"תרגיע" (הסדרה – לא מה שאני אומר לעצמי מאז פתחתי את הבלוג הזה), היא, בעיניי, סדרת הטלוויזיה המהנה ביותר שאני מכיר שמשודרת היום. התחכום התסריטאי שלה – אנלוגיות בין עלילות, קשירת קצוות עד הסוף או, להפך, התרסה מתוחכמת נגד קשירה כזו, התזמון המדויק וכד' – מגיע לרמה שמזכירה יצירות ספרות מהשורה השנייה (צר לי, עוד לא נתקלתי ביצירה טלביזיונית שמזכירה יצירת ספרות מהשורה הראשונה. אבל אני מבטיח להמשיך לחפש). הכנות שלה והעמדה העקרונית שלה ביחס לעולם (על כך שהצלחה פנומנלית אינה יכולה לשנות מבני אישיות בסיסיים) מרעננות.
למי שעוקב אחר הסדרה קשה לא להתרשם עד כמה הנושא היהודי דומיננטי בה. אם אני לא טועה, זו תופעה חסרת תקדים בהיקפה בטלביזיה האמריקאית (פרק עם סצינה בבית הכנסת, פרק על ליל הסדר, השורד מהשואה מול "השורד" מ"הישרדות", לארי הנוזף בשריל על אי הפרדת חלב מבשר כשהוא מנסה לשכנע יהודי אורתודוקסי לקדם את עניינו של ריצ'רד לואיס החולה, פרק ובו בת מצווה ועוד ועוד). אולם מה שהסדרה הזו, עם ובלי משים, מבטאת דרך מבנה הקהילה היהודית השבעה של לוס אנג'לס שהיא משרטטת, הוא הפיכתה של הזהות היהודית – וגם זהויות אתניות אחרות המוצגות בה – ל"רשת חברתית". בעולם קפיטליסטי, בו כוחה של המדינה נחלש דרמטית ובו אדם לאדם – מתחרה, הצורך ב"קהילה" אינו נובע מתכנים ייחודיים לקהילה (היהודית, השחורה, ההיספנית, הוואספית וכד'), אלא מ"הקליפה": הצורך ב"רשת" שמעניקה תמיכה רגשית, אבל יותר חשוב, וזו הנקודה העיקרית: מקדמת את הקיום כלכלי באמצעות טוויית רשת של קשרים כלכליים. בלוס אנג'לס של "תרגיע", השייכות לקהילה היהודית היא זו שמאפשרת לדייויד קיום כלכלי, כי עולם השואו-ביז שהוא קשור אליו משופע ביהודים (סוכנו האישי, חבריו הקרובים, מעסיקיו וכד'). כך, בלי משים, הסדרה הזו חושפת את האינטרסנטיות העירומה שקיימת מתחת למושג המלבב כל כך ו"החם" לכאורה: "קהילה".
ה"קהילה" הקלאסית היא המצאה יהודית, ובמובנים רבים אנחנו חיים עכשיו בזמן "יהודי". (זמן של נוודים גלובליים, המנותקים משייכות ומעיגון למקום ולחברה, ונאחזים, חלף זאת, ב"קהילה", קונקרטית או וירטואלית). אבל למרות החיבה שלי למורשת העולם היהודי הקלאסי – ולמוסד "הקהילה" ההיסטורית כחלק מרכזי בה -התחושה שלי היא שאנחנו – אנחנו, כלומר גל חיפושי הזהות היהודית ששוטף את ישראל בעשור וחצי האחרון – עושים בה, במורשת ובקהילה, שימוש לא הולם, שימוש שנותן יד להתפוררות החברתית. הפנייה אל הזהות היהודית ואל הקהילה היהודית (כפי שמתבטאת למשל ברומן המעניין "מקימי" של נועה ירון-דיין) היא גם תגובה לקפיטליזם המפורר את מדינות הלאום ואת רשתות המשמעות שנכרכו בהן, אבל גם מסייעת לתהליך הזה; "המשפחה היהודית", הלְבנה החיונית הזו בקיר הקהילה היהודית, הדביקות המשפחתית הישראלית שאנחנו אוהבים לקטר עליה בגלוי ובחשאי ולהתגאות בה בחשאי ובגלוי, עושות יד אחת עם תהליכי הפירור של החברה הישראלית. גם חיפושי "השורשים" והכנסים המשפחתיים שרווחים בעשור האחרון בארץ, יותר – או, למצער, לא פחות – משהם מבטאים עניין כן ב"מורשת", הם תגובה היסטרית להתפוררות המדינה ומסייעים להתפוררות הזו כאחד. כשמזמינים אתכם לכנס משפחתי כאילו אומרים: טוב שיש לנו אחד את השני, טוב שסבא רבא שלנו עלה מרוסיה בחוסר כל והקים את השבט המפואר שהתכנס פה, בגינה היפה של שלמה ורות'קה, כך אולי נוכל להתאחד, לא? לסדר אחד לשני פרוטקציה מתישהו בעתיד, אולי אפילו לעשות עסקים. ידעת שירון הוא עורך דין כבר? אולי תלך לשוחח עם הבן של ציפקה? אתה יודע שהוא, האבא שלו, היה יבואן גדול, אבל הלך עם המזכירה. זה לא מרגש איך לא היה להם כלום כשהם באו בעשרים ושלוש? והנה עכשיו, תראה – .
