מבקר חופשי

ספרות ישראלית לא אסקפיסטית, הורגלנו לחשוב, היא ספרות שעוסקת ב"מצב". ו"המצב" הישראלי, חונכנו לחשוב, פירושו יחסי יהודים-פלשתינים, עם קורטוב דתיים-חילוניים ומזרחיים-אשכנזיים. רק כך, לימדונו, תיבדל הספרות הרצינית מספרות הפנאי השאננה.

התפיסה המושרשת הזו, לטעמי, מולידה שורת טעויות בדרגות שונות של חומרה. הטעות הראשונה היא שהספרות שנוצרת כתולדה של תפיסת העולם הזו היא ספרות אידיאולוגית. לא מסע והרפתקה אליהם יוצאים הסופר והקוראים בלי לדעת לאן יובילו אותם, אלא ספרות שיודעת כבר מראש את הנכון מוסרית, ספרות שמבוססת על הנחת המבוקש. הטעות השנייה היא התפיסה הסיקסטיזית הנאיבית, הצדקנית ונטולת-הרשעות, הנלווית בדרך כלל לספרות הזו; התפיסה לפיה הבעיה במציאות הישראלית היא המלחמה והפתרון המלא הוא השלום. ספרות עמוקה, גם כשהיא אנטי-מלחמתית, יודעת שהחיים בזמן שלום הם המשך המלחמה באמצעים אחרים, שהמצב האנושי אינו פטור ממתחים בלתי פתירים. למעשה, זו בדיוק הסיבה למלחמות, לקתרזיס שהן יוצרות אצל בני האדם: הוצאה מהאור אל החושך של המתחים הקבועים של הקיום באזרחות. אבל הבעיה הגדולה ביותר של הספרות הישראלית המבקשת להיות רצינית היא אי-ההבנה העמוקה של מה שהתחולל פה משנות התשעים ואילך: אי ההבנה ש"המצב" הישראלי כבר אינו מציאות המצויה שם "בחוץ", אינו רק מציאות כזו ליתר דיוק, אלא הפך להיות מוצר של המדיה. זהו מוצר מוצלח כי הוא מצמיד את צרכני המדיה אל המקלטים/העיתונים/מסכי-המחשב באמתלה של עיסוק ברציני ובמציאות, בעוד מדובר במופע. המדיה מייצרת ללא הרף את "המצב" כמו שתנובה מייצרת גבינות. אנו צורכים גבינות ו"מצב" בארוחות ערב מול הטלוויזיה. וכל מי שמתייחס ל"מצב" כפי שהוא מיוצר ומעוצב במדיה עובד בחינם בשביל המדיה ולא נוגע בהכרח במציאות הישראלית הממשית. הספר שוחר-הטוב ומפגין-הכישרון-הספרותי של דניאלה כרמי נופל בבורות הללו.

יש כאן שתי נובלות. שתיהן ניצבות על הגבול שבין הריאליזם לפנטסיה. שתיהן מפגינות יכולת הולכת סיפור קלילה ואתלטית. שתיהן עוסקות ב"מצב". בנובלה הראשונה, הטובה מהשתיים, נדיה וסלים, זוג ערבים ישראלים חשוכי-ילדים, הוא מוסלמי והיא נוצרייה, מקבלים לאומנה נער יהודי שתקן, נתנאל, שקרב ניטש בין אביו הדתי לאמו החילונית, ושהדרך היחידה לתקשר איתו היא דרך שירי הביטלס. המספרת היא נדיה, המספרת את סיפורה בטון של אישה תמה שאינה מצפה להרבה מהחיים ומתרגשות עליה פתאום הרפתקאות מוזרות, אישה תמימה שמשתאה לגלות בעצמה אי-תמימות. הסגולה הבולטת של הנובלה היא ההומור שמפיקה כרמי מהמציאות הקרנבלית הישראלית. למשל, בעקבות התראה של האם, שהזהירה את נדיה וסלים מלהעניק לנתנאל חינוך דתי: "בשבועות הבאים חיינו קצת כמו שהיהודים האנוסים חיו בספרד, איך שלמדנו עליהם בתיכון. כבר לא תראו אותי משאירה את הציציות של נתנאל על החבל, לאור היום". עוד דוגמה: נדיה, עובדת סוציאלית המטפלת במשפחה עולה מרוסיה, מתבקשת על ידי אם המשפחה להתקשר לברר בצבא דבר-מה הקשור בבעלה: "'עם המבטא שלי – יטרקו', מרינה אומרת. 'והמבטא שלי?!'". הנובלה השנייה, המסופרת בגוף שלישי, היא סיפור חברות בין שתי נשים, האחת פילפלית השנייה מופנמת ושתיהן עניות. שתיהן גם ניצבות ליד מיטת בניהן שנכנסו לקומה במסגרת שירותם בצבא. גם כאן יש איכות קומית בולטת, ואולי "גרוטסקית" היא המילה המתאימה, כי כשמתעוררים הבנים ניטשת מלחמה בין האמהות לבנים המורעלים, שרוצים לחזור ליחידותיהם ולמלחמות ישראל הממתינות להם.

