* אני מעלה לכאן אסופה שפורסמה לפני כשנתיים באתר בו כתבתי (וקודם לכן בכתב העת "מעיין") ושבינתיים הפסיק לפעול. האסופה כללה מבחר "קצרים" שהעליתי לבלוג שלי בחצי העשור האחרון. לא תמיד הפרספקטיבה שהייתה לי בשעת כתיבת "קצר" זה או אחר נותרה על כנה, אבל חשוב לי לשמר את המבחר הזה כפי שלוקט על ידי לפני כשנתיים או שלוש מבלי לשנותו. בימים הקרובים אנסה להעלות לבלוג שלי כמה מהפוסטים שהועלו באתר המדובר ז"ל ומצויים תחת ידי (לצערי, לחלק מהפוסטים שהעליתי שם אין לי העתקי-מקור).
קצר על פורנוגרפיה
בחברה שבה המעמדות מתרבדים גם לפי המראה החיצוני (לא צריך להפליג ולהגזים בזה; אבל זו תופעה משמעותית) הפורנוגרפיה – כל עוד היא לא נעשית בכפייה ובניצול – היא דמוקרטית-חתרנית באופן מהותי. בבחינת: "בלונדינית לכל פועל, ולא רק למנהל!". זאת על אף מגרעותיה האחרות (מודלים בלתי אפשריים של יופי וכד').
קצר על אנאלי וגניטאלי
תהום פעורה בין הגסויות האנאליות לגסויות הגניטאליות. ערבוב ביניהן מעורר רתיעה. לכן, אחד הביטויים הוולגריים ביותר בשפה העברית הוא "התחרבנתי", במשמעות של קבלת וסת. ביטוי ששייך לעידן מסוים ולסקטור מסוים שהעידון לא היה מסגולותיו הבולטות.
קצר על החיזור והמין
החיזור והמין שבא בעקבותיו סותרים זה את זה. החיזור – כולו "אגו": מחושבות, טקטיקה, שליטה, הבלטה עצמית. ואילו המין במיטבו – כולו "איד": ספונטניות, אבדן שליטה, מסמוס העצמי. לכן, יש משהו קומי במעבר מהיר מדי מהחיזור למין (כחלק מהקומיות הגדולה יותר של המין עצמו, כשהוא נצפה מפרספקטיבה לא להוטה).
קצר על יופי נשי
אישה צעירה ויפה היא כמו סלבריטאי בתחילת דרכו. היא והוא אינם בטוחים שהמבטים המופנים אליהם ברחוב אכן מופנים אליהם; אולי מביטים בהם כי אנשים הרי צריכים להביט להיכנשהו? אולי מביטים בהם כי דבר מה בלבושם אינו מונח כשורה? (ולכן הבדיקה העצמית המיידית, הדומה לתפיסת ריבאונד והטבעה, תפיסת המבט שנזרק לעברם והבטה-עצמית).
ההבדל בין האישה הצעירה והיפה לסלבריטאי בתחילת דרכו הוא, כמובן, שהאישה הצעירה והיפה נמצאת, למעשה, כבר בצהרי הקריירה שלה.
קצר על חוש ההומור של הטבע
היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?
קצר על גברים פמיניסטיים
בגברים פמיניסטיים מוטב לחשוד. יש הרי גברים שנהיים פמיניסטיים על מנת שיוכלו להשיג זיונים.
קצר על עולם הטבע
אחד הרגעים המזעזעים, או שצריכים לזעזע, כל גבר או אישה, הוא הרגע בו הם מבינים שאיש/אישה מסוימים שהם מכירים, לעולם, לעולם לא יוכלו למשוך אותם. ולו יתגלו הללו האחרונים כגברים או כנשים החכמים בעולם, ולו יתגלו כטובי הלב ביותר, המצחיקים ביותר, המעודנים ביותר, ואף המסוגלים לאהוב ביותר את הראשונים ולהבין ללבם ביותר. כשאדם מכיר בכך הוא נפגש עם הלא-אנושי שבאנושי, עם הטבע שזורם דרכו שלא לרצונו. כמו אוטוסטראדה שפלשה לכפר שליו ורמסה אותו תחתיו.
קצרים על תשוקה
1. יש עתים בחיים בהן היחס בין המוח-המכהן-כאיבר-מין לבין איבר-המין-בשבתו-כאיבר-מין משול ליחס בין חברי מטכ"ל מדושנים לבין חייל משוחף ובודד אותו מטיל המטכ"ל למערכה.
'מה הוא עושה?! תמשיך, תמשיך, אל תיסוג, לא עכשיו, אלוהים, הם כבר נשברים. אלוהים, תמשיך! מה הוא עושה.קדימה, קדימה, אמרתי, עכשיו קדימה. לא, לא, איזה שלומיאל, אוי אלוהים'. מבעד למסכי פלזמה מבריקים צופה המטכ"ל בביצועיו העלובים של חיילו היחיד וסופק כפיו בייאוש.
2. אדם כמה למגע – ולכן חותם את פניו (כדי שלא ירגישו בכמיהתו? בחולשה? ואולי ההסבר פחות דביק: מתוך הרצון הבסיסי לשלוט בגוף ובתגובותיו, שליטה שאנחנו רוכשים בדי-עמל במהלך שנותינו המוקדמות?) – וכך מרחיק מעליו את האפשרות למגע.
קומדיה.
3. אדם כמה למגע, כמה כל כך, שכאשר המגע המוחשי מגיע הוא אינו מצליח להתעלות לרמת הכמיהה שקדמה לו.
קצר על פורנו
החיסרון הגדול של הצפייה בפורנו הוא כמובן היעדרו של השימוש בחוש המישוש. היתרון – היעדר חוש הריח?
קצר על יופי נשי
גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה), או מתחזות למבינות, או מבטלות זאת (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית, או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").
רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.
מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו המעניין "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.
קצר על השתוקקות
מעניינת אותי ההשערה על כך שלא הרבה פחות מחיים ארוטיים מספקים, מלאים ואפילו מספקים בדרכם הנם חיים של השתוקקות ארוטית לא נמלאת. כלומר, המרחק בין החי חיים נזיריים, מיובשי יצר, לזה שמשתוקק בלי להיות מסופק, נדמה לי כגדול בהרבה מהמרחק בין זה האחרון לזה שחי חיי תשוקה מספקים.
(ברנר ב"שכול וכישלון" עסק בנושאים דומים; "שכול וכישלון", אגב, הוא ספר שצריך ללמד אותו בעתיד באוניברסיטאות בהקשר של ספרי וולבק).
קצר על "הישרדות"
כיצד תימנע מצפייה ב"הישרדות":
1. כנס לאינטרנט.
2. כנס לגוגל
3. הקש את אחת – או כמה – ממילות החיפוש הבאות: שדיים, עכוז, ערווה, זהובות שיער, תלמידות מכינה, עקרות בית, מעורטל, גדולים, בולט, מגולח (כמובן, באנגלית מדוברת)
4. כנס לאחד האתרים.
5. המשך באופן טבעי כפי שלבך יורה לך.
6. נקה אחריך.
כעת אתה יכול בגוף קל לדלג על הטיזינג האינסופי שנקרא "הישרדות" ולחזור לעסוק בענייניך.
קצר על האח הגדול
ההקשר הנכון בו כנראה צריכים לדון בתופעות כמו "האח הגדול" הוא הפשיזם.
לא, לא בגין תוכני "המשחק" (ביטוי אירוני משולש: זה הרי רק משחק למרות שאתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו ברצינות – כי זה באמת הרבה יותר ממשחק אם אתם/אנחנו, המתמודדים, לוקחים אותו בכזו רצינות – הרבה יותר ממשחק אם אנחנו, מיליון איש הצופים, לוקחים אותו ברצינות, עד כדי לפנות לו שני ערבים בשבוע), כלומר כליאתם של אנשים בדירה ופיקוח מתמיד, פאנאופטיקוני, עליהם.
