ מהתהליך שעבר על המין שלנו כולו.

7. עוד במבט על תינוקות: עוד עובדה טריביאלית, אבל שיש מקום להזכיר אותה. אם אתה מתבונן בתינוקות הרי שמתחוור לך שחוץ מצורכי החיים הגדולים של אכילה ושינה ואהבה, מפעם בהם, בחלקם לפחות, צורך בסיסי נוסף: להשיג עצמאות. הם לא רוצים כל הזמן "על הידיים", הם רוצים לבד. כלומר, בהפלגה מהמקרה הפרטי, האדם הוא לא רק יצור הדוניסט, האדם הוא יצור שוחר אוטונומיה. לפעמים גם על חשבון ההדוניזם.

בעצם, זו הרי התובנה האדירה של איש המחתרת של דוסטוייבסקי.

שלושה קצרים

1. תהיות לגבי פורנוגרפיה ספרותית: הנטייה, שזכתה כבר לפרודיות, להגביה את המשלב הלשוני של הטקסט הספרותי כאשר באים לתאר מעשים מיניים ("נטה את שרביטו", "הגישה לו את פירותיה מלוא הטנא" וכיו"ב) אולי אינה נובעת רק מרצון לסמן שהטקסט "מכובד" ואינו גולש לפורנוגרפיה "זולה", אולי אינה נובעת רק ממבוכה של הכותב/ת לקרוא לדברים בשמם – אלא מסיבה עמוקה יותר. אולי משום שפורנוגרפיה ביסודה היא אנטי-ספרות ואנטי-קריאה, אולי משום שחוויית הקריאה דורשת סוג של ריחוק וצינה – שבתוכה, כמראה האש מתוך הקרח, יכולים כמובן לסעור רגשות – שהפורנוגרפיה מנפצת. לכן, הסופרים מרגישים אינסטינקטיבית שברגע עדין שכזה לחוויה הספרותית הם כמו צריכים לתגבר את הספרותיות של הטקסט.

2. כשאני בביקור החודשי שלי בחדר הכושר (אני מאמין גדול באימון תקופתי) אני נוהג לצפות בעיקר ב VH1, ערוץ הקליפים הישנים (או כך הוא היה פעם, בסבב הקודם שלי בחדרי כושר, לפני יותר משש שנים). כיום הערוץ הזה, מסתבר, משדר הרבה יותר זבל חדש. בכל מקרה, צפיתי בשני קליפים לא קשורים ביניהם ששודרו בסמוך זה לזה, אחד של ביונסה ואחד של להקה בשם maroon 5. הקליפים תיארו את ההערצה לה זוכים האמנים, את הסלבריטאות שלהם, את ההתרגשות שהם מעוררים כשמזהים אותם ברחוב. כלומר, החוויה של הסלבריטאות שהיא חיצונית כביכול לאמנות עצמה של האמנים הנ"ל, שהיא רק תוצאה שלה, חדרה לתוך האמנות עצמה. הסלבריטאות היא היא עצם התוכן של האמנות. הנקודה היא שהיום חלק גדול מהריגוש של האמנות או הבידור נגרם מכך ש"כולם" מעריצים את האמנים המדוברים. כלומר, אנחנו מעריצים ומתרגשים לא מהתוכן של האמנות אלא מההערצה עצמה.

3. טעות רווחת מבחינה את האמנות מהבידור בכך שהאמנות תובעת הפעלה של המוח ואילו הבידור "מטמטם".
אבל יש יצירות בידוריות שהן בבירור גאוניות (מצד היוצר) וגם יש כאלו שתובעות פיצוח ופענוח מורכבים (של הצרכן).
נדמה לי, שהקטגוריה של הבידור אינה קשורה לתחכום – בידור אינו בהכרח דבר מה טיפשי – אלא להתכוונות של היוצר. האם ההתכוונות המרכזית היא למשוך תשומת לב ליצירתו, לפתות אליה (מטעמים כלכליים או אחרים), או ההתכוונות העיקרית היא להביע משהו שעלה בתוכו.

הודעה על שינוי כתובת

החל משבוע הבא כתובתי משתנה. למי שזה רלוונטי בשבילו (יחסי ציבור של הוצאות הספרים) אנא פנו אלי במייל לעדכון הכתובת.