אבל שתי הנובלות מצייתות לאידיאולוגיה מצמצמת ונאיבית, ואף מציגות התפעלות עצמית מההומניזם שהן מפגינות. נדיה, סלים ונתנאל, למשל, מוצאים מפלט בפאב של גייז: "ובין השדיים המבריקים של הדיוות והמדונות (…) איש ואשה רוקדים להם בשלווה, והם חובקים נער חבוש כיפה". כך מופגן הפלורליזם הנאור של הטקסט. שירי הביטלס, כלומר המערב הנאור, משתמע עוד מהנובלה הראשונה, הם התרופה לחשיכה הישראלית. גם ה"סיסטרהוד" בנובלה השנייה היא היענות למודל אופנתי של נאורות עכשווית (מה שקרוי "העצמה נשית"). גם ההתנגדות הנשמעת בנובלה השנייה להפרטת בתי החולים היא צדקנית (למרות שהיא נכונה; אבל ספרות אינה מאמר פובליציסטי). במיוחד אידיאולוגי, צדקני ואופנתי היא ההתעמתות הנשית עם האטימות הגברית הצבאית. אבל מלבד הנחת המבוקש האידיאולוגי, האופנתיות, ההתפעלות העצמית מהנאורות, התמימות הסיקסטיזית, חוטא הרומן בפרשנות המצמצמת שהוא נותן למצב הישראלי, פרשנות הזהה לפרשנות המדיאלית, לפיה יחסי יהודים-ערבים הם, בעיקר, "המצב" הישראלי. ההימלטות מאסקפיזם אחד היא נפילה לחיקו של אסקפיזם אחר.  

"לאחר ארבעים ושבע שנות חיים, לפתע פתאום אבדו עקבותיו של ארתור". כך נפתח הרומן המר והמוזר (במובן הלא שלילי של המילה) הזה. הפתיחה היא הסוף. הרומן עצמו מספר ברטרוספקטיבה את קורותיו של ארתור, רווק תל אביבי אפרורי למראה שעובד ב"עבודה פקידותית שגרתית של תשע שעות במשרדי חברה להפצת ספרים ושבועונים", עד היעלמו, ואת תולדות משפחתו. משפחת ארנהיים היא משפחה אומללה. ארתור הוא ילד וגבר מופנם ותמהוני, שנוהג לתעד את חייו במחברות דהויות, אך מאחורי חזותו, הדהויה אף היא, יוקדים תשוקה, כעס, השפלה, קנאה ואלימות, והאלימות תתפרץ במהלך הספר ותוצאותיה יהיו חמורות. האם, מרטין, אישה יפה, בעלת נטיות רוחניות מעודנות, שתעבוד לימים ככתבת בשביל העיתונות הגרמנית, עלתה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, בה איבדה את אביה הנערץ, והיא מצאה לו תחליף בדמותו של מאכס ברוד (הדמות האמיתית), ידידו של קפקא שמצא מקלט בתל אביב. האב, יואל, הוא גבר קשה ולא משכיל, בעל נטיות קרימינליות שנובעות משאפתנות ממררת חיים ומרצון לזכות בהערכה הסביבה. נישואיהם הם נישואים ללא אהבה. החיים במחנה הפליטים, שהייתה תל אביב בשנות החמישים והשישים, מתוארים כאן בכישרון נאה, בחיות ובטון עצמאי ובוטח, למרות הנושא הלא חדשני במיוחד. אלה חיים לחוצים, צפופים, קלאוסטרופוביים, מחניקים, חיים של מהגרים שכרתו מהם את שורשיהם והם נאחזים באוויר, נאבקים ללא הצלחה למצוא את אושרם ונאבקים זה בזה, עולים זה על גב זה לשאוף מעט חמצן ויורדים זה לחייו של זה.

