פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2006 

"טיול", של המסאי האמריקאי הקלאסי הנרי דייויד תורו ("כרמל", תרגום: סיגל אדלר), שנכתב ב – 1862, הוא מסה נלהבת בזכות ההליכה בטבע וההתבודדות. למרות ההתלהבות שהמסה הזו משרה לפרקים על הקורא היא חד-רעיונית, אינה מתפתחת ודלה בבשר (ייתכן שגדולתה נעוצה בשפה ואינה עוברת לעברית). עיקר העניין שהיא עוררה בי הוא תרבותי-כללי ונעוץ בהיותה אמריקאית כל כך.

תורו מדבר בשבח ההליכה בטבע: "סבורני שאיני יכול לשמר את בריאותי ואת כוחות נפשי, אלא אם כן אני מבלה לפחות ארבע שעות ביום – ובדרך כלל יותר – בשיטוט ביערות ועל פני גבעות ושדות, חופשי לחלוטין מכל מחויבות ארצית" (עמ' 21). ההליכה שהוא מצדד בה, מדגיש תורו, "אין בה שום דבר שקרוב למה שמכונה התעמלות" (עמ' 24).

נראה ששני יסודות קרובים אך שונים מעורבים בתשוקת ההליכה של תורו: רצון בהתבודדות (בכך הוא מזכיר את ר' נחמן) ושאיפת התרחקות מציוויליזציה. "אני שמח לגלות כמה קטן הוא המקום שתופסים בנוף האדם וענייניו – הכנסייה, המדינה ובית הספר, העסקים והמסחר, התעשייה והחקלאות, ואפילו הפוליטיקה, המרתיעה מכולם" (עמ' 29).

כמה יסודות אמריקאיים מאד מבטא תורו במסה הכמעט-סכיזואידית הזו: אינדיבידואליזם קיצוני וחשדנות לגבי התארגנויות חברתיות. מרתק לראות איך תורו מבטא, במפורש-למחצה, את ההרפתקה האמריקנית כ"טיול" גדול בכיוון מערב, שמטרתו התרחקות מהציביליזציה האירופאית: "כשאני יוצא מהבית לטיול, ועדיין איני בטוח לאן אשים פעמי (…) אני מגלה – מוזר ושיגיוני ככל שנראה הדבר – שבסופו של דבר ממילא בחירתי הבלתי נמנעת היא לפנות לדרום-מערב (…) כיוון הליכתי צריך להיות אורגון, ולא אירופה. וזהו כיוון תנועתה של האומה, ואפשר לומר שהאנושות אף היא מתקדמת ממזרח למערב (…) אנחנו פונים מזרחה כדי לרדת לעומקה של ההיסטוריה, לחקור את יצירות האמנות והספרות ולהתחקות אחר עקבות הגזע האנושי; אנחנו פונים מערבה כאילו היה העתיד, ברוח הרפתקנית ונועזת" (עמ' 37-38). מרחבי המערב מאפשרים להתנתק מכבלי הציביליזציה האירופאית העתיקה בד בבד עם האפשרות לחיות חיים אינדיבידואליים.

כל מה שרענן וקוסם (התחדשות תרבותית; אינדיבידואליזם) וכל מה שמפחיד (אותו אינדיבידואליזם שהופך לאטומיזציה ולאדישות חברתית; אותה התחדשות שהופכת ל"שכחה" תרבותית, שמאפיינת את תרבות ההמונים האמריקאית) בתרבות האמריקאית במסה אחת.

פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2006

סופרים על סופרים

אני רוצה לדבר קצת על רומנים, שהדמויות המרכזיות בהם הן אנשי ספרות.

בעשורים האחרונים בעולם, ובשנים האחרונות גם בארץ, מתרבות היצירות מהסוג הזה. הסיבות לכך מגוונות אך שתיים בולטות. הראשונה: העולם הפך להיות מקום מורכב מדי מכדי שתודעה ספרותית בודדה תוכל להשתלט עליו. גודלה המפחיד של המשימה יוצר נסיגה אל המוכר והודאי לסופר, אל עולם הספרות. השנייה: הערעור על מקומה ותפקידה של הספרות במצב הפוסט-מודרני מחייב חשבון נפש והתבוננות פנימית.

יש סופרים וקוראים שמוצאים טעם לפגם בז'אנר: היעדר של דמיון ונוכחות של נרקיסיזם שמביאים סופר לעסוק במה שמוכר ומיידי לו. גם אם יש להצטער, ויש להצטער, על מיעוט היצירות "הנקיות" מאנשי ספרות, הרי שכמה מהיצירות הזרות והישראליות המעניינות של השנים האחרונות העמידו במרכזן דמויות של סופרים. 

כי, לפעמים, דווקא העיסוק הנרקיסיסטי בעולם שמוכר לכותב מניב יצירות בעלות עומק ואותנטיות שאינם מצויים כשהוא בורא לו עולם "נקי" מנוכחותו. ודוגמה מצוינת לזה היא הרומן המצוין, המצחיק והנורא (במובן החיובי) של צ'ק קינדר: "יורחי הדבש" (תרגום לא מוצלח ל – Honeymooners), שיצא לא מזמן ב"עם עובד".