שני ציטוטים קצרים של אפיקורוס בענייני מדע ופילוסופיה

אני הולך וקורא כעת את הטקסט המהמם "על טבע היקום" של המשורר הרומי לוקרציוס (בתרגום שלמה דיקמן, שיצא ב-1962 ב"מוסד ביאליק") . בטקסט הקלאסי הזה נטל על עצמו לוקרציוס, בן המאה הראשונה לפני הספירה, להציג בשירה נשגבת את תורתו של אפיקורוס, הפילוסוף היווני שחי כמאתיים שנה לפניו (341-270 לפני הספירה). תורתו של אפיקורוס, דמות מופלאה, ששמו נכנס כידוע גם לתרבות שלנו, ביקשה לשחרר את האדם מפחד האלים. גם אם האלים קיימים, גרס אפיקורוס, הרי שאנחנו לא מעניינים אותם. זאת ועוד: הנשמה אינה בת אלמוות, כלומר חיינו הם חד פעמיים. אי לכך, גרס אפיקורוס, עלינו לחתור לקיום בעולם הזה, קיום מהנה ושליו ככל שנוכל. אפיקורוס, בניגוד לדימוי שלו (לא רק במסורת שלנו, אלא כבר בעולם העתיק), התנגד לקיום הדוניסטי משולח רסן, שלטענתו אינו מביא שלווה, והטיף לחיים חילוניים-פילוסופיים של תענוגות מתונים.

אני מקווה בהמשך להביא כמה מובאות מהטקסט העז הזה של לוקרציוס ולחדד גם עוד כמה עקרונות של אפיקורוס רבו, אבל איני יכול מלהתאפק ולהביא שתי מובאות של אפיקורוס – אותן מביא דיקמן בהערותיו – באשר לתפיסותיו של האחרון, ציטטות שנראות לי רלוונטיות להפליא ביחס לדת-המדע או דת-הידע שאוחזים בה כמה מאיתנו, בחלקים "המשוחררים" והחילוניים של החברות המערביות.

1. "מוטב להאמין בכל השטויות על אודות האלים מלכוף את צווארנו תחת עולו של הגורל שהמציאוהו חכמי הטבע. שכן בהאמיננו באלה (השטויות) יש לנו לכל הפחות תקווה שנוכל להטות אלינו את לב האלים בתפילה, מנחה וצדקה, ואילו הגורל (של חכמי הטבע) חרש לכל תפילותינו".

כלומר, אומר אפיקורוס, ולכן גם פיתח מטפיזיקה הולמת (שאציג אותה בעתיד, אני מקווה), צריך להתנגד לדטרמיניזם המדעי לא פחות, ואף יותר, משיש להתנגד לדתות.

2. "הבל ורעות-רוח הם דברי החכם שאין לאל ידו לרפא ייסורי-אנוש. כשם שאין שום תועלת בחכמת הרפואה אם אין בכוחה לרפא את מחלות הגוף, כך גם הפילוסופיה חסרת כל תועלת היא, אם אין היא יכולה לרפא את מחלות הנפש".

——-

בפעם הבאה שתיתקלו באמצעי המדיה בעוד כתבה מדעית נרגשת – בהתרגשות מוזרה וראויה לבחינה, בחדווה-ממש חשודה – שתספר לכם עד כמה האדם חסר רצון חופשי, דומה לתולעת ומנוהל על ידי הגנים שלו, המוח שלו וכדומה, זכרו את אבי הכפירה במערב, אפיקורוס והציטטות הנ"ל.

כה אמר אפיקורוס: זה שחרור קטן מאד, השחרור האתאיסטי, אם מן הפח היקוש של הדתות הוא מצניח אותנו לפחת של היעדר הרצון החופשי והדטרמיניזם. הטבע הוא עריץ יותר גדול מאלוהים!

ועוד אמר אפיקורוס: זהו ידע חסר תועלת, הידע של המדע המהולל, אם הוא לא מפחית ייסורים מבני האדם; המידע ומהפכת המידע הם דבר חסר ערך, אם הם לא מביאים אושר. 

כמה הערות כלליות וקונקרטיות על המצב

1. תודעה של חברה שטופה בפרסומות רואה גם את המציאות בצורה כזו: כשם שמוצר x הוא הכי – כך אירוע y הוא הכי ו"חסר תקדים".

2. תקשורת מסחרית היא חברה לייצור אירועי מדיה, זה המוצר שלה, האירוע – והיא צריכה לשווק את אירוע המדיה התורן כמוצר הכי הכי.

3. חברה דמוקרטית רואה בעיקרון הרוב, בעיקרון הכמותי, את חזות הכל ולכן כשנושא נתפס כנושא ש"כולם" צריכים לדון בו נוצר אפקט שמגביר יותר ויותר את הצורך של כולם לקחת בו חלק, כי הוא הנושא שניצח ברוב קולות ולכן יש להוסיף לו יותר ויותר קולות יען הוא המנצח.

