אני לקראת סיום של ספר נהדר ואני ממהר לפיכך להמליץ עליו. מדובר ברומן בשם "איש אחד" של הסופר היפני בן זמננו, קייאיצ'ירו היראנו (נ. 1975. הספר מ -2018). תרגמה מיפנית היטב עינת קופר (בהוצאת "כתר", 280 עמ').
מדובר במעין מותחן, מותח מאד, מהנה מאד לקריאה, אבל בעל השלכות פילוסופיות ופסיכולוגיות. עורך דין יפני נשכר על ידי אלמנה לגלות את זהותו האמיתית של בעלה האהוב, שנפטר במפתיע, בגלל שהתגלה שסיפור חייו כפי שסיפר לה אותו אינו אמת. המסע בעקבות הנפטר מוביל לעולם שלם של אנשים שמבקשים לעצמם באמצע נתיב חייהם זהות חדשה. הכל אמין ועשוי לעילא.
בדרך כלל מותחנים כאלה מכונים "פילוסופיים" או "מטפיזיים" בגלל שהם משלבים במתח הז'אנר סוגיות פילוסופיות רשמיות. למשל, בהקשר הזה: מי הוא "האני"? האם אפשר למחוק את הזהות ולהתחיל מחדש? האם התורשה חורצת את גורלנו או אנחנו יכולים להימלט ממנה? האם האהבה תלויה בכך שנכיר לגמרי את בן הזוג שלנו? ועוד.
אבל לטעמי מה שמבחין מותחן "גבוה", כמו "איש אחד", ממותחן רגיל, עוד קודם לסוגיות הפילוסופיות. זו השתהות וסקרנות של הסופר לגבי הדמויות שלו (כולל דמות "הבלש"!), בלי קשר ל, ובצד, הסקרנות לגבי פיתרון התעלומה.
והרי מבט בוחן על בני אדם, חייהם וגורלותיהם, הוא כבר "פילוסופי" ו"מטפיזי".
נ.ב.
על הדרך לומד הקורא כמה דברים על החברה היפנית העכשווית. למשל על מתח אתני בין יפנים-שורשיים למהגרים יוצאי קוריאה, עמם נמנה גם העורך דין הגיבור.
קראתי לאחרונה (או קראתי וקראתי מחדש) שני ספרים שראו אור לפני מאה שנה בדיוק, ב-1925, ונכתבו על ידי שתי סופרות אנגליות.
ב"עם עובד" ממשיכים במפעל המבורך של תרגום (בידיה האמונות של מיכל אלפון) כל יצירות אגתה כריסטי לעברית עדכנית. הם תרגמו שם כעת את "הסוד באחוזת צ'ימניס". המפעל בעיקרון מבורך, אבל הספר הזה מגוחך. כמו שלפעמים הינם ספריה של האשפית. כמה פעמים כבר הזכרתי את מסתו הידועה והידועה-לשמצה של אדמונד וילסון בשנות הארבעים נגד ז'אנר הבלש. וילסון, מבקר גדול, דגול, כתב בכותרת מסתו "למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד", כשהוא מכוון לספרה הידוע של כריסטי (מ-1926) "מי רצח את רוג'ר אקרויד". לגבי הספר ההוא הוא שגה. אבל לא כך לגבי הספר הנוכחי. באותה מסה עוינת (וידועה, כאמור, לשמצה בחוגים מסוימים) ב"ניו יורקר" כתב וילסון, שלמרות הפופולריות הרבה של הז'אנר הבלשי בארה"ב, ולמרות מעריצים ידועי שם כוודרו וילסון וויליאם באטלר ייטס, הוא לא מוצא בו טעם רב. ואז הוסיף וילסון הערה מעניינת: האטיקט של ביקורת הספרות, שאוסר על "ספוילרים" בביקורות על ספרי בלש, מביא לכך שהז'אנר יוצא נשכר באופן לא הוגן, כי חשיפת הפתרונות הקלושים הייתה חושפת פעמים רבות את ערוות הסיפורים עצמם. ואכן, ההתרה במקרה הזה של "צ'ימניס" כל כך פרועה ומופרכת ומגוחכת שהיא הופכת את המותחן לחוכא ואיטללולא. ובכל זאת קראתי בהנאה מסוימת! גם בגלל כמה בדיחות טובות שיש כאן, אחת מהן נחקקה במיוחד בזכרוני, על מנהל מלון צרפתי שעטה על פניו הבעה של דיסקרטיות עילאית "שרק צרפתי מסוגל לה", כותבת כריסטי.