ולמה זו דוגמה מצוינת? כי הספר של קינדר, שמעמיד במרכזו שני סופרים אמריקאיים מתחילים בשנות השבעים, מבסס את דמותו של אחד מהם, כפי שניתן להסיק, על דמותו של ריימונד קארבר המנוח, שקינדר היה חברו.

אני מעריך אך לא אוהב את קארבר (שאמנם לא קראתי את כל יצירתו) והספר הזה ממחיש לי מצוין למה. קארבר התמקד בדמויות קטנות החיות בשולי החברה, דמויות עגמומיות, "צ'כוביות". בגלל שרצה לכתוב ריאליזם "נקי" מספרותיות לא העניק לדמויותיו את מה שהעסיק אותו עצמו: הרצון להיות סופר גדול. אבל ההשמטה הזו, ההשמטה גם של תכונות אנלוגיות לשאיפה הספרותית שלו-עצמו, גזלה מדמויותיו אופק רוחני, אפילו מטאפיסי. איך אומרת לראלף – בן דמותו ברומן של קארבר – אשתו אליס אן: "אתה לא נותן לדמיון שלך לשאוף אל המסתורין העמוקים של העולם המצועף הזה. בגלל זה הסיפורים שלך מספרים על אנשים חסרי צבע שמתעסקים בחיים הארציים וחסרי הצבע שלהם. אין ממד רוחני בסיפורים שלך, ראלף" (עמ' 156).

צודקת. וזאת חשוב לדעת: ההפך מריאליזם "קצוץ כנפיים", "פוטוגרפי" (בלשונו האירונית של ברנר), אינו "ריאליזם פנטסטי", אינה מיסטיקה תלושה, או בריאת עולם מרהיב, מתקתק ושקרי. לא. המשימה הנעלה של הריאליזם בימינו היא החזרת הקסם, העומק והריבוד לעולם השטוח שלנו, ללא הוקוס פוקוס ומעשי להטים, אלא על פי החוקיות של העולם כפי שאנו מכירים אותו.

דווקא בגלל שקינדר בחר לכתוב רומן על סופרים הוא הצליח לשלב בחייהם הממשיים את תשוקותיהם המטאפיסיות של צמד גיבוריו לחיים "בני אלמוות", הוא הצליח להעניק להם את חסד השאפתנות: "שניהם היו דמויות עתירות תעוזה, גדולות מהחיים (…) החלום המזהיר שחלקו ראלף וג'ים היה חלום התהילה" (עמ' 24). 

קינדר, בתת-הכותרת של ספרו, מכנה אותו: "סיפור עם מוסר השכל". זו אינה תת-כותרת אירונית (לא רק אירונית, אם נדייק). הרומן הזה, מצחיק מאד כאמור, הוא גם מצמרר ונורא. הוא מגולל את סיפורם של שני חברים ובנות זוגם שפשוט לא מצליחים למצוא את מקומם בעולם הזה. הם שותים יותר מדי, מסתממים עד לגועל עצמי, מנסים להיגמל ונכשלים, שרויים תדיר במצוקה כספית, לא מצליחים לשמור על יציבות באף תחום.

המחיר על התשוקות הספרותיות שמשלמות ארבע הדמויות הראשיות הוא עצום. כך מסכמת לינדזי, אחת הדמויות, את חייה: "אני תמיד אהיה מין טיפוסית ששייכת לשוליים, שלא משתלבת. אף פעם לא השתלבתי בשום מקום בחיים שלי" (עמ' 294).

חסד של אמת

יש כל מיני שיפוטים שמתקבעים להם בעולם הספרות שנוצרו משילוב של טיפשות, עצלות ורשעות. למשל, הקביעה שטולסטוי, אחרי "חזרתו בתשובה", הפך להיות סופר בינוני. שקר! ("מותו של איוואן איליץ'", "התחייה" וכו'). או שג'וזף הלר אחרי "מלכוד 22", ספרו הראשון, לא כתב יצירה שמתעלה לרמה של רומן המלחמה ההוא. שקר! "משהו קרה" ו"גולד שווה זהב" אינם פחות טובים.

"דיוקן האמן כאיש קשיש" (הוצאת "מודן"), שהלר כתב סמוך למותו (ב – 1999), הוא אמנם ספר לא שלם, אבל הקורא יוכל להתענג מאד על ההומור הממזרי, "התלמודי", של הלר, על תובנותיו החכמות והנוקבות על הזקנה, הספרות והסופר המזדקן. היצירה הפוסט-מודרנית הזו (במובן החיובי) מלאה וגדושה בהתחלות של סיפורים, בהרהורים על מלאכת היצירה ועל סופרי עבר וסופרים בני זמננו.

בהרצאה שנותן הגיבור הקשיש בספר, בן דמותו של הלר, הוא מונה רשימה ארוכה-ארוכה של סופרים שחיו חיי אומללות. מדוע זה כך? הדבר נובע: "קודם כל, ממשהו במהותו של משלח היד עצמו. שנית, מאיזו אומללות בחווייתו המוקדמת של האדם, שקדמה למשלח היד הזה. שלישית, מנטייה בילדות המוקדמת לחלום על שאיפות מוגזמות לחיים עשירים יותר מאלה שהוא חווה. רביעית, משאיפה להיות בולט". "ודאי", מסיים הלר את שיפוטו המחמיר על אחיו הסופרים, "שאנחנו מכירים המון אנשים צעירים הנתונים למצבי רוח, בחורים רחפניים, חולמניים, מהורהרים (…) דרוש אפוא דבר מה מהותי נוסף: כישרון, מתת-אל, אולי גם כורח" (עמ' 130).