4. מכשיר טכנולוגי מעין-דמוקרטי כמו הפייסבוק מעודד את הרגשות הפופולריים ביותר והם הרגשות הסנטימנטליים (חמלה על מי שנתפס חלש, תינוקות, זעם צדקני). לרגשות אלה יש להוסיף את העדריות.

5. מגמה פוליטית שמשתמשת ללא סייג במאפיינים לעיל על מנת להרוויח רווח מהיר מאירוע מסוים, מערערת את כוחה, בהוכיחה שהיא פוליטיקה שטחית, היסטרית ורגשנית.

——-

6. את הפנאטיות היהודית צריך לבלום ואף להכרית. העובדה הזו אינה סותרת את ההכרה שהרצחנות הפלסטינית הגיעה בעבר לשיאים גדולים יותר (ההרג ב"צוק איתן" הוא חלק ממהלך של מלחמה שהצד הפלסטיני פתח בה והיה יכול למנוע אותה. העובדה שהתגובה הישראלית האוטומטית והאגרסיבית הייתה לא בהכרח החכמה ביותר, אינה סותרת את זה. רוצח כמו גולדשטיין אכן התעלה למדרגה שווה לרוצחי ההמונים הפלסטיניים של האינתיפאדה השנייה).

7. לנצל את הרצח על מנת להטיף לסיום הכיבוש, כפי שהדבר מופיע, למשל, אצל דוד גרוסמן במאמרו היום ב"הארץ"

"האם ייתכן שהזוועה שבשריפת תינוק תגרום למנהיגי הימין להתעשת, ולהבין סוף סוף את מה שהמציאות זועקת באוזניהם כבר שנים? שהמשך הכיבוש וההימנעות מדיאלוג עם הפלסטינים עלולים לקרֵב את קצה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי? כמדינה דמוקרטית? כמקום שאנשים צעירים יזדהו אתו וירצו לחיות בו ולגדל בו את ילדיהם?"

מבטא מהלך לא הגון כלפי הימין ולא יעיל מבחינה פוליטית. הפלסטינים באינתיפאדה השנייה זעקו שהם לא מעוניינים בחלוקת הארץ. הפלסטינים בעקבות ההתנתקות צעקו שהם לא מעוניינים ומסתפקים בחלוקת הארץ. כל ניסיונות האפולוגטיקה הסופיסטים לא שכנעו אותי אחרת (למשל, "נסוגונו מעזה לא בהסכם", כלומר, אפילו לא דרשנו תמורה, אז הגיוני מאד, ממש היגיון ברזל, שהמאבק ימשיך). אם השמאל לא יפנים וישכתב את עמדותיו בעקבות זעקות הדמים הפלסטינים של העשור וחצי האחרון הוא ייחשב כגורם פוליטי לא רציני, כלומר ימשיך להיחשב כך.

8. צריך לפעול לצמצום הכיבוש ככל שניתן ובמלוא הכוח, אבל מבלי להתעלם מהסרבנות הפלסטינית.

9. העובדה שהמהלך ההיסטורי לחלוקת הארץ שהחל בתהליך אוסלו נכשל באופן ספקטקולרי היא עובדה עגומה. והיא אכן מעודדת מופעים של אטימות וגזענות ואף רצחנות מהצד היהודי-הישראלי. אבל צריך להיאבק בכיעור היהודי ישראלי כאילו לא הייתה סרבנות פלסטינית וצריך להכיר בסרבנות הפלסטינית בלי קשר לכיעור היהודי-ישראלי.

10. הסירוב (לפי הדיווחים) של מארגני עצרות המחאה לכלול דוברי ימין בעצרות מבטא את כל מה שמאוס ברגשי העליונות ובטהרנות של חלקים בשמאל הישראלי.

קצרים על שיחה בין גונצ'רוב לטולסטוי ועוד

1. א"ד גורדון תרגם את מסתו של טולסטוי "מה היא האמנות?" (את חלקה, אם הבנתי נכון), ואת התרגום ניתן למצוא באינטרנט, בההדרה של פרופ' רינה לפידוס ובפרסום של אוניברסיטת בן גוריון (אם הבנתי נכון).

זו מסה מאלפת, אם כי חד צדדית ולעתים אקסצנטרית, וטולסטוי עורך בה סקירה מאלפת של הספרות האסתטית ממחצית המאה ה-18 ועד זמנו, סקירה שהוא עורך על מנת לפסול את כל התפיסה האסתטית הקיימת. אולי בהמשך אדון במסה הזו ביתר הרחבה.

