ארכיון קטגוריה: מאמרים בנושאי תרבות

מישל וולבק ו"החלקיקים האלמנטריים" – מסה על היצירה ועל הקשריה האינטלקטואליים

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

פורסם בכתב העת "ארץ אחרת", 2010

א

"החלקיקים האלמנטריים" ("בבל", 2001) היא ככל הנראה יצירת הפרוזה החשובה בדורנו ומחברו הוא כפי הנראה הסופר החשוב בדורנו. הרומן, שראה אור בצרפת ב–1998, נמכר במאות אלפי עותקים והפך את מחברו, מישל וולבק, יליד 1958, לאחת הדמויות המסעירות והשנויות במחלוקת בצרפת ומחוצה לה.

זו יצירת הפרוזה החשובה בדורנו על אף שנכתבו בדור האחרון יצירות פרוזה מעודנות ומתוחכמות ממנה, על אף היותה של היצירה הספרותית הזו אנטי-אמנותית מבחינות רבות, ועל אף שהיא מכילה קטעים פורנוגרפיים ללא כחל ושרק שיקשו על שוחרי ספרות טובה רבים את צליחתה.

"החלקיקים האלמנטריים" הנה מעין ביוגרפיה כפולה של שני אחים-למחצה, ברונו ומישל, שנולדו מעט לפני פרוץ הסיקסטיז. אמם המשותפת, שנהתה אחרי רעיונות החירות המינית של התקופה, נטשה אותם בינקותם לטובת החופש שלה (יש כאן, אגב, הקבלה לביוגרפיה של וולבק עצמו). ברונו הוא מורה לספרות חכם ואומלל. המיניות שלו, שהופכת מנעוריו להתמכרות למין, נתקלת שוב ושוב במחסום מראהו הגופני. הוא אינו גבר יפה ובעידן הנוכחי התכונה הזו הופכת לטענתו להיות עוון בל יכופר גם לגבר. לעומתו, אחיו, מישל, הוא כמעט א-מיני, מי שאינו מסוגל להשיב אהבה לאנבל היפיפייה והמסורה לו מנוער. מישל הוא חוקר בעל שם בינלאומי של ביולוגיה מולקולרית, שייאושו מהמציאות האנושית של סוף המאה ה–20 מוביל אותו להרהר בפתרון גנטי רדיקלי לחוסר המוצא של התרבות המערבית.

וולבק הוא סופר משובח, וזאת על אף שהכתיבה שלו מתחזה לכתיבה פשוטה ונטולת סיגנוּן. מבחינה ספרותית מצומצמת-יותר, הישגו הראשון במעלה של הרומן הוא הטון שלו. וולבק מכתיב לרומן שלו טון טרגי-רציני, וזאת על רקע של תרבות פוסטמודרנית אירונית שחסמה כביכול את הדלת בפני יצירות בעלות פתוס; על רקע אטמוספרה תרבותית שעוינת את הרצינות ומתירה לכל היותר את הייאוש העליז (חשוב לציין כי וולבק, עם זאת, לפרקים, הוא סופר קומי למדי). וולבק ו"סיינפלד" הן שתיים מהתופעות התרבותיות המובהקות ביותר של שנות ה-90, אותו עשור וקצת שבין נפילת הקומוניזם לאחד-עשר בספטמבר, בו נדמתה ההיסטוריה לרגע כמי שבאה לקיצה. היכולת של וולבק לכתוב בטון טרגי בעידן סיינפלדי מעוררת כשלעצמה הערכה רבה.

אולם ההישגים המזהירים באמת של וולבק אינם בתוך התחום המצומצם של האיכויות הספרותיות, אלא בביקורת התרבות המז'ורית שמוצעת ו/או מנוסחת באופן מזהיר ב"החלקיקים האלמנטריים". במילים אחרות, בסינתזה הגדולה והמשכנעת שהוא מציג בבואו לתאר את התרבות המערבית ברגע הנוכחי.

שורה של אבחנות תרבותיות חריפות מציע וולבק בניתוח שהוא עורך לתרבות העכשווית, הנוגעות בייחוד למקומו של הגוף בתרבות הזו. אמנה את העיקריות שבהן.

האבחנה הראשונה היא ההרחבה של התחרות הקפיטליסטית האכזרית, מלחמת הכל בכל הכלכלית, לתחום הגוף והמיניות. הניאו-ליברליזם, השיטה שיצאה מנצחת מהמחצית השנייה של המאה ה–20, ועל פיה מתחרים האינדיבידואלים ביניהם בתחרות חופשית בשוק החופשי, הרחיבה את רשתה, לטענת וולבק, לתחרות בין האינדיבידואלים בשדה האטרקטיביות המינית. וכמו שתוצאת הניאו-ליברליזם היא הגדלה של הפערים הכלכליים, כך תוצאת החירות המינית והתחרות המינית הפרועה הנה הגדלת הפערים המיניים. ניסוח בהיר של התובנה הזו מופיע כבר ברומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", מ–1994:

"ללא ספק, אמרתי לעצמי, בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל", 2001. תרגום: עמית רוטברד. עמ' 95-96).

לאבחנה החשובה השנייה של וולבק קשה יותר לשים לב, אולי מכיוון שהיא, שלא כתובנה הקודמת, תובנה אנטי-אינטואיטיבית. לפי וולבק, המתירנות המינית המערבית אינה קשורה בעיקרה להדוניזם. המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם. המיניות הפכה למשחק של כוח, והגוף היפה הפך ממקור עונג לכלי נשק. ניתן להגדיר את התובנה של וולבק כך: אֵרוֹס, המחבר הגדול בין בני האדם, הפך במערב דווקא למה שמפריד ומבחין ביניהם. הביקורת של וולבק מגיעה כאן עד שורשי המחשבה המערבית: האינדיבידואליזם המערבי שהתפתח, לכל הפחות, מאז הרנסנס, חדר לפי וולבק בדורות האחרונים לארוטיקה האנושית והגיע בכך לשיאו, שהוא גם שפלו. ההקבלה לליברליזם הכלכלי מאירת עיניים כאן: המיליונר רוצה להיות מיליארדר לא משום שיוכל במיליארד שקל ליהנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל-top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים.

ב"החלקיקים האלמנטריים" מוסברת האבחנה הזו על ידי אחת מהדמויות הראשיות:

"המין, מרגע שהופרד מהרבייה, אינו מתקיים מתוך עיקרון של הנאה כמו מתוך עיקרון של התבדלות נרקיסיסטית. והוא הדין לגבי ההתאוות לעושר. למה לא עלה בידי המודל הסוציאל-דמוקרטי השבדי להכריע את המודל הליברלי? למה הוא מעולם לא נוסה גם בתחום הסיפוק המיני? משום שהתמורה המטפיזית שחולל המדע המודרני גוררת אחריה את האינדיבידואליות, את ההבל, את השנאה ואת התשוקה. התשוקה כשלעצמה – בניגוד לעונג – היא מקור לסבל, לשנאה ולאומללות. ועל כך השכילו להורות כל הפילוסופים כולם, ולא רק הבודהיסטים, ולא רק הנוצרים, אלא כל הפילוסופים הראויים לכינוי זה. […] החברה הארוטית-פרסומית שבה אנו חיים שוקדת על ארגון התשוקה, ועל פיתוח התשוקה בקנה מידה חסר תקדים, בעודה שומרת את סיפוק התשוקה בחדרי חדרים. כדי שהחברה תתפקד, וכדי שהתחרות תמשיך, על התשוקה להתעצם, להתפשט ולטרוף את חיי בני האדם" ("החלקיקים האלמנטריים", הוצאת "בבל". תרגום: מיכל סבּוֹ. עמ' 161-162).      

מהאבחנה האחרונה נובעת תובנה שלישית, תובנה מזהירה ונועזת של וולבק, שראויה לתשומת לב מיוחדת. לפי וולבק, המיניות המערבית העכשווית אינה שחרור ממחסומים ומכבלי המסורת שמאפשר למיניות "הטבעית" להתבטא. התחרות, שפלשה לתחום המיניות, יצרה הסלמה גוברת והולכת באפשרויות ההנאה המיניות, וכעת אלה הנאות שאיבדו כבר קשר ישיר לצרכים מיניים "טבעיים" מקוריים. המיניות, אם כך, היא מושג נזיל ולא יציב, מהונדס ומוגדר על ידי החברה, ולא יסוד קבוע שבדורנו זכה סוף-סוף "להשתחרר".

הוא כותב: "בתור תופעות תרבותיות, אנתרופולוגיות, משניות, התשוקה וההתענגות אינן מסבירות בסופו של דבר כמעט כלום בנוגע למיניות; הן אינן מהוות גורמים מגדירים. נהפוך הוא, הן מוגדרות כליל על ידי החברה. במערכת מונוגמית ורומנטית, במערכת של אהבה, אפשר להשיגן רק באמצעות תיווכו של האהוב, במהותו הייחודית. בחברה הליברלית שבה חיו ברונו וכריסטיאן, היה המודל המיני שהציעה התרבות הרשמית (פרסומות, מגזינים, מוסדות ממשלתיים לבריאות ולרווחה) מודל ההרפתקה : בתוך מנגנון כזה הופיעו ההנאה והתשוקה כתולדה של תהליך פיתוי, המציג את החדשנות, את הלהט ואת היצירתיות האינדיבידואלית (תכונות הנדרשות מפקידים במסגרת המקצועית שלהם)" (שם, עמ' 246).

האבחנה הרביעית של וולבק היא שהשחרור המיני – וליתר דיוק: השחרור של התחרות המינית – הוא בעל אפקט כל כך חריף על האנושות המערבית, עד כדי כך שהמיניות חסרת הרסן מאפילה על כל פעילות אחרת, תרבותית, אינטלקטואלית או רוחנית. המין, שיצא לאור, מסנוור ומאפיל על כל הממדים הללו, משטח אותם וכובש אותם תחת השלטון האימפריאלי שלו. המין, לבסוף, גם גובר על האהבה וממית אותה. בני האדם, למשל, מאבדים את היכולת לאהבה מונוגמית שאינה מתכרסמת עם הידרדרות הגוף. כך מצטמצמת מה שמכונה "התרבות המערבית", על פי וולבק, לשני משתנים בלבד: מידת האטרקטיביות המינית והכסף.

ב

אבחנותיו החריפות של וולבק, שאת חלקן מניתי לעיל, נובעות ממה שהוא הסגולה העיקרית של של כתיבתו להבנתי: היכולת לערוך היסטוריזציה של ההווה. הרומן משופע בתיאורים מבריקים של תהליכים היסטוריים שהביאו את התרבות המערבית למצבה הנוכחי. הנה דוגמה מובהקת: "בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 התפשטה באירופה המערבית תרבות ההמון המבוססת על הצרכנות הליבידינאלית ושמוצאה מצפון אמריקה (שיריו של אלביס פרסלי, סרטיה של מרילין מונרו). במקביל למקרר ולמכונת הכביסה, תוספות חומרניות לכינון אושרם של בני הזוג, התפשטו הטרנזיסטור והפטפון, שעמדו לקדם את הדפוס ההתנהגותי של פלירט הנעורים. המאבק האידאולוגי שהיה סמוי בשנות ה-60, פרץ בתחילת שנות ה-70 והופיע מעל גבי המגזינים מדמואזל הצעירונת ובנות עשרים, והתגבש סביב השאלה המרכזית של התקופה: 'עד איפה מותר להגיע לפני החתונה?'. באותן שנים, קיבלה הברירה ההדוניסטית-ליבידינאלית שמוצאה מצפון אמריקה תמיכה משמעותית מעיתונות בעלת צביון ליברטיני (הגיליון הראשון של אקטואל יצא באוקטובר 1970 והגיליון של  שרלי-אבדו יצא בנובמבר). עיתונים אלה, שהיו בעיקרון בעלי השקפה פוליטית שהתריסה כנגד הקפיטליזם, עלו בקנה אחד עם תעשיית הבידור על יסוד הריסתם של ערכים מוסריים יהודיים-נוצריים, ולימוד זכות על הנעורים ועל חופש הפרט" (שם, עמ' 58).

התזות ההיסטוריות רחבות היריעה שמציע וולבק, מציבות אותו בקוטב המנוגד לטיעון המפורסם מ-1979 של הפילוסוף הצרפתי הפוסטמודרני, ז'אן-פרנסואה ליוטאר. לפי ליוטאר, העידן שלנו חוזה בקץ המטה-נרטיבים, הסיפורים ההיסטוריים הגדולים שסיפרה האנושות לעצמה לאורך השנים. זמנם של מטה-נרטיבים כדוגמת הסיפור ההיסטורי של הנצרות, הסיפור ההיסטורי של המרקסיזם, הסיפור ההיסטורי של תנועת הנאורות לפיה אנחנו משתחררים והולכים מכבלי העבר – חלף עבר. ואילו הכתיבה של וולבק שונה דרמטית בכך שזו כתיבה שאינה מסתפקת במיקרו-נרטיבים, זו כתיבה שמציעה בעצמה ובלי התנצלויות מטה-נרטיב מז'ורי לניתוח התרבות המערבית.

ובחזרה להיסטוריזציה שעורך וולבק. וולבק מתאר באופן בהיר וחד את ההשלכות ההיסטוריות השליליות של המהפכה המינית של שנות ה-60, לכאורה המופזת, הלא-אלימה ושוחרת הטוב שבמהפכות שידעה האנושות. לדידו, המהפכה המינית של שנות ה-60, למרות טוהר כוונותיה, הולידה סבל רב לחברות המערביות.

הניתוח של וולבק דיאלקטי כאן. המהפכנות המינית, שצידד בה באופן מסורתי השמאל הפוליטי האנטי-קפיטליסטי, דווקא הקלה על הרחבת התחרות הקפיטליסטית לתוך תחומי הגוף והמין. דווקא השמאלנים ההיפים מהסיקסטיז, מתנגדי הקפיטליזם, הם אלה שסללו את הדרך לכוחות השוק והיגיון-השוק לכבוש את המובלעת האינטימית של הסקס. הסיקסטיז, ברטרוספקטיבה של וולבק, אם כך, אינו עידן "שמאלני", כלומר לא עידן שקירב את האנושות ליתר שוויון, אחווה וסולידריות, אלא עידן אינדיבידואליסטי ו"ימני", עידן שדרדר את האנושות לנרקיסיזם, תחרותיות, אנטגוניזם ואטומיזציה.

ניתן לנסח כך את עמדתו של וולבק: הסיקסטיז בישרו לכאורה את החזרה לגן העדן התנ"כי, בו יסתובבו בטבעיות אדם וחווה עירומים ולא יתבוששו. למעשה, הביאו הסיקסטיז לחזרה לא למצב הקדום המתואר בבראשית, אלא למצב אנושי קדום אחר, "המצב הטבעי", אותו תיארו הפילוסופים הפוליטיים הקלסיים, הובס למשל, כמצב של "מלחמת כל בכל".

וולבק אינו בוחל במילים בביקורת שלו על שנות ה-60:

"אותה תהפוכה שנתנה את אותותיה בתרבויות המערביות לאחר שנת 1945 לא הייתה אלא שיבה אל הפולחן הברוטלי של הכוח, ודחיית החוקים עתיקי היומין שנבנו אט-אט בשם המוסר והמשפט. יחד התקבצו האקציוניסטים הווינאים, הביטניקים, ההיפים והרוצחים הסדרתיים, ליברטינים שהיללו וחייבו את זכויות הפרט אל מול כל הנורמות החברתיות וכל מעשי הצביעות, אשר לדבריהם כוננו על ידי המוסר, הרגש, הצדק והרחמים. במובן זה צ'ארלס מנסון כלל לא היה סטייה מפלצתית של החוויה ההיפית, אלא תולדה לוגית שלה" (שם, עמ' 214).

וולבק, כחלק מההיסטוריזציה רחבת המימדים שלו, מעניק מפתח היסטורי להבנת תופעה מרכזית נוספת בעידן שלנו, ה"ניו אייג'". בתיאור האכזרי שלו, פרקטיקות הניו-אייג' פועלות הן להרחבת הנרקיסיזם של היחיד כמו גם מבטאות את הצורך הנואש של בני החברה המערבית להיתלות במיסטי ובלא-רציונלי, זאת כי המציאות הגלויה לעיניים, "הרציונלית", היא גיהנומית. עם זאת, וולבק גם טוען כי למרות הפתטיות וההונאה העצמית שמאפיינות את הניו אייג' הוא מבטא גם את החלק הרוחני באמת בעולמם של בני האדם, זה שסולד מהתחרות הדורסנית ותר נואשות אחרי אחווה ורוך אנושיים. הניו-אייג' מבטא אפילו את הניצנים של עידן היסטורי חדש לחלוטין, ממש כפי ששמו היומרני מצהיר.

"על-אף שפע האמונות התפלות המיושנות, הסותרות, והמגוחכות, שעמדו לכאורה בבסיס הניו-אייג', ענה זרם זה על סבל אמיתי שנבע מהתפוררות פסיכולוגית, אונטולוגית וחברתית. מעבר למזיגה המאוסה של אקולוגיה בסיסית, משיכה לתפיסות מסורתיות ול'מקודש' שירש מזיקתו לתנועה ההיפית ולתפיסה של אסאלן, גילה הניו אייג' רצון אמיתי להתנתק מן המאה ה-20, משחיתות המידות, מהאינדיבידואליות, ומהאספקט הליברטיאני והאנטי-חברתי שלה; מתוך תחושת מועקה, הניו אייג' הצביע על כך ששום חברה אינה מתקיימת בהיעדר הציר המאחד של איזושהי דת; הניו אייג' העמיד למעשה את היסוד לקריאה לשינוי הפרדיגמה" (שם, עמ' 314-315).

אולם הרכיב הנועז יותר בהיסטוריזציה של וולבק מרחיק את טווח הראייה ההיסטורי הרחק מעבר למה שאירע לפני כמה עשורים, בשנות ה-60. וולבק רואה את התקופה שלנו כשלב האחרון, הסופי והסופני, בתמורה מטפיזית שאירעה במערב עם הרנסנס ועלייתו של המדע המודרני. המדע המודרני, שהביס את העידן הנוצרי שקדם לו, חנך עידן מטריאליסטי בתולדות האנושות. למטריאליזם הבסיסי הזה נלוותה תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית: אם החיים בעולם הזה הם החיים היחידים שיש לי, אם לא מצפה לי עולם אחר אחריהם, עלי לדאוג לרווחתי האישית ככל שיכולתי מגעת ולא להקריב את חיי או אף את נוחותי לטובת איש. וולבק כורך כך באופן לא שגרתי בין רעיון האינדיבידואליזם והחילון. לא שגרתי: כי החילון לא נתפס כמשחרר, אלא כמוליד אינדיבידואליזם אנוכי של "אכול ושתה כי מחר נמות".

הטענה המבריקה של וולבק היא כי העמדת המיניות כפסגת הקיום – לכאורה החידוש של התרבות בדור האחרון – היא למעשה השיא הלוגי המתבקש של תהליך החילון שהתחיל ברנסנס, היא התוצאה המתחייבת, הבלתי נמנעת, של המטריאליזם המערבי.

חשוב להבין שהיכולת המזהירה של וולבק לערוך היסטוריזציה לעידן שלנו היא יכולת אינטלקטואלית ומורלית בו זמנית. הגאונות של וולבק אינה רק, אולי אפילו לא בעיקר, גאונות אינטלקטואלית, שמתבטאת ביכולתו לעשות סינתזות משכנעות של תהליכים היסטוריים-תרבותיים רחבי היקף, אלא גאונות מוסרית. יש כזה דבר גאונות מוסרית, ומעטים לאורך ההיסטוריה נחנו בה (בעת החדשה עולים במחשבתי דוסטוייבסקי, טולסטוי, אורוול, סארטר, קאמי וברנר).

גאונות מוסרית היא, ראשית, רגישות עילאית, יוצאת דופן, לסבל אנושי. גאונות מוסרית מתבטאת בכך שהגאון המוסרי חדור בתחושת אחריות כלפי הנמענים שלו, ומנצל את כשרונו השכלי יוצא הדופן להקל על הסבל של בני דורו, אם באמצעות אזהרתם מאסון מתקרב או חילוצם מתפיסת עולם שגויה או, לכל הפחות, במיקוד תשומת הלב בכאבם, ראייתו נכוחה, תיאור סבלם במדויק. מכיוון אחר, גאונות מוסרית היא גם העוז והחוצפה לערוך אינדוקציה ממקרה פרטי המוכר לך לצורכי ניתוח התקופה בה אתה חי בשלמותה. ולבסוף, גאונות מוסרית היא גם האומץ המלווה ביכולת ליטול את הכוחות האינטלקטואליים שלך על מנת למשוך את עצמך בציצת ראשך מהעידן בו אתה חי, להביט אל מעבר לכתפי התקופה שלך; היכולת להיחלץ מרודנותה.

ב"החלקיקים האלמנטריים" באים לידי ביטוי היחסים המורכבים בין הגאונות הקוגניטיבית לגאונות המוסרית של הסופר. עצם היכולת האינטלקטואלית של וולבק לערוך היסטוריזציה של העידן הנוכחי, להנהיר אותו, מאפשרת לו להתמקם בנקודה ארכימדית מחוצה לו, להיחלץ ממנו למחצה. אמנם ההתמקמות מחוץ לעידן באמצעות תיאורו המדויק אינה גוזרת עדיין שיש בידו להציע אלטרנטיבה לעידן הזה, אבל היא מאפשרת לכל הפחות להבין במחשבה מהו זה שהורס ורומס אותך. בעקבות ההבנה מתאפשרת גם המחאה המוסרית כנגד העידן שלך. ובזה יש ניצחון זוטא של רוח האדם ונחמה פורתא.

אולם ההיסטוריזציה של העידן, כאמור הישגו העיקרי של וולבק, נושאת איתה בשורה אופטימית יותר מאפשרות המחאה גרידא. היכולת שלנו להבחין שאנחנו נמצאים בעידן היסטורי מסוים, מסייעת לנו להבין את היחסיות של המציאות שלנו, ולפיכך מסייעת לנו לדמיין עידנים אחרים, אלטרנטיביים. העריצות הגדולה של העידן שלנו, הרובצת כסיוט על תודעתנו, היא היכולת של ההווה לשכנע אותנו שהגענו ל"קץ ההיסטוריה", שהמצב הנוכחי הוא המצב האנושי "הטבעי" ו"הנורמלי". וולבק, בעצם הניתוח ההיסטורי שלו, סודק את המחשבה הא-היסטורית שלנו על ההווה כמציאות מוצדקת ונצחית.

אולם וולבק מנסה להתקדם עוד צעד. וולבק תר אחרי אלטרנטיבה. אלטרנטיבה אחת המוצעת ברומן בהיסוס מודגמת במעין קומונה מתירנית שברונו מתייר בה. בניגוד לקומונות המיניות האחרות, שהוא נוהג לפקוד מפעם לפעם ולשוב מהם מלא תסכול כיוון שההיררכיה המינית נשמרת בהן באופן קשיח, בקומונה המוזכרת מוצע מודל שוולבק/ברונו מכנה "מיניות סוציאל דמוקרטית". החופש המיני שמציע המקום אינו כפוף להיררכיות של מראה חיצוני. אולם האלטרנטיבה הזו מוצגת כאן בהיסוס, כאמור. וולבק, כך נראה, אינו משוכנע שהיא אלטרנטיבה אמתית.

הפריצה המחשבתית הדרמטית ברומן מתרחשת כשוולבק מנסה לשרטט את העידן הבא, את העתיד. זהו החלק הספקולטיבי ואולי המפתיע ביותר ב"החלקיקים האלמנטריים", שנדמה שהמעירים על הרומן לא התייחסו אליו ברצינות מספקת עד כה. כי הספר הזה אינו רק ספר פסימי, חילוני ונטורליסטי עד כדי פורנוגרפיה. זהו גם ספר שמסתיר בין דפיו חזון אופטימי, אוטופי, באספקט מסוים הוא יצירה משיחית-מיסטית.

האלטרנטיבה הפוטוריסטית מוצעת בספר באמצעות דמותו של המדען הא-מיני, מישל. בסוף "החלקיקים האלמנטריים" מסתבר שהספר שזה עתה קראנו נכתב למעשה מפרספקטיבה עתידית של שלהי המאה ה-21 והוא מעין תיאור של מפעלותיו של מישל (דז'רזינסקי), המוצג ברמזים עבים בספר כמעין גואל או ישו חדש, שלו גם יש פאולוס משלו, ביוכימאי בשם פרדריק הובצז'ק, הכותב את תולדות חייו. מישל הוא הוגה דעות אך בעיקר מדען חדשני, שמנסה לרתום את הגילויים החדשים בשדה הביולוגיה והפיזיקה לטובת גאולתו של המין האנושי. וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפיכה מטפיזית חדשה שתתחולל בסיוע המדע, ובעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים. בקווים מעורפלים – מטבע הדברים, כי וולבק עובר כאן לכתיבת אוטופיה משוערת שהיא בו זמנית גם כתיבה בז'אנר של המדע הבדיוני – מתאר וולבק את העתיד האוטופי, בו יזכו בני האדם לחיי נצח באמצעות תהליכים של שכפול גנטי, ושבו, על מנת להתגבר על הסבל האנושי של התחרות המינית ועל חוסר היכולת לאהוב, תהפוך האנושות לחד-מינית, כלומר לא כזו הנחלקת לזכרים ולנקבות (כשאת ההנאה המינית העזה ביותר יוכל כל אזרח ברפובליקה העולמית העתידית לקבל באופן שווה, ישיר ושאינו מתווך על ידי נוכחות של בן זוג). הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטריים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה לטובת חזרתה של היכולת לאהוב. קולקטיביזם חדש זה מתבטא בסלוגן שהובצז'ק עושה בו שימוש: "עשרה מיליארד בני אדם על פני כדור הארץ – עשרה מיליארד נוירונים במוח האנושי"; האנושות כמוח ענק ומלוכד.

היכולת לחשוב חשיבה אוטופית היום, בעידן אנטי-אוטופי כשלנו, היא אולי פסגת הגאונות המוסרית של וולבק. כך משרטט הספר את בואה של תמורה מטפיזית חדשה:

"אי אפשר לומר שהתמורות המטפיזיות פוקדות דווקא חברות מתנוונות, הנמצאות כבר בשפל. כשהנצרות הופיעה הייתה האימפריה הרומית בשיא כוחה, בארגון מופלא היא משלה במה שהוכר כעולם. הייתה לה עליונות טכנית וצבאית שאין דומה לה. כשהמדע המודרני הופיע, ייסדה הנצרות של ימי הביניים משנה שלמה של תפיסת האדם והיקום; היא שימשה בסיס לשליטה בעמים, הפיקה ידע ופעלים, הכריעה בענייני שלום כבמלחמה; היא ארגנה את ייצור המשאבים ואת חלוקתם; שום דבר מכל זה לא מנע את שקיעתה. מישל דז'רזינסקי לא היה האדריכל הראשון וגם לא העיקרי של התמורה המטפיזית השלישית, שהייתה מבחינות רבות הרדיקלית ביותר, ועמדה לפתוח פרק חדש בתולדות העולם; אולם הוא היה אחד מאדריכליה בעלי התודעה הגבוהה ביותר" (עמ' 8).

ג

חשיבותו של וולבק אינה מתמצית באבחנות ובניתוח התרבותי או בהיסטוריזציה שהוא עורך לעידן שלנו ואף לא בחזון האוטופי שהוא מציג ב"החלקיקים האלמנטריים". לטעמי, חשיבותו של וולבק נוגעת גם לעמדתו ביחס לסוגיה האקוטית של תפקיד האינטלקטואל ומבקר התרבות בחברה שלנו, ובייחוד בסוגיית היחס של האינטלקטואלים לגופניות ולמיניות.

וולבק הוא סופר-אינטלקטואל. נדמה כי מאז דורם של סארטר וקאמי לא משכו במערב רעיונותיו של סופר-אינטלקטואל תשומת לב כה רבה בקרב הציבור המשכיל הרחב. מאז דורם של סארטר וקאמי נדחק מקומו של הסופר במערב מפני מקומם של גיבורי תרבות מתחומים אחרים: זמרי רוק בעיקר (שוולבק מציין ב"החלקיקים האלמנטריים" שההערצה להם בדורנו היא הערצה הרבה ביותר לה זכו בני אנוש מאז הפרעונים), אך גם קולנוענים ושחקנים, ארכיטקטים, מעצבים וכדומה. אינטלקטואלים ואנשי המילים והרעיונות נדחקו על ידי אמנים מתחומים שונים.

וולבק ער לנקודה הזו. "החלקיקים האלמנטריים" מלא בהערות, שנאמרות לכאורה אגב אורחא, אולם בעיניי הן ראויות לתשומת לב רבה, על מצבם העגום של הספרות והאינטלקטואלים בנקודת הזמן ההיסטורית הנוכחית. ההערות הללו פוגעניות ובוטות מאוד: הספרות מתוארת, למשל, כמוצא האחרון של ברונו, כלומר של מי שלא הצליח להשיג מין בחיים ופונה אל העיסוק במילים; ברונו עצמו, שנפגש עם פיליפ סולרס, דמות מפתח (אמיתית) בחיי הרוח של צרפת בדור שקדם לוולבק, על מנת לקבל חוות דעת ספרותית, מעיר בארסיות שלמרות מראית העין הנועזת שמשווה לעצמו סולרס, אין מה להשוות בין ההדוניזם של זמרי רוק לחיקוי העלוב שמגיעים אליו באורח חייהם הסופרים, וגם הידועים שבהם, כמו סולרס ("נראה שפיליפ סולרס הוא סופר מפורסם; אף על פי כן, הקריאה בנשים [רומן של סולרס] הוכיחה לברונו בוודאות שהוא לא השכיל אלא להשחיל זונות זקנות שמשתייכות לחוגים התרבותיים; הכוסיות העדיפו בעליל זמרים"); וולבק, הדובר מגרונו של ברונו, מתבטא באלימות על אי הרלוונטיות של סופרי עבר גדולים כמו פרוסט ותומס מאן בעולם שבו מי שנחשב הם או ביל גייטס (בגלל הכסף) או זמר הראפ סנופ דוגי דוג (ש"מדליק את הבנות").

השנאה הזו לספרות ולאינטלקטואלים, תימה לכאורה שולית ברומן ושניתן היה לייחסה למסובכות פסיכולוגית של סופר מורכב ששנאה עצמית אינה תכונה זרה לו, היא להבנתי עקרונית. השנאה הזו לספרות מבטאת, בראש ובראשונה, את התימה המרכזית של הרומן: חוסר התוחלת של כל פעילות רוחנית בעידן הנוכחי. בעידן בו הפך הגוף לחזות הכל – ולא כל גוף, אלא הגוף החד-משמעי ביופיו – המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע בו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על האבן, הוא אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של ההומו-סאפיינס), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים והופכות למיותרות.

הפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שוויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופייה. וכפי שמגדיר זאת בחדות ברונו: "איזה תפקיד ממלא פול ואלרי [משורר ואינטלקטואל ספרותי מרכזי במחצית הראשונה של המאה ה–20 – א.ג.] בהשכלתם של הצרפתים העוסקים במדע? שום תפקיד".

אולם, להבנתי, השנאה העזה הזו לספרות ולאינטלקטואלים שמצויה ברומן, מבטאת גם את ביקורתו החריפה של וולבק על אוזלת היד ופשיטת הרגל של האינטלקטואלים הצרפתים בדור שקדם לו, כלומר הפילוסופים שהגיעו לשיא כוחם והשפעתם (בצרפת, ודרך הגירת רעיונותיהם לארצות הברית: בכל העולם) בשנות ה-60, ה-70 וה-80, אלה שידועים גם כפילוסופים הפוסטמודרניים.

כי בין דורם של סארטר וקאמי (שוולבק מקיים עמם יחסי קרבה אינטלקטואלים לא מעטים, אף שבאופייניות, האזכור היחיד של סארטר בספר נוגע לכיעור הפיזי המפורסם של האחרון) לדורו של וולבק, ייצאה צרפת לעולם את דור הפילוסופים של שנות ה-60. דור פילוסופי זה זכה לכמה שמות: "הפוסט-סטרוקטורליסטים", "הפילוסופים של 68'", או, הכינוי הידוע ביותר, והמטעה מעט, הפילוסופים הפוסטמודרניים (הוא מוטעה מעט כי "פוסטמודרניות" הוא מונח שצמח בארצות הברית ולא בצרפת). הבולטים שביניהם הם פוקו, דרידה, דלז, ליוטאר, בודריאר, לאקאן ורולאן בארת. בני הדור הזה, כמו סארטר וקאמי, הגיעו גם הם להשפעה בינלאומית ואיישו במשך דור אחד לפחות את כס האינטלקטואל הבינלאומי.

אבל יש הבדל בין השפעתם לזו של סארטר וקאמי ולזו של וולבק. באופן אירוני למדי, הדור של 68', למרות היותו מקושר לפוסטמודרניות ולשבירת ההיררכיות בין תרבות נמוכה לגבוהה, התבטא בשפה קשה, המסוגלת להתפענח בעיקר בידי יודעי ח"ן ומומחים. השפעתו הבינלאומית המוזכרת של דור הפילוסופים הצרפתיים של שנות ה-60 היא, למעשה, כיבושה של האקדמיה הבינלאומית ולא כיבושו של הקהל המשכיל הרחב. באופן מעניין ורב משמעות, לתפיסתי, איש מבני אותו דור של אינטלקטואלים משפיעים לא היה סופר! (כלומר לא כתב טקסט לא-אקדמי שדן בדמויות בשר ודם הפועלות בעולם חושני וקונקרטי). זאת בניגוד לקאמי, סארטר ווולבק. וזאת למרות יומרתם של חלקם לכתיבה הגותית-פיוטית ולמרות העובדה שהתאוריה שקידמו חלקם (בארת ודרידה, למשל) טשטשה במכוון את האבחנה בין כתיבה ספרותית לכתיבה הגותית. לעומתם, העניין בוולבק, אינטלקטואל שהוא גם סופר, צמח "מלמטה", מהקהל המשכיל הרחב, בעוד שבאקדמיה ההתייחסויות אליו זניחות עד העת הזו ועד בכלל. למעשה, הכתיבה של וולבק היא הכי רחוקה ממה שהורגלנו לחשוב שהוא כתיבה "צרפתית": זו כתיבה ישירה, מחוספסת, לא מתחכמת וכמעט ולא מתפייטת, כתיבה בהירה להפליא (למעט במקטעים זעירים שלה). הכתיבה של וולבק היא כמעט אנטי-צרפתית, כמעט אמריקאית באופייה. ואכן, וולבק, שמתאר את הפיכת הפיתוי למרכיב מרכזי בחרושת התרבות בעידן שלנו, ומייחס את המצאת הפיתוי ההמוני לתרבות האמריקאית, אינו נרתע, עם זאת, להצהיר בעל פה ובספרים, על משיכתו לתרבות האמריקאית. בפרו-אמריקאיות הזו, תכונה לא אופיינית לאינטלקטואלים צרפתים בדורות האחרונים, הוא קרוב לשני אישים צרפתים בני דורו: הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי וכמובן ניקולא סארקוזי.

אבל ההבדל בין וולבק לדור הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים אינו רק סגנוני, הוא מהותי הרבה יותר. וולבק מגלה עמדה עוינת ביותר כלפי הדור שקדם לו. וולבק גורס שהפתרון שאולי יימצא לאנושות הסובלת יבוא דווקא מאיש המדעים המדויקים, מישל דז'רזינסקי, ולא מהפילוסופים. מדעי הרוח במצבם הנוכחי איבדו את היכולת להציע מזור לאנושות: "השאלות הפילוסופיות איבדו כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבא, הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה בלתי נמנעת" (עמ' 317). אני סבור שהבנת העוינות שמגלה וולבק כלפי דור האינטלקטואלים שקדם לו תעניק לנו מפתח להבנת כישלונו של דור שלם של אינטלקטואלים בתפקידם כאינטלקטואלים ציבוריים, ובעיקר בתפקידם כמנסחי דרכי התמודדות עם הגופניות והמיניות.

מהי, אם כן, הסיבה לעוינות של וולבק כלפי הדור הזה?

ראשית, הפילוסופים הפוסטמודרניים הושפעו עמוקות מניטשה (גם אם ניטשה שלהם הוא ניטשה מבוית יחסית). הפילוסופים הפוסטמודרניים נטלו מניטשה את ביקורת וערעור מושג "האמת" המצויים במשנתו, את התנגדותו לעליונות התבונה על פני היצר, עליונות שניתנה לתבונה בחסות תנועת הנאורות, את הגדרת המושג "הרצון לעצמה" כדבר שניצב מאחורי היומרה האנושית לאובייקטיביות, את הקביעה שאין "עובדות" אלא רק "פרשנויות", את ראיית "האני" ("הסובייקט") כהמצאה שנועדה לאגד אוסף של תופעות נפשיות-גופניות סותרות.

ואילו אצל וולבק ניטשה הוא מקור הרוע. וולבק אינו מהסס לקשור בין ניטשה לנאציזם: "השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו, הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם" (עמ' 48). אבל ניטשה לא עומד רק ברקע של הנאציזם אלא גם ברקע של החברה התחרותית-נרקיסיסטית המערבית של ימינו, אותה נטל על עצמו וולבק לשרטט. בניגוד קוטבי לפילוסופים הפוסטמודרניים, וולבק מציע ברומן – הכרזה שהיא רבת משמעות בתולדות מדעי הרוח בדור האחרון – לחזור לתיאוריות המוסר ושלטון התבונה שהציע קאנט חלף פולחן היצריות והכוח שהציע ניטשה. וולבק מספר לנו שבעבור מישל "העיון בכתבי ניטשה לא עורר בו אלא כעס חולף, וקאנט רק אימת את שכבר היה ידוע לו" (עמ' 36). העתיד, לפי וולבק, נעוץ בחזרה לערכים הקהילתניים, המוסריים והאוניברסליים של קאנט. ממשיכו של מישל דז'רזינסקי, ה"פאולוס" שלו, שקידם את חזון הקולקטיביזם החדש, זה שמתאר וולבק בקטע העתידני ברומן, "קיבל את תמיכתם יקרת הערך של כמה ניאו-קנטיאנים, אשר בעודם מנצלים את הדעיכה הכללית של תפיסות השואבות את השראתן ממחשבתו של ניטשה, לקחו לידיהם את השליטה בעמדות המפתח של העולם האינטלקטואלי והאקדמי, ושל העיתונות" (עמ' 314).