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007

אני שמח להמליץ לכם על יצירה רבת עוצמה, שלא נתקלתי באחת כדוגמתה מזה זמן. היצירה היא "הנער שנפל מן השמיים" של קן דורנסטיין ("זמורה ביתן", בתרגומו הטוב של יצהר ורדי).

על פניו הספר הזה נראה לי מפוקפק וניגשתי לקריאתו מתוך הנחה שעד מהרה אזנח אותו לטובת רעהו הטוב ממנו. הספר – אני מהסס אם לקרוא לו "רומן", אף על פי שבוודאי זה מה שהנו – הוא "סיפור אמיתי". אחיו של המחבר והמספר, ששמו דייויד דורנסטיין, נהרג בפיגוע הטרור במטוס פאן-אֶם מעל לוקֶרבּי, סקוטלנד, ב – 1988. דייויד היה בן 25 במותו, בדרכו חזרה לארה"ב מביקור בישראל. ספרו של קן דורנסטיין הוא לכאורה, חשבתי, שילוב של ספר זיכרון ותיאור התמודדות עם שכול. בקיצור, חשבתי, יצירה ששואבת את כוחה מאירוע פרטי חריג ולכן, לכאורה, יצירה סנסציונית וחסרת עניין למי שלא הכירו את המנוח.

אולם עד מהרה, אחרי קריאת כמה עשרות עמודים, התגלתה לי הטעות שבשיפוט המהיר הזה והיצירה המפתיעה הזו נתבררה כיצירת אמנות חודרת חדרי בטן.

דייויד דורנסטיין המנוח, שגדל במשפחה יהודית-אמריקאית מהמעמד הבינוני, היה אישיות מסובכת. שאיפת חייו הייתה להיעשות לסופר, שאיפה שלא נמלאה בחייו. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים מספור. רבים גם האמינו שהוא שוקד על רומן גדול. במרוצת השנים שלאחר מותו החל האח, קן, לעיין בכתביו ובטיוטותיו של אחיו וניסה לשחזר את דמות עולמו הפנימי המיוסר ואת כוונותיו הספרותיות. במחברותיו של דייויד מצא קן את הציטוט הבא מהסופר הגדול תומס וולף (לא להתבלבל עם טום וולף), שראוי להביאו במלואו: "נישאתי על אשליית ההצלחה המופלאה, זו שכולנו חווים כשאנו חולמים על הספרים שנכתוב, במקום להתיישב ולכתוב אותם בפועל. עכשיו הכתה בי ההכרה הזאת והבנתי שהקדשתי את חיי ואת היושרה שלי באופן בלתי הפיך (…) ולכן עלי להחליט: להסתער עכשיו – או להיחרב" (עמ' 17). תומס וולף היה, לטעמי, גרפומן וסופר גדול (יש צירוף כזה). קן שואל את עצמו מי, בעצם, היה אחיו? האם אכן גרפומן אך סופר גדול בפוטנציה, ששירת חייו באמצע נפסקה? ואולי רק גרפומן? פעולת השחזור של קן הופכת לאובססיה. קן נפגש עם חבריו של אחיו ולבסוף אף מנהל מערכת יחסים מורכבת ומסובכת עם האקסית של אחיו. כחלק מעבודת השחזור גם נוסע קן לסקוטלנד על מנת לנסות לשחזר את הרגעים האחרונים של דייויד. החקירה האובססיבית שלו מובילה אותו לחשוף גילויים מצמררים על השניות האחרונות ממש בחייו של דייויד. הוא מגלה: "משהו מסתורי ביותר (…) מאתיים ותשעה נוסעים שרדו במשך פרק זמן קצר, אולי אפסי, לאחר שהאירוע הראשוני התרחש והם נפצעו" (עמ' 55). רגע מצמרר נוסף בשחזור הביוגרפי הוא הרגע בו מגלה קן, שאחיו עבר כנראה ניצול מיני בתור ילד על ידי נער בשכונת ילדותם.

מה הם היסודות ההופכים את היצירה הזו ליצירת אמנות גדולה?