ההקשר הוא פשיסטי לא בגין התוכן, אלא בגין מנגנון התעמולה האדיר, האימתני, הלוויתני, התוקף את התודעה האינדיבידואלית מכל העברים ובכל האמצעים הכבירים של תקשורת ההמונים, ושהופך את האירוע הזה לאירוע ש"חייבים" להיחשף אליו, כלומר חייבים להקדיש לו חלק מהתודעה, מוכרחים לפנות מקום לתכניו באונה מאונות המוח, להפריש חלק מהרכוש הפרטי והאינדיבידואלי ביותר שלנו לצורכי הכלל.
במקום כפיפת ראש למדינה או למפלגה או לאידיאולוגיה בפשיזם, אנחנו נתבעים בבידור ההמונים העכשווי לצמצם את האינדיבידואליות שלנו לטובת התנחלותם של פריטי מידע על תוכנית, לפנות חדר בנפש הפרטית שלנו למתמודד הזה וההוא, לבולעם אל קרבנו על קרבם, כרעיהם, להגם ושאר אביזרייהו.
"האח הגדול" תובע מאיתנו להתבטל מעט.
קצר על לונדון וטלוויזיה מצוינת
אחד הרגעים הקומיים-שלא-במתכוון ביותר בטלוויזיה שלנו הוא רגע העברת השרביט מלונדון וקירשנבאום למיקי ויעקב. צמד הליצנים כביכול, הזקנים הציניים, מעביר את השרביט לצמד הרציניים כביכול, בגיל העמידה המיושב, הסובלניים כלפי משוגות הקשישים. בניגוד לרושם שמתקבל, המציאות היא הרי הפוכה בדיוק: לונדון וקירשנבאום מגישים את תוכנית האקטואליה (ואולי גם התרבות) הרצינית הכמעט-יחידה בארץ, בעוד החדשות הרשמיות חמורות-הסבר הן מופע קרקס בידורי ("יש הרבה חדשות היום. הנה אנחנו מתחילים").
קצר על יעל בר זוהר וטלי שרון
יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצנה הזו. וזה אולי בתמצית השקר של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש הוא השדיים של בר זוהר, ולא שום רגש או פטמת-רגש.
או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות". אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".
קצר על גלגל"ץ
חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ – וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת – נובע מהתחושה שהפלייליסט, שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פיצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלואורסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.
בפרפראזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי.
יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון מההאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.
קצר על אדיר מילר
לאדיר מילר, שכמו רבים חיבבתי את "רמזור" שלו, יש תכונה אחת, שהיא פיזית לדעתי, שתרמה להצלחת תוכניתו המוזכרת (מלבד הכתיבה בשיתוף רן שריג). מילר נותן תחושה שהוא אחד מהחבר'ה באופן טבעי. זה לא משהו בסגנון "ההצלחה לא שינתה אותי", המאולץ. זה לא הניסיון הפתטי של שלמה ארצי להיות אחד העם בשימוש בקיצור ת':"תביאי ת'ג'ינס ותעיפי ת'בגדים, ס'תכלי בלוח שנה, כבר מאי". זו לא "עממיות", כדוגמת העממיות המוחצנת של שלום אסייג. זו מין הילה פיזית טבעית: הילה שמקרינה אנטי-הילתיות. למילר יש "no-star quality" .
קצר על צפייה בטלוויזיה
הבעיה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים, מביט בהם בתשומת לב, והם לא מחזירים לך חום ומבט! קצת כמו לשכב עם נסיכה יפיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להחזיר חום, לעשות לך.
קצר על הגברים של חנוך לוין
יותר משהגברים של לוין קטנים ואפרוריים,
כוח-המְדמה שלהם עצום וססגוני.
קצר על אינטלקטואלים ניאו-ליברלים
הם בני המעמד הבינוני ואף הבינוני-נמוך. הם אוהבים את ניטשה ואדם סמית'. היד הנעלמה תסדר כבר איכשהו שהם יהיו אדמים-עליונים.
השקפתם מחניפה להם-עצמם, לכן הם אוחזים בה בכזו פנאטיות. האין הם אינדיבידואליסטים? האין הם מוכשרים יותר מהאחרים? האין האופק פתוח לרווחה לדהרתם האצילית?
כן, הם יבנו את עצמם במו-ידם וירחיקו לפסגות.
הם מעריצים את אמריקה. קליפתה המפתה, הנוצצת, יאכלו ותוכה – הקשה, הרקוב, המורכב, המתבטא בספרות-היפה האדירה של הארץ הזו – ישליכו אחרי גוום.
הם אינם יודעים שהם אינם פנתרים אלא חתלתולים. חתולי-השעשועים של הטיגריסים הגדולים.
או במלים של פייר בורדייה: "החלק הנשלט במעמדות השולטים".
קצר על החתרנים המדומים
הם צעירים בני המעמד הבינוני-גבוה ואף הגבוה. מִין קומפלקס התבגרות בורגני מפונק – המופנה בעצם כלפי הוריהם בעלי העוצמה – בלוויית רגש אשמה עמום על אמידותם, מוּתמר אצלם למשנה פוליטית "רדיקלית" "סדורה", של שחור ולבן.
הם אוהבים לדבר על "הנכבה" ועל בתי הערבים ב – 48', בתים ברמלה, ביפו, בעכו או בירושלים, כדי שלא ישימו לב, עמיתיהם האזרחים, לדירות המרווחות, המוצקות והשקופות כעובדה, שקנו להם אבא ואימא הפרטיים שלהם, בתל אביב, ברמת השרון, בהרצלייה ובגבעתיים.
האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם נועזים – כמו סארטר בסוגיית אלג'יר! יפליגו אחדים בהערכתם העצמית – בעוד הם פועלים בתוך מילייה מבוסס, שארוג היטב-היטב בעיתון היחיד (!) של האינטליגנציה הישראלית, ואינם מזכירים ולו בשמץ אינטלקטואלים אמיצים כמו ג'ורג' אורוול ואלבר קאמי, שהיו אמיצים בדיוק משום שפעלו נגד המילייה שלהם עצמם.
האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם אמיצי לב – הם הרי מעטים מול רבים כל כך! – בעוד הם אלה שמנסים לשכנע אותנו, שהניצחון היהודי במלחמת העצמאות אינו מפתיע ונסי כלל ועיקר, כי למרות הנחיתות המספרית היישוב בארץ היה הרי מאורגן לאין ערוך מאויביו.
ועיתונאי צרפתי-יהודי שמאלי חכם (שאת שמו, לצערי, שכחתי) אמר פעם: "68'?! את המהומות ב – 68' עשו בני הבורגנים המפונקים. אנחנו?! לנו לא היה זמן. היינו צריכים להתפרנס".
קצר על ניאו-ליברליות
הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל מהלל את האינדיבידואל היזם; כלומר את משנה הדפוסים הקיימים, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים והתרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, לא שמרן.
נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווינג קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבעמדותיו הניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.
אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך, הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו בסתר לבו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.
הנקודה היא
הנקודה היא שנחוצות עשרים שנים בערך להבין את המכונה החברתית שנבנתה למעוך אותך – לפצח את התוכנה שתוכנהּ מפצח אותך.
ואז אתה כבר בן ארבעים.
והסיגריות –
קצר
לאנשים מוכשרים מעלה אחת ומגרעה אחת. המעלה – כישרונם; המגרעה – נטייתם למחשבה המוטעית שהם אנשים מוכשרים מאד.
ארבעה פרדוקסים קצרים
א. יש מבקרים-חברתיים ומבקרי-תרבות שבסתר ליבם חרדים חרדת-מוות מכך שביקורתם החברתית והתרבותית תיושם.
כי אז – מה יעשו? כיצד ייתבחנו מההמון?
ב. מי שחפץ להיות אדם גדול ודגול באמת שומה עליו להמעיט עצמו ולחשוב על טובת הכלל.
ג. הקבצנים הגודשים להתפקע את רחובותינו – ורחובותיה של תל אביב במיוחד – רק מחזקים את הסדר הניאו-ליברלי הקיים. כי בני המעמד הבינוני הפוגשים בהם (כי מי עוד הולך בחוצות העיר חוץ מבני המעמד הבינוני ומטה? כי מי עוד חי בעיר עצמה ולא בפרבריה חוץ מבני המעמד הבינוני?) מתאוששים ואף מקבלים הנאה מהמפגש עם הקבצנים האומללים: "כן, עד כדי כך מצבי אינו גרוע".