חשוב להדגיש: ביקורת המוסר היהודי-נוצרי החריפה של ניטשה וראייתו כ"מוסר עבדים" לא אומצה על ידי הפילוסופים הפוסטמודרנים. גם רעיון "העל-אדם" של ניטשה, שסייע לטעמו של וולבק להגיע למצב האנושי העכשווי העגום בו החזק בלבד (העשיר או האטרקטיווי) "takes it all", היה נתעב עליהם, כפי שהוא נתעב בעיני וולבק. כאמור, ניטשה של הפילוסופים הפוסטמודרניים מבוית ואינטלקטואלי למדי.

עם זאת, השנאה של הפילוסופים הפוסטמודרניים להומניזם הליברלי של תנועת הנאורות, וקאנט במרכזה, שנאה שהסתייעה בהשפעה העמוקה של ניטשה עליהם, הובילה אותם לחשיבה רלטיביסטית ולביטול אמות מידה מוסריות אוניברסליות, שסייעו להסרת המכשולים לקראת הפיכת העידן שלנו לדרוויניסטי. ההליכה של הפילוסופים הפוסטמודרניים בעקבות ניטשה בסוגיות המוזכרות, סייעה להתפרקות של החברה ליחידים המתחרים ביניהם, לניצחונו של הניאו-ליברליזם, לתחרות הקפיטליסטית, שכאמור, לפי וולבק, מורחבת בדור האחרון גם לספרה המינית-גופנית. השחרור משלטון התבונה, שהציעו הפילוסופים הפוסטמודרניים הללו בעקבות ניטשה לאנושות הנאנקת, כביכול או לא כביכול, תחת הנורמות של הנאורות בת המאה ה–18, הובילה, לדידו של וולבק, לשעבוד גדול בהרבה, שעבוד לעריצות הגוף.

באחד החלקים המחרידים במיוחד בספר, הלא קל לעיכול באופן כללי, וולבק מתאר את ההתעללות בברונו בפנימייה בה למד בנעוריו. וולבק מציין כי ההתעללות הזו התאפשרה בגלל "הנחיות של משרד החינוך שהתפרסמו לאחר אירועי 68', בהן הוחלט להפחית את מספר המשרות של משגיחי הפנימיות ולהחליפם במנגנון של משמעת עצמית; התקנה תאמה את רוח הזמן, ומלבד זאת היו לה יתרון בהפחתת עלויות שכר" (עמ' 47). מה שאירע בפנימיות הוא מטאפורה מזהירה לצייטגייסט של המחשבה הפוסטמודרנית. בעידן הפוסטמודרני נטען כי אין לאף אחד זכות לקבוע בשביל הזולת מה נכון ומה לא נכון. לכאורה הכל טוב ויפה ונאור. אבל הרלטיביזם המוסרי, לפיו איני יכול לקבוע לזולתי מה נכון או לא נכון לעשות, ההשתמטות מערכי מוסר אוניברסליים ומאכיפתם, מובילים, לעתים, בפשטות, לחזרה ל"מצב הטבעי" בו החזק שורד. בפנימיה של ברונו, אותן הנחיות שוחרות טוב (שנבעו, עם זאת, גם מרצון בחיסכון תקציבי, כפי שמציין וולבק), שהושפעו, ניתן לשער, מהביקורת של פוקו על המוסדות בהן החברה כולאת חלקים מבניה (בתי משוגעים, בתי כלא וכדומה), הובילו להפקרתו של ברונו לידיהם של עמיתיו החזקים בפנימיית הבנים.

סיבה נוספת יש לטעמי לביקורת החריפה שמותח וולבק על הפילוסופים הפוסטמודרניים שקדמו לו. אחד ממבקרי התרבות החשובים בדורנו, האמריקאי פרדריק ג'יימסון, הגדיר את הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית כפילוסופיה שמה שמאפיין אותה הוא התקפה על "מודל העומק". הפילוסופיה הצרפתית, מבלי להיכנס להסברים מפורטים מדי, היא פילוסופיה של "פני שטח", וסולדת מנטייתה של המחשבה המערבית שקדמה לה לנסות לפענח מה מסתתר כביכול מאחורי "פני השטח" הגלויים (כמו למשל בפסיכואנליזה, או במרקסיזם או באקזיסטנציאליזם, תורות/גישות פילוסופיות שהבחינו בין מה שגלוי למה שסמוי). התיאור התמציתי הזה של ג'יימסון יוצר דמיון מאלף בין הפרויקט האינטלקטואלי הפוסטמודרני לבין המציאות שעליה מקונן וולבק. כי הרי לפי וולבק הקיום המערבי הצטמק כולו לקיום של "פני השטח", של הגוף, והפך מושגים כמו "עומק" ו"מורכבות" ללא רלוונטיים. הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית היא, אם כך, בעיניו של וולבק, חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

ד

אבל ההבדל החשוף והבוטה ביותר בין וולבק לפילוסופים הפוסטמודרניים מצוי בנושא המרכזי של "החלקיקים האלמנטריים": המיניות ותפקיד האטרקטיביות הגופנית בעידן שלנו. בנושא הזה ניתן לראות באופן הברור ביותר עד כמה גדול ההבדל בין וולבק לאינטלקטואלים שמהם הוא סולד.

שתי היצירות הבולטות ביותר של הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים המוקדשים לנושא המיניות הן, ככל הנראה, "תולדות המיניות" של מישל פוקו, שחלקה הראשון ראה אור ב–1976, ו"אנטי-אדיפוס", של הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכיאטר פליקס גואטרי, יצירה שראתה אור ב-1972. שתי היצירות המשפיעות מאוד הללו, המרשימות מבחינות רבות, מדגימות עם זאת את פשיטת הרגל האינטלקטואלית של מחבריהם בנוגע לנושא בו הם דנים – המיניות.

למעשה, אלה יצירות מקוטבות, שבקיטובן הן מייצגות שניים מהחטאים העיקריים של המחשבה הפוסטמודרנית: תחכום-יתר סופיסטי וניתוק אינטלקטואלי מחד גיסא (פוקו), דיוניסיות לא מבוקרת וחוסר אחריות אינטלקטואלי מאידך גיסא (דלז וגואטרי).

הטענה המרכזית של פוקו ב"תולדות המיניות" היא כדלקמן: אנחנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המיניות כהיסטוריה של שחרור. עד למאה ה–20 הייתה המיניות מדוכאת ואילו במאה ה–20 השתחררנו. ולא היא, טוען פוקו. לא היינו בדיוק מדוכאים ולא בדיוק השתחררנו. החל מהמאה ה–17 ניתן לראות איך הולך וגובר "השיח" (discourse) על אודות המין. "השיח" (שיח רפואי, פסיכולוגי, דתי, אדמיניסטרטיבי, סוציולוגי) מתרבה והולך, "מדעי האדם" למיניהם עוסקים במין באובססיביות וללא הרף. העיסוק הזה, "הידע" המתרבה אודות המין, הוא גם סוג של שליטה ופיקוח על המין. אז מחד גיסא לא נכון שהמערב דיכא את המין במאות האחרונות, הרי הוא התעסק במין באופן גובר והולך, אובססיבי, ולא נכון, מאידך גיסא, שאנחנו משתחררים כיום, כי הרי אנחנו מדברים על המין ללא הרף, כלומר "מפקחים" על המיניות באמצעות הידע.

הטיעון הזה מבריק מבחוץ וחלול מבפנים. הוא חלול כיוון שפוקו מתעלם לחלוטין מההשלכות הקונקרטיות של המהפכה המינית במאה ה–20 ובשנות ה-60 בפרט. האם באמת אין הבדל בין התבגרות מינית בעולם המערבי בשנות ה-50 להתבגרות מינית בשנות ה-70 ואילך? האם המצאת הגלולה, המתירנות המינית, תרבות ה"סקס, סמים ורוקנרול", עליית גיל הנישואין, ריבוי הגירושין, השימוש הנפוץ במין בשדה הפרסום, נוכחותם-בכל העריצה של אמצעי מדיה ויזואליים, פריחת מכוני הכושר ו"תרבות הגוף", אינם אירועים דרמטיים?

פוקו טען בריאיון ש: "Sex is boring", ולפיכך הוא לא כותב על המין כשלעצמו, כי על זה אין הרבה מה לומר, אלא על "השיח" סביב המין. אבל ההתמקדות האופיינית לבני דורו ב"שיח" – כלומר בלשון ובידע ולא בדבר עצמו – הובילה את פוקו למעילה בתפקידו האינטלקטואלי: היא סימאה את עיניו מלראות את הדרמה והטרגדיה המתחוללות לנגד עיניו בתחום הקונקרטי של המיניות. פוקו אמר ש"סקס משעמם". וולבק הוכיח בספרו שסקס מעניין, מה שמשעמם הוא השיח (על סקס).

המקרה של דלז וגואטרי הוא הפוך לפוקו. לא מדובר כאן בהתנתקות מהמציאות לטובת טיעונים אינטלקטואליים מבריקים אך סופיסטיים. המקרה שלהם הוא של התפלשות במציאות וזניחת עמדה ביקורתית כלפיה (וכל זאת במסווה של ביקורת תרבות). ספרם של דלז וגואטרי הוא, למעשה, מעין מניפסט אינטלקטואלי מאוחר מעט למהפכנות המינית של שנות ה-60 (זוהי תגובה צרפתית מסובכת ומעוכבת ביחס ליצירות אינטלקטואליות דומות שהופיעו בארצות הברית עשור וקצת לפניהם, אולי בראש ובראשונה ל – "Life against Death", ספרו המהמם של נורמן או. בראון מ-1959, שהשפיע על דור שלם של אינטלקטואלים אמריקאים). "אנטי-אדיפוס" הוא התקפה על התאוריה הפרוידיאנית של תסביך אדיפוס. לפי דלז וגואטרי התיאוריה הפרוידיאנית נועדה לכלוא את היצר בתוך תבנית מארגנת, בתוך סיפור מביית, בתוך המשפחה. האמת היא, טוענים דלז וגואטרי, שאנחנו "מכונות משתוקקות" (desiring machines, בתרגום לאנגלית). התשוקה שבנו היא יסוד אקטיבי ראשוני שקודם להיותנו פרט במשפחה ולמעשה קודמת גם לסובייקטיביות שלנו שהיא למעשה פיקציה. התשוקה שלנו היא יסוד כאוטי ואפילו סכיזופרני – מושג חיובי בהגות של דלז וגואטרי – שאינו כפוף לתבנות של המשפחה ולנרמול של הסדר החברתי. איננו משתוקקים לאם ומפחדים מסירוסו של האב. אנחנו משתוקקים נקודה. על מנת לחיות חיים מלאים עלינו להסיר כל מכשול מפעילותה של מכונת-התשוקה, שהיא אנחנו.

הסלידה של וולבק מהעמדה של דלז וגואטרי גדולה מסלידתו מהעמדה של פוקו והיא מקבלת ביטוי מפורש בספר, גם אם יש צורך בקריאה מדוקדקת של הפרטים הכביכול זניחים ברומן. "אנטי אדיפוס" אמנם אינו מוזכר ב"החלקיקים האלמנטריים", אבל בקטע מפתח צץ לפתע לרגע דלז בכבודו ובעצמו. אביו הלא מתפקד של ברונו, שזנח אותו כמו שעשתה גם אמו לטובת הגשמה עצמית, מכיר לברונו את אחת המאהבות הצעירות שלו. המאהבת הזו היא שחקנית פורנו חובבת, שפגשה את דלז במפגש חברתי "ומאז מצאה במלוא המרץ ובהתמדה טיעונים אינטלקטואליים לפורנוגרפיה" (עמ' 80). הביקורת של וולבק על דלז היא לפיכך זו: מה שהצגת כמהפכני וחתרני, "השחרור" של המיניות, מוביל בסופו של דבר להשתעבדות למיניות ולכינונה של חברה בעלת היררכיות קשיחות לא פחות מהחברה שביקשת להיחלץ ממנה. למעשה, סיפקת אליבי אינטלקטואלי לחברה דכאנית לא פחות.

האזכור הבא של דלז ברומן אופייני לישירות הגובלת בוולגריות של וולבק. וולבק מציין (בעמ' 250) את התאבדותו של הפילוסוף דלז ב–1995. בבוטות, מביא וולבק את ההתאבדות הזאת כדוגמה לחוסר היכולת – אפילו של אינטלקטואלים, היכולים לכאורה להתנחם בתענוגות האינטלקט – לשאת את דעיכת האטרקטיביות המינית שלהם, את הזדקנותם.

ואולי, רומז וולבק, בדיוק בגלל שדלז הוא אינטלקטואל אנטי-אינטלקטואלי, כרבים מבני דורו, אינטלקטואל שהטיף לדיוניסיות מינית, הזקנה הייתה בלתי נסבלת בשבילו.

ה

מאות שנים הלאה וקדימה מימינו אנו, מתבוננים בנו בני האדם העתידיים בפליאה ובחמלה. מתבוננים על ייסורי הגוף והנפש המוזרים שלנו, על חדוות המין הפעוטה-עצומה שלנו ועל חבּוּרוֹתיו הכבירות-זעירות. ממקום מקלטם הבטוח בעתיד, כשהם משקיפים על ההווה הפרוץ שלנו, זהו השיר ששם וולבק בפיהם:

"אנחנו יכולים להקשיב לאותו סיפור

על העידן המטריאליסטי

כפי שמקשיבים לסיפור אנושי ישן נושן.

זה סיפור עצוב, ואולם,

לא נהיה באמת עצובים

כי אנחנו לא דומים עוד לאותם אנשים.

אף שנוצרנו מבשרם ומתשוקתם,

דחינו את הקטגוריות שלהם ואת השייך להם

איננו יודעים את שמחתם,

איננו יודעים גם את סבלם

הרחקנו מעלינו לבסוף

וללא כל מאמץ

את עולמם בר החלוף"

(עמ' 300)

על מריטוקרטיה

הטיעון שיוצג במאמר זה הוא כדלקמן: על מנת להבין מדוע מוכנה החברה המערבית (והישראלית) להשלים עם פערי שכר אדירים, מומלץ לערוך היכרות עם שני מושגים: הראשון – "מריטוקרטיה", מתאר שיטת משטר חברתי-כלכלי; השני – "תרבות הנרקיסיזם", מתאר אטמוספירה רגשית-תרבותית.

א

"מריטוקרטיה", שלטון בעלי הסגולה והכישרון, הוא ביטוי שטבע ב – 1958 הסוציולוג הבריטי, מייקל יאנג, שהיה מקורב למפלגת הלייבור. בספר נבואי מאותה שנה, "The Rise of the Meritocracy", פיתח יאנג את השלכותיהם הקודרות של תהליכים שהיו בזמנו בחיתוליהם.

יאנג כתב את ספרו בצורה לא שגרתית, כדו"ח דמיוני של סוציולוג בריטי הנכתב בשנת 2033, בעקבות התפרצות של מה שנראה כניצני מרד בשיטה המריטוקרטית במדינה. בדו"ח שלו סוקר הסוציולוג חסר השם את התפתחות השיטה המריטוקרטית מהמאה ה – 19 עד המאה ה – 21, ובעיקר את הקפיצה הגדולה לקראת מריטוקרטיה טהורה שנעשתה בסוף המאה ה – 20 ובתחילת המאה ה – 21. הבחירה של יאנג בז'אנר הספרותי, החריג בכתיבה הסוציולוגית, נועדה להציב את ספרו בשורה אחת עם שני הרומנים ההגותיים-עתידניים המרכזיים בתרבות האנגלו-סקסית של זמנו: "1948" של אורוול ו – "עולם חדש ומופלא" של אלדוס האקסלי. יאנג טען, למעשה, שהדיסטופיה שלו, כלומר חזות העתיד הקשה שהוא מציע, שטנית ומדויקת יותר מזו של עמיתיו. והיא אכן חזות קשה.

המריטוקרטיה היא, לכאורה, השיטה הנאורה מכל השיטות. היא מציעה שוויון הזדמנויות אבסולוטי. במערכת המריטוקרטית מוקמים מכונים מיוחדים לבדיקת האינטליגנציה והכישורים של האזרחים. המשרות בחברה המריטוקרטית מוענקות לפי כישוריהם הנבדקים של האזרחים ואך ורק לפיהם. נאסר באיסור חמור לקדם אדם בגין פרוטקציה, קרבה משפחתית או שוחד. במערכת המריטוקרטית החינוך זוכה לתשומת לב מיוחדת. גם לילדים נערכים מבחני איי.קיו והם ממוינים למערכות חינוך נפרדות לפי כישרונותיהם המולדים. הורה עשיר אינו יכול לקנות בכסף חינוך משובח לילדו הלא מוכשר מטיבו. ואילו אדם מוכשר אינו מתבייש במוצאו הנמוך, כשרונו שלו הוא זה זה שנחשב. במערכת המריטוקרטית, מבהיר יאנג, הושם קץ אחת ולתמיד לגישה הצינית המתבטאת במשפט: "it's not what you know but who you know".

התוצאה אוטופית לכאורה: נוצר מתאם מושלם בין המעמד הגבוה מבחינה כלכלית למעמד החכם והמוכשר.

אבל כאן מתחיל להסתמן גם הסיוט. הסוציאליסטים, מתאר יאנג, היו התומכים הראשונים של המריטוקרטיה. מדוע שיורש בטלן ושלומיאל של מפעל טקסטיל יזכה לנהל מאות פועלים, שבתוכם כמה וכמה מוכשרים ממנו? טענו הסוציאליסטים במאה ה – 19. הטענה החזקה הזו הצליחה לערער את המשטר הקפיטליסטי הישן, אותו מכנה יאנג "אריסטוקרטיה של מוצא", ולייסד את המריטוקרטיה, "אריסטוקרטיה של כישרון". הטענה הזו הצליחה לערער את המשטר הקפיטליסטי הישן לא רק בגין הגיוניותה ותוקפה המוסרי, אלא מעוד סיבה: התחרות הגלובלית בין האומות. כל מדינה ומדינה החלה להבין שאם לא תקדם אנשים לפי מידת כישרונם היא תיוותר מאחור במירוץ הבינלאומי.

אולם עם התייצבות המריטוקרטיה, עמדו הסוציאליסטים – תומכי השוויון  – בפני שוקת שבורה. יאנג, באמצעות הסוציולוג הבדוי שלו התומך בהתלהבות במריטוקרטיה, מתאר באכזריות את הסיבה לכישלון הסוציאליזם בחברה המריטוקרטית. ראשית, הסוציאליסטים לא יכולים להאשים איש בחייהם העגומים של בני המעמדות הנמוכים, אלא את בני המעמד הנמוך בלבד. ניתנה להם הזדמנות שווה – והם כשלו. שנית, אם עד כינון המריטוקרטיה הייתה האינטליגנציה מפוזרת בשווה בין כל המעמדות בחברה, הרי שעם כינונה "היגרו" כל המוכשרים למעמד הגבוה. לסוציאליסטים חסרו עכשיו מנהיגים פיקחים וכריזמטיים כמו כמה ממנהיגי הלייבור בעבר (יאנג מביא כדוגמה את ארנסט בווין, המוכר לנו מהקשרים אחרים). מנהיגי העבר ידעו לשאת ולתת כשווים עם יריביהם הפוליטיים. אולם במריטוקרטיה, מנהיגי הפועלים נחותים אינטלקטואלית מיריביהם וקל לאליטה המריטוקרטית לתמרן אותם. שלישית ואכזרית יותר: בני המעמדות הנמוכים, מפאת אי מפותחותם האינטלקטואלית, אפילו אינם מצליחים לנתח ולנסח כיאות את הסיבה לסבל שלהם. הם כנראה סובלים, מעיר בקור רוח הסוציולוג הבדוי, אולם אינם מהווים סכנה לשלטון המריטוקרטי, למרות היותם קורבנותיו.

עם זאת, למרות היות רבים מבני המעמדות הנמוכים חסרי אמביציה ותמימים, ולמרות "טפשותם הטבעית", עדיין קיים החשש להתפרצות התמרמרות ועוינות מצדם. קיים גם חשש שהמעמדות הנמוכים יאבדו את כבודם העצמי – הרי הם לא יכולים לתלות את כשלונם באחרים – ולפיכך את הויטליות והיצרנות שלהם. לשם כך יצרה האליטה המריטוקרטית כמה סוגי פיצויים. אחד מהם, למשל, הוא ההטמעה בקרב המעמדות הנמוכים של הרעיון שהשיטה טובה להם, כיוון שאם הם לא זכו להנות מפירותיה, ילדיהם אולי כן.

 ב

הפערים הגדלים והולכים בין המעמדות בעולם המערבי היום אינם נתקלים במחאה וזעם שאפיינו את המאה ה – 19 והמחצית הראשונה של המאה ה – 20. סיבה מרכזית לכך היא האמונה שאנחנו חיים במריטוקרטיה.  

האמונה הפופולרית במריטוקרטיה גורסת שהיותו של אדם לא-מצליח מבחינה כלכלית היא אשמתו הבלעדית. רוח הזמן מעודדת את המחשבה שהיום להיות עני פירושו להיות אדם לא מוצלח או עצלן. להיות בן המעמד הבינוני פירושו להיות אדם בעל כישורים בינוניים או שאפתנות ממוצעת. המצליחנים הם המוכשרים ולכן מגיע להם. מגיע למנכ"ל להרוויח פי שלושים מפועל, כי הוא פשוט מוכשר יותר.

מה שהופך את המנגנון המריטוקרטי למושלם הוא הדיכוי העצמי של בני המעמדות הנמוכים. לבני המעמדות הנמוכים, המאמינים בקיומה של מריטוקרטיה, אין שום אידיאולוגיה או הצדקה רציונלית למרמור שלהם – הם הרי פשוט פחות מוכשרים – והם דואגים לפיכך לדכא את את עצמם. למעשה, בני המעמדות הנמוכים מעריצים את בני המעמדות הגבוהים ולפיכך קטן הסיכוי למלחמת מעמדות.

אבל יש עוד סיבה להיעדר המחאה של ההמונים. כאן איעזר בהבחנה של מבקר התרבות החשוב, כריסטופר לאש, בספרו "The Culture of Narcissism". ההצעה הנועזת של לאש הייתה לנתח את התרבות בכללותה בכלי הפסיכואנליזה, השמורים לניתוח היחיד. לאש השכיב על הספה את התרבות האמריקאית וגרס כי בניה סובלים מנרקיסיזם. הספרות הפסיכואנליטית מונה שתי אופציות הפתוחות בפני הנרקיסיסט. הראשונה היא המובנת מאליה: פיתוח "אני" גרנדיוזי. אולם אם, מסיבות כאלה או אחרות, האני לא יכול להתייחס לעצמו כ"גדול מהחיים", הוא משמר את הפנטזיה הנרקיסיסטית היקרה ללבו באמצעות אובייקטים עליהם הוא משליך אותה. אהבה נרקיסיסטית היא לפיכך האני האוהב את עצמו באמצעות השלכת פנטזיית הכל-יכולות שלו על האובייקט הנאהב.

בהתאם לכך, פגיעה באי השיוויון החברתי, למשל בהגבלת שכרם של מנכ"לים, תנפץ את פנטזיית המושלמות והכל-יכולות שאיננו יכולים לייחס לעצמנו ולפיכך אנו משליכים על זולתנו. ההתנגדות העמוקה להגבלת הפררוגטיבה של המצליחנים היא פחד מפני ניפוץ האשליה הנרקיסיסטית.

אם נחבר את המריטוקרטיה ל"תרבות הנרקיסיזם" נקבל את מנגנון הדיכוי רב העוצמה של התרבות שלנו. החברה שלנו מוכנה בקלות מעוררת פליאה לקבל פערי שכר מדהימים בגלל: האמונה המריטוקרטית בכך שאלה שבפסגה הם המוצלחים ולפיכך מגיע להם + הנטייה להשליך על אנשים בולטים את פנטזיות הגדוּלה הנרקיסיסטיות שלנו.

ג

למרבה המזל, איננו, עדיין, חיים במריטוקרטיה טהורה. אי השיוויון החברתי כיום הוא באופן ניכר אי שיוויון "ישן", הנובע מהגבלות על מוביליזציה חברתית. בישראל, ילדים למשפחות עניות אינם מקבלים הזדמנות שווה כמו בנים למשפחות אמידות. עצם המושג "המשפחות", בהתייחסו למשפחות השולטות במשק הישראלי, מנוגד לרוח המריטוקרטיה, שכפי שמדגיש יאנג מתנגדת ל"אריסטוקרטית המוצא". במריטוקרטיה אמיתית שרי אריסון, קרוב לוודאי, לא הייתה דמות מרכזית בחברה. המצב הסוציו-אקונומי בחברה הישראלית בעייתי לא בגלל המריטוקרטיה, אלא, בחלקו, דווקא בגין היעדרה.

 מעבר לכך, ספק אם מריטוקרטיה טהורה יכולה בכלל להתקיים. למרבה המזל, האנושיות מגוונת יותר מאשר מציג אותה יאנג לצורך חידוד הטיעון שלו. לא סתם פותח בעשורים האחרונים קונספט "האינטליגנציה הרגשית". הקונספט הזה מדגיש את היותן של היכולות האנושיות מגוונות, ולפיכך מגוונות גם האפשרויות להתקדמות בסולם החברתי.

ועם זאת, נדמה כי העולם המערבי מתקדם בכיוון הכללי שהתווה יאנג בנבואתו. ולכן יש מקום להרהר האם במציאות עתידית, מריטוקרטית באופן מובהק יותר, אכן אין שום דרך לערער על השיטה?

ד

יאנג מתאר את ניצני המרד במריטוקרטיה. הסוציולוג שלו לא מייחס למהומות של 2033 ערך רב. 2034 לא תהיה 1789, שנת המהפכה הצרפתית, מרגיע המספר את חבריו לאליטה המריטוקרטית. המורדים הרי נעדרים את האינטליגנציה שאפשרה למתקוממי העבר לממש את מהפכנותם. עם זאת, בהערת שוליים בסוף הדו"ח שלו, מוסרים המביאים לבית הדפוס שמחבר הדו"ח נהרג בהתקוממות של 2034 ולכן לא השלים את כתיבתו.

האם ההתקוממות כנגד המריטוקרטיה צלחה? ואם כן, כיצד?

הסוציולוג כותב הדו"ח מציין שבראשות המורדים עומדות בעיקר נשים. הסיבה לכך היא אחד הקטעים המעמיקים בספר. הנשים הללו שייכות לאליטה המריטוקרטית. הן פקחיות לא פחות מבני המעמד הגבוה האחרים, ולכן בני המעמדות הנמוכים קיבלו על עצמם את מרותן.  אולם מה היה מלכתחילה האינטרס של הנשים הפקחיות הללו להתייצב בראש המרד?

הנשים הללו טענו לאי הצדק של השיטה. בעוד הן שוות בשכלן לגברים, נמנעים מהן תפקידי מפתח בחברה בגין היותן אמהות. ההריון וגידול הילדים הרכים מגביל אותן ומותיר לגברים את התפקידים החשובים בחברה. זה לא הוגן, טענו הנשים. הן טענו, למעשה, כי הטבע אינו הוגן. ההעזה למתוח ביקורת על הטבע היא המפתח לביקורת על המריטוקרטיה.

המריטוקרטיה, מציין יאנג, מנוגדת להשקפת העולם הדתית לפיה כולם שווים בפני האל. למעשה, זו השקפה חילונית המהווה את השיא של העידן המודרני. העידן המודרני לא הובן כהלכה, טוען יאנג בחריפות. העידן המודרני אינו העידן בו כובש האדם את הטבע ומכניע אותו תחתיו, כפי שטועים לחשוב. להפך. העידן המודרני מוביל לציות חמור יותר לטבע.  על מקום האל, מאליל העידן החילוני את הטבע. המריטוקרטיה מבטאת בדיוק את הציות הזה. הטבע הוא אי שיוויוני, הוא חילק באופן לא הוגן את הכישרונות בין בני האדם, ויש לציית לו.

לכן אותן נשים פקחיות ממעמד-העל המריטוקרטי, שהכירו בכך שציות לטבע נוגד את האינטרס שלהן, הן אלה שפותחות במרד נגד השיטה המריטוקרטית.

 

 

 

על פרסומות ופרסומאים בישראל בקיץ 2009

על פרסומות ופרסומאים בישראל בקיץ 2009

אם נחלק את האליטות, ובכלל זה האליטות הישראליות, לשלוש קבוצות, אליטה פוליטית, כלכלית ותרבותית, היכן נמקם את הפרסומאים?

 

א

לכאורה, ישנה קרבה גדולה בין הפרסומאים לאמנים. הסופר והמוזיקאי כמו הקופירייטר והארטדיירקטור מעצבים ציבור של אנשים. אולם הם עושים זאת לא בדרך הקשוחה של הכלכלה או האלימה של הפוליטיקה (כולל הפוליטיקה הדמוקרטית, שמחזיקה בידה את המונופול על האלימות הלגיטימית, כניסוחו של מקס ובר). מקאן-אריקסון וזרמון-גולדמן כמו חנוך לוין ואביב גפן פועלים על נפשנו ומוחנו באופנים מעודנים יותר מאשר כפייה חיצונית, אופנים שמקשים עלינו לסכור את השפעתם עלינו כי משהו בתוכנו נענה להם, נכנע להם.

הן האמנים והן הפרסומאים הם מהנדסי תודעה, אליטה שאמונה על הכשרון לנטוע בנו רגשות ותשוקות, להפיח בנו רעיונות והלכי רוח. אפלטון ב"המדינה" חשש בדיוק מהכוח הזה של האמנים לשלהב את רגשות ההמונים ולהביאם למעשים שאינם רציונליים. הפוליטיאה, המדינה, זיהתה כבר במאה החמישית לפני הספירה את יריביה הערמומיים, היכולים להשפיע על המונים בלי סיועם של משטרה וצבא, בתי משפט וחוקה. אצל אפלטון, האמנים, לפיכך, מסולקים מהמדינה האידיאלית.

ההיסטוריון  ההולנדי הדגול, יוהאן הויזנחה, בספר מ – 1927 על אמריקה ("יומן אמריקה"; הוצאת "רסלינג" בתרגומה של קרלה פרלשטיין) עמד בשלב מוקדם על הקירבה הזו בין הפרסומת המודרנית לאמנות, כשתהה: "האם הפרסומת תאמץ לעצמה את אחד מתפקידיה של הספרות? כוונתי לכך שהיא תהפוך, לאור כובד משקלה המסחרי והשפעתה המעשית, למזון רוחני להמונים. שהרי אחד מתפקידיה החשובים של הספרות הוא להוציא אותך משגרת חייך ולעורר אותך לחלום חלומות, והפרסומת אכן יוצרת אשליה של עושר, של נוחות ושל הנאה מהטבע".

אבל הדמיון בין הפרסומאים לאמנים הוא חלקי. שני הבדלים עיקריים יש ביניהם.

האמן, לפחות מאז התקופה הרומנטית, מנסה לבטא באמנותו את החד-פעמי והפרטיקולרי או, לחילופין, מנסה האמן להציג ארכיטיפים ורגשות אנושיים כלליים בהתגלמותם בפרטיקולרי והחד-פעמי. ואילו באותם מקרים בהם חתר האמן לחשיפת מעמקי הנפש הקולקטיבית במערומיהם, נתפסה הצלחת חתירתו זו כעדות לייחודיות והחד-פעמיות שלו, של האמן, כמי שהצליח להיכנס לפרדס ולצאת בחיים ולדווח על תגליותיו לבני תמותה.

הפרסומאי, לעומת זאת, הוא מי שפעולתו הפוכה במאה ושמונים מעלות. הפרסומאי מנסה לקבץ כמה שיותר רגשות פרטיקולריים וחד-פעמיים תחת קורת רגש אחד גס, קל לקליטה ורלוונטי לכמה שיותר אינדיבידואלים. הפרסומאי מנצל את מאגר הארכיטיפים הקיים בתת-המודע הקולקטיבי על מנת להשפיע על כמה שיותר אנשים כמה שיותר עמוק. הפרסומות פועלות כך לטשטוש הניואנסים האנושיים ולהחלפתם בכמה, לא הרבה, רגשות בסיסיים, תהומיים אך כלליים, שיקלו על תמרון מספר גדול של צרכני הפרסומת. השימוש בארכיטיפים והכיווץ שהוא עורך לטווח ומנעד הרגשות האנושיים הוא זה שמבחין בין הפרסומות לבין האמנות.

בישראל, קובי מידן הוא דוגמה לשימוש ארכיטיפי כזה, מטשטש ניואנסים. מידן, בעברו איש תקשורת מוערך, שלמד פסיכולוגיה ושתוכנית טלוויזיה שלו הציגה אותו כסמי-פסיכולוג נבון וקשוב, הוא כנראה קריין הפרסומות הישראלי הבולט ביותר בעת האחרונה. אבל קולו של מידן אינו קולו של האינדיבידואל קובי מידן, הוא קולו של ארכיטיפ. קולו של מידן הוא קולה של התבונה, הבגרות, הרציונליות, אפילו האבהות, בפניהן המתונות והחביבות. הארכיטיפ "קובי מידן" מאפשר לפיכך לפרסומאים לעשות שימוש בקולו בפרסומות למוצרים מגוונים ונפרדים: פרסומת לחברת חשמל, לשח"ל, לקופת חולים כללית ועוד.

עמיתו של מידן בעבר להגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה, אברי גלעד, מייצג אף הוא ארכיטיפ מצומצם וקל לקליטה. מול "קובי מידן" המכובד "אברי גלעד" הוא חסר הפורמליות, המפולפל, קצר הרוח, הדוגרי, והפרסומת העכשווית לרשת מזון שהוא משתתף בה מבוססת על הארכיטיפ הזה. קולו של גידי גוב הוא דוגמה לארכיטיפ שלישי. "גידי גוב" הוא מי שמתנהל רגיל, אפילו באיפוק, אבל נמצא תמידית על הקצה, מי שכל רגע יכול לצאת ממנו ניצוץ מוטרף (ולכן מתאים לו לצעוק "מחיר היסטרי" בפרסומת עכשווית). "דב נבון", לעומתו, הוא הקטן אבל הממזר, כשהתואר הראשון הכשיר אותו לתרום את קולו לאחרונה לפרסומת למוצר המיועד לילדים. "מיכה פרידמן", במקור איש החדשות מהרדיו הצבאי/ממלכתי, הוא, בהתאם, האמין והעדכני, המפרסם לפיכך סלולרי, ואילו "אבי קושניר" הוא ארכיטיפ העממי והחברה'מן, האהבל מעט אך זה, שבסופו של חשבון, לא ייתן שיעבדו עליו.

השימוש בארכיטיפ "העממיות" נרחב במיוחד בפרסומות הישראליות העכשוויות. שמיל בן-ארי, העונה לארכיטיפ הזה, הוא המוכר בשוק שיודע, ממש כמו מודי בר-און האשכנזי! שהבנק פתוח גם ביום ששי. ואילו קולו של שלום אסייג, התוכי העממי, מצטרף לג. יפית "הפולנייה" בשילוב ארכיטיפים מנצח. השימוש בעממיות בפרסומות משרת שלוש מטרות. הוא נועד הן להתחנף לאוכלוסיה משוערת, עממית, הן לשמר אצל הצרכן הלא-עממי קישור ותיק בין עממיות לעורמה (ולכן לרמוז לו על פקחות צרכנית בבחירת המוצר המפורסם), והן לייצר עממיות לצורכי נוחות הפילוח. העממיות הזו, בחלקה, היא לפיכך פרדוקסלית: זו עממיות המוכתבת מלמעלה, עממיות שאינה בהכרח משקפת מצב אלא יוצרת מצב. לפרסומאים נוח שמסעודה ההיפותטית משדרות תשכפל את עצמה לאין סוף. השימוש בסלנג כמו "אחותי", "פצצה" ו"אז זהו, שלא" (בפרסומת עכשווית למוצר חלב) מבטא את כוחה של הפרסומת לקחת תופעה עממית כמו סלנג ולהפוך אותה לעממיות המוכתבת מלמעלה.

אבל קיים הבדל חשוב נוסף בין האמן לפרסומאי. הן המוזיקאי המוכשר והן הפרסומאי המוכשר מעוררים בנו רגש עז. אבל עבור המוזיקאי עירור הרגש העז היא המטרה ואילו אצל הפרסומאי הוא האמצעי. המשורר והמוזיקאי יכתבו "אוֹדָה לשמחה" לרומם את רוח קוראיהם ומאזיניהם. הפרסומאי יעשה זאת על מנת לקשר אצל הצרכן בין קורת הרוח הזו לרווחה שיחוש הצרכן משימוש בתרופה חדשה שיצאה זה עתה לשוק.

התפיסה הזו, בדבר ההבדל בין האמן לפרסומאי, נכונה במיוחד ביחס לעידן המודרניסטי באמנות – ממחצית המאה ה – 19 עד לשנות החמישים של המאה ה – 20 בקירוב – עידן בו נתפס מסחור האמנות כהזנייתה. בעיצומו של העידן המודרניסטי הזה, ב – 1936, כתב ג'ורג' אורוול את אחד מספריו היפים והמצחיקים ביותר, "שאו את נס האספידיסטרה". ברומן מסופר על משורר עני וגא המסרב להשכיר את שירותיו למשרד פרסום לונדוני. תהום פעורה בין המשורר לבין הקופירייטר, טוען גיבורו של אורוול, למרות ששניהם כאחד אדוני המילים.

אבל גם במקרה של תרבות ממוסחרת, דוגמת האמנות הבורגנית עליה יצא קצפם של ראשוני המודרניסטים, פלובר ובודלר, או חלק מהאמנות בעידן הפוסט-מודרניסטי שלנו, בו מטושטש הגבול בין אמנות לסחורה, ניתן לטעון כי קיים הבדל בין האמנים לפרסומאים. שניהם, אמנם, רוצים בעיקר להרוויח ועושים זאת על ידי כוח השפעתם הרגשי על קהלם. אבל אפילו האמן הממוסחר מעוניין שיקנו את יצירותיו ולא שיקנו דבר מה אחר בהשפעת יצירותיו. האמן הממוסחר רוצה שספרו או דיסקו יניבו לו רווח נאה, ולא שספרו או דיסקו ישכנעו אנשים לקנות נוזל לניקוי כלים או טמפון שיביאו לו רווח נאה. האמן הממוסחר הוא, לפיכך, ישר והגון ביחס לפרסומאי. הוא נותן לנו סחורה שבה עצמה טמון ערכה, יהיה מה שיהיה ערכו של ערך זה, ועליה אנחנו משלמים. הפרסומאי עושה שימוש ברגש או בתשוקה שלנו על מנת למכור לנו דבר מה אחר. ואם לחדד את הטיעון: אפילו הפורנוגרף הוא ישר והגון ביחס לפרסומאי-הפורנוגרף. הפורנוגרף נותן למי שמעוניין בכך פורנוגרפיה, ואילו הפרסומאי-הפורנוגרף נותן לנו פורנוגרפיה בדיוק במידה הנחוצה על מנת שנחוש בהיעדרו של משקה מצנן שאוחזת בידה הדוגמנית המצודדת. השימוש של הפרסומאי בתשוקה או ברגש האנושיים הוא אינסטרומנטלי.