וכך, לטעמי – במפתיע – הביקורת הציונית מהזן המעמיק (יש זנים אחרים) על הקיום היהודי הופכת להיות רלוונטית ביותר. הביקורת הזו שבזה לקיום הנוודי היהודי, לחוסר האחריות החברתית היהודית, לאובססיה הפיננסית, להתגאות הריקה ב"מורשת" מפוארת (סטייל פרוייקט "ארון הספרים היהודי", בו מוצע להמוני בית ישראל ארון חדש) ולבסוך: להיסמכות על גולת הכותרת כביכול של הקיום היהודי – הקהילה.
אני מעלה כאן מאמר שפירסמתי ב – 2004 בעיתון "מקור ראשון" על הביקורת של ברנר על המסורת היהודית (ועל הקהילה היהודית כדובדבן כביכול שבקצפת כביכול) והרלוונטיות שלה לימינו (לחדי העין שבין הקוראים תתגלה דמות מוכרת לקוראי הבלוג הצצה לקראת סוף המאמר! למי שיגלה את הדמות המסתתרת במאמר מובטח פרס: מאמר קצר בהרבה).
לפני תשעים שנה, בתרע"ד, כתב ברנר את מסתו המפורסמת-בשעתה "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". המסה הארוכה הזו, שנישאה תחילה כהרצאה בפני ציבור פועלים-אינטילגנטיים בני העלייה השניה, היא ביסודה ביקורת ספרותית שנכתבה בעקבות הופעתם של כל כתבי מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים ( מכאן שמה). אולם ברנר משתמש בכתבי מנדלי, בתיאור חיי יהודי תחום המושב שהעסיק את מנדלי, לביקורת תרבותית מקיפה ונוקבת על ההיסטוריה היהודית כולה. הטקסט הזה, שבעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה ראה בו המבקר אברהם קריב טקסט סמי-אנטישמי, הוא כתב האשמה חמור כנגד אופיו של הקיום היהודי מימי בית שני ועד התקופה המודרנית. מניתוח עכשווי של הטקסט הזה, שמבנהו ותוכנו לא במקרה מזכיר מבנה ותוכן של נבואות זעם תנ"כיות, ניתן להעלות כמה תובנות רלוונטיות ומעוררות מחשבה הנוגעות למציאות הישראלית בהווה.
השימוש בפלטפורמה הספרותית של כתבי מנדלי תורם להבחנה בין המסה של ברנר לטקסטים ציונים אחרים שעסקו ב"שלילת הגלות"; ברנר לא מבקר רק מצב סוציולוגי יהודי אלא "אופי" יהודי ( "אופי" ששירטוטו המדוייק הוא מאפיין מרכזי של הספרות הטובה), אופי שהיטיב, לטענתו של ברנר, לתאר מנדלי בגיבוריו. מהעיסוק הביקורתי ב"אופי" היהודי נובעת הנימה החריפה והכמעט-אנטישמית של המסה; כמעט-אנטישמית לולי זכרנו ש"נאמנים פצעי אוהב" ושמטרתו של ברנר הייתה שיפור המציאות היהודית ולא פגיעה בה.