יסוד ראשון הוא הדיון שהספר הזה מפתח, באופן מעמיק אך בצורה עקיפה וסובטילית, במקומו של האמן בחברה האמריקאית הבורגנית העכשווית. האם היה דייויד אמן גדול מוחמץ או בחור מתוסבך שלא ידע להשתלב בסדר הקפיטליסטי? בין הניירות שהשאיר אחריו דייויד נמצאות פנטזיות פרועות על גדולה ספרותית. דייויד "מצטט" את שבחי הביקורות העתידיים לספריו; הוא מתכנן להשיג הקדמה של סופר מפורסם (נורמן מיילר) לכתביו. ישנם בכתבים גם אמירות מצמררות המנבאות את מותו (בתאונת מטוס!) כדרך להשיג תהילה ספרותית: "אני באמת מתחיל להאמין", כתב דייויד, "שהדבר היחיד שעשוי להעניק משמעות למחברות האלה הוא מותי בטרם עת" (עמ' 22). בצד זה נשתמרו וידויים חזקים של דייויד על תשוקתו לספרות. חברה ללימודיו של דייויד באוניברסיטה מפכחת את קן בקשר לאחיו, "הסופר" כביכול: "אם האח שלך היה גדול מהחיים, זה כיוון שכולנו איפשרנו לו את זה, כמו שנותנים לבחורה מהפרוורים שגרה איתך בחדר במעונות לחשוב שהיא סילביה פלאת. דייויד בלט במידה רבה מעצם העובדה שהוא סירב להשתלב" (עמ' 176). אחד מהרגעים המזהירים והמרעידים בספר הוא פגישה של קן עם אחד מחבריו של אחיו, שחי בעבר עם דייויד חיים בוהמיינים בניו יורק. כעשור אחרי מותו של דייויד, הפך המנהיג הכריזמטי של להקת הרוק האזוטרית, בילי, לעו"ד מן השורה, לחוץ ואמביציוזי, שנוזף בקן על כך שלא דאג לעצמו לפרנסה ראויה והוא שוגה בהזיות אמנותיות כאחיו. "דמיינתי את בילי כמישהו שעדיין מופיע עם הלהקה שלו ונוהג במונית ולומד בקולומביה (…) דמיינתי אותו בחולצת הטריקו הלבנה שלו ובמכנסי הג'ינס הכהים, עם מבט קצת מסוכן כמו זה של ספרינגסטיין הצעיר והחתיך (…) בירכתי את בילי על נישואיו ועל הולדת ילדיו, אבל התכוונתי למשהו נוסף, משהו כמו איך יכולת לעשות את זה? הרגשתי נבגד" (עמ' 222). רגעים מרטיטים הם הרגעים בהם מספר קן על ניסיונותיו העדינים של אביהם לכוון את בנו המסובך לאורח חיים לא-מתסכל, בלי לרמוס ברגל גסה את שאיפותיו האמנותיות. בקיצור, היצירה הזו נותנת דין וחשבון חודר וקורע לב על תשוקה לאמנות, תשוקה ליופי ולהכרה ולייחוד, בחברה חומרנית וקונפורמיסטית.

יסוד קורע לב נוסף ביצירה הוא ההצגה המפורטת של השכול "הזנוח" מכולם, אובדן של אח/אחות. "בהיררכיית השכול חשתי שאחים אינם מדורגים במקום גבוה" (עמ' 28), מהרהר קן. הפיתוח הנבון והמאופק של הרגש הזה ביצירה מביא לרגעים את הקורא פשוט לבכי.

הישג נוסף של הספר הוא היכולת לשרטט חיים לא מושלמים, לשרטט באופן אותנטי חיים של בני המעמד הבינוני האמריקאי. ההיסטוריה המשפחתית של הדורסטיינים אינה פשוטה. הוריהם התגרשו והם גדלו אצל האב. אמם, חצי-מטורפת, ראתה עצמה כ"אמנית" והאב נטל את הילדים תחת חסותו, תוך ניסיון לחנך אותם לחיים סולידיים, להתרחקות מהסכנות שבמגלומניה ובטירוף של האם. חלק אחר ביצירה מוקדש לתיאור מערכת היחסים בין קן לאקסית של אחיו, תיאור אותנטי של יחסים שמזמן לא נתקלתי בשכמותו. יחסים בין גבר לאישה על כל המהמורות, הכיעור, האפרוריות והיופי שבהם.

הרושם העז שהותיר בי התיאור הריאליסטי של דורנסטיין גרם לי להרהר בכך שלתיאור ריאליסטי של חיים אמריקאיים יש כמדומה ערך מוסף. דווקא באומה שחרושת-התרבות שלה מייצרת ללא הרף, וללא תקדים בהיסטוריה האנושית, תיאורים מזויפים, מיופייפים, שקריים, של הקיום, כשמופיע תיאור אותנטי של הקיום הזה, כמו בספר שלפנינו, הוא מזדהר שבעתיים ומשפיע עלינו במלוא החריפות.   

להלן נמצאות שלוש רשימות סיכום של מגמות בספרות הישראלית  העכשווית והמלצות קריאה שפירסמתי בשלהי דצמבר של 2005, 2006, 2007, במוסף הספרותי של "מעריב".