 

ב

הפרסומת, מעצם מהותה, היא מוצר בעל ערך שלילי, מוצר היוצר תחושת היעדר. כך היא אפילו הפרסומת הישירה והתמה ביותר, למשל מודעה בעיתון שמציינת "קנו היום פיאט בהנחה". הפרסומת הזו מצביעה על כך שיש שם בחוץ פיאט אותה אין לך. הפרסומאי אינו מעניק לנו דבר מלבד הכמיהה. הפרסומות הן לפיכך יצירה המכוונת להעניק לנו אי נחת וחוסר סיפוק ואליטת הפרסומאים היא המהנדסת הגדולה של אי הנחת וחוסר הסיפוק בנפש הקולקטיבית. האושר נמצא שם בחוץ, שם בעתיד.

שתי פרסומות עכשוויות מציגות את התכונה הזו באופן החשוף ביותר. פרסומת למכונית מבטיחה לנו "עולם יפה יותר" שנגיע אליו עם קניית המכונית, ופרסומת לסלולרי מדברת בפשטות על "עולם אחר" בשעריו נבוא עם קניית המוצר המפורסם. פרסומת אחרת, פרובוקטיבית, מפרסמת משקה באמצעות "LadyBoy" אסיאתי, שקולה/ו מתחלף מזכרי לנקבי וחוזר חלילה, שמבטיח/ה לנו חווייה "Different" אם נשתה את הנקטר המפורסם בעזרתו/ה.

התכונה המהותית הזו של הפרסומות, עירורו של אי נחת, תורמת לתופעה הביזארית ביותר של הטלוויזיה המסחרית בישראל בתקופה האחרונה: מיזוגם של הפרומואים בפרסומות.

פרומו גם הוא בעצם פרסומת. רק במקום לפרסם מים מינרליים מפרסמים בפרומו תוכניות טלוויזיה שאינן משודרות כעת. שידורם של פרומואים בטלוויזיה הוא כמובן הגיוני. מה שלא הגיוני בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות הם הכמות האדירה של פרומואים שמשודרים לפני ואחרי כל הפסקת פרסומת ושיבוצם של פרומואים בין פרסומות רגילות לפרסומות "חסות" עד כדי אי הבחנה בין הפרומואים לפרסומות. אי ההגיון אינו מתמצה בכך שריבוי הפרומואים הוא מטרד. אי ההגיון הוא בכך שהטלוויזיה עצמה מציעה לצופיה ללא הרף את העתיד הטלוויזיוני בזמן ההווה בו הם צופים בטלוויזיה. הטיעון הפופולרי המסורתי של מצדדי הבידור הטלוויזיוני על כך שהטלוויזיה היא בסך הכך דרך נעימה להעביר את הזמן בתום יום עבודה, בו אתה עייף מלחשוב יותר מדי ומלעסוק בדברים החשובים, וכל רצונך הוא להשתרע על הספה, להרים רגל על רגל ולצפות בתכנים משעשעים או נעימים, נתקל בסתירה לנוכח הפרומואים האובססיביים. הצפייה בטלוויזיה הישראלית היום היא חווייה מלחיצה. הצפייה בטלוויזיה הישראלית היום היא תזכורת קבועה למה שאין עכשיו ויהיה מחר או יותר מאוחר. היא לא משרה רוגע אלא מעוררת כמיהה, ציפייה ומתח לקראת העתיד. אנחנו צופים בטלוויזיה על מנת לראות מה אנחנו מחמיצים בטלוויזיה, כמו שאנחנו צופים בפרסומות כדי להתעדכן במה שאין לנו. היגיון חוסר הסיפוק של הפרסומת חדר כך לטלוויזיה עצמה. 

התופעה הזו אינה מוגבלת לפרומואים הרשמיים. חלק נכבד מהתכנים בטלוויזיה הפכו היום פשוט לפרסומות/פרומואים. תוכנית האירוח של ליאור שליין, לדוגמה, בה מתארחים אמנים המקדמים במסגרת התוכנית את תוכניות הטלוויזיה המקבילות שלהם היא דוגמה לתוכנית שהפכה להיות פרסומת. זו תוכנית שמכווינה אותנו למה שנמצא מחוצה לה, לפי היגיון הלא-כאן-לא-עכשיו של הפרסומת. תוכנית הסאטירה "שישי סוף" היא תוכנית שתכני הסאטירה שלה לקוחים ברובם הגדול מפרודיות על תוכניות טלוויזיה אחרות. כך, במסווה של סאטירה פוליטית/חברתית כללית משמשת התוכנית כפרסומת/פרומו לתכני הטלוויזיה ולמעשה כפרסומת/פרומו לטלוויזיה עצמה.  גם כשאנחנו צופים בתוכניות הריאליטי לסוגיהן ("הישרדות", "האח הגדול", "כוכב נולד") אנחנו צופים במין תוכנית תעודה על שגרת החיים המיוזעת בבית חרושת לטאלנטים. במילים אחרות, אנחנו צופים בעצם בפרומואים ארוכים לתוכניות שאותם "טאלנטים" ישתתפו בהן. ליה ונעמה מ"הישרדות", הבובלילים מ"האח הגדול", נינט מ"כוכב נולד" יוצרו בבית החרושת ל"טאלנטים" וקיבלו תוכניות ותפקידים טלוויזיוניים משלהם. אנחנו צופים בהווה בריאליטי על מנת להתעדכן מי ישרוד ויהיה עלינו לראותו בעתיד. הריאליטי הוא בעצם סוג של פרומו אינסופי.

 

ג

השפעת הפרסומות על המדיה הדומיננטית ביותר בישראל במאה ה – 21, הטלוויזיה, אינה מתמצה בהחדרת היגיון חוסר הסיפוק שלהן. המיזוג שהוזכר בין הפרומואים לבין הפרסומות הנו חלק ממיזוג גדול יותר שמתרחש בין התוכניות עצמן לפרסומות, מיזוג שאליטת הפרסומאים אחראית לו ולפיכך אחראית לכיווץ התוכן בטלוויזיה הישראלית שנובע ממנו.

פן בולט של המיזוג בין הפרסומות לטלוויזיה הוא שילובם של "טאלנטים" טלוויזיוניים בפרסומות. בישראל של קיץ 2009  צביקה הדר מנחה את "כוכב נולד" ומשתתף בפרסומת לרשת מוצרי חשמל, אברי גלעד מנחה את "אחד נגד מאה" ומשתתף בפרסומת לרשת מוצרי מזון, מודי בר-און מנחה את "תל-אביב-יפו" ומשתתף בפרסומת לבנק, אייל ברקוביץ' משתתף בשידורי הספורט של ערוץ 10 וגם בפרסומת לרשת מזון מהיר, חיים כהן מגיש את "שום, פלפל ושמן זית" ומשתתף בפרסומת לרשת מזון אחרת, אסי כהן משחק ב"מסודרים" ומפרסם בנק אחר. בצדם מופיעים בפרסומות "טאלנטים" ששידרו וישדרו: מיכל דליות, אלון גל, אבי קושניר ועוד.

לכאורה, מדובר כאן בהשפעת הטלוויזיה על הפרסומות ולא ההפך. הטאלנטים עשו להם שם בטלוויזיה ולפיכך נלקחו לפרסומות. לכאורה, ואם אין מדובר בעיתונאים התלויים באי-תלותם על מנת להיות נאמנים למקצועם אלא בכוכבי בידור, אין רע בכך שהם ישתתפו בפרסומות.

אולם הבא בשעריה של הפרסומת לא יינצל מקללתה. כמו המלך מידאס שביקש מהאלים שכל דבר שייגע בו ייהפך לזהב, עד שלא יכול היה עוד לאכול ולשתות כי המזון והמשקה הפכו בידיו למתכת נוצצת ולא מזינה, כך ה"טאלנט" המפרסם הִכרית משהו מהותי ביכולתו להזין את צופיו. ה"טאלנט" המפרסם מוצר הפך בעצמו למוצר.

השתתפותו של ה"טאלנט" בפרסומת מבליטה את הצד המסחרי של פעילותו. כמובן, כולנו יודעים שאמנים שואפים להתפרנס מאמונתם, אבל השתתפות של אמן בפרסומת, שבה לא יכול להיות לו עניין מלבד העניין הכספי, חושפת באופן ברוטאלי את הצד המסחרי הזה. בנוסף, מי שצפה ב"טאלנט" בפרסומות אינו יכול שלא לערוך הפרדה חדה בין ה"טאלנט" לבין התוכן של הפרסומות (גלעד יותר סקסי בעליל מרשת מזון ובנק מגניב פחות מבר-און, לכן הם נבחרו מלכתחילה לפרסם את המוצרים הללו). כתוצאה מכך קורים כמה דברים במקביל כשה"טאלנט" נצפה בשנית כמנחה תוכנית ולא כמפרסם מוצר. מצד אחד, בהקבלה לפרסומת, חש הצופה בתוכנית שגם כאן התוכן משני ביחס ל"טאלנט". מצד שני, החשיפה הברוטאלית של איש-העסקים שמאחורי ה"טאלנט", שהתגלתה בהשתתפותו בפרסומת, מקשה על הצופה להאמין שה"טאלנט" כאן כי הנחיית השעשועון מהנה אותו או הגשת התוכנית מעניינת אותו. הצופה מתקשה להתמסר לתוכן הטלוויזיוני ולהשעות את אי האמון ביחס אליו.  

במיוחד בולט הדבר במקרה של מודי בר-און. בר-און טען שהפרסומות לבנק מאפשרות לו לעסוק ביצירת תכנים איכותיים בטלוויזיה. אבל הנחייתו של בר-און – שפיצל בפרסומת לבנק בינו לבין התוכן ושחשף בפרסומות בברוטאליות את היותו איש-עסקים – מרוקנת את תוכנית הטלוויזיה בהגשתו מתוכן. הטון האירוני, "המפוכח", הלגלגני, האופייני לבר-און בהנחיית התוכניות ההיסטוריות שלו, אינו רק אמצעי מוצלח שמצא בר-און לקרב את צופי ההווה החשדניים להיסטוריה הציונית. הטון הוא אירוני כי ההיסטוריה הציונית היא באמת לא כל כך חשובה או מעניינת, כמו שחשבו בתמימות כמה וכמה דורות, ביחס למאזן התאגיד "מודי בר-און בע"מ". הבלטת המנחה על חשבון התוכן האופיינית לתוכניות שמנחה בראון אינה נובעת רק מהנחה כי מגניבותו של בר-און היא ערובה לכך שהצופים יוכלו לעכל את ההיסטוריה "הכבדה" שהתוכנית ממטירה עליהם. הבלטת המנחה על חשבון התוכן נובעת מכך שקורות "אחוזת בית" או את פעיליותיו של מאיר דיזנגוף אכן שוליות ביחס לקריירה שלו.

מיזוג מסוג אחר בין התכנים הטלוויזיוניים להיגיון הפרסומת בא לידי ביטוי בתופעה המדהימה והדוחה ביותר בטלוויזיה הישראלית בקיץ 2009: תוכנית הטלוויזיה "מסודרים". כאן, התופעה הראויה לתשומת לב היא לא שידורן של פרסומות לביטוח במהלך התוכנית, פרסומות שיצרו מיזוג מקסימלי בינן לבין התוכן הטלוויזיוני ("פנסיה זה לא רק למסודרים"; מיזוג שיש לו גם ביטויים אחרים, כמו החסויות של רשתות ביגוד לתוכנית "פרויקט מסלול"). התופעה המערערת היא שהתוכנית פרשה רשת של פרסום הדדי בינה לבין שחקנים מרכזיים בציבוריות הישראלית באופן חסר תקדים. פוליטיקאים מרכזיים (סילבן שלום, צחי הנגבי, בוז'י הרצוג), עיתונים רציניים (בעיקר "דה-מארקר"), גופי תקשורת ותוכניות מרכזיים (חדשות ערוץ 2, אילנה דיין ו"עובדה"), אינטלקטואלים ציבוריים (גדי טאוב), כולם כולם נטלו חלק בתוכנית במה שהוא דוגמה קלאסית ל"Win-Win situation" – פרסם אותי ואפרסם אותך. ב – Win-Win הזה מפסיד רק האזרח הישראלי הרואה את התמוססות ההבדלים בין מציאות לבדיה, בין רשות מבקרת לרשות מבדרת, בין רצינות לבדיחה, בין ייצוג טלוויזיוני לנציגי-ציבור. 

ד

היחס בין הריאליטי הישראלי, התופעה הדומיננטית ביותר בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, לפרסומות אינו חד-צדדי. לא רק היגיון הפרסומות משפיעות על הריאליטי, שהפך בחלקו, כאמור, לפרסומת ופרומו למוצריו האנושיים. הריאליטי משפיע גם על הפרסומות.

למתבונן בפרסומות הטלוויזיה בישראל בקיץ 2009 מזדקרת לעין תכונה בולטת שלהן: הפרסומות, ברובן, אינן פרובוקטיביות. אין כמעט סקס בוטה או גילויים של אגואיזם מוחצן (כדוגמת פרסומות העבר ל"תפוזינה" או "הקרב על המילקי"), שאפיינו את הפרסומות הישראליות מאז עלה ערוץ 2 לאוויר ב – 1993. הפרסומות רכות ברובן, אפילו אנמיות בתכניהן. הן כמעט שוחרות טוב ותו מרכזי בהן הוא הצגתה של אוטופיה כתחליף לחיים העכשוויים. הפרסומות האוטופיות מפנות אותנו מהמקום בו אנו נמצאים לאותו מקום אחר, טוב יותר, שלא קיים בהווה.

האוטופיה הזו נחלקת לשני סוגים: אוטופיה פוטוריסטית ואוטופיה פסטוראלית. האוטופיה הפוטוריסטית מבטיחה שהקדמה הטכנולוגית בפתח ושקדמה טכנולוגית מבטיחה אושר. כך האדם הקדמון שמוצע לו לצפות בשידורי הלוויין החדים אומר "יס" להזדמנות הפז הזו לקפוץ אל הקדמה המאושרת. ואילו האוטופיה הפסטוראלית מבטיחה לחלץ אותנו מהקיום האורבני, מהקדמה הטכנולוגית, אל עולם פשוט יותר ומאושר יותר. אם נשתה מים מינרליים מסוימים נישלף באחת מחדר כושר, כלומר מאווירה תחרותית והישגית, אל טבע חלומי.

פרסומות אחרות מנסות לשלב בין האוטופיות, הפוטוריסטית והפאסטורלית. בפרסומת לרכב, הרכב החדיש והנוצץ יוצא מתוך פרח ענוג. כביכול הרכב מייצג את הרעננות, הטבעיות והאסתטיקה של הפרח ואת הקדמה הטכנולוגית כאחת. בפרסומת לפלטפורמת תוכן מוזיקלי לסלולרי, נוסעים גבר צעיר ואישה צעירה בטבע סוריאליסטי, כבציור של דאלי, ברכב שהוא שילוב של עבר ועתיד, מעין רכב "ירוק", ומגיעים לקראת מעין חללית בה מאוכלסים זמרים השרים בסגנונות עבר מוזיקליים.  

הסבר אפשרי לתמימות היחסית של הפרסומות בקיץ 2009 הוא שהן מכוונות ליצור אנטיתזה למה שמשודר בטלוויזיה, כלומר לריאליטי. בעוד הריאליטי חושף בפנינו עולם של תככים, אגואיזם, אקסהביציוניזם, תחרות אכזרית, מיניות בוטה, הפרסומות נדדו לקוטב הנגדי, הרך והמבטיח "עולם אחר".

ההסבר הזה, הרצון לבדל את הפרסומות מהעולם התחרותי האכזר של הריאליטי, שנעשה כמובן ממניעי רווח ולא מאידיאליזם, יכול גם לבאר טרנד אחר בפרסומות הישראליות העכשוויות: השימוש שהן עושות ברגשות ואתוס דמוקרטיים. פרסומת למזגנים, למשל, עושה שימוש מגוון בהמון שמכריז פה אחד שאין כמו המזגן המפורסם. בגרסה עכשווית של הפרסומת הזו, "קול המון כקול שדי" הזה נאמר לזוג עשירים מפונקים מפי עשרות עובדיהם ושרתיהם. פרסומת אחרת, לבית חולים פרטי, "אסותא", לועגת לסלבריטאים-לשעבר שחושבים שבגלל פרסומם זכו ביחס מועדף. לא, אומרת הפרסומת: כולם שווים. הפרסומות מנסות כך לאלחש את המציאות האכזרית שניבטת אלינו מהמסך בתוכניות הריאליטי.

אבל אם הריאליטי הישראלי מבטא את הג'ונגל האכזרי של הכלכלה והחברה הישראלית, הרי שהפרסומות "הדמוקרטיות" כדוגמת הפרסומת האחרונה הן שקר מתקתק. במסווה של אנטי-סלבריטאות דמוקרטית ("כל אחד יכול להנות מסטנדרט הבריאות") מטושטשת העובדה ש"אסותא" מסמל את הפרטת הבריאות בישראל, ושנכון, "כל אחד יכול", סלבריטאי או לא, בתנאי רק שישלם.

אבל ישנה גם אפשרות אחרת להסברת האנמיות התוכנית של הפרסומות הישראליות בקיץ 2009. הסבר פשוט בהרבה. המפרסמים הישראליים עברו פשוט מאיכות לכמות. כשם שהצפת הפרומואים גובלת בשטיפת מוח פשוטה – על סף הניסוי המפורסם בהחדרת פריים של "קוקה-קולה" במהלך הקרנת סרט, שדרבן בלא-מודע את צופיו לשתות את המשקה המרענן בצאתם מההקרנה – כך מציג עולם הפרסום הישראלי בקיץ 2009 תפיסה מכניסטית של צרכניו. הרפטטיביות היא זו שתעשה את העבודה, נדמה שחושבים הפרסומאים. אין צורך בשום תחכום ואף פרובוקציה. הרפטטיביות הזו מתבטאת בחריפות בחזרתה של אותה פרסומת פעמיים ואף שלוש בזמן הפסקת פרסומות אחת (אם באמצעות פולו-אפ מקוצר על פרסומת שהוצגה במלואה, אם באמצעות חזרה מדוייקת על פרסומת ששודרה זה עתה).

חוויית הצפייה בפרסומות בישראל היא חווייה לא נעימה. הפרסומות הן מתקפה תזזיתית ורעשנית על הצופה ולכאורה אובד בתזזיותן ורעשנותן התוכן שהן מבקשות להעביר. אלא אם כן נניח שהפרסומות הללו אינן מבקשות ברצינות שיהנו מצפייה בהן. הן סומכות על כך שנוכחותן הטורדנית תינעץ כמסמר בקודקודיהם של הצופים, שיזכרו באופן ספי או תת-ספי את שם המוצר ודי בכך. 

אם נניח שהפרסומאים מעדיפים כמות על איכות, רפטטיביות על תוכן, אולי גם נוכל להבין את שיבוצן התכוף של פרסומות זרות מתורגמות לעברית. הפרסומות הללו, חלקן מגוחכות בעליל לצופה העברי, מבטאות כי העיקר בעיני הפרסומאים הישראליים אינו התוכן של הפרסומת, העיקר הוא אזכור שם המוצר.

דומה שאליטת הפרסומאים הישראלית אינה חושבת טובות על מידת האינטליגנציה של קהלהּ. היא סבורה כנראה שכמו שאפשר להיות מפורסם בלי לייצר תוכן אלא פשוט בגלל שאתה מפורסם, כך גם אפשר לעשות פרסומת בלי לייצר תוכן ורק להופיע ללא הרף על מסכי ערוץ 2.    

ה

לשאלה בה פתחנו: היכן ממוקמת אליטת הפרסומאים בין האליטות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית התשובה היא שאליטת הפרסום היא אליטה תרבותית שחותרת לגימודה של הספירה התרבותית. זאת כיוון שהפרסומאים אמונים על כיווצה של התרבות לארכיטיפים והפיכתה כך לנוחה לתמרון, הם אמונים על הטמעת היגיון אי-הנחת הכרונית והלא-עכשיו-לא-כאן בתרבות, הם מרוקנים את התכנים בטלוויזיה, חותרים תחת יכולתה לעניין ואף לבדר, בין השאר בערערם את האיזון העדין בין תכני התוכניות ל"טאלנטים" המגישים אותן. כתחליף לעיסוק תרבותי חיוני מציגים הפרסומאים אוטופיות מיופיפות ומאלחשות, שמציעות מרגוע מהמציאות הישראלית המסוכסכת והתחרותית באמצעות קניית מכשיר סלולרי מדגם חדיש יותר. 

אבל מעל הכל גימוד הספירה התרבותית מתבצע בעצם הכפפתה של התרבות לצרכיה של הספירה הכלכלית או הפוליטית, שהיא-היא למעשה עצם מהותו של מקצוע הפרסום. הספירה התרבותית היא המסך עליו מקרינה החברה את התקוות והחששות שלה, את הלבטים והוויכוחים שלה, את קשת הרגשות שלה, את כמיהתה ליופי, למורכבות ואף להסחת דעת משחררת. האוטונומיות של הספירה הזו חיונית לחוסנה של חברה, אפילו להיגיינה הנפשית שלה. הפרסומאי המקדם קפה, הפרסומאי המקדם מנהיג מפלגה, משתמש בכישרונו ומיומניותיו כאליטה תרבותית – קרי את יכולתו ליצור דימויים וסמלים, לעורר רגשות, להעלות אסוציאציות וכדומה – לטובת התאגיד הכלכלי או השחקן הפוליטי. כך יוצר הפרסומאי כרסום עמוק ונמרץ של התרבות. הכרסום הזה מטריד במיוחד כשהרגש המחוּלל בפרסומות, מנותק מספירת התרבות ששם מקומו ומנוצל לטובת הספירה הכלכלית, הוא מהרגשות האנושיים הענוגים ביותר. למשל, השימוש בפרסומת עכשווית בהכמרת הלב שפוקדת אותנו כשאנחנו נתקלים בשיבושי לשון של ילדים קטנים (בפרסומת לחטיף תפוחי אדמה), או השימוש בהיזכרותנו באהבת ילדות ראשונית ומהוססת (בפרסומת לרשת מזון), או השימוש בהתפעלותנו מקרבת דם שמנצחת מחלוקות, הבדלים אידיאולוגיים וסכסוכים משפחתיים (בפרסומת לסלולרי), או השימוש ברגע של קרבה אינטימית בין אחים (בפרסומת לשוקו). ההכרה הבו זמנית שמנצלים את רגשותנו הענוגים ביותר ועושים זאת בהצלחה יוצרת תחושה תפלה, אפלה ומרוקנת.

   

 

 

 

על חנוך לוין

כמה מכמירת לב הייתה כמיהתם של המבקרים ו"הקהל" הישראלי, בעשור האחרון, ל'חמלה' מצד חנוך לוין. במרוצת שנות התשעים, בייחוד עם היוודע דבר מחלתו  של המחזאי (בתחילה ליודעי חן, בהמשך למעגלים רחבים יותר), ובייחוד ובייחוד לאחר מותו בטרם עת, חקרו ודרשו צופיו של לוין אחר רמזי "חמלה" בין קפלי מחזותיו.

ובזכוכית מגדלת חיפשו.

מערכת היחסים יוצאת הדופן הזו, בין מחזאי לקהלו, איננה מערכת יחסים רגילה. "גאונות" איננה תשובה מספקת לנהיה הילדותית אחר קמצוץ ניחומים מ"בכיר מחזאי ישראל". המקום שלוין תפס בתרבות איננו רק פרי איכויות "אסתטיות" או "תמטיות". לוין מילא בתרבות הישראלית פונקציה פסיכולוגית, חוץ-אמנותית, מובהקת.

לוין העמיד בפני הצופים והקוראים הישראליים "תזה". לכאורה "תזה" בלתי נסבלת. אבל נדמה שדווקא נסבלת ונסבלת בעונג רב. מותו בטרם-עת היווה – בתת המודע הקולקטיבי – מעין אישור סופי ל"תזה" לה הטיף ביצירתו.

ולוין הטיף ביצירתו.

לכן מושגים כמו "גרוטסקה" ו"סאטירה" אינם ממצים את כוח ההשפעה העצום שהיה וישנו ללוין. מערכת היחסים בין לוין לקהל הישראלי איננה מערכת יחסים בין "מבקר", "קומדיאנט", "כותב גרוטסקות מבריק" וקהלו. היא עמוקה  ואפלה יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האמצע יהרוג אותנו (1)

 

א

באתר הדומינה, "האתר הראשון בארץ לשליטה נשית וכניעה גברית" (www.thedomina.co.il), בפורום של "יועצת" האתר, "המלכה דפנה", מופיעה השאלה הבאה:

"האם לדעתך יש נשים שבאות על סיפוקן המיני משליטה על גבר או שמא מדובר בסה"כ בפנטזיה גברית? משיטוטי באינטרנט לא הצלחתי להשתכנע שאכן פנטזיה זו שכיחה או בכלל קיימת אצל נשים. האם ידוע לך על אתר שבו נשים מספרות על חוויות אמיתיות שלהן בנושא או סיפורים אמיתיים על יחסי אהבה ושליטה?".

הפנטזיה מטבעה איננה מסתפקת בעצמה, היא אימפריאליסטית ומעוניינת בכיבוש המציאות.

מעונינת וחוששת: כיון שהמציאות – כמראה מאוזנת – תוכל לשקף את טבעה האמיתי, המצומצם והתחום: קרי, פנטזיה ותו לא.

הבעיה המרכזית של לוין הינה בדיוק הבעיה הזו: התשוקה לריאליזם, לכיבוש המציאות על ידי "העולם הלויני", והחשש ממנה, מפיכחונה, הבריחה ממנה חזרה אל הפנטזיה.

 

ב

בספטמבר 1882, שנה ומחצה אחרי פטירתו של דוסטוייבסקי, פרסם המבקר הנארודניקי1-סוציאליסטי, נ"ק מיכאילובסקי, את מאמרו המפורסם על היוצר המנוח: "כשרון אכזרי". יצירת דוסטוייבסקי עמדה אז בשיא כוחה וזוהרה, אלא שלא על כשרונו וגאונותו בא מיכאילובסקי לערער. מיכאילובסקי ביקש לערער על "ערך האמת" שבקורפוס הדוסטוייבסקאי. יצירת דוסטוייבסקי הינה פרי משיכה עמוקה לאכזריות, הן מצידה הפעיל והן מצידה הסביל. משיכה זו מערפלת את תפיסת המציאות שלו. גם תפיסותיו הפוליטיות הריאקציוניות של הסופר, הדגיש מיכאילובסקי, הן במובנים רבים פריו הבאוש של עיוות זה. כיוון שראה דוסטוייבסקי בעם הרוסי אהבת סבל ובקשת ייסורים, הכשירה "תפיסת המציאות" הזו משטר ריאקציוני כמשטר הצאריסטי, וביססה את יחסי השעבוד והציות שבין הצאר לנתיניו. 

לפיכך, הריאליזם של דוסטוייבסקי איננו ריאליזם כלל ועיקר, חוזר ומדגיש מיכאילובסקי. הריאליזם הגבוה שדוסטוייבסקי התיימר לכתוב הינו, למעשה, גרוטסקה.

 

ג

לכאורה – ורק לכאורה! – יצירתו של לוין מסונפת למסורת ספרותית ארוכה של כתיבה על "חלכאים ונדכאים". מסורת אליה שייכים, גם וכמובן, דוסטוייבסקי עצמו (בעיקר במחצית הראשונה של יצירתו) וברנר בספרות העברית. במסורת זו נעשה שימוש מפואר בכוחו המטהר של הריאליזם. כוח זה חושף את המסווה, נלחם כנגד יפויי המציאות, לעיתים קרובות הוא מונע על ידי דחפים סוציאליסטיים בוערים. אבל כוח מטהר זה של הריאליזם בכוחו להילחם גם כנגד כיעורה המכוון של אותה מציאות עצמה.

מה ללוין ולריאליזם? יתמה התמה. הרי כל עיקרה של יצירתו הגרוטסקית הינה עיוותה ו"פירוקה" של המציאות, הדגשת אלמנטים מסוימים בה, ניפוחם?

אז זהו, שלא. ראיית העולם של לווין הינה אימפריאליסטית. היא מעונינת בהחלת מסקנותיה על המציאות כולה. יותר מזה: בלב יצירתו של לווין עומדת תהייה הכרתית, החותרת תחת מוצקות ראיית העולם שלו, ושהלכה והתבהרה ליוצרה במרוצת השנים, אך לא קיבלה את ההיסקים החמורים המתבקשים ממנה.

כיצד מתבטא האימפריאליזם הלויני? כיבושה של המציאות?

אמצעי ראשון הינו הפנייה לקהל. סיפוח חיי הצופים אל עולם המחזה.

בכמה וכמה מחזות – כתובה בהוראות הבימוי – מתבצעת פנייה כזו. "החיים שלנו מוכרחים לעניין אותם, אלה יהיו פעם גם החיים שלהם"(2), אומרת לביבה ב"מלאכת החיים", ופונה אל הקהל.

יותר מתוחכם הינו השימוש ב"מחזה בתוך מחזה".

האמצעי הקלאסי הזה, של מחזה בתוך מחזה, משמש אצל לוין למטרה מוגדרת מאד: להפריד בין "המחזה/הסרט" "הפנימיים", הבדיוניים, לבין ה"מציאות" של "מחזה המסגרת", ובכך לייצב לפחות אחד משני המחזות המוצגים על קרקע "מציאותית" דומה לקרקע עליה ניצבים צופיו הריאליים, אותם היושבים באולם התיאטרון. כך יינתן לדיוקן הלויני של חיי הדמויות "ערך אמת" קישח יותר.

 במחזה "פעורי פה", אמו של הילד, הצופה במחזה "הפנימי", מרגיעה אותו: "רק אל תתרגש יותר מדי, זהו עולם נפלא, אבל שום דבר לא אמיתי פה" (4). היא מבטיחה לו ש"את כל מסכת הייסורים של העולם אתה תראה מבעד לצעיף"(4). בסוף המחזה מתבררת מידת האירוניה שבהרגעה זו. אין "שם" ו"כאן", אין "פנים" ו"מסגרת". חוקיותו האכזרית של המחזה מתפשטת ודורסת את "צופיו". "מאוחר. הקהל מת…"(5), מכריז המענה ואל הילד-הצופה המבוהל מתקרבת הרעה. מסתבר לו שמסכת הייסורים שעל הבמה נוגעת לו ישירות. כך גם מתברר לצופים האמיתיים שבאולם התיאטרון התל אביבי.

במקרה אחר מציג לוין לדמויות שבמחזה "סרט". הסרט, המציג עולם-זוהר כוזב, מחדד אצל הדמויות – אך מה שחשוב לאין ערוך יותר: אצל הקהל! – את ההבנה כי "המציאות האמיתית" הינה חייהן של הדמויות במחזה, ולא הסרט שצפו בו.

לעיתים הפוך. היצירה המוצגת בתוך היצירה, בהציגה "עולם לויני" טיפוסי,  נתפסת על ידי דמויותיו של לוין כיצירת "אמת", כיון שהיא הולמת את חייהם.

 

בפרוזה, טענת "ערך האמת" של העולם הלויני נטענת בדרכים נוספות:

בקטע מפתח – "על הפסימיזם" – מציג לוין את יצירתו כביטוי לאנקתם של "החלכאים והנדכאים". "המאושרים", כמתבקש, הם אלה שמתרעמים על כך, מתרעמים על האומללים הצועקים "באמירות כלליות על העולם…'החיים הם חרא' ". "אכן, גדולה ההתנכלות מצד הודו כלפי קריית מוצקין"(8), כיוון ש"הודו" מבקשת לשפוט שיפוט גורף ולחומרה את "החיים", שיפוט הטורד את מנוחתה של קריית מוצקין השאננה.

הקטע האירוני בא להציג את יצירתו של לוין כיצירה בעלת "ערך אמת", סוציאליסטית במגמתה, המדירה שינה מצד בורגני העולם. הניגוד הינו בין "הודו", הענייה והחולה, לבין "קריית מוצקין" הבורגנית. הסיבה לקדרותה של יצירתי, רומז לוין, נעוצה בכך שהיא מתארת את ראיית העולם של "הודו". יצירתי הינה "הריאליזם" מנקודת המבט "ההודית". המתנגד לחזות העולם הקשה שאני חוזה, מצהיר לוין בפאסיביות-אגרסיבית, הוא המנצל "המאושר", הבורגני מקריית מוצקין.

זהו קטע מפתח כיון שלוין מסיר את מסכת הגרוטסקה, וחושף בו את היומרה לתיאור נאמן של המציאות "ההודית".

ועוד בפרוזה. הנער ההוזה בשלטון הנשים "מגלה" כי ההזייה מתממשת והופכת ל"מציאות": "ואם תשאלו, 'כלום זה מה שהן באמת רוצות, לשבת על ידיו של נער…מועכות ולא זזות?' – נשיב: 'ואיך תתווכחו עם החיים עצמם?'"(9). ולא ברור כלל ועיקר אם "מחברו המובלע" של הקטע אירוני. יותר נראה שהוא פוסח על שני הסעיפים.

 

 ד

הנטייה האימפריאליסטית של לוין להחיל את ראיית עולמו על המציאות, להופכה בעצם – לא מבחינה ז'אנרית, כי אם מבחינת "ערך האמת" שלה – לסוג של ריאליזם גבוה, החושף את יסודות העומק של המציאות, את עירומה, צומחת בד בבד – ובלי קשר – ליד מבוכה הכרתית, המפקפקת בצלילות הראיה של יצירה זו עצמה.

מבוכה זו הולכת ומתעצמת, הולכת ומתבהרת, עם השנים.

אינני מתכוון לתהיה אפיסטמית בנאלית, שלוין מגחך לה ובצדק, כעין: "או שאני הנסיך צ'רלס שחולם שהוא כץ ומתעורר מחר בבוקר הנסיך צ'רלס. או שאני באמת כץ שגם חולם שהוא כץ ומתעורר מחר בבוקר כץ"(10). או, יותר מגוחכת, הזייתו של האב על הבן שרק התחפש לקבצן, על מנת ללמוד את חיי הקבצנים(11).

 

לא. אני מתכוון לסוג אחר של תהיות אפיסטמיות.

סוג אחד של תהיה כזו מדגיש את הסובייקטיביזם המוחלט של מצוקת הגיבורים הלויניים: "לו היתה כל האנושות פוצחת לפתע במקהלה אדירה:'ברוך, אתה רצוי בעולמנו', ועכבר אחד קטן היה חולף בכשכוש-זנב שיכול היה להתפרש כתנועה של מורת-רוח – הייתי אומר: צדק זנב העכבר!' "(12). אבל תובנה זו צצה כמו בחטף, כלשון זיקית, ואיננה נותנת דין וחשבון על שרטוטו וקימומו של העולם "העוטף" אותה!

הגיבור הלוויני יודע שתמיד יתגעגע למשהו טוב מזה שיש לו, ולו היה מקבל אפילו את ה"מונט-בלאן" (כשמה של אחת הנשים הנחשקות במחזותיו), הרי היה מוצא גם בה איזה פגם.

כל זה טוב ויפה (כלומר, כואב וקיים), אבל הצהרות הסבל הסובייקטיבי הזה מושמות – על ידי המחזאי – בסיטואציות כמו-אובייקטיביות של מצוקה!  כאילו חש המחזאי כי הסבל הסובייקטיבי-פנטאסטי של גיבורו איננו מספק והוא זקוק לאישוש "מציאותי", בעולם המחזה. העיוות ההכרתי, היוצר את חזות-העולם הקשה של גיבורי לוין, חייב לכבוש גם את "הדברים-כשהם-לעצמם", את המציאות.

לוין – בכשרון שאיננו עומד לויכוח ובשאיפת התפשטות שראוי לתת עליה את הדעת – משדל אותנו להחיל את הקצוות על "המציאות", לשכנע שזו המציאות, "שהדברים-כשהם-לעצמם" אינם שונים מהפרצפיה הסובייקטיבית.

 

והמבוכה האפיסטמית-הכרתית נמצאת גם בכיוון שונה. הגיבור הלוויני יודע גם את ההפך. הוא יודע שהמצוקות האובייקטיביות הינן נחלת הכלל. יודע זאת מפי נשיא ארצות הברית:  "Theres no hope. Officialy no hope” (14). ויש בהכרה זו, כי גם ל"נשיא ארצות הברית" חיים "נוראיים", בכדי לנחם בדרכה. אך מצד שני, במחזות ויצירות אחרות – וכאילו "שכח" – מצהירים גיבוריו של לוין כי לא יעזור כלום, אמריקה קיימת. כך גם שווייץ, צרפת, לונדון והקאריביים. חשובה להם ההצהרה כי "השם" "קיים", הם אינם מסתפקים בפנטזיה. העינוי שלהם מבקש לקבל את אישורה של המציאות. "השם" קיים, כאמור, שווייץ קיימת, החיים הנפלאים וחסרי כל העצבת קיימים, ואילו אני תקוע "פה".

הפרצפיה הורודה והפנטאסטית של מחוזות האושר גוברת על הכרה מציאותית – שמחוץ לעולם "התופעות" – כי גם שם: "רשמית – אין תקווה".

 

אבל ה"סובייקטיביזם" הזה, חוסר היכולת לראייה ריאליסטית, מקבל את שיא ביטויו בעולם המזוכיסטי של גיבורי לוין.

 הנושא הזה, של נשים שולטות ומשפילות ושל גברים נשלטים ומושפלים, הינו, כידוע, נושא מרכזי בעולם הלויני.

אך לטעמי, הבנה נכונה של מגבלות העולם הלוויני בכללותו, של חוסר יכולתו היחסי לייצר תובנות קיומיות ופוליטיות תקפות, נעוץ בהבנה של נושא המזוכיזם אצל לוין.

וזאת כיוון שאין לך אויב מר, מתנגד נחרץ יותר לראייה ריאליסטית ו"עגולה" של המציאות כמו המזוכיסט. ומצד שני, אין לך משתוקק יותר לאשש את עולמו בריאליה, ב"אמת", כמו המזוכיסט.

המציאות השלמה עלולה לנפץ את תשוקתו של המזוכיסט, והוא ממלט אותה מתודעתו כמו זולל כבד האווז מפרסומי מתנגדי הפיטום. אך כיבוש המציאות, התאמתה לתמונה המוקרנת במוחו, היא שאיפתו הכמוסה.