בכל אופן, הנה קטע מעניין בו מדווח טולסטוי על שיחתו עם גונצ'רוב ("אובלומוב"):

"אנשים מחוגנו, אסתטיקים, רגילים לחשוב ולדבר ההפך מזה. זכורני, כי [מה ש] הסופר
גוֹנצ'רוב, אדם חכם, משכיל, אבל לגמרי עירוני, אסתטיק, אמר לי, כי מחיי העם אחרי
"רשימות הציד" של טורגניב אין עוד מה לכתוב: הכל כבר נאמר [נתרוקן]. חיי העם העובד
נראו לו כל כך פשוטים, שאחרי ספוריו העממיים של טורגניב לא היה שם [בהם] עוד מה
לתאר. בעוד שחיי אנשים עשירים עם התאהבויותיהם [מקרי ההתאהבות שלהם] ועם הרגז
על עצמם [אי שבע רצון מעצמם] נראו לו מלאי תכן לאין סוף. גבור אחד נשק את גברתו
בכף ידה, השני — במרפקה, והשלישי — באיזה אפן אחר. אחד משתעמם [מלא תוגה] מתוך
עצלות, והשני — מתוך שאינו אהוב. ולו נדמה, כי בשדה הזה [בספירה הזאת] אין קץ לרבוי
המראות. ובדעה הזאת, כי חיי העם העובד עניה בתוכן, ו[בעוד ש]חיינו אנו, הולכי בטל,
מלאה ענין, מחזיקים אנשים רבים מאד מחוגנו."

מעניין כי את הדכאוניות הזו בעצם של גונצ'רוב (מה יש לכתוב אחרי טורגנייב?) אני מכיר מזווית אחרת. בביוגרפיה של דוסטוייבסקי, של ג'וזף פרנק, מתוארת שיחה בין דוסטוייבסקי לגונצ'רוב. גונצ'רוב אמר לדוסטוייבסקי דבר מה מעין זה: "מה אנחנו מבזבזים את הזמן בכתיבת סיפורים, כשביסנאיה פוליאנה יושב אדם כמו טולסטוי, גאון אמיתי, שמולו אנו כחגבים".
דוסטוייבסקי רתח. אבל הסביר את רתחנותו כך: "בוודאי שאני מקנא ברוזן טולסטוי, אבל לא על כשרונו. אלא על כך שהוא יושב לו, עשיר שכמותו, וכותב מתוך חיי רווחה, בעוד אני כל חיי, כל הזמן, צריך לרדוף אחרי דמי סופרים שמגיעים לי".

אגב, באחד מהקטעים הקצרים המאלפים של גרשון שופמן הוא מצטט סופר רוסי שמתאר איך כאדם צעיר הוא נכח בשעה שנכנס אדם מבוגר ופרוע זקן אל מוציא לאור אחד ודפק על השולחן, רותח על הכסף שחייבים לו ומבושש לבוא ("שוטף פלוס צאר"). מי זה גס הרוח הזה? שאל הסופר הצעיר את המו"ל לאחר שיצא הזעפן. זה? זה פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, ענה המו"ל לסופר הצעיר הנדהם, שהעריץ את דוסטוייבסקי.

2. והנה ציטוט נוסף מעניין:

"אני בכונה איני מתרגם את המבטאים המטפיסיים האלה, כי כמה שהגרמנים הם ערפליים, אולם כשהצרפתים מקבלים מתורת הגרמנים ומחקים להם, עוד עולים עליהם הרבה".

3. והנה עוד ציטוט של ציניות ברוטאלית, גאונית-איכרית, ציטוט שמסכם את כל מה שמעסיק את בני המעמדות ("המפלגות") הגבוהים, את כל המורכבות המהוללת של האמנות ("האמנות בעידן הבורגני", יכנה זאת אדורנו):

"בעוד אשר במציאות כל הרגשות של בני חוגנו [אנשים מחוגנו] עולים לשלשה רגשות, בטלים מאד [מחוסרי ערך מאד] ועניים מאד [אי מורכבים מאד]: רגש הגאוה, רגש המין ותוגת החיים. ושלשת הרגשות האלה והסתעפותם [והסתעפיותיהם] הם כמעט כל תכן האמנות של המפלגות העשירות".

