מבקר חופשי

"ישראל כשלה בהבטחתה העיקרית, להגן על יהודים מפוגרום, מה יתרונה על הפיתרון הגלותי?", דעה הנשמעת בניסוח כזה או אחר.

אבל מלבד מענים אחרים שניתנו לטענה הזו ונוגעים לחשיבותו המכרעת של כוח המגן שלנו (או לחוסר האטרקטיביות של התפוצות במצבן הנוכחי), אני רוצה להזכיר שמדינת ישראל לא קמה רק על מנת להגן עלינו מפוגרום.

מדינת ישראל קמה על מנת שנוכל לפתח את זהותנו הלאומית-אנושית, היהודית-אוניברסלית, באופן מלא, באופן עשיר, באופן פומבי, באופן כלל-חברתי.

מדינת ישראל קמה על מנת שנדבר בשפתנו, עברית, ונחגוג בפומבי את חגינו, למשל חנוכה המתקרב (היום א' כסלו, לא רק 14.11), ונשאב השראה חברתית כוללת ממקורותינו ומהמורשת שלנו (בהם אריק איינשטיין ויהושע קנז בצד קוהלת ושיר השירים), ונקיים חיים של חופש הפרט בצד זהות סולידרית-תרבותית של אומה, של חברה מגובשת.

(בזה צדק אחד העם – ולא הרצל, שצדק בדברים רבים אחרים).

דיאספוריזם, מלבד אין סוף הבעיות המוסריות והטכניות שיש בו (לא האחרונה שבהן היא שהוא למעשה המלצה להפרטה, להתנערות חברתית, איש לנפשו, בגולה הדוויה שתסכים לקבלו), הוא סוג של דספריזם, קרי ייאוש, ואת הפיצוי הזה של זהות חברתית עשירה ויוצרת-סולידריות לא תעניק לנו אף תפוצה.

אנחנו נלחמים על הבית, המקום בו אנחנו מרגישים בנוח, המקום שעיצבנו את נהגיו וסדריו במו ידינו, המקום שעליו אנחנו אומרים שהוא "שלנו"; המקום שנפרץ ב7.10 ואנחנו חושבים איך למגנו טוב יותר בעתיד.

אבל להעדיף את הגולה על פני הארץ משול למישהו שפרצו לביתו והחליט שעדיף משום כך להיות הומלס.

כאמור, אני מתבטא בתכיפות בפייסבוק על המצב. כאן אעלה באופן מצומצם דברים שפרסמתי שם.

נושא בגידת השמאל הרדיקלי העולמי לא מעסיק אותי במיוחד. זאת משום שהשטחיות של התיאוריות השמאליות אינה חידוש בשבילי ומאז לימודי התואר הראשון שלי הן נראות לי, בהכללה (כי יש יוצאי דופן!), חסרות משקל אינטלקטואלי, לא מוסריות אבל גם לא מעניינות, סימפטומים יותר מאשר אנליזות תקפות, או כאלו שהן מתוחכמות מאד אך מפספסות את העיקר (למשל בודריאר המוקדם, הוגה מבריק, אבל מי שמפספס את העיקר בחווייה האנושית של שלהי המאה העשרים; על בודריאר המאוחר אין להשחית מילים).

בלי קשר כלל לסכסוך הישראלי פלסטיני (והישראלי-ערבי והישראלי-איסלמי), הרי ברי שמדעי הרוח, שבהם משגשג השיח הזה, מצויים בפשיטת רגל *בגינו* כבר עשרות שנים. *בגלל* התיאוריות הללו. לא עשרים, לא שלושים, לפחות ארבעים, חמישים. במאמר עכשווי מעניין, אך לא יוצא דופן ברמתו, בביטאון השמרני "ניו-קריטריון", מסביר המחבר מה נעשה בדיסציפלינה שלו, היסטוריה, בעקבות השיח הרווח כיום במדעי הרוח. כל זה, בלי קשר למה שקרה בעזה, שהמחבר לא מזכיר (והמאמר כנראה נכתב לפני כן).