העינוי האפיסטמי-הכרתי שעובר המזוכיסט, המבקש לחדור אל "הדברים-כשהם-לעצמם", אל מוח האישה, ולגלות שם כי צדק, אכן אכזרית ומשפילה היא, הן כולן, מלווה בחשש מפני חדירה זו, שתנפץ את תשוקתו. אי לכך מבכר המזוכיסט לחיות באי-ידיעה "אונטית", באי ידיעת "היש".

המזוכיסט הוא מחזאי, מורה לדרמה, הדגישו כבר דלז ואחרים. הוא מלהק את האישה לתפקיד שיצר לה. הוא אמן התיאטרליות. אך מה שהשמיט דלז הינו הצורך הדוחק של המזוכיסט להשמיט מתודעתו את תפקידו הנישא כמחזאי. כמחזאי ובמאי…  הדברים צריכים להיות "טבעיים".

ולכן:

רק בסוף המחזה בו סורס, בסוף "המשפט" בו האשם באונס, מתיר לעצמו הנאשם לומר, להביא לתודעתו: "ברור לכם שאני עשיתי את הכל. אני במו ידי פצעתי וכרתתי, אני טוויתי את העלילה הזאת… שחקני, אני מודה לכם"(15).

כל עולם "המציאות", שהועמד במחזה, כל משפט האונס כנגד הנאשם, עובדת סירוסו, השפלתו בכלל, מתגלה בסוף כיצירתו-הוא, כסובייקטיבית.

רק בסוף סופו של המחזה מצהירה ורדהל'ה, המענה הנחשקת והשותקת (!) של גיבורי המחזה  "נעורי ורדה'לה" לכל אורכו – וקולה הוא פיתום לקול המחזאי – : "בסך הכל אני לא יודעת אם אני שירתתי את החלום שלכם או אתם שירתתם את החלום שלי"(16).

והרי האפשרות הזאת, שהאישה הנחשקת מוצבת במקום זה על ידי הגבר המזוכיסט, האפשרות שורדה'לה שירתה את מעריציה, אל לה להגיע להכרה בשלב מוקדם, כיוון שהבנה כזו תנפץ את הפנטזיה על האישה השולטת בכוחה העצום!

רק בסוף המחזה "האישה המופלאה שבתוכנו"(17) מבין חוטנר כי אכן הינה רק "בתוכנו", בתוך תודעת הגברים. השפלתם ועינויים של הגברים, ב"מציאות" שיוצר המחזה, מתגלה בסופו כיצירה סובייקטיבית של הגברים בעצמם.

רק כמו-בהערת-אגב, בתגובה למחאתה של "חיוכי סתיו" על התביעה לחרבן על המוצא להורג, מודה הישות החצי-מופשטת (אך הגברית בעליל!), זו המנהלת את הוצאתם להורג של הגברים בידי הנשים, כי: "כן, יש לנו ללא ספק כמה משחקים  נבזיים, בהן אתן הכלים, שאותם אנחנו מזיזים"(18).

אבל במחזה מאוחר יוצא המרצע מן השק וכבר בלב המחזה מתברר כי מחזה ההשפלה שעובר הבעל מבוים וממומן על ידו ("משרת מסור לגברת מחמירה").

 

כפי שכבר הדגשתי, הדיאלקטיקה המזוכיסטית הינה מורכבת ועדינה.

הגבר הוא המושפל אך הוא "המביים" את האישה, את הרוע שניתך עליו. הוא מכה אותה כדי לדרבנה שתחרבן עליו(19), הוא "אוהב שישפילו אותו כמו שהוא אוהב. רוצה ליהנות כמו כולם"(20).

אבל משום כך: המזוכיסט חייב לשכוח שזוהי "הצגה". הוא – על מנת ליהנות – חייב לשכנע את עצמו שזוהי המציאות, שזהו ריאליזם. אם תגונב למוחו התודעה שהוא המביים, הוא הממחיז, תתפוגג התשוקה לאישה, בהיותה שחקנית – למעשה סטטיסטית – בלבד תחת עריצות דמיונו הכנוע.

המזוכיסט איננו יכול לשאת ראייה ריאליסטית, עגולה של האישה: "אהה, הנקבות המכות הן גם הנקבות הבוכות"(22). ראייתה כסובייקט, ולכן כחסרת שלימות, כנזקקת לעיתים או כאדישה, מצננת את תשוקתו. (האדישות הנשית חייבת להיות "פעילה", כפי שמציין אחד מגיבורי "איש עומד מאחורי אשה יושבת". אדישות אמיתית אמנם מגרה את המזוכיסט אבל על האישה להתייצב בלוקיישן אותו גדר, ובכך היא עדיין כפופה לו).

בקטע חושפני ולטעמי מתמצת את לוז יצירתו של לוין אומר 'ברוך': "את לא כבירה כל כך, אני לא ננסי כל כך. זו הצרה – האמצע. האמצע יהרוג אותנו"(23). האמצע המדובר הינו ראייה ריאליסטית, שהכוח מטהר-האווירה שבה הינו, כאמור, חרב פיפיות, הן כנגד מלבינים ומוורידים והן כנגד מכתימים ומשחירים. ריאליזם המנחית מכת מוות על המזוכיסט, על הפנטזיה המזוכיסטית.

 

אינני מעביר כאן ביקורת פמיניסטית על לוין. זאת עשו, עושים ויעשו. בהערת אגב: אינני מפקפק בעוצמת הכאב שהביאה את לוין למקום התקוע שלו. אינני מבקש להציל את הסובייקט הנשי. לא אותו בלבד, על כל פנים. אני מבקש להציל את המציאות.

"איפה האמת?, קורא צ'ופק, לפני התזת השניים-שלושה סנטימטר, או אחריהם? זה סוד גדול"(24). זהו אכן סוד גדול וזוהי התהייה האפיסטמית המענה את גיבורי לוין. אבל אנחנו, צופיו וקוראיו, צריכים לזכור: "הריאליזם" של לוין הוא ריאליזם של לפני גמירה. ולפני גמירתו של המזוכיסט. קרי: מרוכז בנקודה אחת, בנקודות אחדות, משטיח במכוון, לכאורה נסוב על עלוב ונדכה, אבל באמת משויך למחזאי רב עוצמה…

 

ה

היישום הפוליטי של ראיית העולם הלוינית ממחיש עד כמה "תקועה" ומסוכנת היא.

כל מי שקורא היום, שלושים שנה אחרי, את הסאטירה הלוינית רואה ונוכח עד כמה היא חיה. איזה טיהור אוויר ואספקת חמצן חיונית הייתה וישנה בהכאות הנמרצות על "הישראלי היפה", החסוד, העמוס-עוזי, תוצרה של ששת הימים. אך כפי שקורה גם בצפיית-יתר במערכוני "החמישיה הקאמרית" – היורשת החוקית והמודעת של הסאטירה הלווינית בשנות התשעים – גובר היסוד החומצתי על היסוד החמצני, בהתגדשות הסאטירה, ואתה מבקש נפשך לנשום.

אבל לא בזה עיקר העניין.

בצירוף נסיבות מקרי, אירוני ומופלא הופנתה גם הסאטירה הלווינית כנגד אישה: גולדה מאיר, "מלכת האמבטיה". עולם הסאטירה הקדים את העולם האקזיסטנציאלי של "חפץ" בכמה שנים. גם ב"מלכת האמבטיה" (אני מתכוון לקטע הנושא שם זה מתוך הסאטירה בכללותה, הנושאת אף היא שם זה) מנושל קרוב המשפחה מבית קרוביו בניצוחה של אישה, כפי שחפץ – כמה שנים אחר כך – נדחף לקפיצתו בידי קרוביו, ובעיקר בגין האישה( פוגרה).  האישה מגרשת את בן הדוד מהאמבטיה אבל מפריחה נאומי שלום: "מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום"(25). מדיניותה הצבועה של גולדה מאיר הוגחכה, ובצדק.

בקטע אחר, מערכות היחסים הסאדו-מזוכיסטיות, שיאפיינו את לוין בהמשך (בניתוק, לכאורה, מנושאים פוליטיים) מאפיינת את יחס יושבי בית הקפה למנקה הכלים הערבי, סמטוכה(26).

אבל כאן מתחילה הסמטוכה. כאן נעוץ הסיוט הפוליטי שאליו מובילה ראיית העולם הלוינית. חוסר היכולת של הקרבן הלויני – בהמשך יצירתו – לראייה מורכבת של "האויב" הנשי, ל"ריאליזם", ההתענגות על פישוטו של אויב זה ליצור שמרוכז בהשפלתך וברמיסתך, ההתענגות המזוכיסטית על חוויית הקורבניות, המושפלות, המלווה בהתמרמרות לפרקים ובפרצי אלימות, הוא האסון – במעבר מיחסי גברים/נשים ומהמחזות "הקיומיים" לשדה הפוליטי – שבו חיים כולנו, ערבים כיהודים.

לא מקרי הוא שב"רצח", מחזה משנות התשעים, רמיסת הפועלים הערבים נעשית ברגלי הנשים(26א). לא מקרי הוא שהחיילים הישראלים הינם תאומיהם הזהים של המענים, הקצינים, שליחי הקיסר, המצביאים, ממחזותיו "הקיומיים" של לוין.

הסכנה איננה בכך שלוין הוא "שמאלן עוכר ישראל". הבלים! הסכנה היא בראייה "המאבייקטת" בה בוחן כל אחד מצדדיו של "הסכסוך" את אויבו. הישראלים והפלסטינים – כמזוכיסט הלויני – מסרבים להכיר במורכבותו, במורכבות צרכיו, של אויבם. מורכבות זו תנפץ את הפנטזיה של הקורבניות: פנטזיית קצה לוינית טיפוסית. צדק מוחלט. עוול מוחלט. מלכה. עבד. הרי האמצע, האמצע הוא זה ש"יהרוג אותנו", טוען לוין. אך להפך: הקצה הוא שיהרוג, הוא זה שהרג, הוא זה שהורג.

ולוין לא יימלט בטענה שהוא רק מתאר-מצב. לא. זו פריביליגיה השמורה לאנשים מרכזיים- פחות ממנו, עם עולם דיפוזי ורופס משלו. מחזאי הנוכח במרכז התרבותי תקופה כה ארוכה לא יינקה מביקורת חריפה על ההשלכות של העולם המוגבל והתקוע שהוא בורא.  

 

ו

ההערצה לה זוכה לוין מצדה של האינטיליגנציה והסמי-אינטיליגנציה, הבורגנות והזעיר-בורגנות, הישראליות נעוצה אף היא בחלקה בפנטזיית "הקצה" שהוא יוצר עבורה. באיתור – כביכול מדויק – של המיקום "הישראלי" המאוס, המאגד בתוכו שני קצוות דוחים: העבד והמלכה.

כי לוין הינו "אוקיסדנטליסט". אך ההיפוך איננו רק של הכיוונים. אדוארד סעיד טוען שהמזרח הובנה כנשי ולכן ככנוע, כזקוק לניהול. לוין מבנה את המערב כנשי ולכן כמצווה ומנהל אחרים. לונדון, פאריז, אוהיו, ניו יורק, ושוייץ כמובן. הנשים משם או אלה שתגענה לשם ישלטו וינהלו את כל אותם אסייתים, אפריקאים, פיליפינים, סריסים סיניים, גמדים יפניים, ובחלק מהמקרים: מזרח אירופאיים. "כמה נמאסה עלינו האסיה המקוללת הזו"(27), "פלוץ גדול על אסיה"(28). אבל הנקודה באסיה משם כותב לוין נמאסת עליו משני הכיוונים: נמאסת עליו כעמדת "העבד" מול המערב ונמאסת עליו כעמדת "האדון"- ליתר דיוק: המלכה – מול הפלסטינאיים.

 

ז

לפיכך, הטענה כי לוין חוזר על עצמו איננה רלוונטית. אין צורך להתאמץ להוכיח כי במחזה זה קיים הניואנס הזה ואילו שם ההוא. טענת ה"חוזר על עצמו" דומה לטענה כי מוכר הפלאפל חוזר על עצמו, ארוחת הבוקר חוזרת על עצמה, הצורך לאכול חוזר על עצמו. לוין ממלא צורך לא פחות חשוב מהצורך בפלאפל או סלט ירקות – הצורך לחוש שפל, מושפל, הרצון להתייאש. כך מהבחינה הפסיכולוגית והקיומית. כך גם מהבחינה הפוליטית: הרצון לחוש שפל ככובש אכזר, הרצון לחוש מושפל כ"אסייתי" עלוב, הרצון להתייאש כי "אין בארץ הזו דבר טוב אחד" (בפראפרזה על שירו של יצחק לאור). לוין נועד להצליף – לא לחדש.

 

ח

ובעצם הכל פוליטי. כפי שמדגיש פרדריק ג'יימסון: גם ההיבט "הפסיכולוגי" וגם "הקיומי" איננו מנותק מהשדה "הפוליטי", בספרויות "העולם השלישי". כפי ש"צוואתו האישית" של אובד-עצות הברנרי הייתה פוליטית בתחילת המאה כך גם ראיית עולמם של גיבורי לוין בסופה.

 

ברנר ולוין, יחזקאל חפץ וחפץ. כמה אפשר לשאת את שמו של ברנר לשווא. עשרות שנים עשתה זו תנועת העבודה ובעשור האחרון מתנגדיה. כי, אכן, קיים יחס בין השניים, ברנר ולוין, אולם יחס דיאלקטי. ברנר ולוין הם נציגים מובהקים של שתי האופציות החילוניות העמוקות ביותר: שופנהאואר וניטשה. לוין (שופנהאואר):"החיים הפסד והמוות רווח"(29), "ונאמר לחיינו לא"(30), "צניחת הראש על הכר – טעם החיים ותכליתם"(31), "לא נשמה מפרפרת בתוכי, כי אם מנת צואה קטנה"(32), לעומת ברנר (ניטשה): "החיים רעים, אבל תמיד סודיים…המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר"(33). הדיבור המופרז בהשקפה הברנרית יש בו – משום העדינות השברירית של התפיסה – בכדי לרוקן ולהגחיך, גרוע יותר, בכדי להופכה למין סופר-אגו מופרך ואכזרי (כבאותו סיפור של עמוס עוז). לכן אסתפק בשתי הערות קצרות:

  1. אם נרצה, ההבדל בין שני היוצרים נעוץ ביחסם לריאליזם. ברנר  נותר חניך נאמן של הספרות הרוסית. הריאליזם – לא כז'אנר אלא כמחויבות לדבר אמת על העולם – הגדיר את גבולותיה של יצירתו. לכן נזיפתו בסופרי "הז'אנר הארצישראלי" על יפוי המציאות ביצירותיהם, אך לכן גם העולם "מגוון, ולפעמים יפה".
  2. האחריות של ברנר כלפי קוראיו לא התירה לו להותירם תלויים בחלל בסיומה של היצירה. לכן   קיימים ביצירותיו כל אותן 'סופים טובים', חורקי שיניים והנראים כמאולצים.

כי אחרי המסה והמריבה של החיים בארץ, בה התנסו גיבורי "מכאן ומכאן", כמה חירוק שיניים נצרך בשביל לתאר את צעידתם יחדיו לקושש עצים של הסבא הזקן והשבור, אריה לפידות, ונכדו היתום, עמרם, כתמונה זוהרת ומלאת הוד? כמה אי רציונליות וחוסר הסתברות בניסוח "האופטימיזם" השברירי – "הפתוח" לעתיד, כביכול –  שבמילים "כל החשבון עוד לא נגמר"?

אך הסיבה המרכזית ל"קפיצה" הזו היא חוסר רצונו של ברנר להותיר את קוראו "תלוי באוויר", אחריותו כלפי קוראיו. אולי גם פקפוק עצמי בחזון הקדורני שלו-עצמו. ולכן הדגש על האפשרות ההסתברותית (הקיימת!) – אם כי לאו דווקא הסבירה – שאכן "החשבון לא נגמר", הכל עוד יכול להשתנות.

לוין, לעומתו, מנהל עם צופיו/קוראיו יחסים סאדו-מאזוכיסטיים מובהקים. האצבע המשולשת שמפנה יצירתו כלפי "החיים", מופנית גם כלפיהם. דברו מר כמוות, הוא הוא המוות. אך לא רק שאינו "נביא נחמה", אלא שהוא עושה את מלאכת הבאת הבשורה המרה,  נושא את "נבואת הזעם", בעונג מיוחד. ולו רק בגלל זה, ולא רק בגלל זה, הוא "נביא שקר".  

 

ט

ופוליטיקה בין-מעמדית?

הנשים השולטות של לוין הן לא רק צעירות נחשקות הן גם עשירות. יופי ועושר. כפי שטוען וולבק בספריו: אלה המשתנים החשובים ביותר בעידן הקפיטליסטי הנוכחי.  

אבל הפוטנציאל החתרני של לוין קטן מאד בעניין הזה. נפנה רק לדוגמה אל נאום ההערצה של הנהג למשפחת ורדהל'ה(34), שהוא, לכאורה, נאום בעל דגש מעמדי (במובן הכלכלי, שלא מודגש דרך כלל ביצירותיו של לוין!) מובהק. נאום זה ממסמס כל פוטנציאל מחאתי, בהתענגות שמוצא הנהג בסדר ההיררכי הקיים, אותו סדר שלוין לכאורה מבקש לנתץ: "אני לא מהפכן, אני נהג, אני חי חיים של נהג וחולם חלומות של נהג". 

י

אז מה אתה רוצה? שלא יהיה לוין? הכל שחור אצלו? לא. טוב שיש לוין בעולם. לוין הוא יוצר ייחודי, משיק לגאונות לפרקים: מחדד, מכאיב, מרגש, מעורר למחשבה. ולא אמרתי כלום על השפה, המישלב הכאילו-בינוני, שאיננו יוצא מגדרו ומרכיב משפטים אכזריים כל כך, לופתים כל כך, "כך רוצחים בעולם – בפרוזה פשוטה"(36). אבל טוב שיש גם ביקורת לוין. טוב לסייג את לוין. להבין שהוא מוגבל, שמינון יתר שלו הוא מסוכן, שיש משהו דכאני בתמונת העולם שהוא מבקש להשליט – והוא מבקש להשליט! להבין שיש משהו תקוע בעמדה הפסיכולוגית והקיומית שהוא מייצג.לוין הינו היוצר המטריד ביותר המוכר לי. קפקא הרי רחוק וזר בעצם, ואי-המיניות היחסית שלו מייבשת. אבל רק אנינות וולגרית רואה בטרדה והצקה תנאי הכרחי ואף מספיק ליצירה גדולה (על אף שזו השקפה שקפקא נתן לה ביטוי)."כולם רוצים לחיות", כתב וידע לוין, ובעבורי – על מנת לחיות – לוין הינו יוצר שיש להתגבר עליו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות

1.

2. מלאכת החיים. מחזות 4, עמ' 198.

3. יאקיש ופופצ'ה. מחזות 4, עמ' 36.

4. פעורי פה. מחזות 5, עמ' 188.

5. פעורי פה. מחזות 5, עמ' 223.

6. קרום. מחזות 2, עמ' 44.

7. סוחרי גומי. מחזות 2, עמ' 231.

8. החולה הנצחי והאהובה. עמ' 184.

9. איש עומד מאחורי אשה יושבת. עמ' 142.

10. פופר. מחזות 2, עמ' 144.

11. הזונה מאוהיו. מחזות 5, עמ' 151.

12. נכנע ומנוצח. מחזות 4, עמ' 84.

13. המתלבט. מחזות 4, עמ' 214.

14. המתלבט. מחזות 4, עמ' 259.

15. משפט אונס. מחזות 6, עמ' 136.

16. נעורי ורדהלה. מחזות 1, עמ' 290.

17. האשה המופלאה שבתוכנו. מחזות 5, עמ' 121.

18. הוצאה להורג. מחזות 3, עמ' 35.

19. משרת מסור לגברת מחמירה. מחזות 10, עמ' 141.

20. נכנע ומנוצח. מחזות 4, עמ' 131.

21. הכובש. מחזות 5, עמ' 248.

22. הופס והופלה. מחזות 5, עמ' 16.

23. נכנע ומנוצח. מחזות 4, עמ' 146.

24. חרד ומבוהל. מחזות 6, עמ' 306.

25. מה אכפת לציפור. עמ' 97.

26. מה אכפת לציפור. עמ' 80.

26א. רצח. מחזות 7, עמ' 118.

27. ההולכים בחושך. מחזות 7, עמ' 41.

28. משרת מסור לגברת מחמירה. מחזות 10, עמ' 130.

29. אשכבה. מחזות 10, עמ' 218.

30. סולומון גריפ. מחזות 1, עמ' 82.

31. רווקים רווקות. מחזות 7, עמ' 235.

32. כריתת ראש. מחזות 6, עמ' 67.

33. מתוך "מכאן ומכאן".

34. נעורי ורדהלה. מחזות 1, עמ' 265.

35. החולה הנצחי והאהובה. עמ' 147.

36. כריתת ראש. מחזות 6, עמ' 184.

 

 


 

1 נארוד=עם. תנועה בעלת גוון סוציאליסטי, פרה ואנטי מרכסיסטי, שפעלה ברוסיה במרוצת המאה ה-19 ןשדגלה ב"הליכה אל העם".

על ריצ'רד דוקינס וספרו "יש אלוהים"

א

"יש אלוהים – האשליה הגדולה של הדת", ספרו של הביולוג, ריצ'רד דוקינס, ספר שהפך לרב-מכר עולמי, הנו ספר נורא ונורא-חשוב. והוא נורא-חשוב גם בגין המשמעות התרבותית שיש לכך שהוא נורא (בצורת-כתיבתו ובתוכנו כאחד). הספר הזה הנו עדות חשובה, מדאיגה ומרתקת לרוח-התקופה: בְּגין מה שיש בו ובגין מה שאין בו; בגין הטענות הקונקרטיות שמושמעות בו ובגין העיוורון של הטוען ל"שטחים המתים" האפלים שמחוץ לטווח מבטו.

ראשית, ובקצרה, מה יש בספר. דוקינס נטל על עצמו לכתוב כתב התקפה נגד הדתות והאמונה באלוהים. הוא מבאר שהתקפתו אינה נוגעת למה שהוא מכנה "דת איינשטיינית": התפעמות עזה מהטבע, העושה שימוש במילה "אלוהים" כמטאפורה בלבד. סוג כזה של רגש – אותו דוקינס מייחס לאיינשטיין ומביא עדויות לכך שאיינשטיין לא האמין ביותר מכך – אינו פסול ואף אינו דת, טוען דוקינס. דוקינס מבאר שבכוונתו להתקיף את שלוש הדתות המונותיאיסטיות, אבל גם את האגנוסטיקנים והדיאיסטים (כלומר, בהתאמה: א. אלה המצהירים שאין להם דעה בענייני דת, או שמדע ודת אינם עוסקים בתחומים חופפים, או הסבורים שראיות לקיום האל יש לכאן ולכאן. ב. אלה המדברים על כוח עליון שאחראי ליקום אך אינו מתערב בו). לטעמו של  דוקינס, אי-קיום האל אמנם אינו ניתן להוכחה, כי קשה להוכיח שדבר מה אינו קיים, אבל הסבירות לקיומו נמוכה מאד, כמו הסבירות שספל תה מסתובב באליפטיות סביב אחד מכוכבי השבת באחת הגלקסיות. למדע בהחלט יש מה לומר בסוגיית קיום-האל והוא מציע חלופות סבירות בהרבה מהשערת קיומו, טוען דוקינס בתוקף. דוקינס מביא את הטענות הקלאסיות בפילוסופיה (בעיקר, הימי-ביניימית, כגון אלה של תומס אקווינס ואַנְסֶלם מקנטרברי) להוכחת קיומו של אלוהים. אבל הוא אינו מתעכב על הפרכתן ומפנה להוגים שהפריכו אותן בעבר (יום וקאנט, למשל). הטענה היחידה שהוא מתמודד עמה בהרחבה היא הטענה שלא ייתכן שעולם שנראה מתוכנן כל כך כמו עולמנו (חשבו, למשל, על מורכבותה של העין האנושית), נוצר בדרך מקרה. על טענה זו משיב דוקינס באמצעות הבהרה של האבולוציה הדרווינית, שהיא, הוא מדגיש, מתודה הסברית שהנה ההפך ממקריות ובכל זאת מייתרת את הצורך להניח את קיומו של מתכנן תבוני. דוקינס מודה, אמנם, שהמדע עוד לא פתר סופית כמה "פערים" באבולוציה, כמו היווצרות האורגני מתוך האי-אורגני והיווצרותה של המודעות האנושית, אך עומד על דעתו שאלה פערים שיתמלאו בעתיד (או שניתנים להסבר מסוים כבר בהווה) ואינם מסייעים למאמינים בקיומו של אל תבוני. כי הרי, חוזר ומדגיש דוקינס, לשיטת המאמינים הטוענים שמורכבות העולם לא יכולה להיווצר סתם כך, גם את היווצרותו של האל המורכב נצטרך להסביר בדרך כלשהי. המצאת האל אינה פותרת לפיכך את חידת הקיום אלא רק מובילה לרגרסיה אינסופית שלה (מי יצר את האל הזה וכיצד?). רק האבולוציה נתנה מענה הגיוני לדרך בה נוצרה מורכבות הולכת וגוברת באמצעות ברירה טבעית. בהמשך, דוקינס מנסה לבאר בכלים אבולוציוניים את התפקיד שמילאה הדת בהתפתחות האנושות, וכך לעקר את משמעותה המטאפיסית. הוא גם מבאר מדוע, לדעתו, המוסר והרגשות האלטרואיסטיים אינם תלויי-דת אלא, גם הם, פרי של התפתחות אבולוציונית, ולכן אין לחשוש להידרדרות מוסרית בגין התפשטות הכפירה. דוקינס מזכיר לקוראיו, באמצעות דוגמאות, שכתבי הקודש המונותיאיסטיים אינם כל כך מוסריים (למשל, הציווי על השמדת עמי-כנען בתנ"ך). לקראת הסוף, דוקינס מנסה להתעמת עם הטענה שגם אם אלוהים אינו קיים הדת מביאה ניחומים לבני האדם.

ב

מה היה דחוף כל כך לדוקינס לכתוב את ספרו כיום (הספר ראה אור ב – 2006)? לכאורה, התשובה לכך ברורה. העידן שהתחיל ב – 11 בספטמבר 2001 הוא עידן של פונדמנטליזם דתי, מוסלמי, אבל, כפי שדוקינס חוזר ומדגיש, בהחלט גם נוצרי (ואף פונדמנטליזם יהודי). בעידן פונדמנטליסטי כזה מן הראוי, הגיוני לחשוב, שיקום מדען צונן, אחראי וקר-רוח, ויזכיר לנו במתינות את יסודותיה הרציונליסטיים של התרבות המערבית, כפי שהתפתחה לפחות מאז הרנסנס, ואת המתודות החמורות, חסרות-הפניות, של המדע המערבי.

האמנם זה הוא טיב ספרו של דוקינס? כדאי להפריד לצורך הדיון בין כמה מהתכנים של הספר לבין הצורה. ההפרדה הזו אינה נוגעת רק להערכה ספציפית של ספרו של דוקינס, אלא היא חושפת, לטעמי, את הקונטקסט שבו נכתב הספר הזה ותסייע להבהיר דבר-מה גדול יותר, גדול יותר מטיבו של ספר בודד, בתרבות העכשווית.

כי בעוד כמה מהתכנים בספר הם בפירוש מתוחכמים ומבריקים (בעיקר בכל הנוגע לדיונים באבולוציה, תחום המחקר של דוקינס; דיונים וטיעונים, שלדעת כותב שורות אלה, משכנעים בהחלט), הצורה של הספר מזעזעת. מזמן לא נתקלתי בספר עיון כל כך מבולבל, המצריך מאמץ  רב כל כך לחלץ את הבר שבו מהתבן ואת התבונה שבו מהברברת. דוקינס חוזר על עצמו שוב ושוב, מצהיר כל הזמן על כוונות שיתממשו תכף-תכף בפרקים הבאים, מצטט בצורה מעוררת אי-נוחות רבה את עצמו או דברים שכתבו עליו אחרים, מערב בשעטנזיות מרתיעה טיעונים פילוסופיים עקרוניים בטיעונים פובליציסטיים אד-הוק, קופץ קפיצות היסטוריות לא-שיטתיות לצורכי "הוכחה" של עוולות הדת, מסתייע ב"ניימדרופינג" אקראי ולא שיטתי של אנשי-שם שהיו אתיאיסטיים, מנסה להתבדח בבדיחות-קרש ובשנינות קהה, מצטט "מקורות" ממינים שונים, ללא הבחנה בין אתרי-אינטרנט זניחים למחקרים מדעיים, מצטט אנשי דת הזויים בעליל שתקיפתם מיותרת. גם מבחינה תוכנית ניתן לאתר בספר מהלכים רבים שהם רטוריקה פולמוסית גרידא ולא טיעון לוגי תקף (דוגמה מבישה לרטוריקה, הבאה חלף דיון ענייני, היא הניסיון המפותל לטעון שהיטלר וסטאלין, שאמנם  היו אתיאיסטים, היו בעצם אנשים מאמינים, מאמינים פנאטיים באידיאולוגיה, ולכן היו רוצחים גדולים כל כך). כך יוצא שהספר המוגמר הוא ספר נרגן, מיוזע, אקלקטי, מבולגן, פופוליסטי. ספר טוקבקיסטי לעילא. אם משווים את ספרו של דוקינס למסתו המפוכחת של פרויד מ-1927 על הדת, "עתידה של אשליה", הרי שנוכחים שמבחינת הטון ומבנה-הטיעון אין מקום להשוואה, למרות שמבחינה תוכנית הן פרויד והן דוקינס הם אתיאיסטיים ומטריאליסטים. באירוניה ניתן לומר שחוויית הקריאה הכאוטית בספרו של דוקינס, שגורמת לקורא לפקפק בנוכחותו של סופר מארגן מאחורי כתב היד, ממוטטת מיסודה את ההוכחה לקיום האל, שנתן אחד מהפילוסופים היהודיים בימי-הביניים, רבנו בחיי, שהמשיל את ההתבוננות בעולם לקריאה בספר, שלא ייתכן שנכתב מעצמו. אותה אלגנטיות וחסכוניות שדוקינס משבח, ובצדק, בתיאוריה של דארווין, נעדרת כליל  מספרו הוא. תמהני על הסופר הבריטי המשובח איאן מקיואן, שחתום על מחמאה גדולה לספרו של דוקינס בכריכה האחורית. מקיואן לא היה מרשה לעצמו לפרסם יצירה לא ערוכה במידה מעוררת השתאות כמו "יש אלוהים?".   

לכאורה, סוגיית הצורה היא סוגיה זניחה. אז הספר מבולגן ומתלהם, אז צורתו מעוותת, מה בכך אם טיעוניו העיקריים נכוחים? אבל אני סבור שהאופי ההיסטרי והמתלהם של ספרו של דוקינס נושא בקרבו עדות חשובה על הצייטגייסט. ראשית, דוקינס הזועם, הצדקני והצעקני, מוכיח בסגנונו שהוא בן-תקופתו, פונדמנטליסט לא פחות מיריביו הרעיוניים. בכך, ספרו הוא חלק אינטגראלי מתקופתנו חובבת-הקיצוניות. אבל, חשוב מכך, השנאה המקלקלת את השורה של הספר חושפת חוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון שנחשף ככל שדוקינס קוצף יותר ויותר. וחוסר הביטחון הזה, מייד אראה, אינו נובע רק משגשוגה המפתיע של הדת הממוסדת במאה ה -21.    

ג

אחת המגרעות התוכניות הבולטות של ספרו של דוקינס הוא היעדר-מוחלט של דיון בקונטקסט ההיסטורי והסוציולוגי של שגשוגה הנוכחי של הדת. דוקינס בור – או, לפחות, מתעלם – בהתפתחויות שחלו בדור האחרון במדעי הרוח והחברה. מדעי הרוח והחברה עמלו מאמצע שנות הששים על הגדרת העידן שאנחנו חיים בו כיום. מדעי הרוח והחברה אתרו שינוי דרמטי, משברי, בחברה המערבית, ההולכת ונוטה הלאה, לכל המאוחר משנות הששים, מהנתיב הרעיוני שמשל בה מהמאה ה – 18, עידן "הנאורות". תחת שמות שונים (הידוע ביותר הוא "פוסט מודרניזם"), ניסחו מדעי החברה והרוח אכזבה רבתי מהפרויקט של "הנאורות", אותו פרויקט שהבטיח אמנציפציה ו"קדמה", לו רק יצעדו בני האדם לאור תבונתם ויסתייעו במדע לשם שחרורם העצמי והתפתחותם. באחד הניסוחים המפורסמים של מהות העידן, מ-1979, ביאר הפילוסוף הצרפתי, ז'אן-פרנסואה ליוטאר, את עידננו כעידן סקפטי כלפי כל האידיאולוגיות הגדולות, ה"מטה-נרטיבים" בלשונו. "המטה-נרטיבים" כוללים את המרקסיזם והלאומיות, אבל גם את האמונה במדע כגואל האנושות, את האמונה בטכנולוגיה פרי-המדע הזה, האמונה ב"קדמה" שתבוא בעקבות יישום חשיבה רציונאלית ומדעית בכל תחומי החיים. אבדה למדע, טוען ליוטאר, ה"לגיטימיות" שלו. לא ברור כבר איזו "קדמה" בדיוק מקדמים המחקר והתגליות המדעיים ומה תכליתם.

הרבה-הרבה, אם כן, לפני ה – 11 בספטמבר, לפני בן-לאדן והניאו-שמרנים, ניסחו הוגים מערביים את הייאוש הזה מהתבונה, כמי שהכזיבה בהבאת אושר לאנושות. חלקם הצביעו על מלחמת העולם השנייה והשואה, רצחנות שהסתייעה ברציונליזם ובטכנולוגיה המדעית, פריה של "הנאורות", כנקודת מפנה ביחס למורשת המאה ה – 18. אחרים מציינים את שקיעת מדינות-הלאום, הפחד מהגלובליזציה, הרתיעה מהמטריאליזם והקפיטליזם המערבי של "מלחמת כל בכל", המעבר מכלכלה "קיינסיאנית" של מדינת רווחה לכלכלה ניאו-ליברלית, כמעודדים חזרה לחברה שבטית ודתית. את הסטייה רבתי מהשביל הכבוש של "הנאורות" הרציונאלית ניתן לאתר בתופעות מרכזיות בחברות המערביות, כמו "הניו-אייג'" (על צדדיו הוולגריים והנעלים). הפניית העורף ל"נאורות" הנה הפניית עורף ל"דיסאנצ'נטמנט", הסרת-הקסם מהעולם, שכפי שניתח הסוציולוג הקלאסי מקס ובר, הייתה אחד המאפיינים המרכזיים של החברה המערבית המדעית והרציונאלית.

את הפונדמנטליזם הדתי ניתן לראות, לפיכך, כתת-תופעה בתופעה רחבה יותר של ייאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שעיצבו את התרבות המערבית במאות השנים האחרונות (המרקסיזם והלאומיות מחד גיסא אבל בהחלט גם האמונה בקדמה ובמדע, ברציונאליזם ובטכנולוגיה שנרתמו לשירות הקפיטליזם, מאידך גיסא). החזרה לכנסיות הפרבוסלאביות ברוסיה בשנות התשעים וה"ניו-אייג'" במערב הם, במובנים רבים, צדדים שונים של אותה מגמה: כפירה בכוחה של התבונה והמדע להסב אושר לבני האדם. הפנייה היום לדת, לא פחות משהיא פנייה לדתות הממוסדות, היא חיפוש  מיסטי, ולכן היא מושפעת מתפיסות שהתפתחו במזרח כמו גם מזרמים מיסטיים שצמחו בשוליים של הדתות המונותיאיסטיות ("הקבלה", למשל). לא משקיף אחד ממדעי הרוח והחברה, השווה את המגמה  ההיסטורית הזו של חיפושים מיסטיים, למאות הראשונות לספירה, עידן הדמדומים של התקופה ההלניסטית וממשיכתה הרומית, עידן של ייאוש וחיפוש, שעל רקעו הרקוב והדשן צמחה במהירות מפתיעה הנצרות.

האתגר והאויב הרעיוניים של דוקינס הרבה יותר עמוקים ומתוחכמים מכפי שהוא מציג אותם. לו היה בקי יותר במדעי הרוח והחברה היה דוקינס נתקל בדוברים אינטליגנטיים, שגם אם אינם מאמינים באל בעצמם, אינם יכולים לקבל את גישתו הנלהבת והנאיבית למדע, והיו מצביעים על האנכרוניזם שבה (דוקינס מתייחס בקצרה ובביטול להאשמות שהוא "איש המאה ה – 19").           

בעוד חִצֵי התגובה ההיסטרית של דוקינס מופנים כלפי הדת, המניעים להיסטריה שלו הם היסטוריים: חוסר הביטחון שהוא חש, או שהוא חש במעומעם שחשים אנשים בסביבתו, בתועלת שיש למין האנושי בהתמסרות טוטאלית למדע ולגילוייו.

ד

דוקינס עצמו ממחיש, ללא כוונה, את הסכנה העצומה שיש בגישתו, הרואה במדע את חזות הכל. בהתבססו על ענף מדעי הקרוי "פסיכולוגיה אבולוציונית", ענף המבאר את התפתחות המוח האנושי באופן דומה להתפתחות איברים אחרים באורגניזם, מנסה דוקינס לבאר רגשות ורעיונות אנושיים כמו המצפון והדת. הגישה של "הפסיכולוגיה האבולוציונית" מנסה לבאר את אותם דברים שיוחסו במשך אלפי שנות ציוויליזציה ל"רוח" ול"נפש" האדם, במושגים ביולוגים ואבולוציוניים. כלומר, המחקר של ה"פסיכולוגיה האבולוציונית", מנסה לבאר במה הרגשות והרעיונות האנושיים מסייעים לשרידה הביולוגית של המין האנושי, מדוע הם, אם להשתמש בז'ארגון האבולוציוניסטי, "אדפטיביים".

הגישה הטוטאלית הזו מזכירה הסברים טוטאליים, "מטה-נרטיבים", מהעבר לקיום האנושי (למשל, הפילוסופיה של הגל). זו גישה מסוכנת מאד ומרתיעה ביותר. זו גישה אנטי-הומניסטית בדטרמיניזם שלה וברדוקציה שהיא עורכת לכל ההישגים הציוויליזציוניים של בני אדם ליסוד הביולוגי-אבולוציוני שלהם.

