מבקר חופשי

כאן

לאחרונה (2022) מצאתי את המסה במחשב שלי והעליתי אותה מחדש כאן:

רשימה ישנה על "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן

"ארבע אחרי הצהריים" – נועה זית

הוצאת מטר, 2008

חן שטרס [כותבת תזה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון על רומנים מראשית ימי הקיבוץ, ביניהם "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי]

"ארבע אחרי הצהריים", רומן שראה אור במהלך שנה זו, מגולל בגוף ראשון את סיפורה של נורית, מראשוני הדור השני בקיבוץ. נורית מספרת על ימי הילדות החנוקים בתוך הקולקטיב, על המעבר הטראומתי ל"עיר הגדולה" והיציאה אל "העולם" על האכזבות הנלוות אליה, ועל החזרה הצפויה לקיבוץ עם ההתבגרות והאמהות.

"ארבע אחרי הצהריים" בנוי כסיפור כרונולוגי, אך למעשה, מתגלה לנו אט אט, אלה ווריאציות על סיפור אחד, ללא התחלה, אמצע וסוף מובחנים, ולא סיפור של התפתחות טלאולוגית או של שינויים דרמטיים. וכך נברא העולם כל פעם מחדש, כמו בתפיסה המיתית: "בהתחלה העולם היה חדש. היו בו רק ערבי הנחל, מזכירות הקיבוץ […] חורף, קיץ, פסח" (עמ' 9) ובהמשך "עברתי לחיפה, עיר שלא ידעתי עליה כלום ולא הכרתי בה אף אחד, כך שהעולם היה חדש לגמרי ואני הייתי חדשה" (עמ' 82). מיטת הילדות, המרחב הפרטי בה"א הידיעה בקיבוץ ומוטיב מרכזי ברומן,  זו ש"היתה לה מסגרת מברזל ויכולתי להיות באמצע או בצד או למעלה ואף אחד לא אמר לי זוזי קצת" מוּמרת במיטה עירונית, בעלת "מידות מיוחדות" "לא צרה ולא רחבה מדי", "הדבר היחיד שהיה יציב וקבוע בחיי במשך תקופה ארוכה" (עמ' 83). והמיטה הזאת, גם היא,  כמספרת, תסיים את ימיה בקיבוץ ותהפוך למיטתה של רותם, הבת, שתבחר בה, ב"מיטה היותר רחבה" (עמ' 167), על-פני מיטה אחרת.

נורית יוצאת מהקיבוץ אבל לא מוצאת את אותו אני מאוּוה, "אני נטו, 'הדבר כשלעצמו', כמו אצל קאנט" (עמ' 84). היא יוצאת מהקיבוץ ומבקשת אולי להיוולד מחדש אבל נשארת אותה נורית, זרה מעט, לעצמי, לזולת ולמקום. היא נותרת חסרת בחירה של ממש, נעה קלות עם כיוון הרוח, "מתנקזת", כניסוחה (עמ' 101), ודווקא נכנסת שוב ושוב לאותו נהר הרקליטי אליו היא מתוודעת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, אותו נהר "שאי-אפשר להיכנס אליו פעמיים" (85).

סיפורי האהבה השזורים בעלילה מבטאים גם הם את אותה תחושה של דריכה במקום, של הסיפור האחד בעל הגרסאות המרובות, והם תמיד דומים זה לזה, גם אם הם שונים למראית עין. הבחורים של נורית תמיד עוזבים או מאכזבים, והיא עצמה נמצאת קצת בתוך האהבה וקצת מחוצה לה. גם הבת, הדבר היקר, הפרטי ביותר, היא פרי של יחסים סתמיים, מקריים. כמו העבודות המזדמנות – בסמינר למבוגרים, במחסן הבגדים, במשרד הפרסום – כך האהובים המזדמנים – מקריים, מינוריים, חסרי צידוק של ממש.

ובאופן זה, נכתב הסיפור בטון הולם מאד, לא חד משמעי, שמותאם היטב לתוכן אותו הוא מביע. טון של מי שאינו מחובר לגמרי לסביבתו אך גם לא אל עצמו, אל הפְּנים שלו – טון שהוא ילדי אך מפוכח, תמים אך אירוני, נבון אך בלתי תכליתי. טון של מי שהכל חדש לו, כלראשונה, אבל בעצם חוזר ומוכר, חדש כמו שהיה חדש לפנים. טון של מי שהכל חדש לו אך לא יכול להיות מופתע באמת. וכך, גם הכתיבה עצמה (ויש לזכור שזהו גם ספרה הראשון של המחברת, נועה זית) – חדשה בשביל נורית אבל לא מפתיעה ולא מכוונת, לא יוצאת מתוך איזו תשוקה רומנטית גדולה או צורך עז בביטוי, "מאז שפיטרו אותי אני יכולה לשבת ולכתוב סיפורים" (עמ' 192).

ובגלל זה, בגלל שהחיים מוצגים כאן כווריאציות על אותו סיפור, אפשר לסלוח לספר הזה על שכפולם של אותם סיפורים "קיבוצניקיים" מכוננים, שניתן למצוא בספרים אחרים ובעדויות אין ספור, כי אלה באמת האירועים שחווים כולם ואלה באמת הסיפורים שכולם רוצים לספר – השמלה היפה מסבא וסבתא העירוניים שצריך להתחלק בה עם שאר ילדי הקבוצה; החברוֹת הרכלניות והקטנוניות במחסן הבגדים; המתנדבים שמביאים לקיבוץ את המין, החשיש והביטלס; המפגש של בת הקיבוץ האבודה עם העיר ועם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה; המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית והשבר הגדול של האידיאולוגיה הקיבוצית, וכדומה.

"ארבע אחרי הצהריים" הוא רומן לא נטול כשרון, נעים, גם אם אפאתי מעט, כמו גיבורתו, שהקול המינורי שלה מבטא בצלילות את הדברים עליהם היא מספרת, דברים הנתונים במישור אחד, ללא הרים ופסגות, למעט אולי כמה גבעות ישראליות נמוכות. הוא מתאר יפה את ההפרטה החובקת-כל, והוא עושה זאת באותו טון לא מופתע (וגם לא מפתיע), כאילו הדברים היו צפויים מראש, ומה שהיה קודם לא היה דווקא טוב יותר, ומה שיהיה בעתיד לא יהיה דווקא טוב פחות. לנהר הזה ניתן להיכנס שוב ושוב, כנראה, אולי לא לאותה נקודה ממש, אבל לנקודה סמוכה מאד.