For them, the transformation of history into a weapon depends upon a brutal simplification of the historical record, so that Washington’s ownership of slaves becomes the only relevant fact about him. A genuinely historical use of history would acknowledge, even insist upon, this fact. But it would then go on to consider it from the larger perspective of the ubiquity of slavery throughout most of human history. It would weigh the many aspects of a long, important, and consequential life. It would examine Washington’s beliefs and actions carefully in the context of their time and would take into account the provisions he made to free his slaves on his death. That kind of respectful detail and complexity are what we no longer seem to be getting today.

הדוגמה שהוא מביא נוגעת לג'ורג' וושינגטון שהשיח החדש של מדעי הרוח, לטענתו, מתמקד בכך שהיו בבעלותו עבדים ומתעלם מכל היתר, דבר מה שהופך את תחום ההיסטוריה לנשק פוליטי, במקום לחתור להציג את בני האדם במלוא המגוון שלהם ומורכבותם, שהנו ייעודה של הדיסציפלינה (למעשה, ההגדרה היפה שהוא נותן למקצוע ההיסטוריה, היא זו שמוציאה את הטקסט הזה מידי בינוניות צודקת).

*

לא סיבה משנית להערכה שלי לוולבק לאורך השנים הייתה הבוז העקבי שהוא רוחש לתיאוריות שהפכו דומיננטיות במדעי הרוח וחלקן הגדול מזין את התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות (מפנה למאמרי על "החלקיקים האלמנטריים").

ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) כותב וולבק (מפרספקטיבה עתידית לזמן פרסום הספר):

"איבדו השאלות הפילוסופיות כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבה, הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה לבלתי נמנעת" (עמ' 317).

"הערכת יתר אווילית" – איזה יופי של ניסוח!

המסאי פיליפ מוריי (Philippe Muray) הרבה יותר מועיל בהבנת המודרניות מבורדייה או בודריאר, כותב וולבק במאמר מ-2003 ("Intreventions2" עמ' 229).

וכן: "ולתמוה על כך שאפשר, אפילו היום, להתייחס לא י נ ט ל ק ט ו א ל ברצינות; מפתיע למשל שאנשים כמו בורדייה או בודריאר מצאו עד הסוף עיתונים שהסכימו לפרסם את ההבלים שלהם" (מאמר מ-2002. בתוך: "לצאת מהמאה העשרים", עמ' 75).

אם כי וולבק, יש לציין (ולא לזכותו), אינו אוהד גם את סארטר, דה בובואר וקאמי. בגלל תפיסותיהם הפוליטיות, תפיסת הספרות המגויסת שלהם ובורותם המדעית, לטענתו (עיינו, לדוגמה, באותו עמוד מ"לצאת מהמאה העשרים).

תפיסתו היא "שבמישור האינטלקטואלי, לא יישאר דבר מהמחצית השנייה של המאה העשרים מלבד המדע הבדיוני" (שם)!

הכבוד למדעים והבוז למדעי הרוח, בעיקר של המאה העשרים, חוזרים שוב ושוב ביצירת וולבק. הגיבור ב"לנזרוטה", הנובלה שפרסם וולבק ב-2000, אומר:

"ההעברה לבית המלון הייתה מאורגנת היטב, צריך להודות. הנה מה שנשאר מהמאה העשרים: המדעים, הטכניקות" (מתוך "לצאת מהמאה העשרים", עמ' 16).

ובאותו קובץ, במסה המוזכרת "לצאת מהמאה העשרים" (2002), מסביר וולבק את חשיבות המדע הבדיוני:

"בהתחשב בבינוניות המיוחדת במינה, המבישה של 'מדעי הרוח' במאה העשרים, בהתחשב גם בהתפתחויות המרשימות שהתרחשו במהלך אותה תקופה במדעים המדויקים ובטכנולוגיה, לא מפתיע שהספרות המבריקה ביותר של התקופה היא המדע הבדיוני" (עמ' 71-72).