והגישה הזו, כמובן, גם אבסורדית. האדם אינו חיה רגילה, בראש ובראשונה כיוון שהוא יודע שהוא חיה. המודעות היא זו שמבחינה בין האדם לטבע. זאת ועוד: האדם אינו חיה רגילה כי הנו חיה שיכולה להשמיד את עצמה. "הפסיכולוגיה האבולוציונית" נראית מגוחכת לנוכח מציאותם של כלי נשק הרסניים, מעשי ידי האדם, המסוגלים בלחיצת כפתור למחוק את האנושות על כל הישגי האבולוציה. האם גם המצאת פצצת המימן היא "אדפטיבית"? כפי שניסח כבר דוסטוייבסקי ברומן "שדים": באופן פרדוקסאלי, העובדה שהאדם הוא חיה שיכולה להחליט להשמיד את עצמה, היא הערובה לחירות האנושית, חירות משעבוד לטבע.

ה

כי זה מה שמציעה בעצם הפילוסופיה של דוקינס: שעבוד. דוקינס ועמיתיו מתייחסים לאבולוציה כנרטיב-על טוטליטרי וגוזרים ממנו תמונת-אדם המשועבד לטבע. יש קרבה מפתיעה בין האבולוציוניסטים המודרניים, דוגמת דוקינס, לפאגאניים הפרה-מונותיאיסטיים, שסגדו לעולם הטבע. התרומה העצומה של המונותיאיזם לאנושות הייתה שחרורו של האדם מכפיתותו לטבע. האמונה בכוח עליון על-טבעי וקודם-לטבעי, היכולת לחשוב על נקודה ארכימדית "הנזרקת" מחוץ לטבע, הייתה שלב חשוב בשחרור האנושות מהשעבוד הזה. ואילו דוקינס מנסה להשיב אותנו לאחור. "האדם המורד", כניסוחו של אלבר קאמי – במקרה הזה: האדם המורד בחשיבה המדעית הדכאנית, המנמיכה את קומתו של האדם לקומת עולם החיות והטבע – הוא זה שפונה אל הדת בעשורים האחרונים. אין כאן רק בני אדם חלשים, שאינם יכולים לשאת אמיתות מרות. להיפך, יש כאן גם בני אדם עם רצונות חזקים שלא מוכנים שיכפיפו אותם לשעבוד לאל חדש: האבולוציה.

חטאו הכבד של דוקינס הוא חוסר-ההבנה שהתגלית הגאונית-באמת של דארווין, המפעימה מבחינה אינטלקטואלית, לא הייתה רק בשורה משחררת לאנושות, אלא נשאה משמעות טראגית. יותר מכך: משמעות דכאנית. דוקינס אינו מבין שפריחת הדת בעשורים האחרונים נובעת בחלקה בדיוק מהמחנק שמסבה הגישה המדעית-רציונאלית שהוא מייצג. בהגחכת הדת דוקינס לא יפתור את הכמיהה לרליגיוזי, שמתעצמת דווקא עם התגברות הרציונליזם המדעי שהוא נציג כל כך נלהב שלו. וגם לא בהצגת ההישגים המרשימים-באמת של המדע.

אולי לא למותר לציין, שכותב שורות אלה הוא אגנוסטיקן-קרוב-לאתיאיסט, שסולד מדכאנות דתית ומהצד ההבלותי של הניו-אייג'. אבל, עלי להודות, שהשעבוד שמציע דוקינס לטבע, הגישה הרדוקטיבית והדטרמיניסטית של מדעי-החיים, מפחידים אותי יותר מכל נומרולוג הזוי שמופיע בפריים-טיים בטלוויזיה.

ככל שגדל אור התבונה מחפש האדם לעצמו מסתור מזרקורה האכזרי. כי האדם הוא חיה החותרת לחירות בכל מחיר, אפילו במחיר של ויתור מסוים על התבונה, כפי שחשף דוסטוייבסקי ב"כתבים מן המחתרת", בצורה לא פחות מהממת מתגליתו של דארווין ובפער של חמש שנים בלבד ("מוצא המינים" פורסם ב – 1859 ו"כתבים מן המחתרת" ב – 1864). כך, באירוניה ובסרקזם, טוען "איש המחתרת": "אני, למשל, לא אתפלא כלל, אם פתאום, כרעם ביום בהיר, בלי שום סיבה, יקום בתוך כל יישוב-הדעת הכללי הזה, איזה ג'נטלמן אחד עם פנים מתועבות, או, מוטב לומר, עם פרצוף ריאקציונרי ולעגני, יתקע אגרוף במותן ויגיד לנו, לכולנו: ולמה, רבותי, שלא נזעזע את כל ההיגיון הזה אחת ולתמיד, בבעיטה, עד אבק, במטרה אחת ויחידה – שכל הלוגריתמים האלה ילכו ישר לעזאזל ושאנחנו נוכל לחיות שוב כרצוננו הטיפשי?! זה עדיין לא נורא, אבל כואב לחשוב, שהוא ימצא לו, בלי ספק, חסידים: ככה בנוי טבע האדם. וכל זה מהסיבה השטותית ביותר, שנדמה שלא שווה אפילו להזכיר אותה: דווקא מהסיבה שהאדם תמיד ובכל מקום, יהיה אשר יהיה, אוהב לפעול כרצונו, ובכלל לא כפי שמצווים עליו ההיגיון והתועלת (…) הרצון האישי, העצמאי והחופשי, הקפריזה האישית, פראית ככל שתהיה (…) הם-הם אותה התועלת שלא הבחינו בה, אותה הכדאיות הכדאית מכל, שאינה מתאימה לשום מיון, ושבגללה כל השיטות והתיאוריות מתעופפות כל הזמן לכל הרוחות" (תרגום: גרשון חזנוב).

האדם הוא חיה השואפת לחירות בכל מחיר, גם במחיר של התכחשות למקורה החייתי. וזו גדולתה.   

מניפסט אינטרוברטי – על הספרות היום; על הקריאה בלילה (ארוך)

(מסה שתתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין ארץ אחרת שיראה אור בשבוע הבא)

 

מניפסט אינטרוברטי

על הספרות היום; על הקריאה בלילה

 

א.      על הספרות היום

לְטעמי, שאלה ספרותית גורלית יש כיום אחת: מה זכות-הקיום של המדיום הספרותי בעולם בו אנחנו חיים?

כל עוד לא נתנו לעצמנו תשובה כנה לשאלה הזו, הרי שכל שאר השאלות הספרותיות האסתטיות, האתיות, הפוליטיות והמגדריות  – שעליהן נותנים מוחות דעתם ושמקלדות נשחקות בגינן, באקדמיה, במוספים ובכתבי העת הספרותיים – שלא לדבר על כל פולמוסי האגו ומאבקי הכוח  – כל אלה הם מסֵדר חשיבות משני, תלויים ועומדים עד שתוכרע השאלה הגורלית האחת. רק משתובהר התשובה לשאלה הזו יוכרע אם תיפער הדלת הקטנה מתחת לשאר השאלות או, לחילופין, תוסר מהן עניבת החנק.     

לחלק מהציבור השאלה על זכות-הקיום של הספרות היפה אולי תיראה תמוהה. הרי ספרים רואים אור במאות אלפיהם ברחבי העולם מדי שנה – יקרא בפליאה נציגו שוחר-הטוב של אותו חלק. הרי מאות מיליוני אנשים קונים ספרים, לא? אולי לא קוראים כמו פעם, לפני שעלה הקולנוע, לפני שבקע הרדיו, לפני שהודלקה הטלביזיה, לפני שצִרצר הסלולרי, לפני שעות העבודה המטורפות המאפשרות את השפע הנהדר שמקיף אותנו, לפני הפלייסטיישן והאייפוד והאינטרנט (והרי באינטרנט בעצם קוראים, אולי לא ספרות יפה, אבל קוראים, כן? העיקר שקוראים, לא?!). נכון – יודה הנציג ישר-הלב – אולי קונים היום ספרים יותר מאשר קוראים אותם, אולי קוראים ספרי עזרה עצמית יותר מאשר ספרות יפה, קוראים ספרות יפה אבל לא עד הסוף, קוראים עד הסוף אבל בעניין מוגבל ובתחושת חובה, קוראים בערנות מסוימת אבל ספרים קצרים ומרווחים, קוראים ספרים ארוכים אבל רק כאלה שהוכתרו כ"רבי-מכר" ותובעים התעדכנות, קוראים בשירותים בלבד, בתור בקופת חולים בלבד, בשמירה בצבא בלבד, ברכבת בלבד (וארצנו קטנה, מה לעשות, ונטולת תחתית), מניחים ספר בשידה ל"לפני השינה" ונרדמים בחטף חשוד – אבל קוראים! אז מה התכלית לשאול על "זכות-הקיום" של הספרות, כשהספרים הם עובדה קיימת! מה "זכות-הקיום" של גיליונות העיתונים, הדיסקים, מוסד המשפחה, אני יודע? האקלים! על זכות קיומם אתה לא שואל, נכון?! ולמה? כי הם פשוט קיימים! היו קיימים ו…ויהיו קיימים. נכון, לא? לא נכון?!  

לחלק אחר בציבור, קטן בהרבה, השאלה על "זכות-הקיום" של הספרות היפה לא תיראה תמוהה כי אם וולגרית. הרי תמיד הספרות היפה – יטעים לך דובר היפותטי של הקבוצה המובחרת הזו – הייתה נחלתם של מעטים. אז אם חלקים רחבים מהאוכלוסייה כבר לא קוראים ספרות, שלא יקראו. הם הרי לא קראו, קראו באמת, מעולם, אז ברוך שפטרנו.  – ולדעתך הגרעין של קוראי הספרות "האמיתיים" לא התכווץ בעשורים האחרונים? תקשה. לא, יפסוק ההיפותטי. אולי קצת. וגם אם הרבה, אז מה בכך? מה אתה חושב – יחזור ויורה לִקְחוֹ הדובר האנין – כמה קראו את טולסטוי בזמנו? אתה חושב שכולם התעניינו בו? שהוא היה "סֶלֶבּריטאי"? טוב, דוגמה לא מוצלחת, על אף שהמוז'יקים לא קראו אותו, אבל כמה אתה חושב קראו את מלוויל בחייו? את קפקא? את גנסין? את פרוסט? (הרי אפילו ז'יד דחה אותו, שער בדעתך!). כמה קראו את שבתאי, לדעתך? צא לרחוב ושאל מי מכיר את שבתאי, לך לקורסים לכתיבה יוצרת – ל"כתיבה יוצרת"! – ושאל את הצעירים השוקקים האלה מי מהם מכיר את שבתאי, הסופר, לא כוכב הלכת הגדול והחביב, שגם אותו לא כולם מכירים. שבתאי, מי? זה מה שתקבל. הרי אם קוראי שבתאי בארץ היו מפלגה הם היו עוברים בקושי את אחוז החסימה. מפלגת "צופן דה וינצ'י" או מפלגת "אבא עשיר, אבא עני" היו, אולי, עושות טובה למפלגת "עוז ליהושע" ונותנות לה תיק או שניים. אבל למפלגת שבתאי?!  – שבתאי הוא סופר בן זמננו, בקירוב, תזכיר לדובר ההיפותטי, אז אולי אכן יש שינוי לרעה בעשורים האחרונים? הדובר ירגיש שאכן סטה מעט, שלא בטובתו, ולכן יחזור לתלם טיעונו המדוד: אתה, אתה, אל תפחיד אותי עם הפסימיזם האופנתי שלך, עם התשוקה החשאית שלך, ההיסטרית והנרקיסיסטית לדעתי, לחיות במציאות אפוקליפטית, עם הגאווה המוצנעת שלך על המעודכנות של העתידניות בגרוש א-לה מארשל טר"ש מקלוהן האמיצה כביכול שלך. המאה ה – 21 האימתנית שלך, לא שונה בעיקרון מהמאה התשע עשרה, אחרי הספירה או לִפְ – טוב, לא לפני  – מעידן האורות, מהרנסנס המוקדם או המוקדם-המאוחר. בקיצור, אל תשחק לי את האינטלקטואל האמיץ שלא מפחד להסתכל למציאות בעיניים, כי פשוט אין תהום חשֵכה – כמו שאתה מגדיר אותה בינך לבינך, תודֶה! – שלתוכה אתה הוא שמעז להציץ. כלומר – יבלום עצמו בחריקה הדובר ההיפותטי, יתנשם ויעביר תוך כך כריות אצבעות מופתעות על אגלי מצחו – יש תהום, אבל אותה תהום בדיוק, הכרויה מאדם הראשון ועד האחרון, לקוראי ספרות ולאלה שלא.

 

*

לנוכח שתי התגובות השקולות שלעיל נחדד את "השאלה הספרותית הגורלית האחת", שהצגנו בראש הרשימה. השאלה הספרותית הקריטית על זכות-הקיום של המדיום הספרותי בתרבות העכשווית אינה כופרת בקיומו של המדיום הזה בהווה או בעתיד הנראה לעין, או אף בקיומן של יצירות מופת הנכתבות כיום ותיכתבנה, יש לקוות, באותו עתיד. זו אינה שאלה אמפיריתקשיחה על אודות מציאותם של קוראים וספרים, או ערכית על  מציאותם של אליטת-קוראים וספרי-מופת. זוהי שאלה הנוגעת לחוויית הקריאה. והסיבה שהשאלה גורלית נובעת מכך שבמציאות הממוּערֶבֶת של המאה ה-21 לכל פתיחה בקריאה של ספר נספחת אירוניה, שסודקת לעומק את חוויית הקריאה המתחילה להתחולל.

האירוניה אינה נובעת רק מתחושת העיסוק בפעילות מינורית – מינורית בגין עוצמת האימפקט המוגבלת של הספרות בתרבות הכללית – הגורמת לקורא לחוש כהולך רגל, גבעול-חרצית בשפתיו ועל ראשו כובע טמבל, הצועד בשביל מקומח במקביל לאוטוסטרדה סואנת. האירוניה חתרנית יותר וגורמת לקריאה בספרות היפה לא רק להיתפס כפעילות מינורית אלא אף כפעילות שרירותית. הספרות היא סוג של משחק. משחק מתוחכם ביותר, נעלה לפרקים, אבל משחק. "קריאת ספרים", בלשונה של ויסלבה שימבורסקה, "היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה" ("קריאת רשות"; תרגום: רפי וייכרט). ומשחק הספרות – שלכאורה דרוש לו רק קורא וספר – דורש אף הוא, כמו משחקים אחרים, מינימום של משתתפים, ובמלים אחרות: מילְייה. אחרי שנמלאת מכסת המינימום מתרחש התהליך המופלא שכולנו מכירים מילדותנו: המְשחקים שוכחים שהם מְשחקים, המִשחק וחוקיו השרירותיים הופך למציאות. אולם כשמכסת המשתתפים קרבה לקו השפל האדום, נחשף לפתע המשחק כמשחק, הילד מביט בניכור בלוח המונופול הנטוש, שכעת, כשפרשו חבריו, נראה זעיר, רעוע ומגוחך.

אבל האירוניה האכזרית באמת אינה נובעת מכמותם הצוֹמקת של חסידי הספרות היפה אלא מעצְמוּת חווית הקריאה היום. המאמץ הבסיסי הדרוש – בתרבות שהרגילה את בניה לאמצעי מדיה ויזואליים – לפענוחם של תווים שחורים המוטלים לפנינו בשורה ארוכה-ארוכה, מעלה בקורא, כטעם לוואי צורב, אירוניה ארסית הנובעת מהחשיפה האלימה של הסובלימציה ודחיית-הסיפוקים שמונחים בתשתית קריאת הספרות.

וזהו הקיטוב העמוק ביותר בין מעשה הקריאה לתרבות העכשווית החובקת אותו.

לומר על התרבות העכשווית שהיא חותרת לכיווץ המרחק והזמן פירושו לומר בלשון נקייה שהתרבות העכשווית נוהרת לקיצור התווך הניצב בין התשוקה למילויה, בין העוררות לעונג גופא. על התווך הזה של העונג המושהה שגשגה הספרות, והיא נרמסת תחת רגלי הנהירה הזו. הספרות נרמסת הן בגין ה"חוֹמְרה" שלה – דחיית הסיפוק המוּבנית בתהליך פענוח המלים והקמת העולם מתוכן – והן בגין ה"תוֹכְנה" שלה – השתהות מבטה של הספרות על חיי הנפש והיותה פעילות לא-תכליתית מתסכלת את חיי הגוף קצרי-הרוח ואף את חיי הרוח קצרי-הרוח (הבאים על סיפוקם החפוז בדת המעוּבּדת ובהדרכות הניו-אייג').

לומר על התרבות המערבית העכשווית שהיא ויזואלית אין הכוונה לומר שאנשים מבכרים עבודות וידיאו אמנותיות על פני ספרים. לומר על התרבות שהיא תרבות ויזואלית זו לשון נקייה לומר שהיא תרבות הצֶלֶם, כלומר – במידה לא מבוטלת – תרבות הגוף ופולחן הגוף, ולמה לא נדבר גלויות? ציוויליזציה בעלת אובססיה לסקס (הפרסומות, הדוגמניות, הוידיאו קליפים, מכוני הכושר, תעשיית היופי, תעשיית הדיאטות, המתירנות המינית, הפורנוגרפיה המצויה תמיד כמטחווי הקלקה). הספרות, בציוויליזציה הזו, מחווירה לעומת סנוורי הגוף כנר בצהריים. היא מחווירה בגלל ה"חוֹמְרה" שלה – המילים המייצגות את 'הדברים' אינן ארוטיות כמותם – ו"התוֹכְנה" שלה – התמקדותה של הספרות בַּניואנס ובניואנסים של הנפש נתפסת כתחליף נחוּת, לעומת חדוּת וחד-משמעיות הִילתם של המודלים הגופניים הנחשקים. התמקדות הספרות בניואנס ובנפש שואבת מצדה עידוד מה"חומרה", השפה, שבנויה על הִתְבחנוּת, דיאקְריטיות, ושבה, בשפה, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו הפנימיים. הניואנסיוּת הזו, לפיכך, אנטגוניסטית לתרבות-הגוף לא רק בגין תפיסתה כתחליף חוורוור, אלא גם מכיוון אריתמטי: הניגוד בין אינסופיות הניואנסים לבין תהליכי ההאחדה וההדמיה המסיביים של המודלים הגופניים הנחשקים והמוגבלות המספרית המוּבנית של הואריאציות המיניות האפשריות.

נכון, בצד זמינות אמיתית של יופי ועונג גופני, התרבות העכשווית מוכרת אשליות על זמינות כזו. נכון, בצד קיצור התווך בין התשוקה למילויה, יוצרת התרבות מראית עין שקיצור התווך הזה פרודוקטיבי ומהנה. אבל העובדה הזו, הפתיינות והרמאות הללו, אינן מעלות ואינן מורידות. מבטנו הנטוע בגוף האנושי המחוטב המעורטל מתקשה להשפיל עיניו אל הספר; רעבוננו המוּזן בקפידה ממאן לדחות את סיפוקיו.

הספרות שגשגה בחברות בעלות מסורת מכבידה שעמדו בפני תמורה או ציפו לה; הספרות פרחה בחברות בתחילתו או בעיצומו של תהליך התערטלות ממסורות מעיקות (אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא הספרות הרוסית במאה ה – 19). כך הספרות סיפקה הצצות גנובות ומתוקות באור החירות מחד גיסא, ונסיגה מהמציאות אל צללי הנפש, שעשועי ההתבוננות ותנחומי האסתטיקה מאידך גיסא. בחברה המערבית היום הוסרו שלשלאות השעבוד הפוליטי, ואיתן גם עלי התאנה – ואין מסתור מבוהק העירום.

מאז הרנסנס הספרות היפה היא, באופן עמוק, המדיום של המעמד הבינוני. מעמד בעל תודעה וכבוד עצמיים, האמוּן על חסכנות ודחיית סיפוקים, בעל תשוקות בלומות-למחצה המובילות אותו לשאוב מחיי הדמיון ניחומים ויופי, ליבידו חסום-למחצה שמנותב להנאה מדקויות רוחניות, מעמד שיש לו פנאי וסקרנות לקרוא. אולם במאה ה-21, בה מיעוט של "עשירים ומפורסמים" מְממש – נדמה כמממש – את הפנטזיות של הרוב האנונימי, המשותק מקנאה והלכוד במבט מהופנט באותו מיעוט – כאנשים הנטועים במישור מסמא שאינם מאמינים בקיומם של צללי מערה – הספרות נאכלת כנר דלוק משני קצותיו.

סיפור שקיעת האתוס של המעמד הבינוני בשלהי האלף השני הוא גם סיפור שקיעת הספרות; סיפור גן עדן המהופך – מופע הסטריפטיז שעורכת האנושות לעצמה החל משנות הששים למאה העשרים – הוא הגיהינום שלה.

ב.       על הקריאה בלילה

יש אנשים שנרדמים במהירות. לא אני. המינימום שאני זקוק לו להירדמות הוא חצי שעה. חצי שעה לפחות של התרפות, גשר שעלי לחצות עד לגדת התנומה הגואלת.

בערבים, על מנת להפיל עלי תרדמה, אני מכין את עצמי לקראת הלילה העמוק. אני צופה בטלביזיה בדיוק במידה הדרושה על מנת לחוש מיאוס ותחושת רמייה, אני סורק את אתרי החדשות ברשת על מנת לגלות שהעולם גדול ורב וענייניו הבוערים אינם ענייניי, אני פורק מעלי את התשוקה, אם היא דוחקת, אני שותה מעט אלכוהול או חלב מורתח בדבש, אני מעשן סיגריה אחרונה, אני מתקלח ונכנס זך-בשר למיטתי.

שנים ארוכות אני נוהג לקרוא במיטה לפני השינה. אני מיטיב את צמד הכריות לעורפי, פותח את הספר המונח על שידת הלילה, מיישר את הקיפול המשולש שהנחתי בדף אתמול, וקורא. אינני יכול להירדם, פשוטו כמשמעו, ללא קריאה מקדימה. לא בגלל שאינני נרדם אני קורא לפני השינה. אני קורא לפני השינה על מנת שאוכל לחצות את הגשר ולבוא בשערי התרדמה.

כשאני מיטיב את מבטי בדף ומתחיל בקריאה, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אני הריבון בעולמי. אנשים ונשים, על סמטאות מוחם ומשעולי חייהם, נבראים על ידי. קו חייהם נפתח בקריאתי ויקופד כשאסגור עליהם את הספר. נופים סתמיים ועוצרי נשימה, ערים עשנות וימים עצומים, חדרים מרוהטים בטוב טעם, משרדים אפורים וקובות אפלוליות, אינם נכפים על תודעתי, כפי שנאנסה במשך כל היום שחלף. אני הוא הנוטה אותם כיריעה.

אבל עד מהרה אני מוותר מרצון על כתרי, ימי ריבונותי, שליטתי המוחלטת, תמים, ואני מתמכר להיפוכם: האִיוּן המתוק. כשאני קורא, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אינני קיים. אנשים ונשים על סמטאות מוחם ועלילות חייהם ממלאים את קיומי שלי, באים על מקומי. האני הכבד כבגד – נפשט. טרדות קיומו וקידומו הפרוזאיות, שהעסיקו אותו כל היום שחלף – כענן כלוֹת.     

וכשאני ממשיך וקורא אני פוגש בו לפתע שוב, באני. שונה ללא הכר – כמו במראה מגדילה או מקטינה – ואף על פי כן זהה; מפוצל לרסיסי אנשים ונשים, מפוזר בסמטאות מוחם ובעלילות חייהם, ואף – מוזר – מגולגל בנופים סתמיים ועוצרי נשימה, במדבריות, הרים וערים אפורות. כל קימוטי הנפש במהלך היום, גם קפליה המיקרוסקופיים, מתגהצים כך; כל פצעיה, אף הזערוריים שהודחקו בו-במקום, מאולחשים, כשאני קורא על כפיליי הרבים. כפיליי דובבים – וירווח לי.

על שידת הלילה בצד מיטתי מונחים כמה כרכים כך שאם אמאס באחד לא אצטרך לקום וללכת לספרייה על מנת להחליפו. קוצר רוח נורא מתלקח בי בשעה האחרונה הזו שבקץ היום. אינני יכול לשאת סופר שטועה בעובדות או סותר את עצמו, אינני יכול לשאת סופר שמכביר מילים לחינם, אינני יכול לשאת סופר שעלילתו מרופדת משמנים, אינני יכול לשאת סופר שמנצל במניפולטיביות את חולשותיי, אינני יכול לשאת סופר שמשקר או מייפה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש חכם יותר ממנו, אינני יכול לשאת סופר שלא שב ממסעותיו ובאמתחתו תגלית על החיים או השפה, אינני יכול לשאת סופר שהאגו שלו חורג מהשורה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש בצורך שלו להרשים אותי, אינני יכול לשאת סופר שזקוק ממני למשהו ושמבקש משהו ממני מלבד להעניק לו את האפשרות להעניק לי. וכשסופר לא מאכזב אותי, כשהספר נמצא נקי מקליפות ופגמים, מקוצר יד, רוע לב וחולשת דעת, אני מרגיש שמצאתי אי קטן ומוצק, בלב אוקיינוס גדול וגועש. אני מטפס על סלעיו של האי, מגיע כל עוד רוחי בי אל החוף החולי, נשכב על גבי – ונרדם.  

 

על הספר "הפילוסופיה של אנדי וורהול"

כמעט מבלי להסס אומר שמדובר באחד הטקסטים החשובים והמבריקים של המחצית השנייה של המאה ה – 20. אנדי וורהול (1928-1987), בן דורם של פוקו, דרידה והפוסט-מודרניסטים הצרפתים, חולק אתם פילוסופיה וראיית-עולם דומות אבל מבטא אותן בבהירות, באלגנטיות, בחריפות, בנדיבות, בליטוש, בתחכום, ואולי החשוב מכל: ביושר ובהומור מופלא, שהם, כמדומה, לא היו מסוגלים לו.

 

וורהול נפטר לפני שהפוסט-מודרניזם, שהוא אחד ממחולליו ותוצריו המובהקים, התקבע מושגית (כלומר נהייה "פוסט-מודרניזם") כתיאור המהפך התרבותי שעבר המערב בשליש האחרון של המאה העשרים. אולם דווקא עובדת היותו "אמן" ולא "פילוסוף" מקצועי מעניקה לדיווח ולתצפיות שלו בזמן אמת על תרבות ימיו את טעמה הלא ניתן לזיוף של האוטוריטה האינטלקטואלית האמיתית.

יש שתי גישות לפוסט-מודרניזם: הגישה המצמצמת והגישה המרחיבה. הגישה המצמצמת רואה את "הפוסט" כשלב נוסף ושגרתי בהתפתחותה של התרבות; כצורך מקומי וותיק "לחדש" וליצור "הזרה", צורך שמקביל את ה"פוסט" לאימפרסיוניסטים בסוף המאה ה – 19 או לכותבי "זרם התודעה" המודרניסטים בתחילת המאה ה – 20, למשל. אחרים, מתנגדים ותומכים, רואים בו מהפיכה רדיקלית במחשבה המערבית שמערערת על כולה, "מסוקרטס ועד ניטשה" ומהומרוס ועד פרוסט. אני מסכים עקרונית עם המרחיבים בעניין הזה למרות שטקטית אני תומך בהשקפת המצמצמים.

 

בכל אופן, הולך ומסתבר לי שביקורתי על הפוסט היא למעשה ביקורת ניטשיאנית. "הפוסט", בעיניי, הוא בדיוק מה שזיהה ניטשה כ"דקדנס" בתרבות ימיו. לא לחינם צמח "הפוסט" על רקע של שלום ושגשוג במערב פוסט מלחמת העולם השנייה כשם שה"דקדנס" שתיאר ניטשה אינו מנותק מתקופת השלום "הארוך" ששרר באירופה בין 1871 ל – 1914.

 

וורהול מדגים את הדקדנס הזה באופן מובהק; מדגים גם את הקסם, היופי והברק שבו. האמן שניסה לבטל את החציצה בין "מקור" ל"דימוי" בדיוקנאות המפורסמים שלו, שבו זמנית ניסה גם להמחיש את תפיסתו של בנימין על ניפוץ "ההילה" של האמנות בעידן "השעתוק הטכני", משתמש בביקורת המפורסמת שנמתחה עליו לצורך הגדרה עצמית. "מבקר אחד קרא לי 'השום דבר בכבודו ובעצמו', וזה ממש לא תרם לתחושת הקיום שלי. ואז התברר לי שהקיום עצמו הוא שום דבר והרגשתי טוב יותר" (עמ' 19). אבל אסור לטעות, האתיקה של וורהול היא מורכבת ומתוחכמת כי וורהול הוא ניהיליסט דתי, זה מה שמעניין בו, החומרה בה הוא מתייחס לניהליזם שלו: "שום דבר זה מושלם – בעצם, זה ההפך משום דבר" (עמ' 19). הפילוסופיה הזו מקבלת אינספור ליטושים אפוריזמיים בטקסט המסעיר והמשעשע הזה.  וורהול, למשל, מתעד שיחה סוקראטית-ממש בינו לבין ידידתו. ידידתו תוהה: "אם אתה יודע שהחיים הם שום דבר, אז בשביל מה אתה חי?" וורהול עונה: "בשביל שום דבר". אולם ידידתו מתעקשת: "אבל אני אוהבת להיות אישה, ואי אפשר להגיד שזה שום דבר". אבל וורהול בשלו: "להיות אישה זה שום דבר בדיוק כמו להיות גבר". ידידתו הערמומית מנסה בדרך אחרת לערער את וורהול משלוותו: "אז למה אתה ממשיך לעשות ציורים?"; היא מנסה להציע לו סולם על מנת לרדת מהעץ הניהיליסטי שלו (האמנות שלך היא "אידיאה שנשארת אחריך", היא מצהירה). אולם וורהול בשלו: "אידיאות הן שום דבר". שוב, אסור לטעות במורכבות של וורהול. וורהול, ממש כמו סוקראטס, חושב שגם הנאות הגוף הן "שום דבר" ובסוף הדיאלוג הסוקראטי הזה אף מנסח פרדוקס אקזיסטנציאלי לעילא: "אם אתה לא מאמין בשום דבר, זה עדיין לא אומר שמדובר בשום דבר. אתה חייב להתייחס לשום דבר כאילו היה דבר, לעשות יש מאין" (עמ' 216).

 

תקצר היריעה מלהציג את מגוון סגולותיו של הספר השנון, המטריד והמאתגר הזה שהן סיינפלד והן "השער האחורי" של עיתון "העיר" יצאו מתחת כנפי אדרתו. וורהול מתגלה בו כמאסטר ספרותי ששולט בז'אנרים מגוונים כמו האפוריזם, הוינייטה הריאליסטית (למשל, בתיאור מזעזע של וואנה-בי ניו יורקית), הדיאלוג הסוקרטי, המסה ההגותית, האוטוביוגרפיה (שבאופן מוזר וראוי לציון היא נדיבה, כנה ומרגשת), הסאטירה ועוד.

 

מומלץ ללגום את וורהול בלגימות קטנות. להלן כמה צ'ייסרים שיעוררו את צימאונכם: "אני כל מה שתיק גזירי העיתונות שלי אומר שאני" (עמ' 23); "אהבה בפנטזיה תמיד טובה יותר מאהבה במציאות. והכי מלהיב – לא לעשות את זה. אף פעם" (57); "אמנות העסקים היא השלב הבא אחרי עסקי האמנות" (112); "גם מישהו שלא נחשב ליפה עשוי להצליח אם יש לו כמה בדיחות טובות בשרוול. והרבה שרוולים" (85); "המשקפיים מייצרים ראייה תקנית לכולם. זו עוד דוגמה לכך שבני האדם הולכים ונעשים דומים יותר" (עמ' 87). 

 

 

     

פולמוס קצר עם עמיתי מנחם בן

עמיתי וידידי, מנחם בן, כתב לפני שבוע ב"פרומו" של "מעריב", במסגרת פרויקט שחיטת "פרות קדושות", על כך שפרוזה משעממת אותו (הנה):

"אנשים אינטליגנטים באמת – כלומר, כאלה שמתעניינים במה שמעניין באמת: באלוהים, בתנ"ך, בחדשות המציאות – לא נוטים לקרוא רומנים",

כך בן,

וכן:

"אבל השאלה האמיתית היא מדוע בכלל ירצה אדם ריבוני ועצמאי מבחינה רוחנית לשקוע בתוך איזשהו מתווה בדיוני שמישהו ברא למענו?"

 

מנחם הוא איש מקורי ומרענן, Free Spirit אמיתי וחריג, ואני מחבבו גם כשהוא מרתיח אותי (וזה לא תמיד קל, מנחם!).

אבל על דבריו הללו על הפרוזה איני רוצה לעבור בשתיקה. הדברים שברצוני לומר ארוכים אך אקצרם (כדי שגם אנשים שאינם קוראים רומנים ארוכים יוכלו להגיע לתומם):

 

1. קודם כל, מנחם, אין שום "שחיטת פרה קדושה" בלהכריז שאינך אוהב פרוזה. מנחם – העם איתך! התרבות המערבית גם כן! שיעורי הקריאה בחלק מהמדינות המערביות יורדים באופן עקבי בעשורים האחרונים. אז, אנא, לא להתחזות לצ'ה גווארה כשאתה ג'ורג' דבליו, לא לשחק אותה קואבוי עצמאי בשטח כשאתה חייל אחד ממיליונים בצבא הסיני, לא לדמיין שקולך הוא קול שדי כשקולך הוא קול המון.

2. ההנאה מרומנים טובים, יצא לי לומר לא פעם, נחלקת לשני סוגי הנאה: סוג חדר-הכושר וסוג הסקס. הכושר והסקס הם שתי פעילויות גופניות מאומצות. ההבדל ביניהן: בכושר, ההנאה מגיעה רק אחרי זמן-מה של פעילות. בסקס, ההנאה מגיעה עם תחילת הפעילות המאומצת (נניח; במקרה הטוב; אבל זו סטייה מהנושא לדיון אחר).

מנחם דורש שהרומן יתפוס אותו מהתחלה, כמו סקס, ואם לא כך הוא הוא אינו חפץ בו. זו דרישה לגיטימית. אבל כך, מנחם, אתה מחמיץ את הרומנים מסוג חדר-הכושר. בהם ההנאה מגיעה רק אחרי חמישים, ששים, עמודים.

סקס זה חשוב, מנחם, אבל מה עם קצת כושר?

3. אבל העיקר, מנחם, העיקר: חברה בלי פרוזה היא חברה שאי אפשר להימלט ממנה דרך מחילה שאנחנו כורים בתוך מוחנו לעבר נקרת-הצור, עדיין בתוך מוחנו אנו, בה אנחנו לוֹטים מהעולם החברתי.

 

העיתונים, האינטרנט, הטלביזיה – כל אלה משתוקקים שנהיה "מחוברים", שנהיה כפותים אל החברתי ואל ההיררכיה של החברתי, שנחיה במאסר-עולם של ההווה הבוהק. בניית העולם במוחך באמצעות הפרוזה היא החוויה המבצרת ביותר את הפרטי, הנשמתי, אל מול החברתי, הגשמי.

הקרב על הספרות הבדיונית, מנחם, הוא הקרב על עתיד הציביליזציה המערבית (והתנצלותי מראש על הפאתוס). על הזכות לברוא עולם ולא שהעולם יברא אותך כרכיב נתון במערכת ההיררכית שלו (של השוק, של הבשר), על הזכות לחשוב באופן סמלי, באמצעות פענוח של מלים, ולא ויזואלי-גשמי.

 

אינני יודע אם ננצח בקרב, מנחם, אבל התבוסה של הפרוזה היא תבוסה של רכיב חיוני במה שהופך אותנו לאנושיים. אינני יודע אם ננצח, מנחם, כולנו הולכים בחושך, אבל חושך גדול יותר יכסה את עין הארץ אם תיכחד הפרוזה מתחת שמי אדוני.

 

לכן, גם אנשים שאינם קוראים, מנחם, חשים רגש אשמה עמום על כך שהספרות אינה רלוונטית בעיניהם. מעין אותו רגש אשמה שאנחנו חשים אם אנחנו פוגעים בחלש. והאשמה נובעת גם מכך שבפוגענו בחלש אנחנו פוגעים באותו חלק בעצמנו שהוא פגיע, חסר ישע, פרימיטיבי. בפוגענו בחלש אנחנו לא פוגעים רק בו אלא מתנכרים לחלק חשוף וחסר הגנות בנפשנו פנימה. 

גם הלא-קוראים חשים במעומעם שכליונה של הפרוזה הבדיונית יכלה משהו חיוני בנשמה האנושית, את הנשמה עצמה, למעשה, את יכולתה של הנשמה לכונן עולם, את יכולתה להבחין בניואנסים של רגש, את יכולתה להכיל מורכבויות, את יכולתה להתנתק מהמציאות. "הספרות", גם בעיני אנשים שמפקפקים בשרידותה, היא סוג של מסמן-צף לחלק בנפש שויתור עליו טורד ומציק, אינו נעשה בהקלה גרידא.

 

מנחם, נכון, חלק עצום מהספרים הרואים אור בישראל, אינו שווה קריאה (כולל של חלק מ"מיטב" סופרינו). נכון, 99.999 אחוזים מהפרוזה העולמית היא קונטינגנטית, לא הכרחית, ניתן לוותר עליה. בהחלט. אבל לא על המדיום כשלעצמו. לא על ה – 0.001 אחוז הנותרים. 

 

אנא, מנחם, אל תשליך את הבן הרך עם מי האמבט.

 

 

על "שדים" של דוסטוייבסקי

דוסטוייבסקי ה"ריאקציונר"

 

"בשביל להטיף לכיבוש קונסטנטינופול לא היה צריך לכתוב את 'האחים קרמזוב'" טען פעם, באופן קולע, מבקר עברי שכוח-למחצה. ואכן, בשיח הרווח אודות דוסטוייבסקי נהוג לצייר את התמונה הבאה: דוסטוייבסקי הינו סופר גאון, אשר יצירותיו העמיקו לחקור בנבכי הנפש האנושית, אך תפיסותיו הפוליטיות הן תפיסות ריאקציוניות מהזן החשוך ביותר. אכן, דוסטוייבסקי הינו פסיכולוג מעמיק, אולי הפסיכולוג היחיד שיכל ללמד את ניטשה (כעדותו העצמית של האחרון), אבל תמיכתו באוטוקרטיה הצאריסטית, לאומנותו ואמונתו הדתית-משיחית הינן צדה האפל של אותה נפש עמוקה. לפיכך יש לפצל ולהפריד בין דוסטוייבסקי האמן לדוסטוייבסקי ההוגה. תוכו נאכל וקליפתו נזרוק.

כך, למשל, כותב פרויד במסתו המפורסמת על "דוסטוייבסקי ורצח האב":

"גם סוף מאבקו של דוסטוייבסקי עם המוסר אינו ראוי לתהילה. לאחר לבטים סוערים, שנתלבט בשביל לפשר בין דרישות היצר של היחיד לבין תביעות חברת האדם, נסוג דוסטוייבסקי ונידרדר עד כדי קבלת דין הרשות החילונית והרוחנית, עד כדי כניעה לצאר, לאלוהי הנוצרים ולנאציונליזם הרוסי צר-המוחין – הווי אומר, סופו שהגיע למקום שקטנים ממנו ברוחם הגיעו אליו בעמל מועט משלו. כאן נקודת התורפה של האיש הגדול.".