דיכאון, זימה ויהירות – על שלושה אלה עומד עולם האמנות "האלוהית"…

4. על סלידתו הספקטקולרית של טולסטוי מואגנר (מובא רק מקצת שבמקצת כאן. טולסטוי מפרק את האופרה הוואגנרית לרסיסים בסאטירה האכזרית והמצחיקה שלו), ואגב אורחא הערה מעניינת מאד על הסלידה מאמנות שכוונתה גלויה:

"והעקר, כי כונת המחבר [להשפיע] כל כך גלויה וכל כך נשמעת מתחלה ועד סוף ובכל נוטה [קול] [עד] שאתה רואה ושומע לא את זיגפריד ולא את הצפרים, כי אם רק את גרמני מצומצם, בטוח בעצמו, בעל טעם גרוע וטון גרוע, בעל מושגים היותר מזויפים [כוזבים] על דבר הפיוט, הרוצה למסור לי באמצעים היותר גסים והיותר פרימיטיביים את מושגיו המזויפים [הכוזבים] האלה, על דבר הפיוט. כל אדם יודע את הרגש של חסר אמון ושל דחיה, המתעורר על ידי כונתו הגלויה של המחבר להשפיע. די למספר להגיד מראש: התכונן לבכות או לצחוק, בשביל שאתה [ואתה בודאי] לא תבכה ולא תשחק. אולם בראותך, כי המחבר לא רק מחיב [גוזר אותך] להתמלא חבה [התלהבות] במה שלא רק שאינו מעורר חבה [התלהבות], כי אם מעורר צחוק או געל נפש, ובראותך עוד, כי המחבר בטוח לגמרי, כי הוא לקח את לבך, — הרי זה מוליד בך רגש קשה, מעיק, דומה למה שהיה מרגיש אדם, בראותו אשה [זקנה] בלה ומכוערה מתלבשת בתלבשת של חג, מצטחקת ומסתובבת לפניו, בהיותה בטוחה, כי לקחה את לבו. הרגש הזה התחזק עוד במה שראיתי מסביב לי המון של שלשת אלפים איש, אשר לא רק שומע בהכנעה את כל ההבלים שאין דוגמתם האלה, כי אם גם חושב לחובה עליו להתפעל מזה. [להתפלא על זה]. ַ איך שהוא ישבתי עוד עד המחזה השני, ראיתי את יציאת הדרקון, המלווה בקולות בסיים ַ [בנוטות בסיות], המסתבכים [המתערבות] במוטיב של זיגפריד, התאבקות ב[עם ה]דרקון, ִ כל הגעיות האלה, האשים, נענועים בחרב, אבל יותר לא יכלתי עוד לעצור ברוחי וברחתי מהתיאטרון ברגש של געל נפש, שלא שכחתיו עד היום."

5. ברנר העריץ את טולסטוי אבל פקפק במשנתו המוסרית והמוסרנית. זו נקודת מפתח להבנה של ברנר באופן כללי (כפי שהתחלתי לטעון באופן ראשוני בעבודת המאסטר שלי על ברנר ובמאמר שתמצת אותה). הנה ציטוט מההספד המאלף של ברנר על טולסטוי שנוגע בנקודה:

"מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? 'הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק'"

קצרים על ספרות, פייסבוק ועוד

1. התיישבתי לאחרונה להשלים חסרים מעגנון כשהפייסבוק שלי פתוח מולי.

כל כמה שהמשפטים המהוקצעים והמתפקעים ממתיקות מיוחדת של עגנון משכו את לבי, מצאתי את עצמי מדי פעם מעיף מבט במסך המחשב: לראות מה העלו חברי הפייסבוק שלי והאם הגיבו על דבר מה שהעליתי אני.

לאחר כמה דקות חשתי מיאוס עז מהפייסבוק ומעצמי היושב כך מולו וחזרתי לספר. המיאוס הוא עצמי וזולתני: איני רוצה לחוש שיש כל כך הרבה אנשים בעולם – הם חיים על חשבוני, על חשבון קיומי – ואיני רוצה גם לחוש את עצמי, כמה אפשר. איני רוצה גם לחוש שהתוכן שולי ביחס לעצם הצגתו של מחבר התוכן (ואיני רוצה גם – בנוסף להכל – פשוט להיטפש).

תוך שניות, עם כניסתי לעלילה של "הכנסת כלה", נחה עלי רוח של שלווה גדולה. במובן מסוים שכחתי את עצמי. שכחתי את האחרים. אם כי, במקביל, חשתי שאני מתמלא, מתחזק. שאני מפענח את הטקסט, אני הריבון, ושם אני פוגש את האחרים, הדמויות, והמחבר שניצב מאחוריהן (זה ניואנס חשוב: ב"פייסבוק" אני פוגש המונים, זו תרבות-המונים, בספר אני באחד-על-אחד). חלק מהנקודה הוא שעגנון לא יושב ומצפה ל"לייק" על כל דף של "הכנסת כלה". הוא כבר הלך מפה. גם לו היה חי – הוא כבר הלך, המחבר, ואינני רואה את הסימון שהוא "און-ליין" ומצפה ומחכה. חלק מהנקודה הוא שגם אני לא מתייצג לפני עגנון על מנת להראות לו שעשיתי לו לייק, ואני גם לא מצפה לתמורה מעגנון, ללייק מצדו על הגיגיי.