כמה מילות הקדמה:

בשלוש וחצי שנים האחרונות קראתי כ – 200 רומנים ישראליים. 20 מהם נראו לי מרשימים או ראויים לציון. זה לא הרבה (ה – 20, כן? (~: ). הספרות הישראלית מצויה במיתון כבר שנים רבות. אבל זו לא הנקודה שברצוני להדגיש. מה שברצוני לומר הוא זה: על מנת לחוות דיעה על הספרות הישראלית העכשווית צריך לעשות דבר אלמנטרי אחד: לקרוא אותה. כשאני קורא ראיונות עם פרופסורים מכובדים (חלקם אפילו מכובדים באמת) המחווים דיעה על הספרות הישראלית היום (בדרך כלל את הקלישאה: "היא גרועה"; לפעמים בבימות מדיה שאינן מבחינות בין ימינן לשמאלן בנושאי ספרות ושגם ב – 2052 ימשיכו לשאול את מנחם פרי – שכבודו בהחלט במקומו ועד 120 – על מצב הספרות העכשווית, את פרי שאין לו הכרה של הספרות העכשווית כפי שיש למבקר שביקורתו אומנותו) או כשאני קורא מסות "פנורמיות" ב"הארץ" על מצב הספרות העכשווית, מסות שנכתבות בעקבות קריאה מגוחכת-בכמותה של עשרים רומנים, אני מתקומם. גם אני – שאני קורא רומנים ישראליים בכמות גדולה יותר מהכמות שאני מבקר בפועל – חושש שמא נשמטה ממני יצירה ישראלית חדשה חשובה. אבל מי שאינו מבקר שמכיר את ההיצע הספרותי היוצא לאור, לכל הפחות בהוצאות המרכזיות, עושה מעשה לא מוסרי בחיווי דיעה נחרצת על ספר פלוני או אלמוני או על הסצינה (על סמך מה הוא קובע שא' חשוב ואת ב' הרי לא קרא? על סמך מה הוא אומר שהספרות הצעירה גרועה ואת חמישה או שישה הסופרים המעניינים שפועלים בה הוא אינו מכיר?).

ושוב, ביקורת הספרות הישראלית אינה עסק של אדם אחד. במציאות מתוקנת (למשל, בסצינה ביקורתית כמו הסצינה של מוספי הספרות בבריטניה) היו ארבעה חמישה מבקרי ספרות מקור ישראליים פעילים שמחווים דעתם על הספרים הרואים אור מדי שבוע. ודוק: מבקרים, לא חוקרי אקדמיה, שכבודם במקומם מונח, שמבליחים ממחקריהם על פוגל או גנסין ופולטים אמירה מעורפלת או נחרצת מדי על מצב הספרות הישראלית.

דבר אחד ברור לי: ללא ביקורת ספרות לא תהיה סצינה ספרותית מעניינת, וללא סצינה ספרותית, החיים בישראל – הלא קלים ממילא – יהפכו לחלולים עוד יותר. וגם חיים נוצצים יכולים להיות חלולים. 

ועוד דבר ברור לי: צומח פה דור ספרותי חדש. "דור ילידי שנות ה – 70", אני קורא להם בשם זמני. חלקם עדיין לא הבשיל, אבל התכוונותם הספרותית מובחנת ורצינית ושונה מהותית מהדור שקדם להם.

ולסיכומים:  

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

סיכום 2005:

סיום השנה האזרחית אינו אירוע ברצף הזמן של הספרות הישראלית (בניגוד לסיום השנה העברית, שלקראתו ולקראת החגים מוציאות ההוצאות את הספרים הבולטים בעיניהן), אבל הוא עילה מספקת להרמת ראש מהשטף הספרותי השגרתי ולניסיון להתבונן בזרמים השונים שזורמים בו. בספרות של השנה החולפת אפשר לאתר כמה מגמות. הראשונה, והמינורית מבחינה כמותית אך לא מבחינה מהותית, ממשיכה מגמה שנמשכת זה שנים אחדות של יצירות שעוסקות במעמדו של הסופר בעידן שלנו. תהיות פילוסופיות עקרוניות על סמכותו ועל תפקידו של הסופר בעולם הפוסט-מודרני חברו למציאות המטרידה של ריבוי ספרים ו"סופרים", וכן להתמקצעות שמאפיינת את התרבות שלנו באופן כללי (ומקשה על הסופר להרחיק את עדותו לתחומי חיים אחרים), והביאו להופעתן של יצירות שמציבות במרכזן דמות של סופר או סופרים. למגמה זו שייכים הרומנים של אופיר טושה גפלה ("הקטרקט בעיני הרוח"), של בני ציפר ("עלייתו השמימה של העורך הספרותי"), של סביון ליברכט ("הנשים של אבא") ועוד. אפילו ברומן ריאליסטי רחב יריעה כמו "עדן" של יעל הדיה ראתה הסופרת צורך (או כורח) להעניק לשתי דמויות מרכזיות את מקצועות העורך הספרותי והסופר.

            מגמה שנייה וחשובה, שהנוכחות שלה דומיננטית מאוד, היא הכתיבה בז'אנר האוטוביוגרפי-משפחתי. אירועי האינתיפאדה השנייה וסדקים עמוקים שנוצרו בנרטיב הציוני בעשור וחצי האחרונים הולידו התכנסות וצורך בהתבוננות לאחור, אל חוויות ההגירה שהביאה רבים מאיתנו לחיות פה. פתחו במגמה הזאת בשנים האחרונות חיים באר ("חבלים") ועמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"). השנה המשיכו בכך יצירות רבות, של רינה פרנק-מיטרני ("כל בית צריך מרפסת"), אסתר אטינגר ("פלא לילה"), עדנה מזי"א ("רומן משפחתי"), במובן מסוים גם חיים סבתו ("כעפעפי שחר") ועוד.