ד. סופרים רלוונטיים לדיון החברתי כיוון שהם אנשים בעלי רגישות גבוהה מאחרים, לפיכך הם קולטים תהליכים חברתיים בעודם בחיתוליהם, תהליכים מיקרוסקופיים; זו גם הסיבה שסופרים אינם רלוונטיים לדיון החברתי, כיוון שרגישות היתר שלהם גורמת להם להגזים, לראות צל הרים כהרים, לחשוב שאטומים מתרוצצים במיקרוסקופ האלקטרוני שלהם הם הפגנות המונים סוערות.
קצר על הביקורת
יש מין רתיעה מביקורת בתחום התרבות בחברה הישראלית. מקורה, לעניות דעתי, הוא זה: כיוון שאנשי רוח בחברה הישראלית מעטים הם, מעטים כנגד רבים, צריכים אנשי הרוח רק לפרגן אחד לשני, לפרכס זה לֶחייו של זה. דעתי שונה: אם לא יהיו פולמוסים בעולם הרוח – זו תהיה העדות האחרונה לכך שהעולם הזה מת.
קצר על מבקר
מבקר ספרות מקור שמשבח תשעה מתוך עשרה רומנים ישראליים – אינו יכול להיות מבקר ספרות מקור.
הוא יכול להיות איש אקדמיה, איש רעים להתרועע, מאהב אטרקטיבי, איש עסקים, בשלן מצוין – לא מבקר.
מבקר צריך טעם – ומי שכל הטעמים שווים בפיו, צריך להחליף מקצוע.
קצר על ספרי מקור ומתורגמים
ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, מהמוכר עד זרא.
קצר על רבי המכר ישראליים
יש אינטלקטואלים ספרותיים שסובלים מרגשי נחיתות למול ספרות פופולארית. כיוון שהם לא קוראים אותה היא נדמית בעיניהם יצרית, משוחררת, מותחת, לא לוקחת את עצמה ברצינות, מפגינה חוכמת רחוב. לו היו קוראים את הספרות הפופולארית הישראלית – המהוגנת, הקפוצה, המהדסת בכבדות דובית, הרצינית עד אימה, הצמודה למוסכמות, העוסקת בשואה ובציונות כי בכך הרי צריכה לעסוק ספרות "רצינית" – היו נוכחים בטעותם ואולי נפטרים מרגש נחיתות מיותר.
קצר על ביקורת ואינסטינקטים
בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט או "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולארית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ בענייני העולם הגדול ובסוגיות הרוח המופשטות. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת לומר בזמן אמת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה.
קצר: מדוע אני מבקר?
מדוע אני מבקר? גם כיוון שאני חש שאני פוסע במשעולי החיים ודש בעקבי, רומס, רקמות חיים עשירות במרקמן כשם שהן דקיקות ואווריריות. שחזור הרקמות הללו אינו משימה לאדם אחד (אם אותו אחד אינו פרוסט).
אני מחפש בספרים מתעדים-עמיתים, שיתעדו את הרקמות הללו לבל תאבדנה בתהו, יתעדו ויתייקו אותן במאגר המידע האנושי.
כמה, למשל, עשירים, סותרניים וכמעט-בלתי-מורגשים, התהליכים המביאים בני-זוג חדשים להרשות לעצמם להקניט אחד את השני כעדות לשלב אמיץ יותר ביחסיהם?
קצר על קריאה בספרים העוסקים בביקורת-תרבות
ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" של זיגמונט באומן – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנאליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.
קצר על חשיבותה של ביקורת תרבות
כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדויק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להתשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.
קצר בשבח העלילה
קראתי לאחרונה את "יער נורווגי" של הרוקי מורקמי. רומן מצוין. לא גדול. מצוין.
וחשבתי על העלילה ברומן הזה, על אותו יסוד פרימיטיבי-כביכול, אותו כֶּבֶל, שאליו סופר מצוין כובל אותנו בתוך מבוך יצירתו ובו זמנית מציע לנו בעזרתו את הדרך היחידה לצאת ממנו.
לעלילה, חשבתי, יש משמעות מטאפיסית. לא, לא במובן שנתן אריסטו ב"פואטיקה" לעלילה, לעלילה כמי שמציגה את ההיגיון הסיבתי בטהרתו, בניגוד להיסטוריה.
המשמעות המטאפיסית של העלילה נובעת מאותה לכידה שהוזכרה.
הלכידה שלוכד רומן טוב את קוראו, משעה את חייו של הקורא ממנו-עצמו, השעיה שכדוגמת השפעתה, במשך ובעומק, איני מכיר באף צורת אמנות אחרת. ההשעיה הזו של הקיום, היכולת הזו להינתק באמצעות הקריאה מהעולם, מחומריותו הגסה, מההיררכיות הקשיחות שלו, מצרימתו וזוהמתו, מוענקת לנו בראש ובראשונה באמצעות העלילה; במעקב המתוח אחר ההתרחשויות המתחוללות על הדף ובמוחנו.
כך יוצא כי באמצעות העלילה אנחנו יכולים לחיות חיים מקבילים; העלילה מאפשרת את הטראנס החזק ביותר המוכר לי.
למעשה, אותו עצב הפוקד קוראים רבים כשהם נוכחים שהרומן הטוב שהם קוראים עומד להסתיים, מיהמוה קץ הרומן בקריאה אטית – דומה למיאונה העיקש של הנשמה לחזור לגוף, לצערה המופגן, עליהם מדווחים אותם אנשים שמתו מוות קליני והושבו בכוח לחייהם ברגע האחרון.
שני משלים קצרים על קריאת ספרות
1. החכם הביניימי, רבנו בְּחיי, בספרו "חובת הלבבות", הביא את ההוכחה הבאה לקיומו של האל: כשם שהמוצא לפניו מכתב מנוסח כהלכה אינו משער שדרך מקרה נשפכה קסת דיו על גב נייר ונכתב המכתב – כך המתבונן בעולם הקבוע בסדריו, המספק צרכי ברואיו וההרמוני, לא יכול לקבל שדרך מקרה נעשה העולם.
הקורא מחפש גם הוא אלוהים, וכמו אצל רבנו בחיי הוא מגיע אליו, אם הוא מגיע, באמצעות ההתבוננות בכתובים. הקורא מחפש את אלוהי-היצירה. הוא רוצה לחוש בעינו הקוראת שאכן מישהו, ישות תבונית, כתבה את מה שהוא קורא, ולא דרך מקרה נשפכה דיו מקסת על גב נייר, או אדם ללא תוכנית קשקש על הדף ככל שהעלתה רוחו. התחושה של הקורא, שבכל מקטע, שורה, מילה, צפונה כוונת-מכוון, שניתן לאתרה, שיש לכּתוּב בורא, מענגת אותו בד בבד ובנפרד משמחתו על החכמה והיופי שבמקטע, השורה והמילה גופם.
החדווה הזו – גם אם לרגע – אינה רחוקה כל כך מחדוותו של המאמין על כך שגילה שיש אדון לבירה, ולעולמו פשר.
2. "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הוא ספר שמבטיח לך שתפסיק לעשן כתוצאה מקריאתו, ומקריאתו בלבד.
זו, לעתים, התקווה שיש לנו בקריאתם של ספרים טובים: שקריאתם תשנה משהו במוחנו, ובעקבותיו: בחיינו ממש.
קצר על שחרור מאמנות
שחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם.
שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.
אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.
קצר על השפה
א. כאותן אמהות הלועסות בעבור תינוקיהן את המזון המוצק על מנת להופכו לרך, נימוח, כך השפה לועסת עבורנו את עולמנו זה הצחיח הקשיח, על מנת להקל עלינו את בליעתו ועיכולו.
המילה "מוות" לועסת עבורנו את התופעה האלימה האילמת אותה היא מתארת. מקלה במקצת את בליעתה ועיכולה.
המילה "מוות" הופכת את המוות לכמעט אנושי (בהיותה של השפה אנושית; "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לרוח מדברת).