כאב שורף אצור בין דפי "כאילו יום אהבה אחרון". רגשות קשים ומביכים דופקים בעורקיו. זו סגולתו החשובה. צרחות הכאב של הדמויות ברומן מותמרות בכתיבה ספרותית טובה ומגיעות לקורא כמוזיקה מזככת לעיתים. הנה, לדוגמה, משפט מאחד הרגעים המיוסרים, שבו ארתור מתעמת עם אמו בדיאלוג ארסי, דלקתי, בוטה ובעל עוצמה: "את השתנית מאז שהאדון מהרדיו הגרמני הרים לך את השמלה… 'כן, בטח' מילמל ארתור, 'הוא (מאכס ברוד – א.ג) רצה לשכב איתך ולא העז, המסכן'". מבחינה קלינית ארתור מקנא לאמו קנאה חולנית. מבחינה ספרותית זה מעניין.

הרומן מסופר בצורה מקורית, אם כי מעט שרירותית. בדומה, למשל, ל"האזרח קיין", חייה של המשפחה נמסרים לנו (בחלקם, ולכן התחושה השרירותית) על ידי דמויות שפגשו את המשפחה בשלבים שונים בחייה ומדברים עליה בסגנון "חברים מספרים על". חלקים אחרים הם ציטוטים ממכתביו ומחברותיו של ארתור. יכולת הדיוק של דניאל כהן-שגיא מוסיפה לחריפות של הרומן. כך, למשל, מתאר את יואל מנהל מוסד אמריקאי לייעוץ עסקי, שיואל עובד בו כאיש תחזוקה: "הגיע בן אדם בגילי בערך, כבן ארבעים ושלוש, בעל פנים חזקות, נראה הגון, הזכיר במראה פניו את גרי קופר, עשה רושם של אדם אינטליגנטי שחשוב לו להצליח. היה בו משהו חבוי, לטנטי, לחות קבועה שנדדה בעיניו, שעוררה בי חששות".

עניין אחד, טכני כביכול אבל מהותי, מעיב על היצירה הזו והוא היעדרה של עריכה לשונית מספקת. יש בספר פה ושם טעויות כתיב, טעויות מין, השמטות מילים, בחירת מילים לא ברורה, תחביר לא ברור. "מגולח למשהי" (במקום "למשעי"), "מעולם לא הייתי מוכנה לפרצי הזעם שלו, זה תמיד זינק החוצה מסיבה שולית (…) ושינה במהירות את פניו של האיש שעמד שנייה לפני", (במקום "שעמד שנייה קודם לכן בשקט לפני"), "על שורת הבתים שהציצה אליהם" (במקום "שהציץ"), "בילדותו חווה את יואל" (במקום "בילדותו ראה את יואל"). זו אינו דוגמה יחידה לרשלנות לשונית בפרוזה הישראלית. טעויות כאלה, ומספיק יותר משלוש-ארבע בספר, הן הרסניות לחוויית הקריאה, כמו כמה כתמים שחורים, ולו זעירים, בחולצה לבנה. טעויות לשוניות הרסניות גם לאפשרות של הספרות לשחק בשפה. כשאין נורמה לשונית גם אי אפשר לסטות ממנה כשחפצים בכך. ישראל היא מדינה של מהגרים ומדינה של חפיפניקים – מבחינת העברית זהו צירוף קטלני. עורכים לשוניים הם תריס בפני היעדר נורמה לשונית, והיעדר נורמה לשונית פוגמת ביכולת הקומוניקציה, וכך מבצבצת תחילתה של ברבריות.הוצאות שאינן מקפידות על עריכה לשונית או מתגמלות כיאות את עורכיהן הלשוניים כדי שיוכלו לעשות את עבודתם כראוי (ועד כמה שידוע לי חלקן אינן עושות זאת, כפי שאינן מתגמלות כיאות מתרגמים), מוציאות לשוק מוצר פגום. בסוף הקוראים ירגישו בזה. אפשר לעבוד על הרבה אנשים חלק מהזמן, על מעט אנשים כל הזמן, אי אפשר לעבוד על הרבה אנשים כל הזמן.  