חשוב, עם זאת, להדגיש, על מנת למנוע אי-הבנה, כי בניגוד לעמדת האנטי למדעי הרוח הבאה לידי ביטוי ב"החלקיקים האלמנטריים" ועוד, וולבק הוא, כמובן, סופר משכיל ספרותית מאד ואוהב ספרות ופילוסופיה. ב"אויבי הציבור" מזכיר וולבק כמה מהסופרים, המשוררים וההוגים שהשפיעו עליו. שופנהאואר, בודלר, לאבקראפט, מיסה, נרוואל (עמ' 12). אגתה קריסטי וקונאן דויל (עמ' 41). פסקל, פרוסט (לא לגמרי הטעם שלו), שאטובריאן, לוטראמון, סלין (פחות מרשים אותו) – עמ' 56. ניטשה, דוסטויבסקי וקפקא מוזכרים כהשפעות ראשונות – עמ' 211. ב"אויבי הציבור" מרחיב וולבק על כך שהוא מעדיף שירה על סיפורת. "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים" (עמ' 76). "הרומן (אפילו הרומנים של דוסטוייבסקי, בלזק ופרוסט) עודנו, בהשוואה לשירה, ז' א נ ר נ ח ו ת" (עמ' 234). את בחירתו בסיפורת הוא מסביר בתחושת חובה "להציל את התופעות; להעתיק מחדש, כמיטב יכולתי, את התופעות האנושיות האלה שהתרחשו בטבעיות כזאת לנגד עיני" (שם). עיקר כישרונו ככותב סיפורת, לדעתו, הוא "יצירת ד מ ו י ו ת" (שם). דעות אלו שלו אינן מחייבות את ביקורת וולבק, כמובן (לא רק שבעיניי שירה אינה עדיפה על פרוזה, אלא שאני סבור *שגם בעיניו* אין הדבר בדיוק כך…; וודאי שגדולתו כסופר *אינה* נשענת כלל על יכולתו ליצור דמויות מעניינות). להשפעות הספרותיות יש להוסיף, כמובן, את השפעות המד"ב. במסה "לצאת מהמאה העשרים" (2002), מזכיר וולבק, מלבד לאבקראפט, את פיליפ ק. דיק, קליפורד סימאק, ר"א לאפרטי, באלארד, דיש, קורנבלות', ספינרד, סטרג'ון, וונגוט ("לצאת מהמאה העשרים", עמ' 74) .

במסה מ-2008 על הקריאה בחייו כותב וולבק שהוא חוזה שיקרא באובססיביות עד אחרית ימיו. אולי אפסיק לעשן, הוא כותב, בוודאי אפסיק לעשות אהבה, השיחה של בני האדם מעניינת אותי פחות ופחות, אבל איני יכול לדמיין את עצמי ללא ספר (Interventions2", עמ' 272-273).

אבל יש לשים לב שרוב השפעותיו הן מהמאה ה-19 ואילו במאה ה-20 השפעותיו הספרותיות העיקריות הן מהמדע הבדיוני או הספרות הפופולרית של קונאן דויל ואגתה קריסטי.

*

לבשורות טובות! עם ישראל חי!

(בפייסבוק אני מתבטא בתכיפות על המלחמה. כאן אעלה לפעמים טקסטים שפרסמתי בפלטפורמה ההיא).

1. כמה דברים מפוזרים ששמעתי רק אתמול. אתמול עוד נתגלו בבארי גופות של ילד ואמו שרופים. שני הורים מכפר עזה נרצחו והותירו את ילדיהם בני ה-6 וה-9 יתומים, אחותם בת ה-3 נעדרת ואולי נחטפה. אב ובתו הקטנה בעלת המוגבלויות נרצחו בטבח.

וזה רק מעט מזעיר. צריך לזכור את זה. צריך לחקוק את זה. לא בשביל העלאת הפחד, אלא בשביל הבנת המציאות.

וגם בשביל ליבוי הזעם הנדרש לעשיית מעשים שישנו את המציאות כדי שדברים כאלה לא יישנו.

לא *הכל* מותר לעשות. בהחלט לא. אבל:

2. לא ייתכן ש"חרבות ברזל" יהיה "צוק איתן" משודרג ותו לא. אני מבין, כמובן, שסוגיית מאות בני הערובה שלנו מסובכת. וייתכן ותהיה מתינות בתגובה עד לשחרורם. אבל בטווח הארוך לא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שזה יהיה "סבב" ותו לא. רגשות נקמה על מעשי זוועה אינם רגשות פסולים כשלעצמם. אבל לא מטעמי נקמה לא ייתכן להסתפק ב"מבצע". אלא מטעמי הישרדות גרידא. דם יהודים צריך לעלות שוב ביוקר. אם הוא יוכח כזול ירבו הקופצים על הסחורה.