מגמה שקשורה למגמה זו ולמניעיה היא הנהייה לרומנים רחבי היקף: "אנכיים"-היסטוריים או "אופקיים"- חברתיים. רומנים כמו "אנה" של דורון ברוש, "וידוי" של יוכי ברנדס, "רחמים" של מיכל שלו, "למלך אין בית" של חגי דגן, "העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד ועוד, פרשו לאחור מניפה היסטורית רחבה, שאת פרישׂתה אפשר להסביר, ולו חלקית, ברצון להתמצא איכשהו בתוך מציאות פוליטית וקיומית מבלבלת. יצירות העוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני קשורות למגמה זו, כמובן, וגם הן לא נעדרו השנה: "יונים בטרפלגר" של סמי מיכאל, "יסמין" של אלי עמיר ועוד. 

רומנים אחרים פרשו את יריעתם הרחבה על פני ההווה, באופן "אופקי" ולא "אנכי". אפשר לאתר משיכה לעבר הרומן החברתי רחב היריעה בספרים כמו "עדן" של יעל הדיה או "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וכן ב"באהבה, נטליה" של רות אלמוג או "אם יש גן עדן" של רון לשם. שוב, הניסיונות הללו מעידים על צורך באוריינטציה ובנקודת תצפית שתעניק מבט מקיף אל עולם מורכב מדי, מסובך מדי, שעבר תהליכי הפרטה והתמקצעות מפוררים.

כפי שקרה רבות בשני העשורים האחרונים, גם השנה יצאו רומנים שמנסים לנסח אמירה עקרונית על המצב הנשי או על מוסד המשפחה מבעד לעיניים נשיות. "תרה" של צרויה שלו, "ספינת הבנות" של מיכל זמיר ומחזותיה של ענת גוב הם דוגמאות בולטות. השנה נוספו להם ניסיונות גבריים לניסוחה של אמירה עקרונית על המצב הגברי. הבולט שבהם הוא "שיטפון" של יגאל סרנה, וקשור אליהם גם "ויסקי זה בסדר" של יהושע סובול.

יצירות מעטות, מעטות מדי, עסקו בחיים בישראל כמדינה מערבית. בארץ כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשובים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו העכשוויים. הבולט וכמעט היחיד שעסק השנה בתמות האלה הוא יזהר הר לב ("מיקסי גריל"). עסקו בכך, בין השאר, גם יוסי סוכרי ("מקלטור") ורן שריג ("חיים שתיים").

*

בעסק הזה של איתור מגמות בספרות, וודאי שבניסיון להרכיב רשימות כמו הרשימה שלהלן, יש להיזהר. ריבוי ספרי הפרוזה המקוריים הרואים אור בישראל מונע, מעצם טיבו, "כיסוי" מלא של כל פני השטח. קשה עד בלתי אפשרי לכפות מגמות-על על מגוון עצום כל כך של ספרים, וודאי ששום מבקר, גם לא חרוץ במיוחד, אינו מסוגל, טכנית, להקיף במבט ביקורתי את מלוא היצירה המקומית ולברור מתוכה את "הטובים ביותר".

            עם זאת, ולמרות הסובייקטיביות הברורה מאליה, רשימות כאלה הן המשך טבעי לכתיבת הביקורות השוטפות, וערך מיוחד נודע להן אם הן מכילות יצירות שלא זכו להכרה מספקת מצד ציבור הקוראים. נדמה לי שלפחות מחציתה של הרשימה שלהלן היא כזאת. וכמובן, מכיוון שהצלחה של רומן אינה עניין משוקץ, הרשימה מכילה גם, רחמנא לצלן, רבי מכר.

            במרוצת השנה ראו בארץ אור ספרים טובים רבים שלא נכנסו לבסוף לרשימה. שתי אמות המידה המרכזיות שעמדו בבסיס הרכבתה הן, ראשית, יצירות שיש בהן בשלות אמנותית, תחושה של מוצר מוגמר ושלם, וכן יצירות שהמקוריות הרבה שלהן, או אפילו התמה הנועזת שבהן, מחפות על העדרה של בשלות שכזאת. הספרים מובאים על פי הסדר האלפביתי של מחבריהם.

"העולם, קצת אחר כך" / אמיר גוטפרוינד (זמורה ביתן)

פרקי הרומן השאפתני של גוטפרוינד ממוקמים בערבוביה כרונולוגית על ציר הזמן שבין 1920 ל-1978. כל פרק מתמקד בדמות או בכמה דמויות, והמבט הפנורמי הרחב שמספקת היצירה מאפשר לגוטפרוינד שיפוט ממעוף הציפור של המפעל הציוני. השיפוט הזה מציע לראות את המפעל הציוני כ"עיר מקלט", ולא כפרויקט קולוניאליסטי דורסני כפי שהוא מוצג בידי מבקריו. גלריית הדמויות של גוטפרוינד רחבה ומשובבת נפש בססגוניותה, והיא שמעניקה לרומן את עיקר כוחו, לצד עלילות המשנה הפתלתלות-פנטסטיות וההומור הייחודי.