הרומן השני מאותה שנה, מדינה ומגדר, הוא "גברת דאלוויי" (בהוצאת "פן" ותרגום של שרון פרמינגר). שאני קורא פעם שנייה בהנאה גדולה. מכל יצירות הסיפורת של וירג'יניה וולף (את ביקורת הספרות המעניינת והמסות שלה אני שם בצד) זו האהובה עלי ביותר (יש כאלה שבפירוש איני אוהב, יש כאלה שאיני מבין ויש כאלה שלא קראתי). זו יצירה חזקה ומרגשת וחיה בצורה בלתי רגילה. וברור שהיא התשובה שלה לג'ויס, שספרו הגדול ראה אור שלוש שנים קודם לכן, ובו ראתה תלמיד בית ספר חצוף, בציטוט המשמיץ הידוע. כך או כך, אני אוהב – ומבין – את זרם התודעה של "גברת דאלוויי" יותר מאשר את "יוליסס", שהינו גם זרם הידע המערבי, לא רק התודעה, ועל כך מעריצים אותו רבים ואני מרוחק ממנו.
בהוצאת "יצירה עברית" ראתה אור לאחרונה האוטוביוגרפיה של הסופר יצחק בן נר במהדורה מודפסת.
כפי שכתבתי לפני כמה שבועות בהזדמנות אחרת: יצחק בן-נר הוא אחד מהסופרים הישראלים החשובים שנולדו בשנות השלושים (הוא יליד 1937), עשור שבו, לטעמי, נולד הדור המרשים ביותר בספרות העברית המודרנית, למעט דור התחייה. בן-נר התמחה מצד אחד בכתיבה ריאליסטית אקטואלית הקרובה לכתיבה עיתונאית, ומצד אחר הריאליזם שלו חותר לעומקים ולכן, אם זכרוני אינו בוגד בי, היסטוריון הספרות העברית המודרנית, פרופ' גרשון שקד, מנה אותו בצד בני דורו, יהושע קנז ויעקב שבתאי, ככותב ניאו-ריאליסטי. ה"ניאו" על שם התחכום והעומק. קריאה בכמה מספריו, ביניהם "שקיעה כפרית" (1976), "אחרי הגשם" (1979), "ארץ רחוקה" (1981) או "עיר מקלט" (2001), זכורה לי כחוויה חזקה מאד ("שקיעה כפרית" כבר קיבל כמדומה מעמד של קלסיקה ישראלית). לפיכך שמחתי כשנפלה לידי ההזדמנות, לפני עשור ומחצה, לקדם החלטה להעניק לבן-נר פרס מפעל חיים מוצדק מטעם אקו"ם.
קראתי כעת עת האוטוביוגרפיה בפעם השנייה. היא מצוינת. קריאה סוחפת, בולענית, כמו הקישון ואדמת עמק יזרעאל למרכבות סיסרא, אם תורשה לי מטפורה הנוגעת לכך שחלק גדול מהספר מתרחש בעמק יזרעאל שבו, בכפר יהושע, גדל בן-נר.
אני אומר שקראתי אותה בפעם השנייה כי לפני כעשור האוטוביוגרפיה ראתה אור במהדורה אינטרנטית בלבד וכעת היא הודקה וחוזקה. אבל כבר אז אהבתי אותה ואם יותר לי שוב לצטט את עצמי אביא מהדברים שכתבתי עליה ב-2013:
""האיצחקיה" הינה אוטוביוגרפיה רחבת יריעה שמתמקדת בעיקרה בחצי הראשון של חייו של המחבר: ילדותו בכפר יהושע שבעמק יזרעאל; סיפור אהבתו הראשונה והוא בן שבע עשרה למורה שגרה זמן מה בכפר; תיאור השירות הצבאי; זיכרונות מרים ממלחמת ששת הימים; הבוהמה התל אביבית של שנות הששים והשבעים; התקפי חרדה שנמשכו על פני תקופה ארוכה סביב מלחמת יום הכיפורים. בן-נר מצהיר שהאוטוביוגרפיה אינה כולה אמת וחלקה בדיה, למעשה הוא מכנה אותה "רומן אנטיביוגרפי". בהתאם להצהרה זו ישנן כאן כמה דמויות שהן פנטזיות מובהקות. כזוהי הדמות המכנה "הלָזה", תמהוני מכפר יהושע שחי, כך הוא טוען ואף מוכיח כמדומה, מאות בשנים. כזהו, למשל, וכנראה, ג'ורג' האריסון מה"ביטלס", שפוגש את "איציק" – האוטוביוגרפיה מסופרת בגוף שלישי – בהתחקותו אחר "הלזה" האמור, בתקווה שהלה ירפאו ממחלת סרטן חשוכת-מרפא.