3. ההפרדה בין חמאס לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה היא מלאכותית. צר לי לומר, ועם כל הכבוד לביידן. החמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות ומאז לא נעשה שום ניסיון, ולו של הפגנה גרידא, להתעמת איתו. בטח לא משהו כדוגמת מחתרת "הורד הלבן" נגד הנאצים או ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, המשמעותיים יותר. אומות צריכות לשלם על בחירותיהן וכך גם הפלסטינים.

אנחנו, להבדיל אלפי הבדלות, שילמנו מחיר יקר על שתי מרידות גדולות ורבות הוד ("המרד הגדול" ו"מרד בר כוכבא") אך חסרות כל סיכוי מדיני באימפריה הגדולה של הזמן ההוא. הפלסטינים *חייבים* לשלם על מעשי נציגיהם. לא בחייהם, אלא אם כן מדובר בנזק שגם דיני המלחמה מכירים בלגיטימיות שלו. אבל ברווחת חייהם בוודאי. ואולי גם:

4. נשמעה דעה, שאם היא נכונה מבחינת תפיסת העולם הפלסטינית אין שום סיבה לא ליישם אותה. הדעה גורסת שמכיוון שלפלסטינים חשובה מאד האדמה, הרי ענישה משמעותית, שאינה כרוכה באובדן חיי אדם, תהיה של צמצום השטח של רצועת עזה והוספת "רצועת ביטחון" לישראל. אם אכן זה מעשה ענישה אפקטיבי (ויש כמובן מומחים ממני לנושא) בהחלט יש לשקול אותו. זה עונש הומני, ללא פגיעה בחיי לא מעורבים, שימחיש שלמעשים זוועתיים יש תוצאות. וגם לאי התקוממות כנגד מעשים זוועתיים.

אני גם מזכיר שמעשה הזוועה הקודם של הפלסטינים – מעשה איוולת גם הוא, שהם שילמו וישלמו עליו בעתיד – האינתיפאדה השנייה עם פיגועי ההתאבדות הזוועתיים לא נעשה רק על ידי החמאס. אלא בתמיכת הרש"פ.

נכון, יש להבדיל בין אבו מאזן לחמאס. בהחלט. אבל תהליך דומה לתהליך החינוכי של הדה-נאציפיקציה שנהגו בעלות הברית בגרמניה עם תום המלחמה חייב להיעשות בתחומי מערכת החינוך של הרש"פ.

5. אני מעריך מאד את ביידן, כמו כולנו, וחלק מהשערורייה של ממשלת המתבגרים והבריונים והבְּערים שמשלה פה בתשעת החודשים האחרונים קשור בזלזול המפגר ממש בידידות עם ארה"ב ועם ביידן.

עם זאת, כציוני, אני לא אוהב את זה שאנחנו נשענים כל כך על ביידן. חלק ממה שצריך לתקן אצלנו הוא שיקום תחושת העצמאות והריבונות שלנו. נכון, הציונות במיטבה, כתנועה מדינית מפוכחת, תמיד ביקשה את הסכמת העמים. הן הרצל והן בן גוריון (בניסוחים של מגילת העצמאות) יצאו נגד תפיסה אובדנית ולא רציונלית של "עם לבדד ישכון" (כזכור, גם יהודה המכבי כרת ברית עם המעצמה העולה במערב, עם רומא, במלחמתו ביוונים). אבל מכאן ועד להסתמכות על כתפי אחרים – ואני לא אומר שזה בדיוק המצב כרגע, אבל הוא מתקרב לשם – הדרך ארוכה. הציונות היא ההיפך מההישענות על הנסיך או השליט וגילויי שתדלנות אצלו. היא עשיית הדברים "במו ידיו", כמו שכתב משה שמיר על גיבור המופת הציוני.

וגם: אנחנו לא מצביעי המפלגה הדמוקרטית דוברי עברית, שחיים במדינה רחוקה מעט יותר מאלסקה מהמרכז האמריקאי, כפי שנראה שחשים אחדים מאיתנו. אנחנו יהודים-ישראלים.