אלא שאז, מעשה שטן, חשתי חסר מנוח בשלווה הזו, בריחוק מהעצמי, בריחוק מהאחרים, ושבתי אל הפייסבוק – לחזור אל עצמי, אל האחרים, אל העולם "האמיתי". (וזה אכן העולם האמיתי – לכן הוא נורא, במובן מסוים – ולכן הוא אנטי-תרבותי, במובן מסוים – כי תרבות זו סובלימציה, כלומר התנשאות-מעל העולם, ותרבות היא דימיון ומימזיס, כלומר עולם שמוקם בצד העולם האמיתי ובנפרד ממנו).

אלא שאז , אחרי כמה דקות, נמאס לי מעצמי, מהפגיעות הזו שהפייסבוק חושף, מהנזקקות, ומהזולתגיהינום, חשתי מידקק והולך, מתרוקן והולך (כלומר, מבפנים ומבחוץ) וחזרתי לעגנון.

וחוזר חלילה.

2. הספרות היא בגד שמסתיר את עירומנו האנושי הלא מצודד.

אבל, בניגוד למשל, ככל שהבגד הדוק יותר מיטשטש חוסר האטרקטיביות שלנו – כשהבד רפה ומסתרח משול הבגד כמי שאינו.

3. אריסטו ב"פוליטיקה": האדם הוא יצור פוליטי מטבעו, אבל ההבדל בינו לבין הדבורים, שגם הן הרי חיות בפוליטיאה, גם הן חיות פוליטיות, הוא הדיבור, והדיבור נועד לדון ב"טוב" ו"רע", כלומר לדון באופי הפוליטיקה. בכוורת יש מונרכיה. בחיי בני אדם מתווכחים על המונרכיה ואף עורפים ראשי מלכים.

4. שתי התגובות המרתיעות של בעלי הדעה של השמאל בחודשים האחרונים הם התרפסות בפני המנצחים והערצת הכוח של הימין מחד גיסא, ומאידך גיסא היסטריה והקצנה וחוסר הוגנות כלפי הימין.

התגובה הראשונה "מרתיעה" במובן של דוחה.
התגובה השנייה "מרתיעה" בגלל חשיפת החולשה, במובן של מעוררת רחמים.

הומרוס בעיירה

האידיליות של טשרניחובסקי מציגות את כפרי ועיירות אוקראינה באור ובנוסח הומריים (טשרניחובסקי תרגם, כידוע, את ה"איליאדה" וה"אודיסיאה"), שילוב מיוחד במינו. הנה תיאור הסעודה ב"ברית מילה", כשהכבד הקצוץ ("כבד כתות") בא על מקום צליית הבשר, ה"על האש", שגיבורי הומרוס לא מפסיקים לסעוד את לבם בה. יש כאן כבד קצוץ מגרה, חזרת מושכת חך, דגים ממולאים וצלויים (אם איני טועה דגים דווקא אינם אהובים על גיבורי ה"אודיסיאה" וה"איליאדה" ונחשבו למאכל נחות), יין.

בתיאבון!