[…]
האוטוביוגרפיה, או האנטיביוגרפיה, הזו מהנה ומעניינת מאד. ראשית, מצד תוכנה. החלק הגדול שעוסק בכפר יהושע מאלף. תיאור הכפר המפא"יניקי – וזו אוטוביוגרפיה שבאופן מובהק היא של בן ישראל הראשונה – שבו ניסו ואף הצליחו יהודים גלותיים להפוך לעובדי אדמה ואף הצליחו לשמור על איזו ספקנות ומיושבות דעת בריאות – זהו תיאור מעניין ומאוזן של הציונות הלא מנשלת (אדמות הכפר נקנו בכסף מלא מבעליו והאריסים לשעבר הורשו לשבת בו), תזכורת לאירועים ההיסטוריים הכבירים, הדרמטיים והנוראיים שחרצו את הגורל היהודי במפנה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הפרק הכפרי מעניין גם בהיותו רקע לתשוקה מרכזית של "איציק" שחרצה את גורלו המקצועי: הרצון להיחלץ מהפרובינציאליות – למרות שהוא מלא אהבה לכפרו ולמשפחתו – תאוות המרחקים שפיעמה בו ומתוארת כאן באופן יפיפה. הצפייה האדוקה בסרטי הקולנוע שהוקרנו בכפר מדי שבוע היא סמל נהדר לתשוקת הדאייה מהמרחב המוגבל לעבר העולם הגדול. תיאורה של מלחמת ששת הימים, מלחמה שלא רבים תיאורי הזוועה שלה כזו של אחותה הבכירה ממנה, מלחמת יום הכיפורים, הוא תיאור עז רושם. גם אהבת הנעורים של איציק בן השבע עשרה לאוצי בת העשרים ושלוש המתוסבכת טוב-טוב, מעניינת וכן מאלפים/מלמדים תיאורי תקופת החרדה. מצאתי את עצמי קורא בעניין רב במיוחד את החלקים העוסקים בבוהמה התל אביבית; תוהה האם יש דמיון, ואם לא אז מדוע לא, בין אותה בוהמה להתרחשויות תל אביביות מקבילות בהווה.
אבל מלבד התוכן ישנם כאן כמה וכמה רגעים של חיוניות בלתי רגילה, שמזכירים את בן-נר הסופר בגבורתו. אלה רגעים ספרותיים נדירים שממחישים לך כי אותו דבר מה ערטילאי המכונה "כישרון" הוא דבר מה קיים בעולם".
קראתי בחופשת הקיץ בעניין ובהנאה רומן-ממואר בשם "מקסיקו", שכתבה רינת שניידובר (הוצאת "אפיק"-"התחנה").
הממואר מספר על ניסיון ההגירה (או השיבה-המאוחרת; הוא גם וגם) של הכותבת ובת זוגה מהארץ למקסיקו לפני כעשרים שנה. הכותבת גדלה לסירוגין בארץ ובמקסיקו ומנסה בגיל 30 לשוב ולחיות במקסיקו סיטי.
מה שבולט כל כך ביצירה הזו הוא הפשטות, היעדר היומרנות, השפה *שלא* תובעת תשומת לב לעצמה – כל זה ביחד עם תבונת התחימה והצמצום של הממואר להתנסות הממוקדת של ההגירה (שלה התחלה, אמצע וסוף ברורים), שמביאה איתה בהכרח השוואות מעניינות בין ישראל למקסיקו בכלל, וכן, ספציפית, בין חוויות של יהודייה במקסיקו לעומת החיים בישראל, וכן יכולת ההתבוננות שניחנה בה הסופרת, הופכים את היצירה למהנה ומלמדת, כפי שהמליץ כבר הוראטיוס ב"ארס פואטיקה", שעל היצירה הספרותית לחתור להיות.