"פרסה וכינור" /  ערן בר גיל (חרגול)

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה. על פני השטח התאומים שונים מאוד, אולם בר-גיל, בעדינות ובחוכמה, מצליח להמחיש את הדמיון ביניהם ואיך מצב נפשי ייחודי יכול לקום לתחייה בנסיבות חיים משתנות במעין "הישארות נפש" חילונית, העומדת גם בבסיס הרעיון הניטשיאני על "החזרה הנצחית".

"עדן" /  יעל הדיה (עם עובד)

יצירה ריאליסטית עכשווית, מרשימה ומספקת. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, וממקמת בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

"מיקסי גריל" / יזהר הר-לב (ידיעות אחרונות)

טקסט מוראליסטי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא רואה באופן רדוקטיבי, אבולוציוני וביוכימי, ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. הטקסט של הר-לב מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.

"הקטרקט בעיני הרוח" / אופיר טושה גפלה (כתר)

פרק אחר פרק מציג טושה גפלה דמות שונה של פרח ספרות הנאנק ליצור. הרומן מפתח יחס גוֹגוֹליאני מעניין של תיעוב מהול באמפתיה כלפי הסופרים המתחילים המתייסרים האלה. לבסוף, הסופרים המתחילים נרצחים בידיו של רוצח סדרתי, שמתקומם על ריבוי הכותבים הבינוניים בדורנו. טושה גפלה כתב רומן עדכני ומבריק (אם כי הובעו עליו דעות אחרות, בין השאר כאן במוסף זה), שמתמודד עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות שלו, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, משעשעות ומעוררות עניין, והקריאה בכללותה מבדרת מאוד.

"אותה האהבה כמעט" / מירי רוזובסקי (זמורה ביתן)

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן, בראש ובראשונה מפני שלסופרת יש מה לספר והיא יודעת איך לעשות זאת. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, כיוון שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות לבטון-פרוזה-מזוין פיסות חיים ישראליות שלמות, הכוללות צבא, חזרה בתשובה, שחיתות ממשלתית, נוער גבעות וקיבוץ.

"עלייתו השמימה של העורך הספרותי" / בני ציפר (אוב זע"פ)

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בני ציפר רקח ספר רב קולי שבו מובאים, בין השאר, יומניה הרהוטים והנוקדניים של מזכירת המדור לספרות, בצד תגובות מתלהמות ועילגות של קוראים לטקסטים של "ציפר" עצמו. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

"תרה" / צרויה שלו (קשת)

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת" וכו'. לבסוף מוליכה אותנו שלו להכרה הפסימית אך המשחררת במידת החירות המוגבלת שלנו בהתניידות הזאת. את הדרך להכרה הקתרטית הזאת היא מרצפת במשפטים יפהפיים ומדויקים.

לסיכום 2006:

http://www.notes.co.il/arik/39892.asp

לסיכום 2007:

http://www.notes.co.il/arik/39842.asp

אוטוביוגרפיה וספרות

כשהייתי צעיר פיעם בי חזון ספרותי רומנטי, מלהיב ונאיבי. הספרות, כך חשבתי, תפקידה לקבץ את כל מעללי חיינו ודקויותיהם בין שתי כריכות וכך, במטמורפוזה אלכימאית שלא הרביתי לתת עליה את הדעת, להפוך את החומר האפור והמפורר של החיים ליהלום מלוכד ונוצץ. אי נתינת הדעת למהות המטמורפוזה האלכימאית הזו, שמייד אעסוק בה, היא זו שהפכה את חזון נעוריי לנאיבי.

אולם גם היום, אחד הז'אנרים האהובים עלי ביותר בספרות הוא הביוגרפיה. וביוגרפיה לא – או לא רק – במובן הצר של המושג אלא במובן הרחב. כלומר יצירה בדיונית (שייתכן שכל הנכתב בה הוא אמת אולם לא נמצא אותה במדף ה"ביוגרפיות" בחנויות הספרים אלא במדף ה"פרוזה") שסבה סביב חייו של אדם אחד ומתארת את התפתחותם.

בדיון היפה של פרופסור מנחם ברינקר באוטוביוגרפיוּת של כתבי ברנר (בספרו "עד הסימטה הטבריינית") מציע ברינקר לקרוא ליצירות של ברנר, בעלות הסממנים האוטוביוגרפיים, לא "אוטוביוגרפיות" אלא "מִבְדה אוטוביוגרפי". בלי להיכנס לדקויות שברינקר נכנס אליהן אני מאמץ את המונח שלו לאותו סוג של ספרים שאני אוהב במיוחד: מבדים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים, כדוגמת "ילדות, נעורים, עלומים" של טולסטוי, "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס, "בחורף" של ברנר או "מומנט מוזיקלי" של קנז.

היצירות הללו מעניקות לנו מקסימום של קרבה לגיבוריהן בגלל שגיבורהּ של כל יצירה הוא דמות יחידה ולא שלל דמויות ובגלל שאנחנו עוקבים אחר התפתחותה עקב בצד אגודל. הן גם מעניקות תחושה של סדר ומאורגנות בגלל ההתקדמות הכרונולוגית העקשנית שלהן. בנוסף, וכאן אני סוטה מהמודל של ברינקר, החשד המרחף מעל יצירות אלה שהן אוטוביוגרפיות או ביוגרפיות באמת, כלומר שכל שנכתב בהן אמיתי הוא, עם כל היותו "פרימיטיבי", מוסיף לחוויית הקריאה עוצמה לא מבוטלת.