מַהֵר חִישׁ הוּרַק כָּל סַל הַלֶּחֶם וְאַגְּנוֹת הָרְקִיקִים,
וְאוּלָם תְּמוּרָתָם כְּבָר בָּא חֵיל קַעֲרוֹת זְכוּכִית וְהֵן מְלֵאוֹת –
כָּבֵד כָּתוּת שֶׁל עוֹף, עַל שֶׁמֶן בַּרְבּוּרִים עָשׂוּהוּ.
צָלוּי וּבָא מִן הָאֵשׁ בִּזְמַנּוֹ, וּמֶלַח וּפִלְפְּלִין,
עֵרֶב חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּצָלִים, לֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע הַמְּבַשֵּׁל;
רַךְ הוּא וָּמֵלא לְשַׁד, וּמַרְאֵה-הַפִּטְדָּה מַרְאֵהוּ.
וְעָמַד מִדַּבֵּר הָעָם , וְלֹא בָּטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת וְלֹא שָׁבָתוּ,
וְנִשְׁמַע מִסָּבִיב אַךְ קוֹל מִזְלָגוֹת נְעוּצִים וְשַׂכִּינִים.
אַחַר הִגִּיעַ תּוֹר חֲזֶרֶת גְּזוּרָה וּכְתוּתָה,
בְּלוּלָה בַחֲתִיכוֹת שֶׁל שׁוּם, וּבְצָלִים עַל שֻׁמַּן תַּרְנְגֹלוֹת.
וְעָרְבָה הַבְּלִילָה לַחֵךְ, וְלֹא הוֹתִיר לָהּ שָׂרִיד הַקָּהָל.
אָז אַךְ יוֹפִיעוּ בְּסֵפֶל-אַדִּירִים דָּגִים מְמֻלָּאִים:
אָקוּנוּס צָהֹב וּזְאֵב-הַמַּיִם הַמַּפְלִיא בְגָדְלוֹ.
יֶתֶר הַדָּגִים דְּגֵי-רֶקֶק נֶחְמָדִים וְרַכִּים לְמִינֵיהֶם,
יֵשׁ מֵהֶם צְלוּיִים עַל אֵשׁ, מֵהֶם מְמֻלָּאִים, וּבִשְּׁלוּם
הֵיטֵב, וְטִפֵּי-הַשֶּׁמֶן – טִלְלֵי-זָהָב לְגַבָּם,
"בְּפִלְפְּלִין חֲרִיפִים", וּצְנוֹן וּבְצָלִים וְצִמּוּקִים מֵאִזְמִיר,
זָכְתָה מִרְיָם לְשֵׁם בְּדָגִים מְמֻלָּאִים, וְעָלָה
בְּיָדָהּ בִּשּׁוּל הַדָּג, וְלֹא הָיָה קֵץ לְשִׂמְחָתָהּ.
נִדְמֶה, כִּי נָמֵס הַדָּג בַּפֶּה וְנִדְחָק מֵעַצְמוֹ
לְתוֹךְ גְּרוֹן אוֹכְלֵהוּ וָבָא, וְאִדְרוֹתָיו מִנֹּפֶת מְתוּקוֹת.
וְיַחַד עִם אֵלֶּה הַדָּגִים בָּאוּ בַקְבּוּקֵי הַיָּיִן,
יַיִן יָשָׁן מִקְּרִים, בַּקְבּוּקִים אֲחָדִים "יֵין-כַּרְמֶל",
וְכִבְּדוּ בּוֹ אֶת הָרַב, וְגַם יֶתֶר הַקְּרוּאִים טָעָמוּ.

קצר על קיבוץ גלויות לפי טשרניחובסקי

בשיר "קבוץ גלויות" שפרסם טשרניחובסקי בספרו הראשון, "חזיונות ומנגינות", מ-1898 (!), מתקבצים באופן טבעי – ובלי איזו נימת הצטדקות – יהודים מבוקרשט וממרוקו, מעירק ("יושבי גולה על נהר פרת") ומרוסיה ("ממוסקבה הבירה"), כאלה ש"שמש לוב" על ראשיהם בצד שוכני על "שפת השפרה" בברלין, "יושבי תימן" בצד גולי "סן פרנציסקו", "גולי קורפו" בצד היושבים בין "חומות פרג".

לפחות לפי אחד מגדולי משורריה (אם כי השיר הספציפי הזה כשיר מעט חלש) הציונות היא לא פרויקט אשכנזי והיא לא פנתה באין ברירה אל יהדות המזרח בגלל שהאשכנזים במזרח אירופה כלו בעשן המשרפות ונקברו בבורות.

הציונות הפכה שק חבטות לבעלי אגרוף תקיפים למיניהם. היא בהחלט לא הייתה נקייה משגיאות ועוולות, הציונות. אבל היא הייתה הניתוח המדויק ביותר של מצב היהודים באירופה (הרבה יותר מהניתוח הבונדיסטי, למשל) והצילה חיים של מאות אלפים, והיה בה זרם מרכזי נאור וחפץ שלום וחף מגזענות.

על שלושה עיקרים שמאלניים שדעתי עומדת עליהם

להיות שמאלני זה לא באופנה היום. ועם זאת – ובעצם, בשל זאת – אני רוצה להציג שלושה עיקרים תמציתיים של עמדה שמאלית, שלושה עיקרים שבשבילי הם מקור לגאווה בעמדה השמאלית.

להיות שמאלני זה לא באופנה היום. וחלק מזה הנו בהחלט באשמת השמאל. למשל, בהיעדר דין וחשבון פומבי, שכולל הכרה בטעויות, על ההתנהלות מול הפלסטינים והתקוות שתלה השמאל בהתנהלות מולם בעשרות השנים האחרונות, שהוכחו בחלקן כנכזבות.