ברנר מתחיל את מסתו בקביעה ש"הערכה עצמית", מה שבשפתנו מכונה: מודעות עצמית, היא עדות לבגרות הן של אינדיבידואל והן של עם. הילד והנער אינו ער לכך שהוא אינו בודד בעולם, אינו ער לכך שניתן להסתכל על קיומו ולשפוט אותו מ"בחוץ"; התהליך הכואב והחיוני של הבגרות טמון בהבנה שיש "חוץ" ושממנו ניתן לשפוט ולהעריך את "האני". עד להופעתו של מנדלי מוכר ספרים לא הוציא מתוכו הלאום היהודי אישיות או קורפוס תרבותי שישקפו באופן הולם את מהות הקיום היהודי. השיקוף המבהיל, שמיד ימצא ברנר בכתבי מנדלי, ממותן כך כבר מראש בפתח המסה: גם אם השיקוף מבהיל הרי שעצם היכולת לשקף נכונה, להגיע למודעות עצמית במישור הלאומי, מצביעה על בגרות לאומית.
מה משתקף במראה שהציב מנדלי בכתביו מול הקיום היהודי? מה שמשתקף אינו מחמיא, וברנר מתייחס כמובן לקיום הקבצני והתלוי בדעת אחרים של יהודי תחום המושב, המתוארים במלוא עליבותם בכתבי מנדלי. עד כאן הולמת המסה הברנרית את הזרם בציונות שהדגיש את "שלילת הגלות".
אולם בהמשך המסה ברנר, בניתוח מבריק ומקומם כאחד, "הופך על ראשה" את האמונה הרווחת בהיסטוריוסופיה היהודית, כולל בתפיסתם של רוב ההוגים הציונים: התפיסה שרואה ב"גלות" כורח שנכפה על העם היהודי בידי אויביו לאורך ההיסטוריה. לא, טוען ברנר, זוהי ראייה מוטעית. "הגלות" לא נכפתה על היהודים, היהודים רצו בה וחשו בה בנוח. כמובן, אין להכחיש את הרדיפות לאורך ההיסטוריה, אבל יש באופי היהודי הלאומי משיכה להיסמכות על כתפי אחרים, יש בו פחד מריבונות ועצמאות. במובן זה, "ספר הקבצנים" של מנדלי הוא מטאפורה לכנסת ישראל כולה; קבצנות כצורך לאומי להיתמכות על כתפי אחרים . ברנר ממשיך ומתפלמס עם "אחד העם", שבמאמר שגם הוא היה מפורסם בשעתו, "חצי נחמה", טען שמופרכותה בעליל של עלילת הדם ממחישה את קלישותן של הטענות האנטישמיות כולן כלפי היהודים. ברנר מסכים, כמובן, שהיהודים נקיים משחיטת ילדים נוצרים אבל שוב הופך את הסניגוריה, הפעם של אחד העם, על ראשה. הבעיה בקיום היהודי אינה צמאון הדם שלו, אלא להיפך – חסרון הדם שבו; עלילת הדם האנטישמית אינה הסיבה לשנאת היהודים אלא תוצאתה, תוצאת השנאה לעם שבחר בדרך קיום מוזרה כל כך, חלשה כל כך, ואינו דואג לעצמו.
השיפוט המחמיר של ברנר מוביל אותו לבסוף לסיומה "האופטימי" ו"הציוני" המפורסם של המסה: "מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה". כפי שעמד על כך פרופסור מנחם ברינקר, מבנה המסה הברנרית הולם מבנה מסורתי של דרשה יהודית: הכאה על חטא, מניית הפגמים, ואז קריאה להתעוררות ותשובה.