הדיון ביחס בין עמדותיו הפוליטיות של דוסטוייבסקי לגאונותו הספרותית עולה באופן חריף עם תרגומו (המחודש) לעברית של הרומן הכביר : "שדים". יצירה זו, "הפוליטית" והאנטי-מהפכנית במובהק, זכתה ל"יחסי ציבור" מינוריים יותר מאשר הרומנים הגדולים האחרים של הגאון הרוסי. חלק מההסבר לכך נעוץ בנידויה מהקאנון הרוסי בזמן השלטון הסובייטי. אולם אני מסכים עם טענתו של עורכה המדעי של המהדורה החדשה, פרופסור דימיטרי סגל, כי "שדים" הינה יצירה העולה בחשיבותה על יצירות אחרות של דוסטוייבסקי מבחינות רבות. ( אלא שהייתי מוסיף בצדה את "כתבים מן המחתרת").  

תרגומה המחודש של היצירה מעלה את השאלה האם יש בו מעין היענות ל"רוח התקופה". תקופה הרואה בשיגשוגה האינטלקטואלי חסר התקדים (והמרענן מבחינות רבות) של הגות שמרנית, השואבת אמנם את עיקר מקורותיה האידיאולוגיים מהעולם האינטלקטואלי האנגלו-סקסי, אך אולי יימצא לה תנא-דמסייע בדמותו של הסופר הרוסי?

התשובה לשאלה זו שלילית. "השמרנות" של דוסטוייבסקי שונה מהשמרנות האנגלו-סקסית בעיקר חשוב ומרכזי. בהכללה: השמרנות האנגלו-סקסית, מטעמים היסטוריים – ולא בהכרח מטעמים של קוהרנטיות לוגית –   ליכדה בתוכה עמדות ליברליות מבחינה כלכלית עם עמדות שמרניות מבחינה תרבותית. אצל ד., לעומת זאת, מחוברת השמרנות לעמדות הקרובות במגמתן לתפיסות סוציאליסטיות. במחשבתו של ד., לאורך שנות השישים של המאה ה-19, מתקיים, למעשה, פיצול בין יחס חיובי לעמדותיהם החברתיות של הסוציאליסטיים (שנמנו על הדור הצעיר, "דור שנות הששים") לבין דחייה מוחלטת הן של המטאפיסיקה המטריאליסטית שלהם והן של השיטות המהפכניות האלימות, באמצעותן ביקשו להגשים את מטרותיהם. נקודה זו מסבירה את העובדה שהירחון "ורמיה" – בעריכתו של ד. –  פירסם מאמרים בגנות מצב העוני בערים ובאחוזות הכפריות, התנגד למדיניות של "לסה פייר" והיה מראשוני המתרגמים של אנגלס לרוסית. הביוגרף של ד., ג'וזף פרנק, שחיבר ביוגרפיה מונומנטלית בת חמישה כרכים (האחרון יצא רק בשנה שעברה, בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון) מציג, בצדק, את התובנה הזו, על "ריאקציוניותו" המפוקפקת של ד., כגילוי וכתזה היוצאת נגד המוסכמה.  

ברוסיה, שמעולם לא התרחשה בה מהפכה "בורגנית", נוצר, בשנות השישים, בלבול מסויים בקרב הרדיקליים הרוסיים: האם מטרת המהפכה המקווה הנה ליברליזם (ערך "החירות" במרכז) או שהינה הקמת מסגרת מדינית סוציאליסטית (ערך "השוויון" במרכז)?. ניקולאי צ'רנישבסקי, מנהיג הרדיקלים הרוסיים בשנות הששים, ואחד ממקורות ההשראה לדמותו של המהפכן ורכובנסקי ב"שדים", תמך באופציה האחרונה. אך בראשית שנות הששים התחוור כי כמה מבני חסותו של צ'רנישבסקי הנם, למעשה, רדיקלים "ימניים". הבולט שבהם, פיסארב, הצהיר שגאולתה של רוסיה תבוא על ידי יזמים קפיטליסטיים, חסרי עכבות מוסריות, בני הדור החדש, שיוציאו את רוסיה מקפאונה המתמשך. בתחילה הצהיר פיסארב שמטרת אותם אנשים "יוצאי דופן" הנה גאולתו של "ההמון", אך בהמשך החל לראות בעידודם תכלית לכשעצמה. בכל חברה, בכל התקופות, חיו אנשים "יוצאי דופן", שאינם כפופים ואינם צריכים להיות כפופים לנורמות המוסר המקובלות. דוסטוייבסקי, שכתב את "החטא ועונשו" כתגובה לעמדה האידיאולוגית הזו של פיסארב, סלד וחשש מעמדות אלו לא פחות משהתנגד לרעיונותיו "השוויוניים" של צ'רנישבסקי. 

נקודה זו מסבירה את המוקד הדו-ראשי של "שדים", שנכתב בראשית שנות השבעים של המאה ה-19. מיהו גיבורו של הרומן הזה בעצם? האם זהו פיוטר ורכובנסקי, החתרן הסוציאליסטי, הפרובוקטור הנכלולי הגאוני, או ניקולאי סטאוורוגין, "האינדיבידואליסט" הקיצוני, רב הכוח והקסם, הניהליסט הכריזמטי והרקוב, מבשר "האדם העליון" הניטשיאני?

דוסטוייבסקי חושש, אמנם, מאותם מהפכנים סוציאליסטיים, הכפופים למרותו של ורכובנסקי. חושש הן מתוך ראיה צלולה שהתרחשות מהפכנית בהכרח גורמת לשחרור היצרים המסוכנים ביותר שבנפש האדם, והן מתוך התנגדות מעמיקה לתפיסה השוויונית-תועלתנית (כשנציג דור "האבות", סטפן טרופימוביץ', מכריז שציור של רפאל יותר נעלה מנעליים, אין בהכרזתו רק התנגדות לתפיסה המטאריאליסטית-תועלתנית של דור הצעירים, אלא דחיה עמוקה של ערך "השוויון" לכשעצמו והבנה כי טבע האדם זקוק להירארכיות.).

אולם דוסטוייבסקי פוחד פחד מוות ופחד אלוהים (תרתי משמע) מאותם "אנשים עליונים", חסרי אידיאולוגיה (מהפכנית או אחרת) ועכבות מוסריות כדוגמת סטאוורוגין. דוסטוייבסקי התבטא בפליאה, בזמן כתיבת "שדים", כי בעוד שדמותו של סטאוורוגין יוצאת, תחת ידיו, דמות טראגית, המהפכן ורכובנסקי, בניגוד לכוונותיו, מתגשם ביצירה כדמות קומית. ואכן אין להשוות, כמדומה, בין החשש שמבטא ד. מדמותו המגנטית ומשולחת הרסן של סטאוורוגין לחשש מפעילותו של המהפכן התזזיתי ורכובנסקי.

דוסטוייבסקי הינו נציגה המובהק של המסורת השמרנית בספרות (שדומה, אגב, שלא נחקרה דיה ככזאת). מסורת זו הציגה במאות האחרונות דמויות פראיות במיוחד. כך הן חלק מדמויותיו של בלזאק בראשית המאה ה-19, כך הן דמויותיו של וולבק בראשית המאה ה-21. ייצוג זה של פראי אדם משולחי רסן מבטא את הפסימיות העמוקה של הסופרים השמרניים בחשיבתם על טבע האדם. פסימיות זו הביאה אותם, לעיתים, לתמוך במשטרים נוקשים ואף עריצים (הדוגמה החמורה ביותר, אולי, היא תמיכתו של סלין בפאשיזם).

בכל אופן, לו חי היום, ודאי ודאי שדוסטוייבסקי לא היה תומך במדיניות של "שוק חופשי", ודווקא מתוך אותו ראיה פסימית הכרוכה בהומניזם המאפיין אותו (למצער: עד ראשית שנות השבעים). בהבנה זו של היצירה מוסברת גם אזכורה ונוכחותה-ברקע של ארצות הברית ברומן. נוכחות יוצאת דופן למדי לספרות התקופה. דוסטוייבסקי נחרד מדרך החיים האמריקנית, שהייתה (לפני התאגדויות הפועלים של שלהי המאה ה-19, הרבה הרבה לפני הניו-דיל וכו'), כמובן, הכל מלבד סוציאליסטית, ממש כשם שהוא נחרד מהאופציה האלימה של המהפכנות הסוציאליסטית. בשתי האופציות הללו ניתן דרור ליצרים הפראיים ביותר של הנפש האנושית : אדישות תהומית, רומסנות ורצחנות.

ניתן לומר, לפיכך, שלא סטאוורוגין ולא ורכובנסקי, לא סטפן טרופימוביץ' אביו הרומנטיקן, לא שאטוב הלאומן הכמה לאמונה, ואף לא קירילוב (המהנדס שמעוניין להתאבד אך ורק בשביל לחגוג בכך את הפיכתו של האדם לאל. דמות זו, המזעזעת והעמוקה, יחד עם דמותו של "איש המחתרת", הן הדמויות המדהימות ביותר שיצאו תחת עטו של ד. . המצדיקות, בפני עצמן, את גאונותו.) הן המוקד הרעיוני של היצירה. דווקא דמותו של המספר, הזעיר-בורגני והליבראל המתון, טוב הלב והמשעמם-קצת, איש "שביל הזהב" הקלאסי, עם כל השיממון המסויים שדמות כזו מהלכת על סביבתה, הוא הפתרון למסה והמריבה התהומיים והשדיים שמשרטט הרומן.

 

כמה מילים על התרגום: קשה להפריז בחשיבותו של המפעל התרגומי של הוצאת כרמל (אני מתייחס לסדרה: "מן הקלאסיקה הרוסית"). גם אותם תרגומים של ההוצאה שהנם תרגומים מחודשים (כמו במקרה של "שדים") הינם מפעלים נחוצים, המריקים את היצירות הרוסיות לעברית עכשווית וגמישה. אולם התרגום אינו חף מפגמים. פגם חוזר בולט הוא השמטה של ה"א הידיעה. נדמה שההבדל המרכזי בין דור המתרגמים מרוסית של העשור האחרון (למעט, אולי, נילי מירסקי) לדורות המתרגמים "הקלאסיים" (ברנר, ולפובסקי, הרברג, ארד וכו') הנו, שבעוד האחרונים ידעו עברית טוב יותר מאשר רוסית (ולעיתים, אמנם, היו דו-לשוניים גמורים), ההפך הוא הנכון לגבי עמיתיהם ההוויים. לעיתים, ולזכותו של חזנוב ייאמר: לעיתים רחוקות למדי, עובדה זו מבצבצת, בכל זאת, מבין השורות המתורגמות. 

      

מסתו של דימיטרי סגל המופיעה בסוף היצירה עשירה מבחינה אינפורמטיבית ואינה נטולת תובנות מעניינות (העיקרית שבהן: הקשר בין "הפרובוקציה" כתופעה היסטורית לבין סגנון הדיבור המתחכם והדו-כיווני של גיבורי הרומן), אולם מן הראוי היה שתעבור עריכה לשונית ותוכנית עמוקה. הטקסט מבולגן (ביטוי רוסי הולם), חוזר על עצמו ונפתל, השפה חצצית ועקושה.

 

ולבסוף: הכריכה האחורית. אמנם סופרלטיבים מופרכים והפקרות כללית מצאו להם תחום- מושב על גבי כריכות אחוריות לא לאחרונה, אבל בכל זאת: מדוע "שדים" הנה היצירה האוטוביוגרפית והאישית ביותר של דוסטוייבסקי?. הנימוקים הניתנים במסתו של סגל לא מצדיקים כתיבתו של משפט כזה על גב הספר. התיאור הביוגרפי והכמו-תיעודי של בית הכלא ב"כתבים מבית המוות" ראוי בהרבה לסופרלטיב הזה, כך גם תיאור אובססיית ההימורים ב"מהמר". דמותו של מישקין ב"אידיוט", שהביאה לידי ביטוי את ההזיות המשיחיות האישיות של ד., המרדנות המטאפיסית, המלווה בגאווה פצועה ותאוות שלטון, של "איש המחתרת", גם הן אוטוביוגרפיות למדי. סופרלטיבים אמיתיים ומדויקים יותר לא קשה, כאמור, למצוא ל"שדים". איך כתב ג'ורג' שטיינר (בציטוט חופשי): טולסטוי ודוסטוייבסקי הם הגדולים שבכותבי הרומנים בכל הדורות. אי אפשר להוכיח את זה רציונלית – אבל ככה זה.

 

 

על דוסטוייבסקי בשנות ה – 60 למאה ה – 19

מבוא

בשיח הרווח אודות דוסטוייבסקי נהוג לצייר את התמונה הבאה: דוסטוייבסקי הינו סופר גאון, אשר יצירותיו העמיקו לחקור בנבכי הנפש האנושית, אך תפיסותיו הפוליטיות הן תפיסות ריאקציוניות מהזן החשוך ביותר. אכן, דוסטוייבסקי הינו פסיכולוג מעמיק, אולי הפסיכולוג היחיד שיכל ללמד את ניטשה (כעדותו העצמית של האחרון), אבל תמיכתו באוטוקרטיה הצאריסטית, לאומנותו ואמונתו הדתית-משיחית הינן צדה האפל של אותה נפש עמוקה. לפיכך יש לפצל ולהפריד בין דוסטוייבסקי האמן לדוסטוייבסקי ההוגה. תוכו נאכל וקליפתו נזרוק.

כך, למשל, כותב פרויד במסתו על "דוסטוייבסקי ורצח האב":

"גם סוף מאבקו של דוסטוייבסקי עם המוסר אינו ראוי לתהילה. לאחר לבטים סוערים, שנתלבט בשביל לפשר בין דרישות היצר של היחיד לבין תביעות חברת האדם, נסוג דוסטוייבסקי ונידרדר עד כדי קבלת דין הרשות החילונית והרוחנית, עד כדי כניעה לצאר, לאלוהי הנוצרים ולנאציונליזם הרוסי צר-המוחין – הווי אומר, סופו שהגיע למקום שקטנים ממנו ברוחם הגיעו אליו בעמל מועט משלו. כאן נקודת התורפה של האיש הגדול." (פרויד, 1997, עמ' 167).

כך, למשל, כותב הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי היהודי לב שסטוב:

“How are we to explain such indifference on the part of the greatest russian writer to events which were regarded in our literature as marking the dawn of a new era in Russian history? The stock explanation is simple: Dostoevsky was a great artist, but a poor thinker”

(Shestov,1969, pg 168)

עבודתי שמה לה למטרה להראות שאין לפצל בין דוסטוייבסקי ההוגה ואיש הציבור ובין דוסטוייבסקי האמן. עבודה זו תבחון את היחס ההדוק הקיים בין המחשבה הפוליטית של דוסטוייבסקי לבין הרומנים שלו במרוצת שנות הששים של המאה ה – 19.

זאת ועוד: במהלך עבודת החקר הלכה ונתבהרה התמונה כי דוסטוייבסקי, במרוצת העשור הנזכר לעיל, נקט במודע עמדה ממצעת ומתווכת בויכוח הציבורי (ליתר דיוק: בויכוחים הציבוריים) שהסעירו את החברה הרוסית המקוטבת. התפיסה המקובלת הרואה את התקופה הפוסט-סיבירית של דוסטוייבסקי (קרי, מראשית שנות ה – 60 ועד למותו של דוסטוייבסקי ב – 1881) כמונוליטית הינה, לפיכך, שגויה. במרוצת העשור הנדון נקט אמנם דוסטוייבסקי בעמדות "שמרניות" מובהקות אך הדימוי הקיצוני, "החשוך", שיוחס לו לא יכול להיתמך מפעילותו במהלך העשור הזה. השערתי היא שבמרוצת שנות השבעים של המאה ה-19, בין השאר בעקבות מסקנותיו מפעילותו בעשור הקודם, חלה הקצנה בעמדותיו של ד., שסיבותיה העמוקות עימה, אך העיסוק בתקופה הזו איננו מעניינה של עבודה זו ויידון בשוליה. הסיבות לתיחום המוצע כאן יתבהרו להלן.

העבודה, אם כן, תנסה לגשר בין שני סוגי פעילויות. בין העשייה האמנותית של דוסטוייבסקי ובין תפיסותיו הפוליטיות, שחלקן יוצגו באמצעות טקסטים (כתיבה פובליציסטית) וחלקן יוצגו באמצעות מעשים (הביוגרפיה: הקמת הירחונים "ורמיה" ו"אפוכה" וקביעת מגמתם). חלוקה זו, יש להצהיר בגלוי, אינה חלוקה "נקייה". גם בכתביו האמנותיים של דוסטוייבסקי הובעה מחשבתו הפוליטית כפי שגם בכתביו "הפובליציסטיים" הושקעה מחשבה אמנותית. להלן אבהיר בקצרה כיצד אתמודד עם פעולת הגישור הזו באמצעות התפיסה הספרותית של "המחבר המובלע".

אך קודם לכן, כאן המקום להבהיר את מעמדו המיוחד של "הסופר" בחברה הרוסית של המאה ה – 19. הבהרה זו תסביר מדוע בכלל יש לחפש מחשבה פוליטית אצל אמן וסופר כדוסטוייבסקי.

ישעיהו ברלין מנתח את הגישה "הרוסית" לספרות. ניתוחו מושתת על הדיכוטומיה בין התפיסה "הצרפתית" וזו "הרוסית".

"ניתנה רשות לומר שמצויות לפחות שתי גישות לספרות ואמנות בכלל, ואפשר מן העניין הוא להקבילן זו לעומת זו. לשם קיצור אקרא לאחת 'צרפתית', לאחרת 'רוסית'. (…) הסופרים הצרפתים במאה ה-19 ראו עצמם בדרך כלל כספקים. כסבורים היו שאיש-רוח או אמן זו חובתו כלפי עצמו וקהלו – להוציא מתחת ידו מלאכה מתוקנת ככל האפשר. אם צייר אתה, תצייר תמונה יפה ככל אשר תוכל. אם סופר אתה, תכתוב מיטב הדברים שאתה מסוגל להם. (…) גישה זו נדחתה בתוקף הרב ביותר כמעט על ידי כל סופר חשוב ברוסיה במאה ה-19. (…) הגישה 'הרוסית' (לפחות במאה ה-19) אומרת, שאדם הוא יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. שאין זו אמת כי אדם הוא אזרח מכאן, וגם, באופן בלתי-תלוי בכך, צובר ממון מכאן, ושתפקידים אלה ניתנים להישמר במדורים נפרדים. שאדם הוא אישיות מסוג אחד כמצביע בבחירות, מסוג אחר כצייר ומסוג שלישי כבעל לאשתו.(…) כל סופר רוסי ניתנה בו התודעה כי הוא עומד על בימה ציבורית, נותן עדות. לפיכך, הסטיה הקלה ביותר, שקר, מרמה, מעשה של פינוק עצמו, העדר קנאה לאמת, הוא פשע ." (ברלין, 1983, עמ' 90-92).

אין זה מעניינה של עבודה זו להסביר מדוע התפתחה גישה 'רוסית' זו לספרות, מדוע הדיונים המרכזיים במציאות ובמחשבה הפוליטית של התקופה הובלו על ידי סופרים. ברלין מספק כיוון הסברי אחד – אותו אביא בתמצית – והוא קיומה של הצנזורה.

"הדיכוי גרם, בעיקרו של דבר, לדחיית הרעיונות החברתיים והמדיניים אל התחום הבטוח יחסית של הספרות. דבר זה כבר אירע קודם בגרמניה, והוא אירע בהיקף גדול הרבה יותר ברוסיה. אולם תהא זו טעות להפריז בחלקה של נגישת השלטון באילוץ הספרות להיעשות מדינית באופיה. התנועה הרומנטית עצמה היתה גורם בעל כוח לא-פחות ביצירתה של ספרות 'לא טהורה', במילויה בתוכן אידיאולוגי" (שם, עמ' 111).

במקרהו של דוסטוייבסקי – בניגוד, למשל, לסופר כטורגנייב ואפילו לטולסטוי – קל בהרבה להתייחס אליו כהוגה פוליטי מהסיבה שדוסטוייבסקי, במרוצת המחצית הראשונה של שנות ה-60, היה לא רק סופר אלא עורכם של שני ירחונים רבי השפעה: "ורמיה" (זמן) ו"אפוכה" (תקופה), ירחונים שבהם נכתבו מאמרים שעסקו בבעיות השעה לצד יצירות ספרותיות.

מהי אם כן הסיבה שתיחמתי את עבודתי לשנות ה-60 של המאה ה-19?

בדצמבר 1859 שב דוסטוייבסקי לפטרבורג לאחר היעדרות של עשר שנים. בעשר שנים אלה שהה ד. בסיביר כגולה פוליטי. מחציתן בבית הסוהר ('בית המוות') ומחציתן כחייל פשוט בצבא הצאר. הגלות נגזרה עליו משום שהיה חבר בחוג סוציאליסטי רדיקלי: חוגו של פטראשבסקי. חזרתו של ד. לפטרבורג הינה חזרתו לשדה הספרות וניסיונו לחדש את המוניטין הקודם שלו. אך זוהי גם פתחה של תקופה בה התברר כי ד. זנח את השקפותיו הרדיקליות ואימץ עמדה שמרנית.

לגבי תיארוך הסיום של התקופה הנידונה: עבודת החקר שלי איתרה מהלך דיאלקטי שבו נע ד. במרוצת העשור וששיאו ניצב ביצירה האחרונה שכתב ד. בעשור זה: "האידיוט" (1868). השערתי הינה כי המהלך הנ"ל מוצה במרוצת העשור ואת תפיסותיו הפוליטיות של ד. משנות השבעים ואילך יש לראות ככיוון חדש בהתפתחות מחשבתו. אך בירור עניין זה מצריך עבודת מחקר נוספת. בעבודה זו, על כל פנים, אציג את המהלך האמור ובסיומו אתייחס בקצרה לנקודות מפתח בהתפתחות החשיבה הפוליטית של ד. בשנות השבעים ותחילת השמונים.

לסיום: בכדי "לחלץ" את תפיסותיו של ד. מהרומנים שלו אשתמש במושג מפתח מתחום מחקר הספרות: מושג "המחבר המובלע". מבלי להאריך בהבחנות החשובות בין "הסופר", "המספר" ו"המחבר המובלע" אביא את הגדרתה של שלומית רמון-קינן למושג זה:

"המחבר המובלע הוא תודעה השליטה ביצירה כמיכלול, מקורה של מערכת הערכים המגולמת בה. (…) סופר יכול לבטא ביצירה רעיונות, אמונות ורגשות שונים או אפילו מנוגדים לאלה שבהם הוא מחזיק בחייו הממשיים. הוא עשוי אף לבטא רעיונות, אמונות ורגשות שונים ביצירות שונות. כך, בעוד שהסופר הוא בשר-ודם החשוף לתהפוכות החיים הממשיים, המחבר המובלע של היצירה נתפס כישות יציבה, לרוב עקבית, בתוך היצירה הבודדת" (רמון-קינן, 1984, עמ' 85).

כשאגש לנתח את היצירות של ד. אחלץ מתוכן את הדומיננטה ההגותית – היא היא עמדת 'המחבר המובלע', במקרה של ד. – ואליה אתייחס כאמירה פילוסופית בהירה, העולה מתוך הסבך של היצירה הספרותית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק א': הפוליפוניות של דוסטוייבסקי מול הגותו הפוליטית

בפרק זה אחדד את שאלת המחקר ואציע בתמצות את "פתרונה". הדיון המפורט ביצירות ייעשה בפרקים הבאים.

כזכור, המטרה שהצבתי לעצמי בעבודה זו הינה לגשר בין תפיסותיו הפוליטיות של דוסטוייבסקי בשנות ה-60 ליצירותיו האמנותיות. מטרה זו נדמית כקשה שבעתיים לנוכח איפיון המפתח של מיכאיל באחטין, המאפיין את יצירת ד. כיצירה פוליפונית.

בסוף שנות העשרים של המאה העשרים פרסם באחטין את ספרו "סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי". מאז הפך הספר לנקודת ציון מרכזית בחקר ד. . טענתו המרכזית של באחטין הינה שד. יצר סוג חדש של רומן: "הרומן הפוליפוני".

"ריבוי קולות ותודעות עצמאיים ובלתי מתמזגים, פוליפוניה אמיתית של קולות במלוא ערכם – זהו, אכן, עיקר ייחודם של הרומנים של ד. . לא ריבוי דמויות וגורלות בעולם אובייקטיווי אחד לאור תודעתו האחת של המחבר נפרש ביצירותיו, אלא דווקא ריבוי תודעות שוות זכויות, ואתן עולמותיהן, המשתלבות כאן, תוך שהן שומרות על אי-התמזגות, לאחדות של אירוע כלשהו. הגיבורים הראשיים של ד. בתוכנית-היצירה של האמן גופא אינם רק אובייקטים של דבר המחבר, אלא גם סובייקטים של דברם הם, שהוא משמעותי במישרין" (באחטין, 1978, עמ' 10).

אבהיר את תפיסתו של באחטין. קודם לכל, מאפיין באחטין את הגיבור הדוסטוייבסקאי כבעל "אידיאה". הגיבור של ד. איננו רק בעל אופי ותודעה מובחנת. גיבוריו הראשיים הינם נושאי רעיון.

"גיבורו של ד. איננו רק דיבור על עצמו ועל סביבתו הקרובה, אלא גם דיבור על העולם: הוא לא רק בעל-תודעה – הוא בעל-אידיאה" (שם, עמ' 81).

כעת, עד לד. ניתן היה לאתר שני סוגים של רומנים שעסקו באידיאות. הסוג האחד הינו הרומן ש"ערך" את האידיאות הסותרות ל"טור" מונולוגי אחד.

"מן התודעות הקונקרטיות והשלמות של הגיבורים (ושל המחבר עצמו) קולפו תיזות אידיאולוגיות, אשר נערכו בטור דינאמי דיאלקטי או עומתו זו לעומת זו כאנטינומיות אבסולוטיות לאין-פתרון. על מקום פעולת-גומלין של מיספר תודעות בלתי מתמזגות, הוצג יחס גומלין בין אידיאות, רעיונות, הנחות, המסתפקים כולם בתודעה אחת" (שם, עמ' 12).

הרומן של ד. מסרב לנסיונות סינתזה כאלה של עמדות הגיבורים. המחבר איננו "מציץ" מאחורי גבן של הדמויות ומסדר אותן בטור הגליאני. ד. מציב את תודעתו של המחבר בתוך אופק הראייה של הגיבור וכך מונע חיפצון שלו (שם, עמ' 53).

ד. גם מסרב לאפשרות הנוספת שקיימת לכותבי רומני-אידיאה. הוא מסרב לערוך רדוקציה פסיכולוגית לעמדותיהם הרעיוניות של גיבוריו (שם, עמ' 13).

"לא רק המציאות של הגיבור עצמו, אלא גם העולם החיצוני וההווייה סביב הגיבור נגרפים לתהליך התודעה-העצמית, מועברים משדה ראייתו של המחבר לשדה ראייתו של הגיבור. אין הם נמצאים עוד במישור אחד עם הגיבור, לידו או מחוצה לו בעולם המאוחד של המחבר, כדי יכולת להיות גורמים סיבתיים וגנטיים המגדירים את הגיבור, אינם יכולים למלא תפקיד מסביר ביצירה. במישור אחד עם התודעה-העצמית של הגיבור, שקלטה לתוכה את כל עולם הדברים, יכולה להימצא רק תודעה אחרת, ליד שדה ראייתו – שדה ראייה אחר, ליד נקודת השקפתו על העולם – נקודת השקפה אחרת על העולם. לעומת תודעתו של הגיבור, המטמיעה הכל, יכול המחבר להעמיד רק עולם אובייקטיבי אחד – עולמן של תודעות אחרות שוות-זכויות עם תודעתו של הגיבור" (שם, עמ' 53-54).

נחזור אם כן על עיקר הדברים: ד. – ביצירות הספרותיות – יצר עולם אידאי מפוצל, פוליפוני. תודעות "שוות זכויות" מיוצגות בו ללא ראייה מאחדת של המחבר. בהתאם לכך, גורס באחטין, חסר שחר לחפש בעולמו של ד. שלימות פילוסופית מונולוגית-שיטתית. (שם, עמ' 37).

מאליו עולה ומתחדדת שאלת המחקר שלי: : איך יוצר עם תודעה "משוסעת" ופוליפונית כזו של דוסטוייבסקי מגבש בכלל עמדה פוליטית עקיבה?

או מה היחס בין העמדות הפוליפוניות ברומנים לעמדה הפוליטית בפובליציסטיקה?

לכאורה ניתן לתאר  שני סוגים של יחסים בין הרומנים לעמדה הפוליטית בפובליציסטיקה:

1. סינתזה. מה שבאחטין חוזר ומדגיש שלא נעשה ברומן, יכול להיות שכן נעשה בכתיבה הפובליציסטית ובפעילות הפוליטית והציבורית של ד. . אני מבהיר את כוונתי: ברומנים הוצגו תפיסות סותרות, פוליפוניות על טבע האדם. ד. הפוליטיקאי מנסה ליצור מערכת פוליטית וציבורית ש"תסנטז" את הסתירות הללו. ואם לא "תסנטז" אז לפחות שתפשר ביניהן.

2. צידוד – בפובליציסטיקה – בדעה אחת, או רק בחלק מהדעות הפוליפוניות המופיעות ברומנים.

אליבא דבאחטין אכן משתמע כי העמדה שביטא דוסטוייבסקי הפובליציסט, הן בפוליטיקה הן ביחסו ללאומיות הרוסית, הן בענייני דת, הינה חלק מהמעמדות שנכנסו לרומן. כלומר, הפובליציסטיקה חיוורת בהרבה מהרומנים משום שבה צידד ד. בעמדות מסויימות שמהוות רק חלק מהעושר שנכנס ליצירה הספרותית. למרות שיצר דמויות מסויימות בעלי עומק אידיאולוגי מופלג הרי שבעולם הפובליציסטיקה, המחשבה והעשייה הפוליטית, התעלם מהן לחלוטין.

עבודת החקר העלתה כי האפשרות הראשונה היא הנכונה, למצער לגבי שנות ה-60. עמדתו הפוליטית של ד. אכן ניסתה ליצור סינתזה ופשרה בין כיוונים אידיאולוגיים סותרים.

 

אני מעוניין לחדד את מה שבעיני הוא עיקר תרומתה של עבודה זו: כל מי שמתוודע למחקר הביוגרפי העדכני אודות ד. בשנות הששים (אני מכוון בעיקר לעבודתו של פרנק, שתוצג מייד) יראה על נקלה שד. "איש-הציבור" ניסה לנקוט בעמדה מפשרת במרוצת העשור הנ"ל. פרנק, בצדק, מציג את התובנה הזו כגילוי וכתזה היוצאת נגד המוסכמה. (לדוגמה: Frank,1997, pg 51-52). מה שברצוני להציג בעבודה הזו הינה היחס בין הפשרה הזו (בשדה הפובליציסטיקה) לבין הרומנים. זהו יחס מיוחד במינו כיוון שהרומנים – חוץ מ"אידיוט" – אינם מציגים את "הפשרה" ו"הסינתזה" כשלעצמם. הם נוקטים גישה עקיפה בהראותם את חוסר האפשרות של החיים בקצוות!.

הנקודה הזו עומדת בלב עבודה זו ולכן ארחיב מעט: במרוצת העשורים האחרונים חיבר ג'וזף פרנק ביוגרפיה מונומנטלית בת ארבעה כרכים על ד. . למרבה הצער, הביוגרפיה עדיין לא הושלמה וטרם הופיע הכרך האחרון שיעסוק בעשור האחרון והחשוב של חיי ד. (1871-1881). ביוגרפיה זו, מלבד שהיא מסתמכת על המחקר הענף שנעשה על ד. ועל יצירותיו במאה השנים האחרונות, מתברכת בסגולה מרכזית ומוצהרת: פרנק ממקם את יצירותיו של ד. בהקשרן הפוליטי והחברתי מבלי להתעלם מסגולותיהן האמנותיות והאידיאיות-אוניברסליות. כעת, בשני הכרכים של פרנק שמוקדשים לעשור הנדון בעבודה זו: 1. Dostoevsky – The stir of Liberation 1860-1865

2. Dostoevsky – The miraculous Years 1865-1871, מוצגת תפיסתו הפוליטית של ד., כפי שבאה לידי ביטוי בפובליציסטיקה, במכתבים, בזכרונות וכולי (הצגה שאיעזר בה מייד להלן), וכן ההקשר והמסר הפוליטי של הרומנים. אך עבודה זו מבקשת לעשות מה שפרנק איננו עושה: עבודה זו מבקשת:

א.      לאפיין במדוייק את העמדה המפשרת שנקט ד. בפובליציסטיקה שלו.

ב.      להצביע על הקשיים בסינתזה הזו.

ג.        לבאר את היצירות כנובעות ישירות מניסיון הסינתזה הנ"ל ומהקשיים ביישומה.

בכדי למנוע ערפול אומר ישירות את תמצית הטיעון, למרות שכעת הוא יישאר ברובד המופשט:

א.      העמדה המפשרת שדוסטוייבסקי נקט בשנות הששים הינה עמדה מפשרת בין ערך "השוויון" לבין ערך "החירות". ניסיון הסינתזה נעשה בהסתמכות על ערך "האחווה", הזנוח בערכי המהפכה הצרפתית. "אחווה" הינה פעולה המובילה ליתר שוויון אך אינה נעשית בכפייה ולכן לא פוגעת בחירות הפרט. הקטע הבא מ"רשימות חורף על רשמי קיץ" מציג את היתפסותו של ד. לאופציה "המסנטזת" של הFraternite .

"למען האמת, זמן קצר אחריו הכריזו: Liberte, Egalite, Fraternite, יפה מ-אוד. מהי Liberte?, חירות. איזו חירות? חירות אחת לכולם לעשות כל שברצונם בגבולות החוק. מתי אפשר לעשות כל שברצונך? כשיש לך מיליון. האם החירות נותנת מיליון לכל אחד? לא. ומהו אדם ללא מיליון? הוא איננו זה העושה כל שברצונו, אלא זה שעושים בו כל מה שרוצים. ובכן, מה נובע מכך? שחוץ מהחירות יש גם שוויון, ובמיוחד השוויון בפני החוק. על אותו שוויון בפני החוק אפשר לומר רק דבר אחד, שבצורה שבה הוא מיושם כיום, כל צרפתי יכול, וחייב, לראות בו עלבון אישי לעצמו. אז מה נשאר מהנוסחה? אחווה. ובכן, סעיף זה הוא המסקרן ביותר, ומוכרחים להודות, שעד היום הוא מהווה את אבן הנגף הראשית במערב. האדם המערבי נואם על האחווה כעל כוח מניע אדיר של האנושות, ואינו מתאר לעצמו, שאין מאין להביא את האחווה, אם היא איננה קיימת במציאות. (…) אבל בטבע הצרפתי, והמערבי בכלל, לא התגלתה נוכחותה, אלא התגלה היסוד האישי, היסוד הבדלני, יסוד ההישרדות המתעצם, יסוד הסיפוק העצמי, יסוד ההגדרה העצמית באני העצמי. (…) מפני שבאחווה, באחווה האמיתית, לא הפרט הנפרד, לא האני, צריך לדאוג לשוויון ערכו ולשוויון משקלו כנגד כל ה ש א ר, אלא דווקא כל אותו ה ש א ר  ע צ מ ו אמור לבוא אל אותו הפרט התובע זכויות, אל אותו אני פרטי, ו ב ע צ מ ו, בלי שזה יבקש, להכיר בו כשווה ערך ושווה זכויות לו, כלומר לכל שאר הקיימים בעולם. ויותר מכך: גם אותו פרט מורד ותובעני היה צריך, ראשית לכל, להעלות את כל האני שלו, את כל עצמיותו, קרבן לחברה, ולא רק שלא לתבוע את זכויותיו, אלא להפך, למסור אותן לחברה ללא כל תנאים. אך האישיות המערבית לא הורגלה למהלך דברים כזה" (דוסטוייבסקי, 1996, עמ' 87-88).

ב.      קשיי הסינתזה נובעים מכמה כיוונים: 1. שני הערכים הללו, אך ביחוד ערך "החירות", מקבלים אצל ד. משמעות עמוקה ביותר. אצל חלק גיבוריו מקבל ערך "החירות" אף משמעות דימונית. אי לכך ניתן להמשיל את ניסיון הסינתזה הדוסטוייבסקאית לסינתזה בין "האיחוד הלאומי" ו"חד"ש" ולא לסינתזה בין "העבודה" ל"ליכוד". ברי, שסינתזה כזו שברירית למדי.  2. ההסתמכות על ערך כ"אחוה", מתוך מודעות לטבע האדם, הינה בעייתית, כמובן. אף מעיניו של ד. לא נעלמה הבעיה הזו שהביאה לכשלונו של איש האהבה והאחווה – הנסיך מישקין, גיבור "האידיוט".

ג.        ניתן לתאר את יצירות שנות הששים כיצירות המתמקדות בהגנה על ערך אחד ("שוויון", לדוגמה) מפני ערך אחר ("חירות", בהתאמה), או כהתקפה על ערך אחד בשמו של ערך אחר. בסוף התקופה עוברת ההתקפה לניסיון הסינתטי עצמו והוא קורס. במובן זה ניתן להציג את היצירות של שנות הששים באופן הבא:

 

1.     כתבים מבית המוות, 1861. "סל התובנות" שאיתו יוצא  דוסטוייבסקי לדרכו.           המספר של ד. מתבונן בחיי האסירים בכלא ומסיק מהתרשמויותיו מסקנות על "טבע האדם". חלקן של הסקות אלה הינן תובנות סותרות הנוגעות ל"חופש" ו"שוויון".