ב. כאותם כלבים המשתינים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם, כך אנחנו מסמנים באמצעות השפה פיסות פיסות מהעולם הגדול המקיף אותנו, הופכים אותן לאחוזותינו.
השפה כגידור קרן-זווית בקרקע-עולם אינסופית
קצר על תרבות קריאה
אנשים שבין תחביביהם הם מונים "לקרוא איזה ספר טוב" אינם קוראים הרבה, ובטח ובטח לא ספרים טובים.
קצר על הכישרון להתייתם
יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם. חסרה להם היכולת למצוא אבות, ויש להם את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו דרך נס. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות, אי-המשויכות, מסייעת להם, גם אם על כורחכם, לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם. לעיתים רחוקות, האנשים הללו נהיים מבקרים.
קצר על חזרה בתשובה
גל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ניתן, ברדוקציה מסוימת, להיות מוסבר כך: העולם מסובך, מסובך מאד, הרבה אנשים בו, הרבה, המערכות הכלכליות המסובכות החורצות את גורלנו אינן מובנות לנו, אינן מובנות, יד נעלמה מנהלת אותנו, נעלמה. מה מטאפורה הולמת לכל זה? אלוהים.
כלומר, יש כאן החצנה מטאפיזית של סבך אימננטי. תהליך דומה לתהליך העובר על אותם גברים המצהירים שהם סוגדים לנשים ולמעשה סוגדים לתשוקתם-הם.
קצר על האימה מהפשטות
לעתים, האימה החשכה שמפילה המציאות עלינו, בניה, אינה מפני מורכבותה ומסובכותה. לעתים, המציאות מחלחלת אותנו דווקא מפני שהיא פשוטה כל כך. פשוטה להפליא.
קצר על סלנג
בחנות הלבשה ידועה בדיזנגוף סנטר, בצומת מרכזי בלב ת"א, מורה שלט הפרסומת לצופים להתעדכן בסלנג, להתחבר כך לעיר ולקצבהּ (למשל, למילה "סופני", במשמעות של "יוצא דופן לטובה"). חלק מהסלנג הישראלי היום מוכתב מלמעלה, מנוכס על ידי השיווק והפרסום. ואילו חלק נכבד מהתרבות הגבוהה הישראלית בוקע מלמטה, כנגד כל המנגנונים הממשטרים של השוק.
קצר על תרבות גבוהה
"תרבות גבוהה" בישראל – בניגוד, נגיד, לצרפת – אינה נחלתם של השולטים בחברה. השולטים בישראל בְּערים. "תרבות גבוהה" בישראל, בפרפראזה על המינגוויי, אינה דרך לנצח, אלא אמצעי להפסיד בכבוד. "להפסיד בכבוד" על ידי החשיפה שגם הרוח מסעירה, גם הויתור, לא רק הכספגוף, לא רק הממשי. לפיכך, להילחם כנגד ה"תרבות גבוהה" בישראל העכשווית הוא מעשה ריאקציוני.
קצר על מרד בתרבות ההמונים
אנשים הסולדים מתרבות-ההמונים הממוסחרת אינם קדושים ואף לא בהכרח סנובים או אליטיסטיים. אלה אנשים עם כבוד עצמי. אנשים שלא מעוניינים להיות מנוהלים.
קצר על יאיר לפיד ובני ציפר; על הפרנויה שבמרכז, על הפיתוי שבשוליים
יאיר לפיד כתב בטורו ב"שבעה ימים" על הבדידות שבלהיות ראש ממשלה המותקף מכל העברים. כמה שבועות לפני כן כתב לפיד על בדידותה של אמריקה ועל מספידיה מכל העברים. צריך לקרוא את הטורים הללו כסוג של וידוי: ראש הממשלה ואמריקה כמטאפורה ללפיד עצמו. האיש שבמרכז, הקונצנזוסואלי המרגיש עצמו שביר, החש שהוא מותקף מכל עבר, והוא הרי שוחר טוב, רק מבקש להנהיג ולהוביל, בסך הכל מבקש להיות מעצמה.
בני ציפר כותב – שוב – בבלוג שלו על סלידתו מישראל ומהישראלים. צריך לקרוא את העמדות הפוליטיות הרדיקליות שמציע ציפר כקשורות באופן הדוק ממה שנראה לעין לאליטיזם התרבותי שלו, כמטפוריות לו. ציפר, כמו חובבי "תרבות גבוהה" רבים בישראל, חש שהוא נתון תחת מצור תרבותי. הדרך לצאת מהמצור הזה, חיפש ומצא ציפר, היא להעניק לו תוכן פוליטי. כלומר ליצור חפיפה בין הנידחות התרבותית לקיצוניות הפוליטית. כך האיש שאוהב לקרוא הויסמנס יכול להיקרא על ידי רבים שלא שמעו על הויסמנס מימיהם. כי הרי "אקטואליה" היא השפה המדוברת בארץ. "אקטואליה" בישראל היא הרי סוג של תרבות פופולארית. בקיצור: יותר משציפר הוא פובליציסט רדיקלי הוא חניך נאמן של "התרבות הגבוהה", שחיפש לצאת מהכלא הארבעה-עמודי של "המוסף לתרבות וספרות" ועדיין לשמר את "אחרותו" המובהקת.
קצר על פופוליסטים של האליטות
יש פופוליסטים מזן מיוחד – פופוליסטים שפועלים בתוך האליטה, שהאליטה היא קהל היעד שלהם. כאלה שמכוונים להלכי הרוח הנמוכים יותר של האליטה ומשלהבים אותם וכך זוכים ב"השפעה" ובסוג מפוקפק של "התוויית-דרך" (שבעצם היא היגררות אחרי הלכי רוח קיימים).
קצר על הפונדמנטליזם של חלק מהשמאל הרדיקלי
את השמאל הרדיקלי – את תופעת בני ציפר, למשל – אני קורא כחלק אינטגראלי מתופעת הפונדמנטליזציה הכללית. הבדלנות החרדית, או הש"סניקית, או זו של "נוער הגבעות" – מחד גיסא; הבדלנות של השמאל הרדיקלי – מאידך גיסא. ובעולם: ההתעוררות של הקטלונים, הסקוטים, הוואלונים והפלמים, להיפרדות – מחד גיסא; הפונדמנטליזם האיסלאמי – מאידך גיסא. ובעולם היהודי: אמי, ילידת ארגנטינה, ביקרה בארץ מולדתה אחרי 30 שנות היעדרות וסיפרה לי בהשתאות: או חרדים או מתבוללים יש היום בארגנטינה (קהילה בת מאות אלפים, כן?). אין אמצע. אין את האמצע הרחב כריו דה לה פלאטה שזכור לה מנעוריה.
השמאל הרדיקלי הישראלי מבטא בדלנות ביחס לחברה יותר מאשר תמיכה ב"אחר"; הוא מבטא שנאה יותר מאשר אהבה. כחלק מהמגמה של פירור החברה, פירוק המדינה, בעידן הגלובלי הניאו-ליברלי, כחלק מההקצנה-הכוללת כתגובה ללחצים (הרגשיים והתחרותיים, יותר מאשר הכלכליים!) הבלתי נסבלים של הקפיטליזם.
השמאל הרדיקלי הפך להיות אופציה אינטלקטואלית בדלנית קוסמת גם כי "המרכז" הישראלי הפך לחלול. אבל האמנה החברתית, אם תחודש אי פעם (וזה לא בטוח), תהיה חייבת להתבסס על פשרה. נכון, זה לא סקסי, קיצוניות תמיד אטרקטיבית יותר.
אגב, גם השפל – חסר-התקדים ייתכן – ביחסי גברים-נשים בעידן שלנו, משבר האמון החריף, מלחמת המינים האכזרית של העידן, כמו הצייטגייסט החד-מיני (בניגוד לזכויות ההומואים והלסביות המגיעות להם בדין, שלא יהיה ספק בעניין הזה!), הם, לעניות דעתי, חלק מהפונדמנטליזם והבדלנות הכלליים. הרצון להסתופף רק בקרב תמימי הדעים עמך, ורצוי: הדומים לך ממש.
קצר על פובליציסטיקה ישראלית עכשווית
צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים מהטעם הפשוט כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם כמותיים, נובעים מסכומי כסף, ולא מהבדלי ומאבקי דעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?