ובהקשר זה: זה לכאורה קטנוני, ואני מעריך מאד את יאיר לפיד, אבל אני רוצה לציין את טעויות ההגייה שלו בציטוט הפסוקים בנאומו המרגש בכנסת, שגיאות שברורות לכל בעל השכלה יהודית בסיסית. לפיד הוא מנהיג אמיתי. ייתכן ואצביע לו גם בעתיד. אבל השגיאות המביכות הללו ממחישות את הצורך בחינוך יהודי-תרבותי שורשי (לא דתי!) כחלק מבניית תחושת הזהות שלנו.

6. אם לא נשמור על יתרון איכותי מול אויבינו לא נהיה פה. ולכן, בין חטאיו הרבים מספור של נתניהו, בוהק כשָני ביטול העסקה שנרקמה עם הרבי מבעלז, החסידות השנייה בגדולה, על הכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך של החסידות. אפילו יותר מגיוסם לצבא, נראה לי חובה להבהיר לציבור החרדי שמדינה מודרנית חפצת חיים לא יכולה לאפשר שיותר ממיליון מאזרחיה יחיו בהשכלה של ימי הביניים. לא נשרוד כך. זאת ועוד:

7. כמובן, שבעקבות אירועי הזוועה מודל צבא העם צריך לחזור ובגדול. אנחנו לא יכולים להסתפק ב"צבא קטן וחכם", בטח אם הוא לא חכם…אנחנו זקוקים לאנשים. בצבא או בשירות לאומי (בשיקום המוסדות הציבוריים, במדינה שמתגלה באוזלת ידה בימים האחרונים). החרדים פשוט לא יכולים לעמוד מנגד, אחרת הם יהיו כרשע שבאגדה שכיוון שהוציא עצמו מהכלל – כפר בעיקר.

ואנחנו זקוקים למבט מפוכח, למספרים, לא לרגש. זה שיש מתנדבי זק"א זה יפה מאד. כמה הם? כמה אחוזים מתוך החברה החרדית הם מונים? האם הם מתנדבים בימים ששקולים לימים בהם מגוייסים חיילינו? לא סנטימנטליות, אלא מבט קר ומפוכח.

וכמובן, אפשר בהחלט להפוך את זק"א לשירות לאומי. הם עושים עבודת קודש, בהחלט. אבל זה צריך להיות מוסדר. חלק כחלק צריכים חלקי החברה הישראלית לתת כתף.

ולהבדיל: גם השיעור הגבוה, כמדומה, של אנשי הציונות הדתית בלוחמים ובנופלים הוא בעל משמעות ארוכת טווח. גם כאן צריך מבט לא סנטימנטלי, לא חובבני, אלא מספרים. אבל אם הנראוּת מייצגת מציאות אמיתית בעלת היקף רחב אז צריך להבין שמי שנוטל על עצמו את תפקיד האליטה המשרתת יהיה זכאי לנקודות רבות בציבוריות הישראלית. אין זה אומר שיש להגשים את חזונות העוועים של קיצוני הציונות הדתית. וגם רוב הלוחמים מהמגזר ממילא אינם אוחזים בהם. אבל זו עובדה – שכאמור, יש לברר את היקפה המדויק – שיש לה השלכות. מי שרוצה להיות אליטה צריך לדעת להקריב. מי שוויתר על הקרבה בל יתפלא אם הוא לא אליטה (וכמובן, חלקים נרחבים בחברה הליברלית לא ויתרו עליה). וייתכן בהחלט ואני עושה עוול ולכן אני מסייג מאד מאד את האמירה האימפרסיוניסטית הזו. הדברים צריכים להתברר מספרית בהמשך.

8. אנחנו חייבים להחזיר ערכים מריטוקרטיים לחברה שלנו. פשוט חייבים. שלטון הליקוקוקרטיה שהנהיג הליכוד הוא פשוט לא-הישרדותי. המלחמה שהכריז נתניהו על השירות הציבורי בתחילת המילניום ועל מערכות המדינה האלמנטריות בשנים האחרונות היא סכנה לקיומנו.

אנחנו צריכים את האנשים הכי טובים במוסדות הציבוריים הכי טובים.