  1. רשימות חורף על רשמי קיץ. 1863. דומיננטת היצירה: שוויון. ביקורת חברתית על הבורגנות וערך הכסף שלה. מסה על הבורגנות. הביקורת כאן הינה סטירית-מוסרית.
  2. כתבים מן המחתרת. 1864. דומיננטת היצירה: חופש. מטרת ההתקפה כפולה: האוטופיה הסוציאליסטית התועלתנית של צ'רנישבסקי  והסוציאליזם הרומנטי של שנות הארבעים. כנגד צ'רנישבסקי והאוטופיה התועלתנית שלו: האדם לא רוצה לחיות לפי תכנון מלמעלה ויהיה האוטופי ביותר. האדם מעוניין בשימור חופש הרצון שלו אפילו כנגד תועלתו. בהמשך היצירה: התקפה כנגד הסוציאליזם הרומנטי של שנות הארבעים. האדם איננו יצור טוב כל כך כפי שחשבו הללו ואיננו רודף "שוויון".
  3. "החטא ועונשו". 1866. דומיננטת היצירה: שוויון. רסקולניקוב מבקש את "החופש" המוחלט.
  4. "האידיוט". 1868. דוסטוייבסקי כאן נוהג בעצמו כפי שנהג ברדיקליים מן הימין ומן השמאל בשתי היצירות הקודמות. הוא מאניש את האידיאה הסינתטית שלו בדמות הנסיך מישקין. כשלון הנסיך מלמד על כשלון מימוש האידיאה הסינתטית הזו.

 

כעת אתמצת את עמדותיו הפוליטיות של ד. הפובליציסט. סיכום זה מסתמך על שני הכרכים האמורים של פרנק ועל אסופת מאמרי דוסטוייבסקי בעיתונים "ורמיה" ו"אפוכה" (" Dostoevskys occasional writings "). על מנת להקל על  הבנת עמדתו של ד. אשתמש בטבלה דלהלן. טבלה זו מציגה את ארבעת השסעים המרכזיים שפילגו את החברה הרוסית ואת המיקום שניסה לייצב לעצמו ד. באמצעות העיתונים שערך: "ורמיה" ו"אפוכה".

 

תרבות:            סלבופיליים          ד.                                                    מערבניים

 

כלכלה:            ליברליים                                                             ד.     סוציאליסטיים

 

דת/מטאפיסיקה:  אידיאליסטיים  ד.                                                 מטריאליסטיים

 

פוליטיקה:      שמרנים ד.                                                                    מהפכנים

 

הקו שדוסטוייבסקי ביקש לייצב הינו קו מפשר. אך הפשרה הזו איננה ניצבת בנקודת אמצע דמיונית, לגבי כל אחד מהשסעים לעיל. בעוד שמבחינת תפיסת הלאומיות שלו היה ד. קרוב בהרבה לסלבופילים מאשר למערבנים, הרי שמבחינה כלכלית היה קרוב לתפיסות הרדיקליים הסוציאליסטיים (שהיו מערבנים ברובם המכריע!). קרוב להם מבחינה כלכלית אבל אויב מר מבחינה פוליטית, כיון שד. התנגד למהפכה אלימה והיה שמרן מובהק מבחינה זו. הסתירה שדיברתי עליה "צפה" בבהירות: דוסטוייבסקי תמך ב"שוויון" ובתפיסות סוציאליסטיות אבל חשש מאלימות ומפגיעה בחופש וב"חירות", שהן הטיפו להן. בנוסף, ד. גיבש תפיסה לאומית מובהקת, הנשענת על תפיסה "קהילתנית", ובהמשך קיבלה גם גוון דתי מובהק, אך עדיין – אותו דוסטוייבסקי – חשש ל"חירות" הפרט, שגם הוא קיבל אצלו ערך דתי ונבע מהשקפת העולם הדתית שלו…

אצל ד. העורך, כפי שמציין פרנק (Frank, 1986,pg 51), התקיים פיצול בין יחסו החיובי לעמדותיהם החברתיות של הסוציאליסטיים (שנמנו על הדור הצעיר, "דור שנות הששים") ודחייה מוחלטת של המטאפיסיקה המטריאליסטית שלהם. "ורמיה" – בעריכתו של ד. –  פירסם מאמרים בגנות מצב העוני בערים ובאחוזות הכפריות (שם, עמ' 71), התנגד למדיניות של "לסה פייר" והיה מראשוני המתרגמים של אנגלס לרוסית (שם, עמ' 95). קומונת האיכרים הרוסית, ה"מיר", קסמה לד., והוא ראה בה מערכת קהילתית "נוצרית" (שם, עמ' 104-105). יד ימינו של ד. בשני הירחונים, ניקולאי סטראכוב, פרסם בהם מאמרים המתנגדים לתפיסותיו של אדם סמית, מתנגדים לפרשנויות כלכליות לתיאוריות החדשות של דארווין, מרבים להתייחס לערכה של "הקהילה" (שם, עמ' 209 – 210). על רקע אדישותם לעניינים "סוציאליים" מתקיף ד. את הסלאבופיליים (!) אף על פי שאהד את האידאולוגיה הלאומית והפרטיקולרית שהם ייצגו (שם, 273 – 274).

אבל מאידך, הדגיש ד. שעל השינוי הסוציאלי להיעשות בדרכי שלום בלבד (שם, עמ' 352, עיין גם שם, עמ' 34-38). ייחודה של רוסיה, הדגיש ד., הינה באחדותה. ברוסיה אין ולא תהיה מלחמת מעמדות כיון שאין בה מעמדות זרים זה לזה כבמערב אירופה (Dostoevsky, 1997,pg 54 ). הדרך, אם כך, לקידום השוויון הינה באמצעות חינוך המעמדות הנחשלים (שם, עמ' 77). ד., במאמרו, מוחה על התעמולה הסוציאליסטית הרדיקלית שמנהלים הרדיקלים הרוסים בקרב ההמון (שם, עמ' 193). סלידתו של ד. מכפייה מכל סוג שהיא מביאה אותו להתנגד לכפיית חינוך והשכלה להמונים(!). לימוד הקריאה צריך להיעשות בדרכי פיתוי, על ידי עידוד קריאה "בידורית", כך שמאליהם יתאוו ההמונים לקרוא (שם, עמ' 199). באופן כללי, טוען ד., על מוסדות שלטון לצמוח בדרכים "אורגניות" ולא במהפכות אלימות (שם, עמ' 250).

ד. משבח את הסלאבופיליים על כך שהיו הראשונים שעמדו על סגולותיו של הכפר הרוסי והמסגרת השיתופית הייחודית שנוצרה בתוכו, מאידך הוא מגנה אותם על זלזולם בספרות הרוסית המודרנית, בהתעלמותם מהתרבות המודרנית (שם, עמ' 212-214). בגלוי הוא מייצב את עצמו בעמדה מפשרת בין הסלאבופיליים למערבניים (שם, עמ' 215).

במניפסט שליווה את פרסומו של "וורמיה" מדגיש ד. כי המחלוקת בין "וורמיה" למתנגדיו "המערבניים" היא על שאלת הלאומיות גופא. "המערבניים" כופרים בנחיצותה של לאומיות, הם בעלי השקפה קוסמופוליטית, וד. ועיתונו מתנגדים להם (שם, עמ' 232).  אבל אופייני לדרך החשיבה הדיאלקטית של ד. הוא איפיונו את הלאומיות הרוסית. לאומיות זו הינה לאומיות שיוצרת סינתזה בין האידיאות הלאומיות הפרטיקולריות הקיימות באירופה (שם, שם).

שוב, העמדה המפשרת של דוסטוייבסקי על שלל בעיותיה. נסיון הפשרה בין הסלאבופיליים למערבנים, בין בני המעמדות השונים, בין ערכי "שוויון" והתנגדות לכפייה מכל סוג שהוא, בין הרצון לשינוי בחברה הרוסית ובין הסלידה משינוי אלים והתמיכה בשינויים "אורגניים" (א-לה ברק), בין לאומיות פרטיקולרית לבין השאיפה למציאות אוניברסלית.

בפרקים הבאים אציג את אותה היטלטלות בין הערכים הסותרים, שמהם הורכב ניסיון הסינתזה הפוליטית של דוסטוייבסקי, כפי שבאה לידי ביטוי ברומנים של שנות ה – 60.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ב' – כתבים מבית המוות

 

"כתבים מבית המוות" הינה יצירה יוצאת דופן בכתיבתו של ד. . פירסומה מעל דפי "ורמיה", בראשית שנות ה-60, עורר תהודה עצומה כיוון שלראשונה ניתנה עדות גלויה על תנאי הגלות והכליאה בסיביר. פרסום זה התאפשר הודות לאווירה הליברלית שאיפיינה את ראשית תקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר השני. היצירה נקראה בשקיקה על ידי מהפכנים ושמרנים כאחד. עמדותיו השמרניות של ד. לא היו עדיין ידועות בציבור ובעוד השמרנים המתונים ראו את היצירה כעולה בקנה אחד עם מגמות ליברליות מתונות שנבעו מ"למעלה" (כפי, שלמעשה, ראה אותה ד. עצמו), מצאו בה הרדיקלים חיזוק להתנגדותם לשלטון הצארי.

אך היצירה יוצאת דופן כיוון שנכתבה בריאליזם מסורתי, שלא איפיין את כתיבתו העתידית של ד., שמצטיינת בדחיסות בזמן ובזימוני אירועים – מפתיעים לעיתים – שנועדו לחדד את הקונפליקטים, ואשר משווים ליצירותיו אופי של טרגדיות תיאטרון קלאסיות. כפי שמציין ג'ורג' סטיינר (Steiner, 1996, pg 324) יצירה זו הינה היצירה "הטולסטויאנית" ביותר של ד. ולכן לא פלא שנחשבה על ידי טולסטוי ליצירה בה"א הידיעה של ד. .

באמצעות דמותו המלנכולית של גוריאנצ'יקוב – שפשעו הינו רצח אשתו בהתקף של קנאה – מתאר ד. את חיי הכלא, דמויות אסירים, היחסים בין השלטונות ו"העם" לאסירים ועוד.

אך ד. – כפי שחוזר ומדגיש פרנק – איננו מתכוון לתיאור לשם תיאור בלבד. התבוננותו, שנכפתה עליו בעל כורחו, בחיי האסירים הולידה אצלו תובנות מרכזיות על טבע האדם ושנגעו ישירות למצב החברתי והפוליטי השביר ברוסיה הצארית, תובנות אותן השתוקק להנחיל לציבור.פרנק (Frank, 1988, pg 5 ) מדגיש כי ד. הסיק שתי מסקנות מרכזיות מ"התקופה הסיבירית" שלו: האחת הינה האגואיזם הפראי אליו מסוגל לרדת האדם, מסקנה שנבעה מפגישתו עם כמה מהאנשים המסוכנים ביותר שהולידה בקרבה החברה הרוסית. האסיר הרוצח אורלוב איננו מגלה בליבו – כרסקולניקוב! – כל חרטה, בשוחחו עם גוריאנצ'יקוב:

"נסיתי להיכנס בשיחה עמו על הרפתקאותיו. הוא היה מקדיר פנים במקצת לשאלות הללו, אך היה משיב תמיד בגילוי לב. אך משהבין שחותר אני אל מצפונו ומבקש להציל מלבו אפילו חרטה כלשהי, הציץ בי בזלזול רב כל-כך וביהירות שכזו, עד כי, דומה, נהייתי פתאום בעיניו כמין ילד קטן, טיפשון, שאי-אפשר גם לשוחח עמו כעם מבוגר" (דוסטוייבסקי, 1976, עמ' 51).

המסקנה השנייה שהסיק ד. מתקופה זו, מציין פרנק, הינה חוסר הרציונליות שאליו מגיע האדם בבקשו לעצמו תחושת אוטונומיות ורצון חופשי. חוסר רציונליות זה, שהביא לעתים להרס עצמי, חשוב לאדם באם בו תלויה השמירה על החירות שלו. תובנה זו שימשה את ד. בהתקפותיו על הגישות הסוציאליסטיות התועלתניות. בבית הכלא נתקל ד. (בספר – תחת המסווה הדקיק והידוע לכל של גוריאנצ'יקוב) בחוסר הרציונליות הזה בכמה סיטואציות.

כשמנסה גוריאנצ'יקוב להסביר לעצמו מדוע האסירים מבזבזים את כל כספם, אותו אגרו כנמלים במשך חודשים רבים, על ליל הילולה אחד ויחיד, הוא מגיע למסקנה הבאה:

"שעה שהוא מתעלס (האסיר – א.ג.) , הרי הוא משליך אותו תמורת דבר הנחשב בעיניו דרגה אחת למעלה מן הכסף. מהו אפוא למעלה מן הכסף בעיני האסיר? – החופש, או לפחות איזו הזיה על חופש." (שם, עמ' 71).

בניגוד למה שחושבים, אומר ד. באמצעות גוריאנצ'יקוב, הקושי האמיתי בעבודת הכפייה איננו עצם העבודה אלא הכפייה שבה.

" האיכר החופשי עובד אולי יותר, לאין שיעור, פעמים גם בלילות, ביחוד בקיץ. אבל הוא עובד למענו-הוא, עובד לשם תכלית נבונה, וקל לו יותר לאין שיעור, מאשר לאסיר הקאטורגה בעבודתו הכפויה וחסרת התועלת בשבילו לחלוטין" (שם, עמ' 21).

המפגש עם כמה מהאסירים – כדוגמת אורלוב – שמימשו בחייהם את ערך "החירות" בצורה דימונית, כמו גם חוויית הכלא אשר הקושי שבה איננו פיזי בעיקרו אלא מנטלי – נטילת החירות, וכמו גם אותן חינגאות בהן איבדו האסירים את כל הונם, שנצבר בעמל רב, בכדי להשלות את עצמן שהם חופשיים ולו למספר מצומצם של שעות, כל אלה מבססים את קוטב "החירות" הקיים ביצירה.

אך תפיסתי הינה ש"כתבים מבית המוות" דווקא מפני שאיננה יצירה בדיונית ו"מתוכננת" כיצירותיו הבאות של ד., דווקא מפני שאיננה יצירה ששמה לה למטרה לתקוף נקודה מסויימת, ערך מסויים, השקפת עולם מסויימת, אלא הינה יצירה ריאליסטית-נטורליסטית "קלאסית", מקפלת בחובה את כל הספקטרום הרחב והסותר שמוצא ד. בטבע האדם, ושהוליך אותו לניסיון הפשרה הגדול של שנות ה – 60.

כי בצד גילויי "החירות" הפראיים של האסירים איתר ד. גם תופעות חשובות אחרות:

"ישנם בסיביריה, וכמעט לעולם אינם פוסקים מלהיות שם, כמה אנשים, אשר, דומה, שמו להם לתעודת חיים – טיפול אחים ב"אומללים", היענות לצערם וריחומם, כרחם על בניהם, עצמם ובשרם, היענות קדושה, ללא כל "פניה". איני יכול מלהימנע מלהעלות כאן בקיצור זכר פגישה אחת (…) יש אומרים (שמעתי גם קראתי זאת) כי האהבה הנעלה ביותר אל רעך היא בו בזמן האנוכיות הגדולה ביותר. בכן, מה אנוכיות היתה בכך – לא אבין בשום פנים" (שם, עמ' 73 – 74).

חווייה מרכזית נוספת שמדגיש ד. הינה הניתוק והזרות המכאיבים בין בני האצולה שנקלעו ל"קאטורגה" (כד. עצמו, כמובן) ו"העם":

"כן-הוא, אין הם מחבבים את האצילים – העיר – ביחוד את הפוליטיים, מוכנים לטורפם. ולא לפלא הוא. ראשית, הרי אתם גם עם אחר, שאינו דומה להם, והשנית, שכולם היו קודם שייכים לבעלי אחוזות או לשרי צבא. הגע בעצמך, כלום יכולים הם לאהוב אתכם?" (שם, עמ' 29, ובעוד הרבה מקומות כיו"ב).

ראיית האדם כאלטרואיסט (כמסוגל לאלטרואיזם), כפי שהתגלה בהתנהגות פשוטי העם עם האסירים שעבדו בסמוך למגוריהם, כמו גם חוויית הניתוק בין פלגי החברה הרוסית, הוליכו את ד. לכיוונים פוליטיים "שתפניים". כפי שהזכרתי, המניפסט של "ורמיה" דיבר על אחדותה של החברה הרוסית וצמצום הניכור בין השכבות החברתיות בה, כמו גם שיפור מעמדם הכלכלי של השכבות העניות.

"כתבים מבית המוות", אם כן, חסר דומיננטה ערכית אחידה. בקיצור המתבקש הראיתי איך מכילות התבוננויותיו של גוריאנצ'יקוב- דוסטוייבסקי מגמות וערכים שמן הקושי ליישבן בקנה אחד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ג' – רשימות חורף על רשמי קיץ

 

לו היה נכתב ספר זה היום היה לבטח מסווג כ"ביקורת תרבות", אנלוגי – בקונספט ולא באיכות… – ל"אמריקה" של בודריאר. ב"רשימות חורף על רשמי קיץ" מתאר ד. את התרשמויותיו ממסע בזק שערך במערב אירופה. זוהי יציאתו הראשונה של ד. את אדמת רוסיה (והוא כבר למעלה מארבעים!) והוא מתבדח עם קוראיו ומקניט את עצמו על שהוא עומד למתוח ביקורת חריפה כל כך על המערב על סמך התרשמות כה קצרה.

אבל הביקורת נמתחת. הביקורת בעיקרה הינה ביקורת אתית על הבורגנות האירופאית ולכן דומיננטת היצירה בעיני הינה ערך השוויון. אך אצל ד. העניינים מורכבים יותר.

פתיחת היצירה מוקדשת לויכוח התרבותי ברוסיה בין המערבנים לסלבופילים. למרות הסתייגותו מצרות-המוחין הסלבופילית מתנגד ד. למערבנות מכמה סיבות. הראשונה הינה הניתוק שיוצרת "המערבנות" בין שכבת האצולה הדקיקה וההמונים הרוסיים:

"אנחנו כשלעצמנו, לעומת זאת, נהדרים כל כך, מתורבתים כל כך, אירופאים כל כך, שהעם כבר מקיא מרוב בחילה מלהביט בנו: היום העם כבר חושב אותנו לנוכרים גמורים, אינו מבין אף לא מילה שלנו, אינו קורא ולו ספר אחד משלנו, לא מבין שום רעיון שלנו" (דוסטוייבסקי, 1996, עמ' 61).

הסיבה השנייה כללית ועמוקה יותר. "המערבנים" מתנגדים בעצם לרעיון הלאומיות לכשעצמו.

"באיזו התנשאות אנו דנים בסוגיות, ועוד באילו סוגיות: אין יסודות, אין המון, הלאומיות היא רק שיטה ידועה לגביית מס, הנפש היא לוח חלק, גוש שעווה, שממנה אפשר ללוש בן-רגע אדם אמיתי, אדם כולל, עולמי, גולם מלאכותי. צריך רק לנצל את כל פירות הציוויליזציה האירופאית ולקרוא שניים-שלושה ספרים" (שם, עמ' 62).

עמדה זו, הגם שהיא עמדה "קהילתנית" בגוון סוציאליסטי (הריחוק מההמון הפשוט נחווה כשלילי), מציבה את ד. בהתנגדות לעיקרם ורובם של הסוציאליסטיים הרוסים שהיו אכן "מערבניים" ו"קוסמופוליטיים"!

אבל המשך היצירה מקרב את ד. לעמדות הסוציאליסטיים הרוסים.

החומרנות הבורגנית הפריזאית מהווה מטרה לחצי הסאטירה הדוסטוייבסקאית:

"הפאריזאי אוהב נורא לסחור, אך גם כשהוא סוחר ומקלף אותך בחנותו כמו בצל, הוא מקלף אותך לא סתם בשביל המצלצלים, כפי שהיה בעבר, אלא כמצווה חסודה, במין כורח מקודש. לצבור הון ולהשיג חפצים רבים ככל האפשר – דבר זה הפך לצו המוסרי המרכזי בעיקרי האמונה של הפאריזאי. כך היה גם קודם, אלא שכיום יש לכל זה, איך לומר, מין צורה מקודשת. לפני כן בכל זאת הכירו במשהו מלבד הכסף, כך שאדם ללא כסף, אך בעל סגולות אחרות, יכול לקוות לפחות לכבוד כלשהו. ואילו עכשיו – לא ולא! היום צריך לאגור מצלצלים ולרכוש כמה שיותר חפצים, ורק אז אפשר לצפות לכבוד כלשהו. אחרת, לא רק לכבוד מהזולת, אלא אפילו לכבוד עצמי אין לצפות" (שם, עמ' 84).

מה שנשא אופי משועשע בפאריז קיבל ביטוי דימוני ואפוקליפטי בלונדון. מחזות השכרות של הפרולטריון בליל ראשון זיעזעו את ד. .

ישנה כאן מורכבות: אמנם ד. מבקר את הליברליזם האנגלי מנקודת מבט סוציאליסטית, המדגישה שלא כולם נכללים בסדר "הטוב":

"סיפרו לי, למשל, שבלילות שבת חצי מיליון פועלים ופועלות על ילדיהם, נשפכים כים בכל רחבי העיר ומתקבצים בעיקר ברבעים מסויימים, וכל הלילה, עד חמש בבוקר, חוגגים את השבת, כלומר מתפטמים ומשתכרים כבהמות, למלא את שהחסירו בשבוע שלם." (שם, עמ' 76).

אך התקפתו על הליברליזם האנגלי ניתנת גם מנקודת מבט מפתיעה, מנקודת ביקורת שיכולה לבקר גם הסדר סוציאליסטי חלופי!. ד. מבקר את "השיטה" על עצם מושלמותה!

"כאן תכיר ברעיון נפילי, תחוש שכבר הושג איזה הישג, שכאן הניצחון, כאן ההדר! תתחיל אפילו לחשוש ממשהו. ככל שתהיה עצמאי באופייך משהו יתחיל להחריד אותך. 'הייתכן שזהו, לאמיתו של דבר, האידיאל שהוגשם?' תחשוב לך. 'האם לא כאן הוא סוף הדרך? האם לא ניאלץ, באמת, לקבל זאת כאמת המוחלטת ולהיאלם סופית?'. וכל זה כה שכור ניצחון, כה מנצח וגאה, עד שמתחיל להחניק את נשמתך" (שם, עמ' 75).

הקטע הזה – שציטטתי רק מקצתו – הוא מאלף. ד. מתנגד ל"שיטה" הליברלית-בורגנית משום שהיא מוחקת את האינדיבידואליות וחופש-הרצון דווקא משום הצגתה כמושלמת בויסות רצונם המקביל של המוני יחידים! דווקא משום חזות "קץ ההיסטוריה" שבה!.

ואכן, למרות שדומיננטת היצירה הינה ערך "השוויון" מנקודת מבט פרו-פרולטרית, ולמרות שחלק מרכזי ביצירה הינו "מסה על הבורגנות" הכתובה בטון סאטירי עוקצני, למרות כל זאת לא נדחף ד. לזרועות הפתוחות של הסוציאליזם (ובטח שלא למארכס ואנגלס שיכלו באותה תקופה לארח את ד. לתה בלונדון) בדיוק מנקודת הביקורת המפתיעה שהוא מוצא ב"שיטה" הליברלית – קרי, איבוד החירות שהיא דורשת.

"הפורייריסטים, כך אומרים, כבר משכו את תשע מאות אלף הפרנקים האחרונים של הונם ועדיין מנסים לארגן אחווה: שום דבר לא יוצא. כמובן, ישנו פיתוי גדול לחיות, אם לא על יסוד האחווה, אז על יסוד התבונה הטהורה. כלומר, מוטב שיערבו לך לכל דבר, וידרשו ממך רק עבודה והסכמה. אך כאן שוב מתעוררת בעיה: נדמה, שערבים לאדם לכל דבר, מתחייבים להאכילו, להשקותו, לספק לו עבודה, ותמורת זאת, למען רווחת הכלל, דורשים ממנו רק טיפונת זעירה של חירותו האישית, רק טיפונת זעירה, זעירה ביותר. אך לא, האדם לא רוצה לחיות לפי שיקולים כאלה, גם הטיפונת כבדה ממנו. תמיד נראה לו, בטיפשותו, שזהו כלא ושבעבור החופש המוחלט – מוטב לו כשהוא לעצמו. והרי בחופש מכים אותו, עבודה לא נותנים לו, הוא גווע ברעב ואין לו חופש כלל. ובכן לא, בכל זאת נדמה לו, לתמהוני, שעדיפה חירותו האישית. מובן שהסוציאליסט נאלץ לירוק בתיעוב ולומר לו שהוא טיפש, לא בוגר דיו, שהוא עדיין לא בשל ואינו מבין את תועלתו האישית לאשורה. שהנמלה, סתם כל נמלה אילמת, אפסית, חכמה ממנו, משום שבקן הנמלים הכל טוב כל כך, מסודר כל כך, כולם שבעים ומאושרים, כל אחד יודע מה עליו לעשות, בקיצור: עוד רחוק האדם מקן הנמלים!" (שם, עמ' 90 – 91).

הטון האירוני וכמובן התובנה בעצמה מהווים אנטיציפאציה של "איש המחתרת". אך קטע זה גם ממחיש את כל תורת עבודה זו על רגל אחת: באותה יצירה היוצאת נגד הדיכוי הבורגני בשם ערך "השוויון", באותה יצירה גופא מתחלחל ד. מהפתרון הסוציאליסטי מוחק "החירות".

את הפתרון מצא ד. , כאמור וכמצוטט לעיל, ביסוד האחווה, ב – Fraternite .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ד' – כתבים מן המחתרת

 

דומיננטת היצירה הקלאסית הזו, שביחד עם כתבי קירקגור מציבה את אדני האקזיסטנציאליזם המודרני, הינה באופן מובהק "החירות".

היצירה מחולקת למונולוג הגותי של "איש המחתרת" ולאחריו לסיפור שמסופר על ידו. כפי שמדגיש פרנק בכמה מקומות (למשל: Frank, 1988, pg 293) נכתבה היצירה הן כנגד צ'רנישבסקי והסוציאליסטיים "התועלתניים" של שנות ה – 60 והן כנגד הסוציאליזם הרומנטי, "האידיאליסטי", של דור שנות הארבעים, אליו השתייך ד. עצמו בצעירותו. המונולוג נכתב כנגד הראשונים ואילו הסיפור כנגד האחרונים.

לא פלא, אם כך, ש"איש המחתרת" הנו בן 40, בן גילו של ד. בפרק זמן הכתיבה, והוא מתמודד הן עם אשליות נעוריו הרומנטיות-סוציאליסטיות והן מהמחנק "המדעי", שכפה עליו הדור הצעיר בסוציאליזם התועלתני שלו.

צריך לפיכך להבחין בין אישיותו ואופיו של איש המחתרת, אישיות ואופי שבאים לידי ביטוי ב"סיפור", לבין דעותיו המבוטאות במונולוג. אופיו של "איש המחתרת" הינו א-מוראלי במובהק, ניהליסטי, והוא זה שממחיש את הבלות ההזיות של הסוציאליזם הרומנטי. האדם איננו טוב מנעוריו. דעותיו של "איש המחתרת" מבטאות – בניגוד לכך – התמרמרות מוסרית כנגד המטריאליזם של שנות הששים. התמרמרות של הפרט על חירותו הגזולה בידי האידיאה הסוציאליסטית "התועלתנית".

המונולוג ההיסטרי, הקלאסטרופובי, דחוס בחידושים מחשבתיים רבים. דוסטוייבסקי מנסח בו את חולשתו של האדם המודע, מגיע להגדרת הריסנטמנט של האדם המודע לעומת העושה (שם, עמ' 141), מנסח התקפה על תפיסת הפרוגרס (שם, עמ' 151), מגדיר את חלק מטבע האדם כמזוכיסטי, ולכן עוין למעשה אוטופיות מכל סוג (שם, עמ' 160), מגדיר את האדם כיצור שאוהב את הדרך יותר מאשר את המטרה, ולכן, שוב, העוינות לגבי האוטופיה הסוציאליסטית (שם, עמ' 159), פחדו הגדול של האדם איננו הסבל אלא השעמום (שם, עמ' 153) ועוד.

אולם טיעון מרכזי קיים במונולוג כנגד האוטופיה הסוציאליסטית התועלתנית והוא הטיעון הנובע מממקומה המרכזי של שאיפת "החירות" בטבע האדם:

" 'ואז, אתם ממשיכים לספר לי, ייכונו חוקי כלכלה חדשים, שגם הם כבר מוכנים לגמרי ומחושבים בדייקנות מתימטית, כך שבן רגע תיעלמנה כל הבעיות האפשריות, אך ורק מהסיבה שיתקבלו להן כל התשובות האפשריות. וביום ההוא ייבנה היכל הבדולח. (…)כמובן, אי אפשר להבטיח (את זה כבר אני אומר) שלא יהיה אז, למשל, שיעמום נוראי(…) אבל לעומת זאת – הכל יהיה הגיוני יותר.(…) הרי האדם טיפש, טיפש במידה שלא תיאמן. זאת אומרת, הוא אמנם לא טיפש בכלל, אבל לעומת זאת הוא כפוי טובה עד כדי כך, שגם אם תחפשו, לא תמצאו כמוהו. אני, למשל, לא אתפלא כלל, אם פתאום, כרעם ביום בהיר, בלי שום סיבה, יקום בתוך כל יישוב הדעת הכללי הזה, איזה ג'נטלמן אחד עם פנים מתועבות, או, מוטב לומר, עם פרצוף ריאקציוני ולעגני, יתקע אגרוף במותן ויגיד לנו, לכולנו: ולמה, רבותי, שלא נזעזע את כל ההיגיון הזה אחת ולתמיד, בבעיטה, עד אבק, במטרה אחת ויחידה – שכל הלוגריתמים האלה ילכו ישר לעזאזל ושאנחנו נוכל לחיות שוב כרצוננו הטיפשי?! זה עדיין לא נורא, אבל כואב לחשוב, שהוא ימצא לו, בלי ספק, חסידים: ככה בנוי טבע האדם. וכל זה מהסיבה השטותית ביותר, שנדמה כי לא שווה אפילו להזכיר אותה: דווקא מהסיבה שהאדם תמיד ובכל מקום, יהיה אשר יהיה, אוהב לפעול כרצונו, ובכלל לא כפי שמצווים עליו ההיגיון והתועלת. הרי יש אפשרות לרצות גם בניגוד לתועלת האישית, ולפעמים עולה גם צ ו ר ך  ו ד א י  בכך (זוהי כבר התיאוריה שלי)

(שם, עמ' 152-153. ההדגשות שלי – א.ג.).

הדברים מדברים בעד עצמם (זהו קטע אחד מקטעים רבים הסבים סביב טיעון דומה). טיעונו המרכזי של "איש המחתרת" כנגד האוטופיה של הסוציאליזם התועלתני הינו שאפילו אם אשתכנע בתועלת שאני אפיק כפרט ממשטר סוציאליסטי, אפילו לשיטתכם, עדיין אסרב לקדם את עניינה של אוטופיה כזו כיוון שהיא מצמצמת את חירותי. "חירותי" – ולו הקפריזית והטפשונית ביותר – שהיא המגדירה את הקיום שלי כסובייקט.

החלק הסיפורי ביצירה נכתב, כאמור, כנגד הסוציאליזם הרומנטי. ד. עורך פארודיה וולגרית ופראית למוטיב שחזר ביצירות של הדוגלים בההשקפה הזו (לדוגמה, יצירותיה של ז'ורז' סאנד) – מוטיב האציל המסייע בידי האשה הענייה "הנופלת", מנשא אותה מאשפתות ומביא אותה אליו. "איש המחתרת", המשתעשע ברעיון הזה, מצליח לשכנע את הפרוצה ליזה להגיע אליו כי דרכה דרך חטא היא, דרך ללא מוצא. אך כשהעניין במשחק פג מוצא עצמו "איש המחתרת" נאלץ להתמודד במציאות, פנים מול פנים, עם ליזה, עם "האמת המגעילה" (ביטויו הוא!) על נפש האדם, ולא מגלה בעצמו כוחות להצלתה מאובדנה. אופיו של איש המחתרת הינו הקצנה – אך לאו דווקא עיוות – של הצדדים "הנמוכים" בנפש האדם. אותם צדדים המכריזים את הכרזתו המפורסמת:

"שייחרב העולם, או שאני לא אשתה תה? אני אומר, שייחרב העולם, והעיקר שתמיד אני אשתה תה" (שם, עמ' 232).

"האמת המגעילה" (ועיין גם:219, 222-223, 208), גם אם היא חלקית, משמיטה את הקרקע תחת הסוציאליזם האוטופי ותפיסתו הנאיווית את טבע האדם.

לסיום, הערה חשובה. האינטרפרטציה שלי – בעקבות פרנק – מדגישה כי מרכז הכובד של היצירה מצוי בהתקפה על האידיאות האוטופיות התועלתניות של שנות ה – 60, מנקודת המוצא של ערך "החירות", והתקפה על האידיאות הרומנטיות של שנות הארבעים מתוך תפיסה מפוכחת של טבע האדם.

לב שסטוב, בספרו על ד., טולסטוי וניטשה, ממקד את מרכז הכובד בתובנות הפסיכולוגיות-הניהליסטיות של היצירה. ד. חשף ביצירה זו את היסודות הבהמיים והפראיים של טבע האדם. חישוף זה מרכזי ללא קשר לאידיאות הסוציאליסטיות. שסטוב מבאר כי אימת הגילוי, אימת הפראות שחזה ד. בטבע האדם, הביאה אותו לתמוך במשטר סמכותני ומדכא כמשטר הצארי. מגמתה של עבודה זו שונה אם כי לדבריו של שסטוב יש מקום רב, לטעמי, בניתוח "האינקוויזיטור הגדול", שאיננו כלול בתחומה של עבודה זו. על כל פנים, ממש בסיומה של היצירה, מגיח במפתיע מוטיב שמחזק את ראייתו של שסטוב. ממש בדף האחרון של היצירה מכריז לפתע "איש המחתרת":

"אבל אני מבטיח לכם: אנחנו נבקש לחזור תיכף ומייד אל הפטרונות. אני יודע, שאתם אולי תכעסו עלי בגלל זה, ותצעקו, תוך רקיעות רגליים: 'דבר, זאת אומרת, בשם עצמך, ועל המסכנות שלך במחתרת, ואל תעז לומר 'כולנו' '. ברשותכם, רבותיי, הרי אינני מצטדק באותו 'כולנו'. בכל מה שנוגע לי עצמי, הרי שהבאתי בחיי עד לקיצוניות, את מה שאתם לא העזתם להביא עד לאמצע הדרך" (שם, עמ' 238).

זו נקודה שבהחלט תומכת באיתור מרכז הכובד של שסטוב. אך כיוון שהערה זו באה בסופה של היצירה, בעוד חלק גדול בהרבה ממנה מתמקד דווקא בדרישת "החירות" , שנגזלה על ידי האוטופיסטיים הסוציאליסטיים, בגין זה, לפרשנותי, יש לראות בהערה זו דוגמה מובהקת לפוליפוניות דוסטוייבסקאית ולא את הפרשנות האולטימטיבית היחידה של "כתבים מן המחתרת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ה' – החטא ועונשו

 

דומיננטת היצירה: "שוויון". רסקולניקוב, בדמותו לעצמו שהוא "אדם עליון", מבקש את החירות האולטימטיבית – ליטול את נפשו של אדם אחר. הודאתו, לבסוף, מושתתת על ההכרה שהחירות המוחלטת יוצרת בידוד קשה מנשוא, מושתתת על ההכרה בכוחה של החברה הגוברת על האינדיבידואל המתמרד.

על מנת להבין לאשורו את "החטא ועונשו" חייבים להבין את הרקע החברתי-פוליטי שניצב בגבו. ברוסיה, בניגוד לצרפת ולמדינות מערב-אירופה, לא הייתה מעולם מהפכה "בורגנית", מהפכה של בני "המעמד השלישי". עובדה זו יצרה בלבול מסויים בקרב הרדיקליים הרוסיים: האם מטרת המהפכה המקווה הינה ליברליזם (ערך "החירות" במרכז) או שהינה הקמת מסגרת מדינית סוציאליסטית (ערך "השוויון" במרכז). ניקולאי צ'רנישבסקי, מנהיג הרדיקלים הרוסיים בשנות הששים, תמך באופציה האחרונה. אך בראשית שנות הששים (וכמה אופייני למציאות הרוסית: בעקבות פולמוס על הספר "אבות ובנים" לטורגנייב) התחוור שכמה מבני חסותו של צ'רנישבסקי הינם, למעשה, רדיקלים "ימניים". הבולט שבהם, פיסארב, הצהיר שגאולתה של רוסיה תבוא על ידי יזמים קפיטליסטיים, חסרי עכבות מוסריים, בני הדור החדש, שיוציאו את רוסיה מקפאונה המתמשך. בתחילה הצהיר פיסארב שמטרת אותם אנשים "יוצאי דופן" הינה גאולתו של "ההמון", אך בהמשך החל לראות בעידודם תכלית לכשעצמה. בכל חברה, בכל התקופות, חיו אנשים "יוצאי דופן", שאינם כפופים ואינם צריכים להיות כפופים לנורמות המוסר המקובלות. המהפכה מכוונת, אם כך, כנגד המשטר הצאריסטי, המדכא את פעילותם של אנשים גדולים אלה. ד., שניצב תמיד – ולאורך כל הקריירה שלו – עם אצבע על הדופק החברתי-פוליטי הרוסי, קלט בשלב מוקדם את הסוויץ' המפתיע שחל במחשבה הרדיקלית, מחשבה שנדדה לפתע מרדיקליות "שמאלית" ל"ימנית", והגיב בכל הכוח. כל הכוח האמנותי שהוליד את החטא ועונשו. (על פיסארב והרקע ל"חטא ועונשו" עיין Frank, 1997, pg 67-71, 75. Frank 1988, pg 364-365).

 

כפי שמגדיר פרנק יפה: החטא ועונשו הינו מותחן בלשי אך ההתחקות היא לא אחרי זהותו של הרוצח אלא אחר מניעיו.

משימתו האמנותית הכבירה של ד. הינה לשכנע אותנו שנאמין שאדם כמו רס. אכן רוצח, ואחר כך: שאדם כרס., שרצח, מחליט להסגיר את עצמו למשטרה ולהודות. זוהי משימה כפולה ששני אגפיה חשובים.

חלק מהעניין ב"החטא ועונשו" הינה העובדה שלרוצח עצמו, לרס., לא ברורים מניעיו. היטלטלותו בין המניע התועלתני למניע האנוכי-"איברמנטשי", שתכף תוצג, ממחישה יפה את הטלטולים (הלא מודעים בחלקם) של הרדיקליזם הרוסי גופא.

 

לצורך הניתוח אתחיל מ"הסוף": מהו המניע האמיתי של רס.?

רס. תופס את עצמו כמנותק מהמין האנושי. לאחר שהוא מגונן על נערה שתויה ברחוב מפני גבר חורש רעתה הוא מהרהר לפתע במעשהו ומבין את מופרכותו לאור השקפותיו:

"ואפילו יבלעו חיים איש את רעהו – מה לי ולזה?" (דוסטוייבסקי, 1961, עמ' 45).