קצר על עישון
העיקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום דרך נס לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך במגושם מהטורסו אל החלל הריק; הסקס-אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן ומסתורי כביכול).
ועוד צורך: הצורך במיסוך מהעולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.
היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.
קצר ולעניין
"זה, זה מעשן כמו קטרזיס"
(שיבוש-לשון ששמעתי, וראוי לענ"ד לתואר שיבוש-הלשון של השנה)
קצרים על הניכור
1. בני דורי, ילידי שנות השבעים, שעוד זוכרים את מראה הארץ, האדמה, לפני מגפת הנדל"ן; שעוד זוכרים איך נראה עולם ללא טלביזיה צבעונית, רב ערוצית, ללא מחשב אישי, טלפון סלולארי; איך נראה עולם ללא חדרי כושר וניתוחים פלסטיים ויופי מהונדס, בִּיוֹני; עולם ללא מותגים ופרסומות בכל קרן זווית ופינת רחוב; עולם ללא סלבריטאים מוטסים ומוצנחים מלמעלה בידי חרושת-סלבריטאות; עולם ללא אנגלית מאסיבית, משבשת – בני דורי אלה חיים, למעשה, חיים כפולים: עכשיו ופעם.
חיים מנוכרים.
חלק אחד בהם, בבני דורי, מנוכר לעכשיו – ואילו חלק אחר מנוכר לילדותם, לפעם. חיים כפולים ומנוכרים אהדדי.
2. מושג הניכור, אחרי שיצא מהאופנה יחד עם האקזיסטנציאליזם של שנות החמישים והחשיבה המרקסיסטית, הוא, עם זאת, בעיניי, המושג האפקטיבי ביותר להבנת התרבות העכשווית.
"הומו אקונומיקוס" הוא אדם מנוכר מעצם טבעו, כי הוא קשוב לחוץ, לצורכי השוק, ולא לצרכיו האישיים. מה שקרוי "שיווק עצמי" אינו אלא ניכור במלים אחרות; הזיהוי שלך לא עם עצמך האותנטי, אלא עם התכונות המותאמות לצרכים של החברה (למשל, בא הדבר לידי ביטוי ב"פרופיל העסקי", המשמש כתעודת זהות אישית, בבלוגים ב"קפה דה-מארקר"; אישי – שכולו מכוון כלפי ההשתלבות בחברתי).
"הומו אקונומיקוס" עסוק כולו במה שהשוק דורש ולא במה שנובע מתוכו. סרגיי ברין הצעיר השתוקק לבחורות ולאהבה ולבטלה – כמו כולנו, יש לשער (בהתאמת המין) – ולא לחיפוש מנוע-חיפוש.
הניכור מגיע לשיאו במקצוע המבטא יותר מכל את רוח התקופה – היחצ"ן. היחצ"ן צריך לחייך ולהתחנחן יום שלם – יום עבודה שלם להיות מכוון-החוצה, להיות לא-הוא, להיות מנוכר לעצמו.
3. בעולם של כלכלה גלובלית הכוחות החורצים את חיינו הפכו למסובכים וערטילאיים ואנחנו חשים, לפיכך, ניכור בסיסי כלפי המציאות סביבנו. מציאות שחורצת את גורלנו אך איננו מבינים אותה לאשורה. מציאות מיסטית בעצם (באופן דומה לאדם הקדמון שנתקל בסופת ברקים לראשונה בחייו ו"הסביר" אותה לעצמו במושגים מיתיים).
4. הפערים בחלוקת העושר והעוני הופכים את החיים המדומיינים של העשירים לחיים לא נתפסים, לשונים בסדרי גודל, ולפיכך למציאות מנוכרת, שמנכרת בחזרה גם אותנו מחיינו-אנו.
אגב, את תופעת המחבלים המתאבדים ניתן לנסות להבין אם מבינים את הנקודה הזו. ברגע שהחיים של המערביים העשירים ההדוניסטים, בעלי העושר האגדי, נתפסים כשונים לא בנקודות, אלא בסדרי גודל, החיים שלך נתפסים כאירוניים, כתחליף דהוי, שלא שווה לחיותו. מוטב להמית את עצמך עם מי שנדמה לך שחי באופן אחר לחלוטין, מאשר להמשיך לשחק את הפארסה הזו שנקראת "חיים" בעולם השלישי, "חיים" שאינם חיים.
5. מה שמכונה "גלובליזציה" מבחינה תרבותית הוא, למעשה, מציאות תרבותית מנוכרת. אנחנו נפגשים מדי יום עם רסיסי תרבויות, שהוצאו מהקשרם האורגני והמקורי, נתקלים מדי יום בפסיפס, בבליל, בזמזום, של סימנים תרבותיים, מנותקים מהקשר ומסורת. מה שמכונה "תרבות" גלובלית הוא יסוד קטוע ולא יציב, יסוד זר. מנוכר.
6. אנחנו חיים בחברה מנוכרת באופן חריף מעוד שלל סיבות:
א. ההתמקצעות הופכת את יכולתנו להבין מה רענו בני האדם עושים בעבודתם למסובכת, ולפיכך היא מנכרת אותנו מחלק מכריע מחייהם.
ב. החיזור והפיתוי הם פעולות מנוכרות, כיוון שהן מכוונות כלפי-חוץ, מכוונות לעשיית רושם על בן/בת הזוג. אלה פעולות מנוכרות לעצמי (לכן העייפות הגדולה שחשים חלקנו בסיומו של דייט ראשון). כיוון שאנחנו חיים בחברה פתיינית, חברה בה השארם המיני משמש אותנו גם למטרות לא-מיניות-בהכרח, אנחנו מבלים חלק ניכר מזמננו מופנים לזולתנו ובגבנו לעצמנו. מנוכרים לעצמנו.
ג. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה שאיננו יודעים כיצד היא נבנתה וכיצד היא בדיוק פועלת, וכך אנחנו מנוכרים לחפצים המצויים ברשותנו בשימוש יומיומי, כלומר, מנוכרים לחלק נכבד מחיינו אנו.
ד. אנחנו מוצפים במידע שימושי ולא שימושי, מידע שברובו איננו זקוקים לו ושגם אינו קרוא ובכל זאת מגיע עדינו. כך אנו מנוכרים לעצמנו ממש; לחלק נכבד מתכולת מוחנו אנו.
ה. רגשות שליליים כמו דיכאון ועצבות נתפסים כלא-לגיטימיים בעידן שכולו מכוון להשתלבות כלכלית "חלקה" בחברתי; בעידן שכביכול פטר את התופעות הארכאיות הללו באמצעים תרופתיים. כך אנחנו מתנכרים גם לרגשות בסיסיים שמצויים בתוכנו.
7. הפחתת הניכור יכולה (אולי) להיעשות בכמה דרכים בתחומים שונים. כמה רעיונות:
חינוך כלכלי ממוסד בבתי הספר יכול לתרום לדה-מיסטיפיקציה של הכלכלה, ליטול את העוקץ והתחושה האימפוטנטית שהמערכות הכלכליות המסובכות והגלובליות נועצות בנו (עוקץ) ויוצרות בנו (אימפוטנציה).
הספרות, כשהיא כובשת זירות חיים שונות ולא מוכרות לנו, כשהיא מצליחה לחלוש עליהן, להחליש אותן, לאלחש אותן, להאניש אותן – מפיגה חלק מהניכור שבהן.
שיקום הלאומיות – כקונסטרוקט אנושי, אנושי בכך שהוא אינו בלתי ניתן לעיכול כמו "הכפר הגלובלי", ואינו אטומיסטי כמו "האינדיבידואל" – הלאומיות בוורסיה הסוציאל-דמוקרטית, שיקום כזה יכול לתרום לתחושת קרבה בין הפרגמנטים השונים המנוכרים בחברה. הלאומיות הסוציאל-דמוקרטית, כ"אמנה חברתית" שיוצרת תחושת שיתופיות בסיסית, שאינה מתכחשת לתחרות בין האינדיבידואלים, אולם דואגת שהתחרות הזו תרוסן באמצעות אתוס משותף, ובאמצעות מנגנונים כלכליים שלא יאפשרו פערים חברתיים בסדרי גודל, אותם פערים שיוצרים אותו ניכור בלתי נסבל (וניכור נוצר לא רק, לא בעיקר, כשאתה רעב ללחם; ניכור נוצר גם אם אתה חי באופן סביר אבל שכנך לקהיליית האזרחים חי באופן שונה ממך, או כך נדמה לך, בסדרי גודל).