משפחתה של שניידובר כפי שהיא מיוצגת בממואר שייכת לאליטה הכלכלית של מקסיקו, הסובלת מפערי מעמד אדירים, והמספרת מנסה לחדור לעבי החיים בארץ הענקית והמורכבת, גם מחוץ לגבולות המעמד שלה. והכל, כאמור, תוך תודעת וחקירת ההבדלים בין החיים בישראל לחיים במקסיקו והחיים היהודיים במקסיקו ובישראל.
דיברתי על הפשטות, אבל יש כמה רגעי "מֶטה" בממואר. כל פרק נחתם בדיון קצר בין הכותבת לאנשים הקרובים לה (בת הזוג, המשפחה) על הנאמר בפרק שזה עתה נחתם. הדיון הקצר נערך בזמן הכתיבה ועוסק במה שקרה בזמן העבר, זה שתואר בפרק זה עתה. עולות כך תהיות מעניינות על הזיכרון ועיוותיו ועל התנסות סובייקטיבית מול התרחשות אובייקטיבית. אבל שניידובר כותבת את רגעי ה"מטה" הללו בקיצור והתבנות שלהם בסוף כל פרק תורם לתחושת הסדר והרהיטות של הממואר (הנענה לציווי: אל תפתיע שלא לצורך את הקורא שלך ואל תאלץ אותו להסתגל לאורח קריאה חדש אם אין צורך אמיתי בכך).
עוד רגע "מטה" שמבליח בספר, אכן באחת מאותן חתימות של הפרקים, מבטא את רצונה של שניידובר לכתוב כמו "קארל-אובה". ואכן "מקסיקו" מדגים היטב השפעה מבורכת של קנאוסגורד על הספרות הישראלית העכשווית. אם תחתור לכתוב פשוט, תוכל לבחון טוב יותר אם יש לך מה לומר. וכמו שאמר שופנהאואר באירוניה: הסוד האמיתי לסגנון ספרותי הוא שיהיה לך מה לומר. בכל מקרה, הקנאוסגורדיות כאן היא הרעב שמושבע למציאות-מציאות-מציאות (ולא המציאות של אמצעי המדיה ההמוניים, שהיא גסה, וחיצונית וקיטשית), רעב שמעט ספרים עכשוויים יודעים להשביע (או אף חושבים שרצוי להשביע אותו).
דבר מה שהמחיש ולימד אותי הממואר הזה הוא האנטישמיות המובנית בחוויית הגלות והמחנק שהיא יוצרת לעיתים לחיים מחוץ לישראל, דבר מה שאנחנו, ישראלים שורשיים, מתקשים להבין. להיות מיעוט זה לא תמיד להיט.
—
הערה: מגיעים אלי ספרים רבים לביקורת. אבל מחוץ לעבודתי בעיתון אני לא יכול להגיע לכולם. ישנם, כידוע, 52 שבועות בשנה. אני כותב בעיתון על כ-20-30 ספרי מקור בשנה (כי אני כותב גם על ספרים מתורגמים). אך בארץ רואים אור מאות רבות של רומנים מדי שנה. בזמני הפנוי, כמו בחופשת הקיץ למשל, אני מנסה לדגום ספרים שלא הספקתי להגיע אליהם ולעיתים אני נוכח שאחד מהם הוא ספר יפה, כמו במקרה הזה. אבל לספרים רבים איני מגיע. דב סדן, מבקר הספרות הדגול, כתב פעם שהוא "הקורא של הספרות העברית", בה"א הידיעה. מלבד הבדלי כישורים שיש בין מבקרים עכשוויים לאדם כמו דב סדן, צריך לזכור שהבדל נוסף יש בין דורנו לדורו והוא ההבדל הכמותי.
היום מתחיל שבוע הספר (הנמשך עשרה ימים). אחד החגים הישראלים החשובים והיפים ביותר.
לרשימת ההמלצות שלי לשבוע זה (שפירסמתי בפוסט קודם) אני מוסיף את "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", שהוציאו מחדש ב"כרמל" לפני חודשים אחדים בתרגום דינה מרקון.
אלה סיפורים מוקדמים של צ'כוב, חלקם פיליטונים קצרים ושנונים. צ'כוב הוא דוגמה ומופת לסופר שהגיע מאוחר לזירה, אחרי הסער והפרץ (מפושקין ועד טולסטוי), ו*לא* הפך לפלגיאטור או לכותב פסטישים, אלא הצליח לחלץ מקוריות מסך כל מאוחרותו ומסוייגותו והתלהבויותיו מאלה שקדמו לו.