"לא תקין רומנטית", המסופר בגוף שלישי, הוא רומן שמדלג בין שתי דמויות. אליענה ארז, מורה לספרות סוערת ומקורית, בשנות החמישים לחייה, שאיבדה את בעלה במלחמת יום הכיפורים ("החלל של חייה") ולה בת שאינה בקשר טוב איתה. מתן דיאמנט, תלמיד י"ב רגיש ונאה, בן להורים גרושים ("שהפירוק הוא הבסיס היחיד של חייו"), שלו להקת רוק חובבנית וחיבה לפילוסופיה.  לכאורה, עיקר העניין ברומן הוא סיפור האהבה הנרקם בין שני האינדיווידואליסטים האלה, בין מתן, השונא, למשל, את הביטוי "לזרום" ("הערבים כנראה לא חושבים מספיק חיובי, לא זורמים, ובגלל זה הם לא מפסיקים להילחם"), לאליענה, שמצדדת בתלמידים שיצאו מהכיתה של המורה לתנ"ך כי "זאת הייתה הדרך שלהם למחות על כך שהיא פירשה בצורה שטחית, לדעתם, את סיפור יציאת מצרים". סיפור אהבה שמתחיל מביקורת משותפת שמותחים השניים בשיחה אקראית על חולאי מערכת החינוך. אבל כשם שהביקורת שעולה פה ושם ברומן מפי השניים על מערכת החינוך אינה בשלה, אינה בוגרת, גם סיפור האהבה בין המבוגרת למתבגר אינו מבשיל מאליו, הוא מואץ ומודהר על ידי המספר, והוא גם לא משכנע כסיפור אהבה משמעותי, בהיותו תוצר של מפגש בין שתי נפשות נוירוטיות וקפריזיות, נפשות של שני "מתבגרים", לא אחד.

אבל הרומן עובד. ואפילו מעשיר את קוראו לא במעט. כי במקרה הזה לא הקשר הנרקם בין שתי הדמויות הוא המעניין, לא העלילה, אלא העולם הלירי העשיר של כל אחת מהדמויות בנפרד. אליענה ומתן אולי אינם מופת ליציבות רגשית אבל הם שני אנשים בעלי מחשבה מקורית, אינטנסיביות רגשית והבעה פיוטית נדירות. כך, בגלל מקוריותם של הגיבורים, יש כאן כמה וכמה תובנות מנוסחות ביופי רב: "היא התחילה לבכות, מין בכי משחרר, אבל לא בכי שמשחרר את הנפש אלא כזה שמשחרר את הגוף מהטעם לקיומו. באותם רגעים, כך הבינה לאחר מכן, אבד לה הכל לנצח". או: "תוכניתה של אליענה להיות מורה בבית-ספר יסודי לא נבעה מאיזה רצון לעוצמה, מעודן ככל שיהיה. בעצם היא נבעה – כך הייתה מסבירה – מרצון עיקש לאי-עוצמה: מאז ומתמיד חשבה שרצון לעוצמה מעיד על חולשה". לא כל התובנות הללו, הזומים-אאוט החדים הללו, שאינם ההשפעה היחידה של יעקב שבתאי שניכרת ברומן התל אביבי הזה, מעוררים רושם סמכותי באותה מידה, אבל רבים מהם אוצרים בתוכם נטפים של הגות מסוגננת.