קצר על קצר
ישנה האמירה הידועה, הקולעת והיפה כל כך על כך שהפָּסַל (מיכאלאנג'לו? ואולי הוא אף בעל האמירה?) מחלץ את הפֶּסל מתוך גוש הסלע.
אבל, חשבתי פתאום באחד האמשים, מה זה משנה אם הפסל "מחלץ" או בורא את הפסל יש מאין.
זו אמירה נחמדה, חשבתי לי, רק מה היא אומרת, בעצם?
קצר על צריכה
כשמדברים על חברת הצריכה לא מדברים רק על בגדים ונעליים. מדברים גם על אספנים כפייתיים של דיסקים, דיוידיים, ספרים. כלומר גם צרכנים בולימיים של "אמנות".
מדברים גם על אספנים בולימיים של נשים. לא כי היצר דורש, לא הזין, אלא הריר בפה, העיניים. כמו בנעליים.
קצר על פרטיות
בלילה, בלילה, לפני השינה, מביטים אנשים כה וכה לראות כי אין איש בסביבה, נכנסים לאינטרנט, מעלים את הכתובת, ובאים חרש לאתר האינטרנט הנחשק. או אז מקלידים הם סיסמה וחודרים פנימה, מאחורי הפרגוד, לקודש הקודשים הסודי. הם בודקים את היש, האנשים, ומפנטזים על מה שיכול להיות, הבני אדם, ממששים ומלטפים את היש, האנשים, ופוחדים מהאין, הבני אדם.
בדיקת חשבון הבנק באינטרנט היא אחת הפעולות האינטימיות ביותר שלנו.
קצר על "שביל הזהב"
התפיסה שמן הראוי שיהיה "הכל במידה" – "שביל הזהב" הארסיטוטלי, הרמב"מי – אינה בהכרח פשרנות עלובה, אנטי-רומנטית.
החיפוש אחר "שביל הזהב" יכול להיות רדיקלי, יוקד מתשוקה.
התשוקה להשתחרר מכל הצרכים על ידי סיפוקם המתון; להשתחרר מהסקס באמצעות הסקס – להשתחרר מהאגו על ידי סיפוק מתון של דרישותיו – להשתחרר מרגשות האשמה והרחמים על יד הענקת תשומת לב מתונה ל"אחר".
התשוקה הקיצונית היוקדת במי שהולך במתינות בדרך האמצע היא תשוקת החירות.
קצר על איש הרוח היום
המשימה הגדולה של איש הרוח בעידננו ("לדעתי"; אבל בין כה וכה תמיד זה אך ורק "לדעתי", ו"לדעתי" ברגע נתון) היא אוטוביוגרפית במהותה: לנסות להבין מדוע בעצם הוא איש רוח? מה שורש הקרע בינו לבין עיקרה של החברה?
קצר על יצר הסקרנות
הסקרנות, הצורך להבין את העולם, לפענח אותו, אינה רגש חביב ו"חיובי" כפי שהיא מוצגת תדיר ("אין סוף לסקרנות", לשון הפרסומת המתמוגגת לערוץ 8); זה רגש אלים בבסיסו. סקרנות נובעת מרצון לגבור על העולם. לפצח אותו.
קצר על התחלת הזקנה
ממבשרי ההזדקנות היא התחושה שהעולם לא ממש מציאותי; היקלשותה של ההוויה. עדיין מכאיב לעיניים, העולם, אבל כבר מפליג הלאה ממך לתוך הערפל. העולם פחות קיים, לא ממש ממשי – לקראת הפרידה.
קצר על הכסף
לכאורה ברור מדוע אנשים רוצים כסף. כסף פירושו מזון ודירה. כסף פירושו מותרות וחופש. כסף, חושבים חלק מהאנשים, פירושו גם אפשרות לאהבה.
אבל אולי לא יהיה זה מוטעה לשער שלתשוקה – לאובססיה – לכסף יש גם רכיב קוגניטיבי לא מבוטל. אולי לא יהיה זה מיותר להוסיף להבהרת התשוקה לכסף ביאור "טיפש" יותר.
אדם מוטל לעולם וצריך למלא את ימיו. שבעים שנה, ואם בגבורות (או אם הוא אישה) שמונים שנה.
ח ל ל ר י ק ע צ ו ם ש ל ז מ ן.
מה עושים עם כל הזמן הזה? כיצד ממלאים אותו? במה? הכל הרי כל כך ריק מסביב ובפנים!
הנה תחרות שחוקיה ברורים, משימה פשוטה להבנה: יש לך X ש"ח והמטרה שלך היא להגדיל אותו מספרית ככל שתוכל; להגדיל אותו גם בהשוואה למתחריך. צא לדרך! בהצלחה!
יעדים כמו אושר, משמעות, אפילו תענוגות, הם הרבה פחות מדידים, הרבה יותר חמקמקים (למשל, מה יותר מהנה: אישה אחת טובה ומותאמת לך או עשר נשים מזדמנות – לא פשוט!), מלהוות תוכנית חיים פשוטה, בהירה.
כסף תפס את האנושות כמו "גוגל": נקי, פשוט, מובן לכל ילד.
קצר על נרקיסיזם
החלק החמור יותר בנרקיסיזם אינו העיסוק העצמי המופרז, אלא התלות בחוץ; לא ההתעכבות לסלסול בשיער מול ההשתקפות אלא התלות בראי או בבריכה (ראי שיכול להישבר, בריכה שיכולה להיעכר).
קצר על התפשטות-הגשמיות
ישבתי בבּאר. המוזיקה לא הייתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.
והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקווה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.
רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את לחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.
כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.
קצר בזכות גאידמאק
גאידאמק הוא מטרה נוחה לצלפים. הוא רוסי. הוא ברווז אפור בין ברבורים צחורים. גאידאמאק שונה משאר שועינו שצבעם כצבענו ולכן, כזיקיות, הם אינם בולטים כמוהו בקרבנו. אינם מזמינים דריכה כמותו.
גאידאמאק שונה. יש לו הומור והומור עצמי. הוא אקסצנטרי, הוא שחקן במהותו, ולכן מרהיב וראוותני כטווס כשם שהוא פגיע כמותו.
גאידאמק שונה משאר שועינו בראש ובראשונה בחשיפותו התקשורתית. הוא נצפה – ושועינו האחרים בוחרים להישאר הרחק מעינינו, לצפות בנו. גאידאמק ניצב מול הזרקור ושאר שועינו במחשכים יהלכו. גאידאמק שקוף ושועינו האחרים אטומים. הוא מקים מפלגה – הם שולחים לוביסטים. הוא נייח – הם נוחי.
הכי גרוע זה לא לדעת מי הם ומה הם שועינו. לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. ואילו גאידאמק מעלה בפנינו את "המופע של לארי סאנדרס" של האוליגרכים.
קצרים על חומר ורוח
1. בן המעמד הבינוני, או הפרולטר, מפנטז על התענוגות שיביא עמו העושר. "אשליות", הפזמון-המנון של נסים סרוסי, הוא דוגמה טובה לכך.
אבל ספק הוא אם המעמדות הגבוהים נהנים בעיקר מתענוגות חומריים. ספק הוא אם הם בעיקרם הדוניסטיים. השקפה מעניינת יותר ומורכבת יותר על מה שמביא הכסף מצויה בקטע מזהיר ב"עוּל ימים" של דוסטוייבסקי. בקטע מסביר הגיבור מדוע ברצונו להיות רוטשילד:
"ההכרה, כי אני-אני הוא רוטשילד עצמו (…) כי יש בידי להכין סעודה, שאין כדוגמתה לשום איש, ועל ידי הטבח הטוב ביותר שבעולם, ועצם ידיעת הדבר הזה מספיקה לי. אהיה אוכל פרוסת לחם וקותל-חזיר, ועצם הכרת הדבר תשביע אותי" (תרגום: ש. הרברג).