פעם עמוס עוז העיר בראיון שצ'כוב תמיד מצליח להפתיע, הוא אף פעם לא צפוי בקו העלילה. אוסיף על ההבחנה הזו, שהגדולה של סופר ריאליסטי נבחנת לעיתים קרובות ביכולתו להפתיע *באופן אמין ולא סנסציוני*. יש כאן אוקיסמורון. אבל בכך הסופר הריאליסט מרמז לנו שהחיים עצמם יכולים להפתיע, ולא בעזרת כלים לא ריאליסטיים או סנסציות קיטשיות. ובכך הוא תורם למה שאני מכנה "שידול אל החיים".
חלק הארי של הזכרונות בממואר המפורסם "דַבֵּר, זיכרון" (ראה אור מחדש ב"ספריית פועלים", 351 עמ') של ולדימיר נבוקוב (1899-1977) עוסק בשנותיו המוקדמות, כבן למשפחה אריסטוקרטית רוסייה בעלת נטיות ליברליות (סבו היה שר המשפטים בממשלת הצאר). כלומר, בשנים שעד המהפכה ב-1917.
אני מבקש לטעון שתי טענות ביחס לעובדה הזו שניתן כביכול להסבירה בכך שממואריסטים נוטים להתרכז בשנות החיים הראשונות משתי סיבות: א. כשהעולם חדש רבות התגליות המסעירות של האדם. ב. את סודות ולבטי הבגרות מסובך ומביך יותר לחשוף.
אבל טענתי הכפולה הנוספת היא שההתרכזות המעט לא-פרופורציונלית הזו בשנות הילדות וקצת הנערות נובעת גם משני מקורות נוספים ושונים:
א. הראשון, הניסיון של נבוקוב לבגר את עצמו, להקפיץ-לאחור את עצמו בדור אחד כך שיוכל להיחשב בן דורם של ג'ויס (יליד 1882) ופרוסט (יליד 1871). זה בעיניי אחד ממוקדי התשוקה של הספר: המודרניסט-המאוחר רוצה לאחוז בזנבם של המודרניסטים שקדמו לו, שכתבו גם הם ספרי היזכרות ("בעקבות הזמן האבוד") והקדשה לאמנות ("דיוקן האמן כאיש צעיר"), כפי שהנהו "דבר, זיכרון", ושהינם, בחלק הארי של ספריהם ("יוליסס" כידוע מתרחש ב-1904), נציגיה של ה"בל אפוק", התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.
חשתי בתשוקה הזו להיות השלישי בשלישיה המוזכרת לאורך כל הקריאה ולכן קראתי בשביעות רצון את הפרק האחרון, שאותו כתב נבוקוב במשחקיות כנכתב בעטו של מבקר כביכול של הספר שקדם לפרק זה, ובו משמיץ נבוקוב את תומס מאן וטוען שאינו שווה לפרוסט ולג'ויס (וינק וינק: אני כן שווה להם!).
ב. האריסטוקרטיות הביוגרפית הפרה-מהפכנית הזו נקשרת איכשהו לתפיסה האריסטוקרטית הספרותית של נבוקוב. ספר צריך להיכתב כך שיש לקרוא כמה פעמים כל משפט, על מנת להבינו (כפי שכתב לעורכת שלו ב"ניו יורקר", לפי דבריה של לאה דובב, המתרגמת הטובה של הרומן). ספר גם צריך להכיתב בסלסולי תחכום ופיתול תחבירייים ולקסיקליים כמו תפאורה אריסטוקרטית (לבוש, ארכיטקטורה, גינון).
אני לא חסיד לא של נבוקוב ולא של תפיסת הספרות שלו, הספרות "הקשה". כתבתי כבר בעבר איך חזרתי ל"לוליטה" – אותה קראתי בהתפעמות בשבת אחת בראשית שנות העשרים שלי – לפני כעשור ולא יכולתי לשאת את הכתיבה המתאמצת והמתאמצת-להרשים.
אני לא חסיד של נבוקוב וגם יש לי השגות על "דבר, זיכרון" (וגם על הרתיעה הראוותנית שלו מפרויד ודוסטוייבסקי, שלא הייתי מנפנף בה לראווה כל כך, כי היא מעידה על ההיפך ממה שחושב המנפנף שהיא מעידה – לא על תחכום ונונקונפורמיזם ואסתטיציזם עילאי ו…אריסטוקרטיות – דוסטוייבסקי היה שייך לאצולה הזוטרה…).