ליצירות הללו יש איכות ארוטית הן בגלל האינטימיות המקסימלית שהן מעניקות לנו (כאמור: גיבור יחיד שאנחנו עוקבים אחרי התפתחות חייו בקריאה "צמודה") והן בגלל חותם האמת שהן חתומות בו והמוציא את היצירה מכלל פנטזיות הדמיון אל "המציאות".

אולם היצירות הללו מציבות לכותב אתגר גדול. בעצם שני אתגרים. כי הצגת החיים "כמו שהם" אף פעם לא מעניינת. החיים משופעים בעניינים טפלים ומקריים שכינוסם בספר יותיר את הקורא אדיש. האתגר הראשון, אם כן, הוא הפעלת מנגנון סלקציה נכון לברירת העיקר מהטפל של החיים. האתגר השני נוגע לשאלת העלילה. איך יוצרים עלילה מושכת מסיפור חיים שלם? תפקיד העלילה ברומן אינו רק למשוך אותנו לקרוא כדי לדעת "מה קורה בהמשך", אלא להעניק לכל היצירה לכידות. ואילו סיפור חיים מטיבו אינו מממוקד סביב עלילה אחת ולכן נוטה "להתפורר". על כך בדיוק דיבר אריסטו ב"פואטיקה", כשהסביר את ההבדל בין ה"אודיסיאה", יצירה עלילתית, לביוגרפיות על חיי הרקלס לדוגמה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס (…) בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית (…) שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (פרק ח' בתרגום שרה הלפרין).

היצירות המוצלחות בז'אנר ניסו להתמודד עם האתגרים הללו בדרכים מגוונות. מטבע הדברים יותר קל להראות את ההתמודדות עם האתגר השני, אתגר הלכידות.

אצל ברנר ב"בחורף", למשל, משמשת הראייה "הדכאונית" הגורפת של הגיבור בן העשרים, הסוקר את חייו, לא רק לשם עצמה אלא כאמצעי ליצירת משמעות לכידה והאחדה של כל פרטי החיים שהוא סוקרם. "עובדות ימי חיי עוברות לפני. ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור".

קנז פיצל את ה"מבדה האוטוביוגרפי" שלו ב"מומנט מוזיקלי" לארבעה סיפורים המתרחשים בפרקי זמן קצרים, בדיוק על מנת להימנע מהתפוררות האוטוביוגרפיה. המבדה האוטוביוגרפי של קנז, לפיכך, מתמקד בפסגות-חיים; זו אוטוביוגרפיה של שיאים ורגעים מכוננים.

טולסטוי, לעומת זאת, "ריסק" את האוטוביוגרפיה של גיבורו לעשרות סיפורונים קצרים, לאו דווקא "מכוננים", אך לכידים.

ג'ויס יצר את המסגרת המלכדת של הסיפור על ידי הפיכתו לסיפור חניכה של אמן (אגב: 'החניכה' בז'אנר האוטוביוגרפי והביוגרפי, לפעמים, היא רק "תירוץ" להאחדת העלילה ולנתינת כיוון מוגדר לסיפור). כך עשה גם פיצ'ג'ראלד ב"בואכה גן עדן", רומן הביכורים המעניין שלו. כך עשה, אמנם מעט בפרודיה, גם ג"מ.קוטזי ב"עלומים". כך עשה, באי הצלחה, המשורר דילן תומס ברומן "דיוקן האמן ככלב צעיר"; רומן כושל שמבטא את המהמורות בז'אנר: סיפורים לא מתלכדים והיעדר ברירה של עיקר מטפל.

תומס וולף, הסופר האמריקאי הדגול מהמחצית הראשונה של המאה ה – 20, ליכד את הרומנים האוטוביוגרפיים הגדולים שלו (תרתי משמע), "הבט הביתה, מלאך" ו"על הזמן והנהר", בין השאר, באמצעות הסמכה מעניינת, דקה ודיאלקטית, של התפתחותו האישית של הילד, הנער והגבר, יוג'ין גאנט, להתעצמותה של ארצות הברית של אמריקה.

יצירת נפלאה, שלא מספיק שמו לב אליה, בז'אנר הזה, שיצאה ב – 2002, היא הרומן "ספק חיים" של המשורר אורי ברנשטיין. גיבורו של ברנשטיין – והמסווה כאן שקוף וטוב שכך – הוא היסטוריון הסוקר פרקים מחייו לפי סדר כרונולוגי. ברנשטיין מצליח ליצור קוהרנטיות מופלאה ליצירה שלו בראש ובראשונה בעזרת השפה השירית הייחודית באמצעותה גיבורו מספר את סיפורו. אבל הגיבור של ברנשטיין עסוק מדי פעם בלתאר לנו את המקומות השונים בהם הוא יושב ומספר לנו את סיפורו מהם. העיסוק בסיטואציה של המקום ממנו מסופר הסיפור – "סיטואציית הסִיפּר", בז'רגון – נועד כדי ליצור מסגרת יציבה ומלכדת לחומרי האוטוביוגרפיה.