לא הדוניזם כי אם הפוטנציאל-להדוניזם. לא מימוש הכוח אלא תחושת-כוח. כלומר, תענוג רוחני…
2. כשאיש הרוח חש שהרוח עבורו היא כמו העץ עבור הנגר; חומר לחטיבה, גילוף, הקצעה, מסמור, הברגה והדבקה, הוא נמלא שמחה גדולה. הוא בעל מלאכה! הרוח צוררת בכנפיה שלל צורות! כלומר, הרוח היא סוג של חומר…
3. לדעת מה בדיוק קורה, להביט עין בעין באסון של הקיום או של התרבות, אינו מתכון לפסימיזם בהכרח. דווקא הבליעה של ההוויה בלוע התודעה, החלישה של התודעה על ההוויה, מאלחשת את מכאוביה של האחרונה, ממתיקה את טעמה.
קצרים על סופרים
1. סופר לטעמי צריך להיות קצת לא נורמאלי. לא בגין התפיסה הרומנטית על השיגעון כצורר בכנפיו המתנפנפות בטירוף ידע אזוטרי. כמעט ההיפך: כיוון שעל מנת לנתח את הנורמה צריך להיות מעט מחוצה לה. כמו ההתרחקות מהר המאפשרת לאמוד את גובהו. עוד יתרון אמנציפטורי ללא נורמאלי: יכולתו לראות עד כמה הנורמה אינה מחויבת מציאות. ההתרחקות מההר, הקפתו במבט, מאפשרת לפנות ממנו ולהתחיל לתור אחר הרים אחרים.
2. מוציא שם רע, על פי חז"ל, לוקה כעונש בצרעת ומורחק מחוץ למחנה. ההיפך הוא אצל הסופר. הסופר, על מנת להיות בעל לשון כלל ועיקר, צריך לצאת מחוץ למחנה.
3. איש רתוק בגבו ועורפו לקיר ומביט בפיסת שמים משתנה הנשקפת מצוהר צר הניצב נכחו. חושב. חושף עושר מפתיע בקיומו. זה בעיניי שורש ההישג הכביר של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי" (הנמשל: הקיר; השמיים = החיים).
קצר על גילוי וכיסוי בלשון
יש בקינג ג'ורג' בת"א פיצוציה האוצרת בין שלושת כתליה את תפארת סרחונה של העיר. האם כשאני אומר ש"צחנה" עולה מהפיצוציה אני מגביר את המיאוס שהשהות בה מעוררת בי או מחליש אותו? (הערה לעצמי: לעיין ב"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק).
קצר על מחלה
סקוט פיצ'ג'ראלד כתב פעם שמכל ההבדלים בין בני האדם (מגדריים, מעמדיים, אתניים, הבדלי אופי) ההבדל הגדול ביותר הוא בין הבריאים לחולים. בשבחה של המחלה ניתן, לטעמי, לומר שהיא מנתקת אותך מהחברתי ומחזירה אותך לעצמך. לגופך ממש. זו חלק מהסיבה שחולים במחלות קשות מדווחים לעתים על כך שתקופת מחלתם היא מהתקופות המאושרות בחייהם.
קצר בשבח סוג מסוים של נרקיסיזם
אדם שחש שחלקים של האני שלו אינם נגישים לו עדיין חי חיים מאתגרים, הרפתקניים. יש לו תוכנית חיים. כמו מי שגלאים מבשרים לו על מאגר נפט המצוי בחצרו האחורית.
קצר על חוכמה וגדולה
האדם החכם יודע עד כמה הוא אינו יודע; האדם הגדול יודע לא לתת לאי ידיעתו לרפות את ידיו? יודע להתעלם מהידיעה שאינו יודע?? ואולי, פשוט, האדם הגדול לא יודע עד כמה הוא לא יודע?!
קצר על המשבר הכלכלי
הנה הפרדוקס:
כלכלת השוק במשבר! חזרה ל – 1929! הפילוסופיה הניאו-ליברלית מובסת! עידן השפל הגדול בפתח! איפה רוזוולט של ההווה? האם הקפיטליזם כולו קורס? –
כל אלה ועוד נשמעים בכלי התקשורת הקפיטליסטיים, שמושכל ראשון אצלם הוא ליצור דרמטיזציה של כל האירועים כולם, להפוך את החיים לטלנובלה לא-פוסקת של פסגות ותהומות, למוץ מההיסטוריה את מלוא פוטנציאל הריגוש שבה, על מנת שנהיה מרותקים אל הסדרה הממכרת המכונה "אקטואליה", על מנת שנהיה ב"מהפיכה מתמדת" אמוציונאלית.
בקיצור: הדיווח המועצם על משבר הקפיטליזם הוא דוגמה לאחד ממאפייניו של העידן הקפיטליסטי התזזיתי. האם להאמין לו?
קצר על אמפטיה
לעתים, כשאדם מגלה אמפטיה לזולת, הוא מוליד מקרבו רגש נלווה לאמפטיה הזו, רגש הבוקע ממש אחריה, כיעקב הצץ במפתיע מהרחם וידו אוחזת בעקב אחיו.
הרגש התאום הזה הוא התמוגגותו של האדם מעצמו, על עצם יכולתו להרגיש.
קצר על תוכן
ב"סיפורי סבסטופול" אומר טולסטוי, שבזמן הפסקת האש במלחמת קרים, ניהלו ביניהם החיילים הרוסים והצרפתים שיחות נימוסין. תוכן השיחות הללו, מעיר טולסטוי, לא נקבע לפי מה שבאמת היה על לבם של החיילים בצבאות הנצים. תוכן השיחות נקבע על פי אוצר המילים הצרפתיות שהיה ידוע לחיילים הרוסיים.
לפעמים, כשאני חושב כמה פעמים בחיינו הציבוריים והאישיים, האינטלקטואליים והרגשיים, ייתכן כי אנחנו מבטאים עמדות לא בתואם למה שאנחנו מרגישים או חושבים בפועל, אלא בתואם לנוסחים ולצירופי-הנוסחים הידועים לנו מכבר, הזמינים לנו, המצויים תחת ידינו באותו רגע בו נדרשנו להביע את עמדתנו – אני נתקף סחרחורת.
קצר על עוגיית המדלן ופירורהּ
עוגיית המדלן שלי היא החזרה לרכיבה על אופניים, בחוצות תל אביב הפעם, ואני כבר במחצית חיי.
הרכיבה המהירה ברחובות, בשדרות רוטשילד או ח"ן למשל, או – המועדף עלי מכולם – ברחוב שלמה המלך הארוך והעיירתי, הדהירה בירידות החדות המעטות שיש בעיר המישורית הזו, הרוח בפנים ותחושת החופש, מחזירות אותי באחת אל הדהירות ברחובות הכפר בו גדלתי.
סוד הדהירה טמון גם בשחרור מהעיר שיש בחליפה החפוזה על פניה – ואולי גם חלק מקסמי הדהירה ברחובות הכפר היה טמון בשחרור שהיא הציעה מהילדות.
•
האם מה שכתבתי זה עתה מדויק ומוצלח?
א. האם המילה "באחת" מדויקת, או שהיא קלישאה מכזבת? האם המעבר אל זיכרון העבר הוא באמת לא מתווך, לא רצוני ומיידי? האם אין בנו, למעשה, תשוקה מתמדת למצוא סימנים, רעב כוסס לאכילת עוגיות מדלן, שיובילו אותנו חזרה אל העבר, כך שהצפת העבר "באחת" אינה, למעשה, הפתעה גמורה?
ב. המילה "חפוזה" דורשת עיון. ואולי החלפה. היא גסה מעט בהקשר הזה.
ג. את התובנה הראשונה במשפט האחרון יש לחדד: האם אין בנסיעה במכונית שחרור גדול יותר מהעיר, היאטמות מפניה, משיש בנסיעה באופניים? מדוע, אם כך, הנסיעה באופניים נדמית – אם היא אכן נדמית כך – כמשחררת יותר? האם משום שהינה השתחררות-מתוך-מגע, בניגוד לנסיעה במכונית שאינה משמרת את המגע ולכן לא את ההשתחררות-התמידית בנסיעה?