עיקרה של מלחמת הרעיונות של השמאל (וגם של מה שניתן לכנות הימין החברתי) בימין צריך להתנהל היום על ידי כלכלנים. היא צריכה להיות מבוססת מספרים. אני רק מבקש להציע שלושה עיקרים פילוסופיים-פסיכולוגיים תמציתיים לעמדת איש השמאל הגאה שאני אוחז בה.

1. במישור המדיני-ביטחוני – שמאל אינה עמדה התאבדותית. אבל היא עמדה ששואלת את השאלה הבאה: האם אחרי שהובטחו חייהם של אזרחי הארץ היהודיים נעשה הכל על מנת לאפשר ליושבי הארץ הפלסטיניים לקבל את זכויותיהם כפרטים וגם להגשים את שאיפותיהם הלאומיות?

או שמא, "על הדרך", באמתלה של צורכי ביטחון והישרדות, אנחנו מנצלים את כוחנו העודף על הפלסטינים על מנת למנוע מהם לקבל זכויות אלו ולהגשים שאיפות אלו?

2. במישור הכלכלי – הקפיטליזם הולם להפליא את נפש האדם, וזו בדיוק הסיבה שצריך להיאבק בו. כך התבטא פעם וולבק. זו התבטאות מבריקה. נכון, הקפיטליזם הולם יותר את נפש האדם, אבל החברה הקימה מנגנונים שבולמים את התפשטות התאוות האנושיות הטבעיות בהחלט. גם לדחוף בתור הולם דבר מה עמוק בנפשנו – אבל אנחנו מתגברים עליו, כי אנו חיים בחברה.

3. ביחס לכוח בכלל – כוח הוא דבר מחרמן, כוח הוא דבר מעורר קנאה והערצה. איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי אינו מתכחש לכך. אבל המלחמה בכוח אינה מוּנעת רק מטינה ורק מקנאה ב"מצליחנים". היא מונעת מעוד חלקים בנפש: חוש צדק. ערבות-הדדית ("סולידריות" בלע"ז). חמלה (העובדה שהימין עשה במילה שימוש נלוז אינה אומרת שהיא מוקצית מחמת מיאוס).

הערצת כוח היא נורמה מוסרית בעולם העכשווי. אבל היא אינה דבר חדש. בדיוק כנגד הנורמה הזו נאבק אברהם מנוחין, הצדיק החילוני, בנובלה של ברנר "מן המיצר": "את המילה 'מוסריות' אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני האדם". מנוחין לא מפחד ממוסריות, למרות שהוא יודע שהבון טון האינטלקטואלי הוא להעריץ אדמים-עליונים. אבל הוא לא מתרשם, ופורקי כל עול אינם נערצים עליו.

איש השמאל שאני רואה לנגד עיניי הוא אדם מודע לעצמו, גם לחלקי הנפש "הנמוכים" שבו, וזו הסיבה שהוא לא מאפשר לעשות בנפשו מניפולציה, הוא לא מאפשר להשתמש בהערצת הכוח האנושית, אנושית מאד, הערצה שעליה עורכים מניפולציה, שהיא זו שמאפשרת את הקסם שמהלכת השקפת העולם הימנית על רבים, לרוב בניגוד לאינטרסים שלהם. הקפיטליזם מאפשר לרבים את הפנטזיה, זה חלק מסוד קסמו ("אולי גם אני אהיה טייקון?") – איש השמאל המודע לעצמו שולט בפנטזיות שלו, לא הן שולטות בו.

אבל המלחמה בכוח ובהערצתו מוּנעת גם מרצונה של הנפש בחירות, מגאוותה ויהירותה, מרצונה לא להיות כפופה בדיוק לאותם יצרים של התפעלות שמעורר בה הכוח.

השחרור הגדול של הדתות המונותאיסטיות בעיניי היה נעוץ בכך שהן דמיינו כוח שנמצא מעל הטבע. כך הן הראו לאדם שאפשר למרוד בטבע, להתעלות עליו. כלומר, יש קשר הדוק בין אלוהים המונותיאיסטי והטרנסצנדנטי העברי, נעדר הגוף והמצוי מחוץ לעולם, לצווים המוסריים שלו על הגר, היתום והאלמנה, לסיפור המכונן על מוצא העם העברי מבית עבדים וכו'.

גם בלי אלוהים, אך בהשראת הדת המונותאיסטית, האדם הוא בעל מודעות עצמית שמאפשרת לו להתעלות מעל הטבע. וזה כולל את טבעו שלו.

כוח מחרמן. גם דברים אחרים. אז מה. מתגברים.