בזכות האינטנסיביות הרגשית של הגיבורים הרומן עתיר גם ברגעי תפנית קיומיים (א-לה רגע ההתבהרות הקיומית של גיבור "הבחילה" לסארטר, שמוזכר בו). ריבויים של הרגעים, החד פעמיים כביכול, מותיר רושם אירוני אבל לא פוגע בעוצמת הדרמה הפנימית העמוקה של אליענה או מתן ( דוגמאות לרגעים כאלה: אליענה מחליטה להיאבק ביצר המוות שלה אחרי שהיא כמעט נדרסת; מתן מחליט ברגע של התפכחות לוותר על חלום המוזיקה שלו). התחושה של עולם פנימי סמיך ודחוס מקבלת חיזוק משמעותי מהנטייה הפיוטית של המספר והגיבורים להאניש רגשות ומחשבות. הסבל "דוהר" פנימה, המחשבה "פרפרה באסלה עד שטבעה", או שרוצים "לבצע הפלה מלאכותית למחשבה", נפש התלמיד הנפגשת בריקבון בבית הספר "מנהלת איתו יחסים אינטימיים ונדבקת בו". מוחם של כל אחד מהגיבורים מאוכלס כך ברגשות ומחשבות כמו רוקדים במסיבה בחדר צפוף. גם משחקי המילים שהגיבורים משתעשעים בהם (אליענה נכנסת לבית הספר ומהרהרת ש"החיים עשו לה בית-ספר", מתן יודע ש"מערכת החינוך זקוקה לחינוך המערכת") אינם מעיקים ויוצרים את אותה תחושה תפלה שמשחקי מילים מוכשרים כל כך ליצור, אלא תורמים דווקא לאותה תחושה של דחיסות אינטלקטואלית ורגשית, שמתבטאת גם ברגישות לשפה של השניים.

הדרמה העיקרית ב"לא תקין רומנטית" היא אם כך דרמה פנימית. למעשה, העולם הפנימי העשיר של כל אחת מהדמויות, הנרקיסיזם בפן החיובי שלו, לא רק מאפיל על עלילת האהבה הנרקמת ביניהם, אלא תורם ישירות לקריסתה. הקשר הקונקרטי בין השניים, בניגוד לפנטזיה הראשונית, נחווה על ידיהם כמדלל את האני האוטונומי העשיר והמקורי שלהם. כך אליענה מבינה פתאום: "מתן מאיים על תחושת הממשות שלה". 

במהלך הקריאה מסתבר לך פתאום שהרומן המפתיע הזה, למרות שהוא מיתמם בכך שהוא ממוקם בשוליים האורבאניים, הוא למעשה רומן שאפתני מאד, אולי אפילו ניסיון להיות "זיכרון דברים" של תל אביב במאה ה – 21. מהשוליים האורבאניים הרומן מכוון למיינסטרים הספרותי (במובן הטוב של המילה). אני אוהב רומנים שאפתניים, גם אם הכיסוי לשאפתנות כאן חלקי.

במועדון סליזי באלנבי חוטפת בחורה, מיקה, שעובדת כחשפנית במועדון אחר, מכות מגבר אלמוני. בעל המועדון, אריק, מעלים את הקלטות של התקיפה מהמשטרה, כטובה לחבר של מיקה, דימה, מאבטח אימתני במועדוני אלנבי, שסוגר עם הגבר המכה את החשבון בעצמו. אבל אז העניינים מתחילים להסתבך: הגבר המוכה נכנס לקומה. ואז מתברר שהוא אינו אלא אחיה של מיקה. מיקה, מצדה, משקרת וטוענת שמי שהכה אותה הוא החבר שלה, דימה. לאריק, בעל המועדון, יש כרגע אינטרס לשכנע את מיקה להסיר את התביעה השקרית כי אחרת דימה יבקש לחשוף את הקלטות, ואו אז יתברר שאריק העלים ראיות מהמשטרה. והעניינים מסתבכים יותר: אריק מתאהב במיקה.

זהו ציר העלילה המרכזי שמסביבו מסופרים סיפורם של שלושה גברים בשנות השלושים-ארבעים לחייהם ואהבתם לשלוש נשים יפות בשנות העשרים לחייהן. הגברים הם אריק ועידו, בעלי המועדון באלנבי, וחברם עירן, עיתונאי שנמשך לחיי הלילה הסליזיים. הנשים הן שלוש חשפניות, סטפני, נוקי ומיקה. עידו, בן העשירים המתלהב, מתאהב בסטפני המוחצנת. עירן, המופנם, מתאהב בנוקי, החשפנית הלא סטריאוטיפית מהשלוש. אריק, המנהיג הטבעי המאופק, גרוש ואב לילדים, מתאהב במיקה, שבאה מבית חרדי.    