לג'יימסון (לא הוויסקי – א.ג.) יש טענה מעניינת שמזכירה את זה, ושהולכת בערך כך: איבוד הקשר בין הספרות למציאות שבמודרניזם שונה מזה שבפוסטמודרניזם – למרות שבשתי התקופות כאחת יש התנגדות לספרות שמשקפת מציאות; אלא שבמודרניזם נשמר קשר עין עם התפיסה הריאליסטית ולכן ההתנגדות לה משמעותית יותר והייתה בעלת ערך משחרר. בפוסטמודרניזם קשר העין הזה אבד – ולכן השחרור, הגדול יותר בפועל, אינו מוחש למעשה.
ד. התובנה השנייה במשפט האחרון בעייתית: ראשית, האם היא פשוט נכונה? האם הדהירה על האופניים הייתה אכן פעולת הימלטות בזעיר אנפין? שנית, ואולי חשוב יותר, האם היא לא מתחנחנת במלנכוליות שלה?
ה. האם אין בפסקה כולה בלבול בין שני רצפי-רגשות דומים אך לא זהים:
רצף-רגשות אחד, זה שמועלה בה, הוא היזכרות בעבר באמצעות פעילות דומה, גופנית, שנעשית בהווה ונעשתה בעבר. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: האופניים. רצף-הרגש הפרוסטיאני הזה דומה לכלי הפרשנות התלמודי המכונה "גזירה שווה", בה מלמדות זו על זו שתי פרשיות שונות לחלוטין רק בזכות מילה אחת המשותפת לשתיהן.
רצף-רגשות אחר: הרכיבה על האופניים היא פעילות ספורטיבית שכמו כל פעילות ספורטיבית מזכירה לגוף את נעוריו. בגין הזכרת הנעורים, וכמובן גם בגין זהות הפעולה, נזכרת גם, ובעקיפין, רכיבת האופניים בילדות. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: הגוף הצעיר והגמיש. אבל בעצם אין כאן צירוף של לבני דומינו ולא "גזירה שווה" ואולי אף לא רצף-רגשות או היזכרות, אלא יחס כמעט ישיר: הגוף נהיה צעיר "באמת", מצטער, ולכן עולה מאליה הילדות. באחת.
ואולי זה בעצם הרגש המעורר – מעורר גם לכתיבת הפסקה – שפעל כאן: לא ההיזכרות הנוסטלגית בילדות, אלא ההתפעלות מהנעורים המאוחרים שהתגלו בהווה, וזאת באמצעות הדמיון לילדות.
קצר על רלטיביזם
הרלטיביזם התרבותי החתרני והכרסמני יותר אינו זה שטוען שלתפיסות שונות יש מידה שווה של מורכבות ועמקות, כלומר שאין נקודה ארכימדית ממנה נוכל לבקר מורכבות ועמקות מסוג אחד ולבכר מורכבות ועמקות מסוג אחר על פניהן – אלא זה שטוען לשוויון ערכן של תפיסות הסבורות שמורכבות ועמקות גופן אינן ערכים חשובים. כלומר, יש שני מיני רלטיביזם תרבותי.
בעוד ביחס ליופי נדמה שקיים רק רלטיביזם מהסוג הראשון.
כפירה בערכו של היפה היא היום כפירה חמורה יותר מכפירה בערכו של העמוק או המורכב.
קצר על אינדיווידואליזם
הציטוט הרווח בו משתמשות נשים לתיאור-עצמי באתרי היכרויות ישראליים: "היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", הוא הגרסה העברית העכשווית למאמינים בבריאן הזועקים שכולם כאחד אינדיבידואלים המה, בסרט של מונטי פייטון.
קצר על ההומניזם
ישנן כמה סיבות שניתן לתת לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:
א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה העכשווית: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות", זאת אחרי האינטראקציה הבינישית הכבירה שיצר הקפיטליזם במאות השנים האחרונות. כל אלה מקדמים תפיסה "קולקטיביסטית" והדהייה של היחיד.
ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט יכול להיראות נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש. אייפון מול תינוק.
ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד. כמו באינפלציה במישור המוניטארי.
קצר על אפשרות למהפכה בעתיד
השאלה הגדולה היא אם כשייווצר אי-שוויון ביכולת להאריך חיי אדם – קל וחומר ביכולת לחיות לנצח – תתחולל מהפיכה סוציאליסטית.
קצר על כנות
רגע של אמת אופייני בתרבות העכשווית: "הרי מה בעצם אנחנו באמת רוצים? אהבה. זה הרי כל מה שאנחנו רוצים".
האומנם? האומנם זה כל מה שאנחנו רוצים? האם איננו רוצים גם להכאיב? לסבול? להרוס את עצמנו ואת האחרים? האם איננו רוצים, לכל הפחות, להיאהב יותר מהאחרים?
קצר על אמנים בפרסומות
בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" בבחירות המוניציפאליות האחרונות הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.
זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.
וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, מתי כספי, למשל, דני ליטאני, למשל, שי אביבי, למשל, בועז שרעבי, למשל, אהוד בנאי (!) בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי.
קצר על המחצית השנייה של חיינו
במחצית השנייה של חיינו, כשכבר איננו חדשים וספונטניים לעצמנו, כשאנחנו כבר מכירים את עצמנו הכר היטב, הכר עד דק, הכר לעייפה, אנחנו מתבוננים בעצמנו כמתבוננים במכונה נוצצת-לשעבר ואטומה-לפנים שפירקנו ופענחנו עד תום, שאותנו כבר לא מפתיעה וגם לא תפתיע. ועם זאת, לפליאתנו הקלה, המכונה המפוענחת שזוהרה הוּעם ממשיכה לפעול.
משולים אנחנו, במחצית השנייה של חיינו, לאותו אדם שירד רועד במדרגות אבן לולייניות עם נר בוער רוטט בידו האחת, וכף ידו השנייה מחפה עליו. כל מדרגה חושפת לנשימתו הרוטטת והמשתאה של היורד ציורי קיר מוזרים, מסתוריים, עתיקים, סוטים. ולבסוף, כשמגיע היורד למין מרתף, הוא מגשש בקירו וחש במפסק חשמלי. וכשהוא לוחץ על המפסק מציף את המרתף כולו ואת פיר המדרגות שמעליו אור יקרות פלואורסנטי. אור לבן, מסמא, מחטא, חילוני, משעמם.
או אז, במחצית השנייה של חיינו, אנחנו הופכים למקיאווליסטיים כמעט בעל כורחנו. תכונותינו, פנימיותנו האינטימית, המוכרות לנו, המודעות לנו כעת, הופכות לחיילים פשוטים בצבאותינו, משרתות ושפחות למטרותינו ותשוקותינו, קביים למהלכינו בעולם הגדול, הסואן.
מעולם לא עשינו שימוש כה יעיל בתכונותינו, טרם הכרנון-כה, כמו שלפיכך מעולם לא נלווה בוז-עצמי קל להצגתן, להצגת תכונותינו בעולם, שאכן הופכת לסוג של "הצגה" המועלת בחוסר חשק בעיירת שדה פרובינציאלית בפעם האלף ובשביל הכסף, כמו במחצית השנייה של חיינו.
ולתשוקות, לתשוקות הגדולות העצומות המייסרות שלנו, אנחנו מתייחסים כעת, במחצית השנייה של חיינו, בסלחנות ובאירוניה. כמו לקרוב משפחה מביך שהסכנו לנוכחותו.
ועם זאת, תשוקותינו במחצית הזו, השנייה, למרבה הפלא, לא נחלשו; הסלחנות והאירוניה לא התגלו כקטלניות מבחינתן.
הן, התשוקות, במחצית השנייה של חיינו, קיבלו את ציביונה של הכפייתיות. מה שהסעיר אותנו בעבר כבר לא ניתן לשירוש, נקרש, חוזר באופן מכאני, מודע לעצמו, אובססיבי.
לפיכך, אולי אפילו אכזרית ורודנית יותר השפעת התשוקות עלינו, כעת במחצית השנייה של חיינו.
מבקר חופשי 