אבל, קודם כל, האתגר שבספר היה מעורר, חריף ותדיר מתגמל (סליחה על ז'רגון רואה החשבון).
ושנית, היו רגעים יקרים מפז, ייחודיים למדי, שבהם הטיפוס המאומץ על משוכת הטקסט והנחיתה הרכה מעבר לגדר פארק האצילים הכניסה את הקורא לדומייה ולאינטימיות שאין כדוגמתה, כביכול ניצבים בגן הנעול רק הוא – והסופר.
אלה רגעים שבהם אתה כורה לך גומחה בתודעתך הרחק, הרחק, משאון מהעולם, שבשבילם שווה לפתח את ההרגל הזה, הקריאה.
בהוצאת "כרמל" הוציאו לא מזמן מחדש את "אות השני" של נתניאל הותורן בתרגום טוב של סיגל אדלר.
הרומן הקצר הזה (279 עמ' בהוצאה זו) מ-1850 הוא קלסיקה ואבן דרך בתולדות הספרות האמריקאית וגם בתולדות הרומן בכלל.
הותורן כתב אותו כרומן היסטורי על המתיישבים הפוריטניים בניו אינגלנד, מאתיים שנה לפני זמנו. סיפורה של הסטר פְּרין, שעל שמלתה נרקמה האות A, בגלל ניאופה, הופך תחת ידו לסיפור פמיניסטי, מודרני וטראגי בו זמנית. אם נשווה את פרין לגיבורות האיקוניות, הנואפות הגדולות האחרות של הרומן במאה ה-19 (אמה בובארי, אנה קרנינה ועוד), הרי שהיא הדמות המרשימה ביותר מביניהן מבחינה מוסרית (מבחינת מכלול האישיות אנה קרנינה קורנת כל כך עד שכזכור קיטי חושדת שלוין אף הוא התאהב בה, וחושדת במידה של צדק…). פרין לא מוכנה להסגיר את מאהבה, שמשלב די מוקדם ברור לקוראי הרומן שהוא הכומר דימסדייל.
הותורן, צאצא בעצמו של הפוריטנים, אחוז שנאה כלפי המורשת המחמירה שלהם. הותורן, עם כל הנפתלות והאירוניה של הפרוזה שלו, אחוז שנאה לדת, לפוריטניות ולסופר-אגו בכלל. הגיבורים הנואפים שלו הם המנצחים המוסריים ברומן. כך יצא תחת ידיו רומן שמהלל את חירות היחיד וחירות האישה תחת עול קהילתי אדיר של קהילה צדקנית. כך יצא תחת ידיו רומן אריכיטיפי אמריקאי. כי לפעמים אנחנו שוכחים שאמריקה היא לא רק מולדת הליברליזם וחופש היחיד אלא גם נוסדה על אדנים קהילתיים מחמירים כמו אלה של קהילת הפוריטנים בספר, המנדה בצורה אכזרית כל כך את הסטר (נדמה שטוקוויל, באותו זמן בערך, ציין גם הוא את השניות הזו של התרבות האמריקאית בין הקהילתנות הדתית לחופש ולאינדיביאליזם המסוגלים לגרום לדידו להתפוררות החברה).
יש כאן רומן גדול על הליברליזם לעומת הקהילתנות הפוריטנית. ועל הכמיהה האמריקאית כל כך לצאת מהחברה אחת ולתמיד – בשלב כלשהו דימסדייל והסטר חולמים על בריחה אל האינדיאנים!
אפרופו טולסטוי. זו לא פרוזה ברמה הזו, כלומר חותרת לשקיפות ונסמכת לא על הלשון כי אם על מלאות החיים שמשורטטת בה. יש פה משפטים נפתלים ומסולסלים ולא פלא שהנרי ג'יימס ראה בהותורן את מבשרו. אבל הרומן ממוקד מאד, טורח להנמיק את בחירות גיבוריו והם נחווים כאמיתיים וקיימים ותמיד יוצר תחושה של משפטים הנחצבים בסלע, כלומר מתוך התנגדות החומר הקשיח של החיים עצמם – לא כאלה הנפלטים בעלמא.
אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים של ביקורת הספרות (מקצוע מלהיב אך עתיר סכנות!) הוא הגילוי שספר שאהבת מאד פעם אתה אוהב מעט פחות היום. זה לא קורה הרבה, וגם כשזה קורה, בדרך כלל שינוי הטעם הוא אכן לא קיצוני, אלא כפי שתואר לעיל (מ"מאד" ל"מעט פחות"), אבל זה אירוע מלחיץ. גם בינך לבינך לא נעים לך לגלות שטעמך אינו יציב וחלוט ולבטח אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת, ולבטח בחזקה ובן בנו של קל וחומר, אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת וכעת אתה נקרא לתת לה פומבי פעם נוספת על סמך הפעם ההיא… אלא שהשתנו הנסיבות…
לכן, אני שמח לבשר על כך שאני קורא, כמדומני בפעם השלישית, את "מתנת המבולדט" (1975) של סול בלו (אחרי שקראתי פעם נוספת ואולי שלישית גם כן את "הרצוג" – 1964), ואני שוב מאד מאד נלהב מהספר וחושב שהוא אחד הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (וחושב שוב ש"הרצוג" הרבה פחות טוב ממנו ובכלל מוערך יתר על המידה).
"מתנת המבולדט" הוא ספר חשוב, גדול, כי הוא מדבר בעצם על היכולת להיות איש רוח ואמן בציביליזציה האמריקאית החומרנית, המעשית, הקשוחה, ומנהל את הדיון החשוב הזה עם המון המון תנופה, עם המון המון הומור, ועם הבלחי רעיונות מרשימים. הגיבור והמספר האירוני שלו, בן דמותו של בלו, צ'רלי סיטרין, הוא אינטלקטואל סלב, שנע בין הקטבים של פון המבולדט פליישר, חבר של סיטרין, משורר מודרניסט שהשתגע, לבין קאנטאבילה, מאפיונר צעצוע משיקגו, בין גבוה לנמוך, מה שנקרא. המעבר בין חיי הבשר החם והמתכת הקרה של האקדח לבין רעיונות אווריריים ותשוקות אנתרופוסופיות (סיטרין הוא מעריץ של האנתרופוסופיה, למרות שהוא יודע שאינטלקטואלים רציניים בזים לה) נמרץ ומלהיב.
זה ספר שכתוב באנרגיה גדולה, בשאפתנות גדולה, בנרקיסיזם בריא ובאכפתיות אנושית, בהומור וברצינות.
אחינו הבכירים, הסופרים היהודים אמריקאיים, הצטיינו בכתיבה בהומור על דמויות של אינטלקטואלים יהודים, מיוסרים יותר ופחות, וכמה מספריהם הגדולים עוסקים בדמויות כאלה: "חיים חדשים" של ברנרד מלמוד; "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר; כמה מספריו של רות, נזכיר את "התיאטרון של מיקי שבת" (גיבורו הוא אמן יותר מאשר אינטלקטואל) ועוד.
אני חובב רשימות, למרות חוסר הצדק שיש בהן, הקפריזיות ולפעמים היומרנות (אם הן לא מודעות למגבלותיהן כמייצגות טעם מסויים ברגע נתון). בעבר כללתי את "מתנת המבולדט" עם חמש היצירות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20. ואני שמח על כך שאני יכול לומר שכך הדבר עדיין בעיניי. לצידו מניתי את "בית למר ביוואז" של ו.ס. נאיפול, "מחברת הזהב" של דוריס לסינג ו"זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים" הישראליים. וגם בשאר הרשימה אני דבק. לעת עתה, לפחות.
איאן קרשו, "אישיות ושלטון" ("עם עובד") – על מנהיגים במאה ה-20, בעיקר אירופאיים. חלטורה של קרשו. אין ממש התעמקות והתעמתות עם הסוגייה הידועה של היחיד הבולט בחברה. אבל, עדיין, עתיר בידע ומעניין. איך לא?
אגתה כריסטי, "אחרי ההלוויה" ("עם עובד") – כייף.
כריסטיאנה ריטר, "אישה בקוטב" ("אסיה") – למרות המיסגור האופנתי האנטי-גברי בדברי ההקדמה של עורך גרמני עכשווי (כמדומני), ואולי ההתעניינות המחודשת בספר באה כולה מההקשר האנטי-גברי הזה, הרי הספר כשלעצמו, משנות השלושים, יפה, מרתק בנושאיו ומעודן בכתיבתו. מומלץ תחת הפוך, הקור הארקטי מענג יותר כך (כפי שהבחין כבר לוקרטיוס, כשדיבר על התבוננות מרחוק במצוקה של אחרים).
מבקר חופשי 