במציאות של ימינו, מציאות של קיום ריבוני ישראלי, ניתן לטעון שהתוכחה הברנרית, כחלק מהפרוייקט הציוני, הייתה אפקטיבית לשעתה ועשתה כבר את שלה; העצמאות והריבונות הישראלית גמלו את חלק מהקיום היהודי מהתלות הפרזיטית בעם אחר, שהצביע עליה ברנר. ניתן גם לטעון, כפי שחוגים ימניים מבחינה מדינית טוענים מפעם לפעם, שחולשות "גלותיות" של פחדנות, שהצביע עליהן ברנר, עדיין קיימות במנטליות של המדיניות הישראלית; ניתן גם לטעון, כפי שחוגי שמאל טוענים, שהמגלומניה והנרקיסיזם המאפשרים לחוגי ימין-מדיני להתעלם מלחצים בינלאומיים הם עדות לחוסר בשלות לאומי, להיעדרה של "הערכת עצמנו", של מודעות עצמית לכוחה הריאלי של ישראל, שעל היעדרה התריע ברנר.
אולם אני רוצה להתייחס לרכיב אחד, אחר, במסה הברנרית שנראה לי רלוונטי במיוחד להיום.
ברנר, בנתחו את ההיסטוריה היהודית, טוען שהיהודים אינם מוכשרים לקיום שהוא קורא לו "מדיני", הם נעדרי "רגש מדיני". כוונתו של ברנר אינה רק להיעדרו של הכשרון להשגת עצמאות אלא להיעדרו של כשרון לקיום חברתי-לאומי של אחריות הדדית. ברנר מבחין בין "קיום ביולוגי" ל"קיום סוציולוגי". כקיבוץ של פרטים, ב"קיום ביולוגי", התקיימו היהודים במשך זמן רב יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. אמת. אבל "קיום סוציולוגי", קיום שבו הפרטים מרגישים שייכות זה לזה ואחראיות זה כלפי זה, לא התקיימו היהודים ב"גלות". זה ניתוח פרובוקטיבי שנוגד את תפיסתנו האינטואיטיבית את ההיסטוריה היהודית, אבל יש בו היגיון פנימי רב. נבין אותו אם נבחין בין קיום "קהילתי" לקיום "לאומי". ייתכן, טוען ברנר, שהיכולת לקיום נפרד של הקהילות היהודיות, היא זו שגרמה לשרידתו של העם היהודי; עמים שהובסו בשדה הקרב, שהסמלים הלאומיים שלהם בוזו, שהופצו לכל עבר, לא שרדו בגלל שעיקר קיומם היה "קיום סוציולוגי". ההסבר לקיום היהודי ארוך השנים נדרש, אם כן, על ידי ברנר לגנאי: היכולת להעמיד את הפרט או הקהילה מעל לכלל הוא המסביר את החיוניות היהודית.
אני סבור שניתן להשתמש בניתוח הברנרי הזה של ההיסטוריה היהודית להסברת תהליכי עומק בחברה הישראלית היום. אנחנו עדים כבר לפחות עשרים שנה לשקיעת מדינת הלאום ומדינת הרווחה בעולם המערבי. הסיבות לשקיעה הזו הינן כלכליות ורעיוניות כאחד. במישור הרעיוני, לא יהיה זה מוטעה לתאר את המאבק בין תומכי מדינת הרווחה ותומכי השוק החופשי כמאבק בין ערך "השוויון" לערך "החירות". מאבק זה מקביל למאבק רעיוני נוסף, מאבק בין תפיסה "קהילתנית" של הקיום האנושי לתפיסה "אינדיבידואליסטית" שלו. המאבקים האלה מעסיקים את המחשבה והפוליטיקה המערבית, כמובן באופן מעודן ופרטני יותר משהוצג פה בסכימטיות, אולם האם יש משהו בתרבות הישראלית שהופך את המקרה הישראלי ליוצא דופן במאבק הזה בין תפיסות "קהילתניות" ו"אינדיבידואליסטיות"?