החמאס הפגין יכולות מבצעיות מרשימות ביותר במעשי הזוועה שלו. אני בכלל לא מזלזל, למשל, בתזמון הירי לירושלים בשעת פתיחת מושב הכנסת על אף שלא היו בו נפגעים והוא היה חסר סיכוי מלכתחילה. זו הפגנה מרשימה של יכולת ללוחמה פסיכולוגית.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לבחור את האנשים הכי מוכשרים לניהול המערכות הכי חשובות וציבוריות שלנו. פשוט לא יכולים. ולכן:

9. נכון, נמתין עם הפוליטיקה עד סוף המלחמה. אבל זה צריך להיות מושכל יסוד: נתניהו חייב ללכת. אם עמית סגל הבין זאת, כולם יבינו זאת.

אני שם בצד את היותו המשסע הגדול, המפרק הגדול, דובר אי-האמת הגדול. וכמובן, כל הדברים האלה הם הישרדותיים ממש: גם לדבר אמת. מי שרוצה לשרוד צריך לנתח נכון את המצב ולדבר אמת אודותיו.

אבל אני מניח את זה בצד והולך לשיטתם של תומכי ביבי ופונה אליהם ישירות: נגיד, שהכל נכון, אתם צודקים. ביבי הוא מנהיג גדול שנרדף באופן לא הגון על ידי מוסדות המדינה, ה"דיפ סטייט" וחצי מהעם. נניח שאתם צודקים. עדיין העובדה החותכת היא שהמנהיג הדגול הזה מפצל את העם לשניים. חצי מהעם לא מאמין למילה שיוצאת מפיו. הוא מכשול ענק לשיקומה של החברה (אני מזכיר שמלבד תשעת חודשי הבלהה של הממשלה הזו והפילוג שיצרה ישראל נקלעה בגלל ביבי לשנים של סבבים אינסופיים של בחירות שהחלישו אותה גם הם).

ולכן, גם לשיטתכם (למרות שאני מאמין שמי שעוד מחזיק ממנו הוא מיעוט שבמיעוט): הוא חייב ללכת, על מנת לשקם את החברה הישראלית.

10. האמריקאים מדברים על החוק הבינלאומי. מעניין אותי, ברצינות, לשמוע למומחה כיצד נשמר החוק הזה במלחמות שניהלה ארה"ב. וניהלה אותן לא בתוככי ארצה, וניהלה אותן כמעצמה עולמית, לא כמדינה מאויימת עם יכולות מרשימות אבל לא לא מנוצחות.

11. התרגלנו, כן? אבל פשעי מלחמה הם אלפי הרקטות על ישראל. כשאני יושב בחדר שאינו ממ"ד, בלב תל אביב, עם ילדיי הקטנים, ומחכה ליירוטים וחושש מהפספוסים אני מזכיר לעצמי שזו מציאות לא נורמלית. מישהו מנסה לרצוח את ילדיי הקטנים גם עכשיו.

12. פשעי מלחמה לא נגמרו בשבת ה7.10. פשעי המלחמה הנמשכים כל דקה, כל שנייה, הם גם החטיפה של נשים, תינוקות, ילדים, קשישים וגברים בעזה. צריך לעשות הכל כדי להחזירם. וזה כולל פגיעה דרמטית באיכות החיים וברכוש של מיליוני עזתים, אם זה מה שמנהיגינו חושבים שמתאים.

13. אני מאמין שחשוב לשמר את ההבחנה בין "נרצחים" ל"נופלים". כלומר, בין אזרחים (או חיילים שנרצחו לא בשדה הקרב) לבין לוחמים שנפלו במלחמה מול המרצחים האלה. זו חלק ממהות הציונות: אנחנו עם שמגן על עצמו בעצמו. "במו ידיו". וסיפורי הגבורה שאתה שומע, על חיילים וכיתות כוננות, מפעימים ואמיתיים וייחקקו לעד בתולדות ישראל. המלחמה הזו הייתה פשלה איומה של הצבא כמערכת, אבל הלוחמים בשטח, וכיתות הכוננות, נלחמו כאריות, כשהיתרון המספרי חלק גדול מהזמן אצל אויבינו.

להחזרת שבויינו!

להבסת אויבינו!