לוז'ין, שהינו אחד מכפיליו הפארודיים והפאתטיים של רס. (אמצעי שד. משתמש בו בכמה יצירות שלו), מייצג את ההשקפה הזו בשדה הכלכלה, בנסחו גרסה פארודית של אדם סמית, הליברליזם והתועלתנות האנגלית:

"אם, למשל, קראו אלי עד עכשיו: "ואהבת", ואני אמנם אהבתי, מה היתה איפה תוצאת-הדבר! (…) התוצאה היתה, שהייתי קורע את מעילי לחצאין ונותן מחציתי לרעי, וכך נשארנו שנינו ערומים למחצה(…) ואילו המדע, מה הוא אומר: אהב, קודם כל, את עצמך בלבד, לפי שהכל בעולם מיוסד על האינטרס הפרטי. אם את עצמך בלבד תאהב, תכוון כראוי גם כל עסקיך, ומעילך יישאר שלם. והאמת הכלכלית מוסיפה ואומרת: שככל שמרובים בחברה העניינים הפרטיים והמתוקנים, והמעילים השלמים, אם ניתן לומר כך, כן מרובים יסודותיה החזקים וגם טובת הכלל באה יותר על תיקונה" (שם, עמ' 128).

התנהגותו של לוז'ין ברומן ממחישה היטב את "הטרמפ" שהוא לוקח על אדם סמית, ועד כמה "טובת הכלל" מעניינת אותו כשלג דאשתקד.

בהמשך – עם התוודעותינו למאמרו על "האנשים העליונים" – מתחוור יותר רעיונו של רס. .

מאמר זה, שהינו, למעשה, פארפרזה מוקצנת של פיסארב, גורס :

"שהאדם ה'בלתי רגיל' יש לו רשות… כלומר לא רשות רשמית, אלא שהוא עצמו רשאי להתיר למצפונו לפסוח…על אי אלה מעצורים" (שם, עמ' 222. ועיין בכל הקטע 222-226).

בשלב זה מסביר עדיין רס. את ההיתר לפשוע בכך שהיתר זה יביא תועלת עתידית לכלל (הדוגמאות של קפלר, סולון, מוחמד, ליקורגוס, וכמובן: נאפוליאון), אבל בהמשך היצירה מתברר לו שגם זה הבל:

" לאו, רק פעם אחת ניתנים לי החיים, והם לא יישנו עוד. אין אני רוצה לחכות עד ל'אושר הכללי'. רוצה אני חיים בשבילי אני, שאם לאו, מוטב לא לחיות כלל" (שם, עמ' 236).

בהמשך, בקטע מפתח, בו מתוודה רס. בפני סוניה, נפסלות בזו אחר זו כל הסיבות-לכאורה לרצח ורס. נותר עם תובנתו "האמיתית":

"ועכשיו יודע אני, סוניה, כי מי שהוא חסון וחזק בשכלו וברוחו, הוא השליט עליהם! אשר יעז הרבה הוא הצדיק בעיניהם, אשר ידע להטיל רוקו בדבר הגדול יותר, הוא גם המחוקק אצלם, וכל המעז יותר מחבירו הוא גם הצודק יותר" (שם, עמ' 358. ועיין בכל השיחה עמ' 356 – 358).

לרס. הסתבר שהרצח היה ניסיון עצמי בכדי לבדוק האם הוא שייך לאותו גזע של "אנשים עליונים", נפוליאונים. האופציות שנפסלות כמניעים הן אופציות ששייכות לקוטב "השוויון", אופציות תועלתניות: א. רצחתי כי רציתי לסייע לאמי ואחותי.

ב. רצחתי כמו שמיטיב עתידי של המין האנושי ( וגם נפוליאון נחשב כזה, אליבא דרס.!) היה רוצח לו הייתה זקנה מלווה בריבית עומדת על דרכו.

ג. שדדתי כשודד ורוצח פשוט, שמתפרנס משוד ורצח (האופציה "החיוורת" ביותר במניעים הדחויים).

ד. מניע נוסף שנדחה, ואיננו שייך לקוטב "התועלתני", ומפני הקיצור לא אבהיר את     הבדלי הניואנסים בינו לבין המניע "האמיתי", הסופי: רצחתי כי אני "אדם עליון", נפוליאון.

 

אנחנו צריכים לזכור, שגיבושו הראשוני של רעיון רצח הזקנה, אירע בהאזנתו של רס. לדו שיח במסבאה. שני המשוחחים דנים באפשרות רצח הזקנה ממניעים תועלתניים מובהקים:

"מצד אחד ישישונת חולה, טיפשה, חסרת-דעה, אפסית, מרשעת, שאינה מועילה לאיש (…) מצד שני רואים אנחנו כוחות צעירים, רעננים, האובדים לשוא בלא סעד(…)ראסקולניקוב נסער מאד ברוחו. (שם, עמ' 58-59).

במובן זה – והדבר אופייני לד., ולמגמה שמבקשת לשרטט עבודה זו – "החטא ועונשו", בידיו של ד., הינו חרב דו להבית. להבה הקצר מופנה בהתקפה על הזוועות שיכולה לייצר חשיבה תועלתנית, מבית המדרש הסוציאליסטי ו"השוויוני". אבל להבה הארוך של היצירה מופנה כנגד הרדיקליזם "הימני" של פיסארב, בכך שהיצירה ממחישה את הזוועות שיכולה לייצר מחשבה ליברלית קיצונית ועקבית, על ערך "החירות" הדימוני שניצב בתשתיתה. בכך שרס. מתוודע לכך שמניעו האמיתי איננו תועלתני אלא ניסוי עצמי בהפיכתו ל"אדם עליון", נקבעת דומיננטת היצירה – כהגדרתי הלקונית – כ"שוויון", ואנטי "חירות".

 

דומיננטת היצירה הינה "שוויון", כאמור, ולא רק התקפה על ערך "החירות", המשולח כל רסן, כיוון שרס. לא רק רוצח, רס. גם מודה.

מדוע רס. מודה?

זו שאלה כבירה כיוון שרס., עד לסיומו של הרומן ועד בכלל, איננו מתחרט על מעשה הרצח!

זאת נקודה שחייבים לזכור ולציין: יצירתו של ד. איננה יצירה מוסרנית-צדקנית של "חזרה בתשובה". זוהי טעות נפוצה שאין לה כל ביסוס ביצירה!

"ולו לפחות שלח לו גורלו את רגש החרטה(…) אולם עכשיו, כבר בבית הסוהר, חפשי לנפשו, שקל שנית ודן את כל מעשיו לשעבר ולא מצא אותם נואלים כלל ולא כעורים(…) וכי למה נראה המעשה שלי מגונה כל כך בעיניהם(…) משום שהוא – מעשה רשע? מה פשר מלה זו, רשע? מצפוני שקט" (שם, עמ' 463).

מדוע, אם כן, מתוודה רס.?

רס. מתוודה בגלל הבדידות. תשוקתו הגדולה להיות 'יוצא דופן', 'אדם עליון', מתגלה כסיוטו הגדול. רס. בודד בגלל סודו, אותו אינו יכול לגלות לאיש ובגללו הוא מרגיש זר לכל. רס. בודד, כיון שבני האדם – למרבה הצער – אינם ולא יוכלו לעולם להתיר בגלוי קיומם של 'אנשים עליונים', והאדם העליון חש שהוא מוקא מחברתם.

רס. מודה כיוון שהבין שהוא חלק ממרקם חברתי, שממנו אכפת לו גם אם הוא רוצה להודות בכך וגם אם לא. לרס. התחוור שלאותו מרקם חברתי אכפת ממנו, מרס., גם אם הוא רוצה בכך וגם אם לא. במובן זה מהווה "החטא ועונשו" שיר הלל, או למצער הכרה חורקת-שן, לעוצמתה של החברה, לעובדת היותו של האדם "יצור מדיני בטבעו", כדברי אריסטו. "החטא ועונשו" מהווה עדות מסמרת שיער לניסיון התנתקות הירואי מכוחה של החברה, ניסיון אנלוגי לכפירה באלוהים(אני רומז כאן לתפיסתו של דירקהיים על הקשר בין מוצא הדת לכוח החברה), ניסיון שנכשל כשלון חרוץ. פרשנות אופטימית של היצירה תצדד בפילוסופיה פוליטית שמודעת לכח הזה ותווסת ותמיר את ההכרח באידיאל ( תפיסות "קהילתניות", "שתפניות"). אך היצירה בהחלט – ולא על פי כוונת יוצרה! – מסוגלת לפרשנות פסימית, שתדגיש את אוזלת ידו של האינדיבידואל "המורד".

רס., לאחר הרצח, חש:

"כאילו בעצם ידו, במספריים, גזר עצמו ברגע זה מכל איש ומכל דבר" (שם, עמ' 99).

כשהוא נהנה מסיטואציה "אנושית" משעשעת במשרד המשטרה, אליו זומן בעניין של מה-בכך, חש לפתע רס. :

"תחושה קודרת של הכרת בדידות מענה, בדידות לאין קץ ונכר(…) הוי, מה לו עתה ולניקלותו שלו עצמו, ולכל אלו האמביציות, הסגנים, הנשים הגרמניות, משרדי המשטרה וכו' וכו'!(…) התחולל בו משהו בלתי מוכר לו כלל, משהו חדש, מפתיע, שלא קרהו עוד מימיו. לא שהבין, אלא שחש בבהירות, במלוא כוח התחושה, שלא רק בהתפרצויות רגשניות, כמו לפני כן, אלא בשום דבר בכלל אי אפשר לו עוד לפנות אל האנשים האלה שבמשטרת הרובע. ואפילו היו כל אלה אחים ואחיות שלו, עצמו ובשרו, ולא קציני משטרה, גם אז לא מן הראוי כלל כי יפנה אליהם בשום מקרה ממקרה החיים" (שם, עמ' 89).

ודוק: רס. לא חש ייסורי מצפון! רס. חש בזרותו, בשונותו. כיון שבעיני בני האדם – ובעיניהם בלבד! – רס. הוא פושע נקלה, הרי שאיננו יכול להשתתף בהנאותיהם (אותו מראה מבדח של האשה הגרמנית, המנהלת "בית עסק" מפוקפק) וקל וחומר לפנות אליהם לעזרה.

כשמגיעות אמו ואחות לפטרבורג מוחרפת תחושת הבדידות. דבר אחד הוא להרגיש זר בקרב פקידים ואנשים שאינם קרובים לך, דבר אחר לחלוטין הוא להרגיש במחיצה שקופה – בעיניהם, אבל קיימת כחומת בטון בעיניך – החוצצת בינך ובין הקרובים לך ביותר (עיין שם, עמ' 196).

אירועים אחרים מבלבלים את רס., הדוגמטיקן הקנאי: בסעדו את משפחת הפקיד העלוב מרמלדוב, הפקיד השתוי שנדרס בחוצות פטרבורג, חש רס.:

"תחושה אחת, של חיים  מלאים וכבירים שהציפוהו פתאום. תחושה זו היתה מעין התחושה של נידון למוות, כשמודיעים לו פתאום, באורח לא צפוי, כי נסלח לו" (שם, עמ' 161).

רס. הבודד, השומר בקרבו את סוד הרצח הכוסס, מתמלא אושר כשהוא מתחבר מחדש אל בני האדם באמצעות מעשה הצדקה שלו. מדוע אני מאושר, שואל את עצמו רס.? הרי אינני זקוק להם. הרי אני רוצה להיות עליון עליהם?

כשאחותו מדברת איתו על נישואיה הקרבים ללוז'ין הנלוז, נישואי תועלת מובהקים, מוחה נגד החלטתה רס. . אבל לפתע הוא קורא, מתפלא על עצמו:

"משונה(…) וכי מה אני טורח כל כך? על שום מה כל הצעקה? בכן, הינשאי למי שתרצי! " (שם, עמ' 200).

כמובן – מבלבל ומאתגר גם המפגש המכריע עם הפרוצה סוניה, המפרנסת את משפחת הפקיד מרמלדוב. רס. מגלה בסוניה דמות נוספת שמבקשת לחרוג מכלל "החברה האנושית". אך בעוד ניסיונו לחרוג כלל נטילת חיי אדם אחר, מאבדת סוניה את חייה-היא בידיה על מנת להיטיב עם המשפחה האומללה, הנסמכת עליה.

לא לחינם סוניה, המתוודעת לפשעו של רס., דורשת ממנו:

"קום! (…) לך מיד, בזה הרגע, עמוד על פרשת דרכים, השתחווה, נשק תחילה את האדמה, אשר טימאת, ואחרי כן השתחווה לעולם כולו, לכל ארבע רוחות השמים, וכה תאמר, בקול רם, לכל:'רצחתי'. אז יתן לך האלוהים חיים שנית" (שם, עמ' 360).

סוניה, למרות השקפותיה הדתיות, מבינה שחטאו המרכזי של רס. הוא חטאו כנגד החברה ("איך אפשר לחיות בלא אדם", אומרת סוניה, שם, שם), ולכן היא מורה לו להרכין את ראשו בפני ההמון. ואכן, בסצינה הבלתי נשכחת, לקראת סיום הספר, משתחווה רס. בפני ההמון בכיכר סאנאיא, לקול צחוקם של האנשים המשוכנעים, ש"לגימה גדולה נטל" אותו תמהוני, הכורע לפניהם על ברכיו (הסצינה עצמה: שם, עמ' 450).

גם טכניקת החקירה של פורפירי הבלש עונה לתימה המרכזית של "השוויון". פורפירי נמנע מלזמן את רס. לחקירה רשמית. הוא, כביכול, משוחח עמו ורומז-לא רומז שהוא יודע על הרצח. רס. מתרתח ותובע כנות מפורפירי. רס. לא יכול לשאת מציאות של סוד, הסתרה. המצב "הלא-שוויוני" בו הוא יודע שהוא רוצח והחברה לא יודעת מטריף אותו, ממש כשם שאי ידיעתו אם פורפירי יודע על הרצח גם היא מוציאה אותו מדעתו:

"כללו של דבר – אמר (רס. – א.ג.) בתוקף ובקול רם, וקם ממקומו, ובשעת כך הדף מעליו משהו את פורפירי פטרוביטש – כללו של דבר, רוצה אני לדעת: החושב אתה אותי נקי בהחלט מכל חשדות או לאו? דבר, פורפירי פטרוביטש, דבר ברור ובהחלט, ובלי שהיות, מיד!(…) הריני חוזר ואומר: – נצטעק ראסקולניקוב בחמתו, – כי איני יכול לשאת יותר…

מה, אפוא? את אי-הידיעה? – הפסיקהו פורפירי." (שם, עמ' 299).

 

לבסוף, מודה רס., אם כן, בגלל שאיננו יכול לשאת את בדידותו. "האדם העליון" הפיסארביאני איננו מספיק לעצמו, כפי שחשב לכתחילה. הליברליזם הקיצוני הפיסארביאני מותקף ביצירה בהתקפה כפולה: בראש ובראשונה מומחזת ומומחשת תוצאות החשיבה העקבית של הליברליזם וערך "החירות" המקודש בעיניו. שיטתו של ד. הינה "להוציא לפועל", באמצעות אמצעי ההמחשה האולטימטיבי: הספרות, חצאי רעיונות ומגמות "הצפים באוויר"(כהגדרתו-הוא באחד ממכתביו) ולהראות את הסכנה בהם מחד ואת מופרכותם מאידך. חלק מהמבקרים הרדיקליים, שקראו את "החטא ועונשו", נזעמו: מעולם לא שמענו שרצח – ברצח אידיאולוגי – "סטודנט" רדיקלי (עיין Frank, 1997, pg45), אבל היא הנותנת: לא רצח כיוון שאי אפשר להסתפק בעמדה קיצונית המקדשת ערך אחד, אי אפשר לחיות כך. בני האדם מורכבים מצרכים שונים, חלקם סותרים – כבמקרה של רס. – , ולכן דרכיכם, יטען ד., שאיננה מנסה לפשר בין הצרכים הללו (לפחות להלכה) היא דרך שגויה.

בסוף הרומן מעניק ד. לסיפורו הפרטי של רס. משמעות חברתית כללית בצורה חשופה יותר. לרס. – כד. עצמו, בשעתו – מציקה תחושת הניתוק בינו, כאינטיליגנט אם כי עני, ובין "ההמון" הכלוא עמו (שם, עמ' 465). קרע זה מציק לו בהתאם עם מגמת היצירה המתארת את כוחה וחשיבותה של הלכידות החברתית. גם החלום שחולם רס., בבית החולים שבבית הכלא, על המגפה "האינדיווידואליסטית" שעומדת להחריב את העולם(עמ' 466), חושפת את כוונת ד. ביצירה כולה: הסכנה שבתיאוריות של הרדיקליזם "הימני", המקדש את ערך "החירות" על פני שאר הערכים.

לא פלא הוא שסיומה של היצירה המפליאה הזו חל ברגע בו רס. מגלה כי הוא מסוגל לאהוב:

"הוא עצמו לא ידע, כיצד קרה הדבר, אולם פתאום כמו אחז בו דבר-מה והטיל אותו לרגליה. הוא בכה וחיבק את ברכיה. ברגע הראשון נבהלה עד מאד, ופניה פגו. היא ניתרה והביטה אליו, מרעידה. אולם מייד, בו ברגע, הבינה הכל. אושר לאין קץ נדלק בעיניה. היא הבינה, ולא עוד ספק היה בלבה, כי אוהב הנהו, אוהב אותה לאין-שיעור, וכי הנה הגיע, לבסוף, הרגע הזה… " (שם, עמ' 468).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ו' – האידיוט

 

ב"אידיוט" נוהג ד. בעצמו-הוא בדיוק כפי שנהג במתנגדיו, בהתקפותיו על הרדיקליזם "השמאלי" ו"הימני". הוא ממחיש את האידיאולוגיה שלו עצמו, קורם לה עור, בשר וגידים, בדמותו של הנסיך לב מישקין, ובוחן את ייתכנותה. לא לחינם הנסיך מישקין הוא אפילפט, כדוסטוייבסקי עצמו. ממש כמקרהו של "איש המחתרת", ממש כדוגמתו של רס., כך גם הנסיך מישקין נכשל בפעילותו, אלא שהפעם האידיאולוגיה הקורסת היא אידאולוגיית "האחווה" של ד. עצמו!.

ד. – כפי שמצטט פרנק (1997, pg 271) – ביקש "לשרטט דיוקן של אדם יפה בשלמות". "היופי", שד. מכוון לו, הוא יופי מוסרי. במכתביו ובמחברות העבודה שלו מציין ד. את דון קישוט כתקדים כזה (עיין פרנק שם, עמ' 274), אלא שדון קישוט הינה דמות מגוחכת ומטרתו הינה לשרטט דמות כזו בצורה "רצינית", דמות שיהיו בה תכנים אנלוגיים לא מוסווים ל"יצור היפה ביותר שנברא אי פעם", הלא הוא – ישו.

ההצעה שלי, בעבודה זו, היא לקרוא את "אידיוט" כאלגוריית ענק לכיוון הפוליטי שבחר ד. בשנות הששים. כשלונו של הנסיך מישקין מצביע על נקודת התורפה בסינתזה ההירואית של ד., הסינתזה בין ערכי "החירות" ו"השוויון".

כיון שמדוע בעצם נכשל הנסיך מישקין?

אני "קופץ" כרגע לליבו של הרומן, כיון שליבה זו תבהיר את התזה שלי. מדוע, אם כן, נכשל הנסיך?

לב הרומן הינו ההיקרעות של הנסיך בין האהבה "הנוצרית", הא-פרסונאלית, לאישיותה הטראגית של נאסטאסיה פילפובנה, לבין אהבתו הפרטית, "האגואיסטית", לאגלאיה איבאנובנה. בניסוח וולגרי במכוון: הנסיך נקרע בין ערך "השוויון", המתבטא באהבה הנוצרית, הכללית והא-פרסונלית, אהבתו ל"נופלת" הפאם-פאטאלית, נאסטאסיה פיליפובנה, לבין רעיון "הרכוש הפרטי", האינדיבידואליות (המקושרת לרעיון "החירות"), המתבטא באהבתו לאגלאיה.

הרעיון שהנישואים – ובכלל: כל זוגיות מובחנת מסביבתה – הינם בעיה מבחינה נוצרית, העסיק את ד. האדם בכמה הזדמנויות בימי חייו (עיין פרנק, שם, pg 317 , בדברים שכתב ד. על קבר אשתו הראשונה). ודוק: אין כאן תפיסה נוצרית שמרנית היוצאת כנגד "חטאי הבשר". כמעט ולהפך! החטא, מבחינה נוצרית, שמוצא ד. בנישואין הינו הבדלנות שבהם, האגואיזם של שני אנשים שמונעים את חסדם משאר באי עולם. באחרית הימים, הדגיש ד., האהבה תהיה כללית, כל אדם יאהב את הכל וייאהב על ידי כולם. (אצל ד. הכוונה לאהבה "רוחנית", אמנם, אבל אצל אחדים מתלמידיו – רוזאנוב לדוגמה – עלו גם רעיונות "גשמיים" יותר…).

הגישה הנוצרית של ד. לחיי הנישואין דומה – ולא במפתיע – לתפיסות של "אהבה חופשית", של המשפחה כחלק מ"הסדר הבורגני", של המשפחה כמבטאת את עוולות "הרכוש הפרטי" וכדומה, שרווחו בקרב זרמים סוציאליסטיים בכל הדורות האחרונים.

אבל אצל ד. – הקרוע בין השקפות עולם מנוגדות – מומרת האידיאולוגיה המונוליטית של הסוציאליסטיים לטרגדיה פוליפונית, כשמושא הקרעים הפוליפונים הוא דמות אחת: הנסיך מישקין.

הנסיך, בנאיביות הכובשת והלא-מגוחכת שלו, מכריז בפתיחת הרומן:

"אפשר שאת צודקת, אולי אני באמת פילוסוף, ומי יודע, אולי גם יש בי רצון לאלף בינה" (דוסטוייבסקי, 1993, כרך א', עמ' 59).

אבל מימושה של "הפילוסופיה" אינו צולח.

במסיבת יום ההולדת, בביתה של נאסטאסיה פיליפובנה, מפתיע הנסיך את קהל מחזריה בהווה ולשעבר, בהצעת הנישואין שהוא מציע לה. הצעה שנובעת מסבלה הרב ומדאגה לה (שם, עמ' 158 – 157).

בנקודה זו מתחיל כשלונו של הנסיך. נאסטאסיה פיליפובנה דוחה את הצעת הנישואין, כיוון שהיא מונעת על ידי יצר הרס עצמי מובהק.

"נסיך! את אגלאיה יפאנצ'ינה אתה צריך לשאת, לא את נאסטאסיה פיליפובנה(…) לך לא אכפת, אבל אני אחשוש תמיד שהרסתי את חייך" (שם, עמ' 162).

ההרמוניה אליה חותר הנסיך נתקלה במכשול הראשון: המזוכיזם ויצרי ההרס וההשפלה העצמית המניעים את בני האדם. כפי שממשיל זאת יפה אחד מבאי המסיבה:

"אתה יודע, אפנאסי איוונוביץ', אומרים שמנהגים מסוג זה רווחים אצל היפאנים. הנעלב, כך מספרים, הולך אל מעליבו ואומר לו:' אתה העלבת אותי, ולכן באתי לרטש את בטני לעיניך', ועודו מדבר, וכבר הוא מרטש את בטנו לעיני העולב, וגם מרגיש תענוג עילאי, מן הסתם, כאילו באמת נקם את נקמתו. נפשות מוזרות יש בעולמנו, אפנאסי איוואנוביץ'!' " (שם, עמ' 168).

ד.      – בכמה מקומות! – מדגיש שיחסו של הנסיך לנאסטאסיה – דמות שלא קשה להתאהב בה… – איננו יחס של "אהבה":

"והרי עוד לפני כן הסברתי לך, שאהבתי אליה 'לא מאהבה באה, אלא מרחמים'. נדמה לי שזו ההגדרה המדוייקת." (שם, עמ' 198).

הנסיך, שלא מבין לאשורם את מניעי ההרס העצמי, המניעים את נ.פ.(שם, עמ' 204), מתחיל אט אט להכיר בכך שהתנהגותו הרחומה ו"הנוצרית" גורמת רק לסיבוך העניינים:

"וכי מה, האם אני האשם בכל זה?, מילמל בינו לבין עצמו כמעט מבלי-דעת" (שם, עמ' 212).

לנסיך הולכת ומתחוורת האמת, המנוסחת על ידי אחד הגיבורים שאומר לו:

"לא קל למצוא גן עדן עלי אדמות. אבל אתה בכל זאת כאילו מקווה לגן עדן. גן עדן הוא עניין קשה, נסיך, קשה הרבה יותר ממה שנדמה לנפש יפה ונאצלת כמוך" (שם, חלק ב', עמ' 23).

עד כמה אכן "גן עדן הוא עניין קשה", מתחוור לנסיך ולנו, הקוראים, כשהקונפליקט בין האהבה הפרטית, "האגואיסטית", לאגלאיה, והאהבה "הנוצרית", "הכללית", לנ.פ., מתחולל – בניצוחו המכוון של ד. – וגורם להתנגשות חזיתית ולהתפוצצות.

אהבתה של אגלאיה לנסיך מבשילה אט אט ומתגלה אט אט. כמוה אהבתו של הנסיך אליה. לא אתעכב על התפתחות הרגש המשותף, כיוון שאיננו נוגע ישירות לעבודה זו. החשוב לענייני הוא סצינת המפגש בין אגלאיה לנ.פ. כשהנסיך נקרא על ידי אגלאיה לבחור בין שתיהן. פסיחתו של הנסיך על שתי הסעיפים, ההיסוס שהוא מגלה, מבריחות את אגלאיה מהבית ומסמנות את כשלונו הגלוי של הנסיך ותחילת הידרדרותו למצב הטירוף.

"גם היא (נ.פ. – א.ג.) גם אגלאיה עמדו תחתיהן כבציפיה, ושתיהן הביטו בנסיך כאילו השתבשה עליהן דעתן. אבל הוא אף לא הבין כנראה את כל עוצמתה של קריאת התיגר הזאת, ואפשר אפילו לומר בוודאות שלא הבין. הוא רק ראה מולו את הפנים הנואשות, המטורפות, ש'פלחו בו פצע שלא יגליד לעולם' כמו שאמר פעם לאגלאיה. הוא לא יכל לשאת זאת עוד, ופנה אל אגלאיה בתוכחה ובתחנונים, מצביע על נאסטאסיה פיליפובנה:

'איך אפשר ככה! היא הרי…כל-כך אומללה!'

רק זאת הספיק לומר, ומייד נאלם לנוכח מבטה האיום של אגלאיה. מעיניה נשקפו ייסורים רבים כל כך, ועימם גם שנאה לאין-קץ, עד שהוא נופף בידיו, פלט צעקה והסתער לעברה – אבל כבר היה מאוחר מדי! היא לא עמדה גם בהרף-עין זה של היסוס מצידו, הליטה את פניה בידיה, צעקה:'אה, אלי שבשמיים!' וברחה מן החדר.(…) גם הנסיך רץ אחריהם, אבל על המיפתן לפתו אותו שתי ידיים. פניה הרצוצות, המעונות, של נאסטאסיה פיליפובנה פערו אליו מבט נוקב, ושפתיה המכחילות נעו בשאלה:

'אחריה? אחריה?'

היא נפלה מתעלפת בזרועותיו. הוא הרים אותה, נשא אותה אל החדר, הניחה על הכורסה וניצב מעליה בציפייה קהה" (שם, עמ' 234-233).

זוהי ליבתה של היצירה: המפגש – שלקראתו "מחמם" ד. את הקורא לאורך דפים רבים – , הקריאה להכרעה בין שתי הנשים, ההיסוס, ולבסוף הטרגדיה. אני מדגיש שוב, אין כאן היסוס רומנטי, שגרתי בז'אנר "הרומן הרומנטי", של גבר הנמשך לשתי נשים, המתחרות ביניהם על ליבו. לא! יש כאן קונפליקט בין שני סוגים שונים לחלוטין של "אהבה": זו הנוצרית, הכללית, וזו הפרטית, "האגואיסטית".

"אידיוט" הינה יצירה עשירה ומגוונת, חלק ממעריצי וחוקרי ד. – ופרנק ביניהם – רואים בה את פיסגת היצירה שלו (אני אינני סבור כך, אבל אין זה מהעניין). לא התעכבתי כאן על בניית דמותו המורכבת של הנסיך: על "הדמוקרטיות" הבסיסית שלו (עיין חלק א', עמ' 23, חלק ב' עמ' 240-244), על "מידתו הנוצרית", שאיננה סותרת עמידה על שלו(!) (חלק א, עמ' 113, 119), על החזון הסינתטי, ההרמוני, שפוקד אותו ברגעים המטרימים את התקפת מחלת הנפילה (שם, עמ' 213-214), על שנאתו לקתוליות ולסוציאליזם בגלל אלמנט הכוח והכפייה המשותף לשתי האידיאולוגיות (שם, חלק ב', עמ' 208), ועוד.

לא התעכבתי גם על הקוטב הפוליפוני לנסיך, הבא לידי ביטוי ביצירה בדמותו של חולה השחפת, הצעיר הגוסס, איפוליט. ביקורתו של איפוליט על הנסיך היא מטאפיסית ואקזיסטנציאלית ולא פוליטית!. ראייתו הפסימית את הטבע כ"מכונה ענקית ודורסת", חסרת פשר ומובן, ראייתו את "הטבע האכזר" השם את כל המאמצים והכוונות הנאצלות של הנסיך לאל (עיין שם, עמ' 65-88, 275-278). לא התעכבתי גם על ציורו של הולביין, "הירידה מן הצלב", שזיעזע את ד., בהראותו את ישו כבשר ודם, ועומד בתשתיתה של היצירה (עיין שם, חלק א', עמ' 207).לא התעכבתי גם על אלמנטים נוספים הדרושים לאינטרפרטציה מלאה של היצירה.

לא התעכבתי כיוון שלעניינה של עבודה זו מספיקה הליבה האמורה של היצירה.

ד., בשנות הששים, נקרע בין דחפים סוציאליסטיים עזים, אידיאות "שוויוניות", לבין תפיסה קיומית-דתית חריפה של חירות הפרט ושמירה על האוטונומיות של האינדיבידואל. "אידיוט" מהווה, כאמור, קריאת תיגר על הפשרה שמצא ד. ב"אחווה".

זוהי קריאת תיגר כפולה:

מחד, "במציאות", אי אפשר לקיים את שני הדחפים בצוותא. או אגלאיה או נסטאסיה. או אינדיבידואליות או "קהילתנות".

אבל מאידך, מהווה "אידיוט" ביקורת עמוקה יותר על דרכו של ד., ביקורת על סינתזת "האחווה" גופא. האהבה לכל, בניגוד לאהבה לפרט אחד, איננה רק "בעייתית" בעולמנו הפגום, בלתי ניתנת למימוש, אלא היא בעצמה חטא מוסרי כבד!

אגלאיה נפגעת פגיעה חמורה ביותר מאהבתו "הכללית" של הנסיך לנאסטאסיה. היא נישאת, לבסוף, בנישואים בעייתיים, שאינם לפי ערכה. דומה שד. אומר כי מי שאינו יודע לאהוב אהבה פרסונלית, אחת, ומחפש "אחווה" כללית, א-פרסונאלית, יכול למצוא את עצמו מזיק יותר משהוא מועיל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוף דבר

 

יצירותיו האמנותיות של ד., בשנות הששים, משרטטות מעין "זיג זג" סביב עמדת הפשרה הגדולה שנקט בפובליציסטיקה ובעמידתו הציבורית ביחס לפולמוסים שהסעירו את החברה הרוסית בתקופתו. "זיג זג" זה נע בין קוטב "השוויון" לקוטב "החירות". כמסתבר, לא רק החיים ב"קצוות" הם בעייתיים ("רשימות חורף", "כתבים מן המחתרת", "החטא ועונשו") אלא גם החיים ב"אמצע" (כפי שמוכיח "אידיוט").

בזהירות, הן משום כבודו של ד. והן בכדי לא להיתפס לאנכרוניזם, ניתן לומר כי בשאיפתו של ד. ל"אחדות הניגודים" בין ערכים סוציאליסטיים וערכים לאומיים יש דימיון רב לניסיונות "אחדות ניגודים" דומים שנעשו באירופה בראשית המאה ה-20, כאשר תנועות ימין קיצוני ותנועות שמאל קיצוני חברו יחדיו והולידו את הפאשיזם.

אבל ד. – למצער: ד. של שנות הששים – לא יכול באמת להוות אב רוחני לתנועות הללו, כיוון שבניגוד נחרץ להן עומדת ההדגשה הלא מתפשרת שלו, שכל תיאוריה פוליטית, ותהיה "היעילה" ביותר, שאיננה לוקחת בחשבון שמירה מאקסימלית על חירות הפרט, איננה תיאוריה העולה בקנה אחד עם טבעו העמוק של האדם: מימוש האוטונומיה שלו כאינדיבידואל, מימש "חירותו".

עם חזרתו של ד. לרוסיה (לאחר גלות מרצון של כארבע שנים), ב-1871, הלך והתהדק זיהויו כתומך המשטר הצאריסטי, זיהוי שהתעצם עם הופעתו החודשית של "יומנו של סופר"(1873), עם נאומו הפומבי המפורסם בעצרת לכבוד הקמתה של אנדרטת פושקין (1880), ונקבע סופית בהלוויה הממלכתית שנערכה לו ב-1881. מבחינה היסטורית עברו לפחות כחמש עשרה שנה מאז חזרתו של ד. מסיביר עד ששיתוף הדעות בינו לבין המשטר "נקלט" על ידי האחרון.

כאמור, בחינה של השקפותיו הפוליטיות של ד. בשנות השבעים מזקיקה עבודה נוספת, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

שני טקסטים "מכוננים" בדיון כזה – מלבד שני הכרכים עבי הכרס: "יומנו של סופר" – הינם הרומן "שדים"(1871) ו"אגדת האינקוויזיטור הגדול" ב"אחים קרמזוב" (1881).

הרומן "שדים", שהוא הרומן הפוליטי החשוף ביותר של ד. ("חשוף" כפוליטי, כוונתי. יצירה זו היא היצירה הגדולה ביותר של ד., לעניות דעתי וטעמי), מוצג, דרך כלל, כרומן אנטי מהפכני ואנטי סוציאליסטי. קריאתי ברומן היא שונה. נכון שהרקע של הרומן הינו המהומות שמארגנים חבר קושרים סוציאליסטיים בעיירת שדה רוסית, נכון גם שדמות המהפכן הנכלולי, פיוטר סטפאנוביץ', עשויה ביד אמן ומחלחלת אימה ובחילה. אך לב הרומן הינו דמותו האניגמטית של סטאוורוגין. אותו נפיל כריזמטי אשר אכול עד היסוד בנהיליזם עמוק ואשר עליו בונים הסוציאליסטים כמנהיגם. אך סטאוורוגין מודע מדי לכך שאיננו מאמין למעשה בדבר וכשם ששימש איקונה ל"סוציאליסטיים" כך, בהזדמנות אחרת, שימש איקונה ללאומן הסלאבופיל שאטוב. ואכן, בשעת מבחן הוא מושך ידיו מהקשר הסוציאליסטי.

דמות חידתית ומפחידה זו הינה מרכז הרומן וייתכנות מציאותה במציאות התרבותית הרוסית מטרידה ומפחידה את ד. הרבה יותר מאשר אידיאות סוציאליסטיות-מהפכניות אלו או אחרות. ליתר דיוק, הניהליזם – חושש ד. – יתפוס לו "טרמפ" על האידיאות הסוציאליסטיות ויוליד חורבן והרס שלא נודעו עד כה בהיסטוריה האנושית.

"משבר הערכים" האירופי, אם כן, הוא זה המפחיד את ד. ("משבר" שהתבטא ביצירת דמותו של סטאוורוגין) והוא זה שעומד בלב הפרשנות ל"אינקוויזיטור הגדול", לפי הבנתי.

ליצירה זו ניתנו פרשנויות רבות וסותרות ובקצרצרה אציע את פרשנותי (שכמובן, אינני היחיד המחזיק בה, אם כי בכמה ניואנסים יש מן החידוש).

העימות בין האינקוויזיטור לישו הינו העימות בין ד. של שנות ה-60 לד. של שנות ה – 70.

האינקוויזיטור מוכיח את ישו על שהעריך הערכה יתירה את בני האדם: החופש שנתת להם, טוען האינקוויזיטור, הביא אותם להרוג זה את זה עד שהם באו אלינו, האינקוויזיטורים, והתחננו שנמשול עליהם. הם אינם יכולים לשאת את החופש!

לפרשנותי: ד., התומך כעת במובהק במשטר הצאריסטי, תוקף – באמצעות האינקוויזיטור –  את השקפותיו "הנאיוויות" שלו עצמו בשנות ה-60: האמנת אמונה רבה מדי ביכולתם של בני האדם ולכן הקפדת לשמור על חירותם ולא לגזול אותה, מתקיף ד. את ד. . אבל הם אינם יכולים לשאת את חירותם, דרוש להם משטר סמכותני ופטרוני, הם כילדים קטנים שהחירות הניתנת להם גורמת להם לאכול איש את רעהו.

כמה אופייני לד., שגם בסיום קריאת "האינקוויזיטור הגדול", גם בסיום "האחים קרמזוב" כולו, איננו יודעים (בגבולות הרומן!) למי נתונה אהדתו: לאינקוויזיטור או לישו. הפוליפוניות של הרומן משסעת את תודעתו של יוצרו: היא היא הפוליפוניות של דוסטוייבסקי "איש הציבור" עצמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

  1. באחטין, מיכאיל. 1978. סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי. ספריית פועלים.
  2. ברלין, ישעיה. 1983. הוגים רוסים. עם עובד.
  3. דוסטוייבסקי, פ.מ. 1961. החטא ועונשו. הקיבוץ המאוחד.
  4. דוסטוייבסקי, פ.מ. 1976. רשימות מבית המוות. הקיבוץ המאוחד.
  5. דוסטוייבסקי, פ.מ. 1993. אידיוט. הספריה החדשה.
  6. דוסטוייבסקי, פ.מ. 1996. רשימות חורף על רשמי קיץ/כתבים מן המחתרת. כרמל.
  7. פרויד, זיגמונד. 1997. מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה. דביר.
  8. רמון קינן, שולמית. 1984. הפואטיקה של הסיפורת בימינו. ספריית פועלים.

 

Dostoevsky. 1997. Occasional Writings. Northwestern.

Frank, Joseph. 1988. Dostoevsky: The stir of Liberation. Princeton.

Frank, Joseph. 1997. Dostoevsky: The Miraculous Years. Princeton.

Shestov, Lev. 1969. Dostoevsky, Tolstoy and Nietzsche. Ohio University.

Steiner, George.1996. Tolstoy or Dostoevsky. Yale University.