אני סבור שכן. הניתוח הברנרי מספק לנו תובנה שנראית כנוגדת במבט ראשון את האינטואיציה שלנו: הרי המציאות היהודית והישראלית תמיד תוארה כמציאות בה המשפחתיות ו/או הקהילה היא בעלת משקל גדול בעיצוב חיי הפרט. איך, אם כן, ניתן לטעון שיש רכיב "אינדיבידואליסטי" בתרבות היהודית?. אבל כאן בדיוק נעוצה התובנה של ברנר: משפחתיות וקהילה – כן, אולם תחושת אחריות לאומית – לא. ניתן לנתח את הקלות היחסית בה מפורקת מדינת הרווחה הישראלית בעשורים האחרונים בניתוח תרבותי שמתווסף לניתוח הכלכלי-פוליטי. המעבר מ"מדינה" ואחריות לאומית לפרטים ול"קהילות" עובר בקלות בגלל שבאופן לא מודע, אולי, הקיום הקהילתי נתפס כטבעי בתרבות היהודית, בעוד שמקומה של "המדינה" – לא. בניתוח כזה ניתן להבין, לדוגמה, עמדה פובליציסטית כמו זו שביטא יאיר לפיד בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" (20.2.2004), שטענה בעד הפרטת החינוך בישראל. אמנם לפיד מתפתל בניסיון להציג את העמדה הזו כמי שתביא ברכה לכלל ולא רק לעשירים, אולם אי אפשר להימלט מהתחושה שהעמדה הזו היא ביטוי נוסף לקלות בה מפורקת הישראליות ל"קהילות". גם הגילויים של נדבנות ועזרה הדדית שקיימים, וטוב שקיימים, בחברה הישראלית מסגירים תפיסה של קהילה יותר מאשר הבנה מה תפקידיה של מדינה בארגון הגוף החברתי.
הניתוח שמוצע כאן, בעקבות ברנר שראה בפרוייקט הציוני ניסיון להטמעת חשיבותה של התארגנות "מדינית" הזרה, דרך כלל, להיסטוריה היהודית, יכול להוות מצע לשיתוף פעולה בין ימין-מדיני מתון לשמאל חברתי. הרי קורה בשנים האחרונות תהליך מוזר, שלא מרבים לתת עליו את הדעת. הן ארגוני שמאל חברתי והן מגמות שמעונינות בשימורה של זהות לאומית (עמדה שמבחינה היסטורית מזוהה עם "הימין") מוצאים את עצמם מגיבים בחשדנות לתהליכי גלובליזציה; מוצאים את עצמם בצדו האחד של המתרס. הרצון לשמר את תפקידה של "המדינה", במישור הסמלי והכלכלי כאחד, יכול להוות בסיס לשיתוף פעולה פוליטי.
אולם שיתוף הפעולה הזה מתעכב, בין השאר, מאי ההבנה בזהות האינטרסים המסוימת בין השמאל החברתי למרכז והימין-המתון הלאומיים. דוגמה לאי-הבנה כזו מצויה במאמר של פרופ' זאב שטרנהל ב"הארץ" (20.2.2004). שטרנהל מנתח כך את תפיסתו של נתניהו: "כמו כל הניאו-שמרנים סבור גם נתניהו, כי חתירה לשינוי הסדר החברתי אינה אלא אוטופיה הרסנית. מבחינתו, עוצמה חברתית אינה מותנית בגורלו של היחיד, אלא ביכולת תפקודו של המכלול. לא היחיד הוא מטרתה של הפעילות החברתית המאורגנת, אלא הגוף החברתי כולו". שטרנהל מנסה לגשר על שני צמדי גדות שקשה לגשר ביניהן: הגדה הימנית-מדינית של נתניהו, המעמידה בראש סדר החשיבות את הלאום על פני האינדיבידואל, והגדה הימנית-כלכלית של נתניהו, שעושה את ההיפך. צמד הגדות השני, שקשה לשטרנהל לגשר ביניהן, הן עמדותיו ההומניסטיות-אינדיבידואליסטיות הא-לאומיות שלו עצמו ועמדותיו השיוויוניות-סוציאליסטיות. בכדי לגשר בין הגדות עיקם שטרנהל את הכתובים ותיאר את העמדה הכלכלית של נתניהו כעמדה שמתעניינת ב"מכלול" ולא ב"יחיד", בעוד ההיפך הוא הנכון. הגישור האפשרי בין שתי גדות, שלא שמים אליו לב מספיק בשדה הרעיונות הישראלי, הוא בין הגדה הסוציאליסטית, המבינה כיום את חשיבותה של המדינה, והגדה הלאומית, שמתנגדת לתהליכים גלובליים מתוך תפיסה שטישטושה של זהויות לאומיות אינה עושה את העולם למקום מעניין יותר אלא להיפך, לפחות מגוון ולמשוטח.
מבקר חופשי 