ההישג המשמעותי ביותר, הנדיר בספרות הישראלית, של הרומן הזה, הוא בניית העלילה. טאוב, מקטטה לכאורה זניחה במועדון סליזי באלנבי, רוקח עלילה מפותלת אך אמינה, שמתגלגלת וצוברת נפח כמו כדור שלג. העלילה הלופתת חושפת בהתפרשותה את אופיים של הגיבורים. ההישג הארכיטקטוני המרשים הזה לבדו מקנה לרומן מקום של כבוד בספרות הישראלית העכשווית.

הישג חשוב נוסף הוא החלישה על זירה חברתית שלמה, זירה של מאבטחים אלימים, חשפניות, לקוחות ובעלי מועדונים "נורמטיביים" ולא נורמטיביים. טאוב מדגים כאן למופת את המלצתו של הסופר טום וולף ("מדורת ההבלים") לספרות האמריקאית, במסה משפיעה משנות השמונים, לאמץ כלי עבודה עיתונאיים על מנת לחזור ולהיות רלוונטית. הישג משמעותי הוא גם הסגנון העקבי: סגנון לקוני, שמתאר במכוון רק פני שטח, כמו הוראות של תסריט קולנועי, קצרות-רוח כלפי הסברים ארוכים, קצרות רוח כלפי הסגולה הייחודית של הספרות להאיר עולם פנימי.

אבל שני ההישגים האחרונים, באופן פרדוקסאלי, מובילים למוגבלויות של "אלנבי". ראשית, המוגבלות האידיאית. טאוב מבקש לטעון כי עולם השוליים שהוא מתאר הוא עולם אלטרנטיבי למיינסטרים. הוא עושה זאת בכמה אופנים. עידו, למשל, זונח דייט שיש לו עם מנחה יפיפייה בערוץ הילדים, לטובת סטפני. עולם השוליים הוא, כביכול, יותר אותנטי, יותר ויטאלי. הטענה הזו בעייתית, גם כיוון שיפיפיות מערוץ הילדים ועולם החשפנות אינם תזה ואנטי-תזה, אינם מיינסטרים ואלטרנטיבה, אלא, ניתן לטעון, מצויים על אותו רצף, וגם כיוון שהחומרים שעולים ברומן גופו נותנים גול עצמי לטענה הזו: הביוגרפיות האומללות, הריקבון המשפחתי, המתוסבכות הרגשית, שמתגלה מתחת לחייהן הזוהרים כביכול של החשפניות. בסיום הרומן, הבורגנות, שהרומן סולד ממנה, נראית אופציה אטרקטיבית ביותר.

המוגבלות השנייה, היא המוגבלות הפסיכולוגית. לטאוב יש תפיסה מודעת של ספרות: ספרות מתארת מעשים, לא רגשות. זו תפיסה לגיטימית. אלא שבמקרה הספציפי הזה, בזירה של מועדוני החשפנות, התחושה היא שאין כאן בחירה, התחושה היא, בקיצור, שלגיבורים אין בעצם עולם פנימי מי יודע משהו. וזה לא שאין לגיבורים האלה רגשות, כמו שיש לי או לכם. השדיפות הרגשית שלהם נובעת, לטעמי, ישירות מהזירה החברתית הספציפית. בעולם שבו המין מצוי בחוץ כל כך, בקרבתן של נשים יפות כל כך וערומות כל כך, השמש המסנוורת של המין ממיסה רקמות רגשיות עדינות, הכוח הכביר של המין מצמק את הנפש, ומה שנותר אלה רגשות בסיסיים מאד: תשוקה, תשוקה שמתחפשת או גובלת באהבה, קנאה, רגשות דחייה. המין, המושך החוצה מהעצמי, גורם לגיבורים של טאוב להיות תמיד באינטראקציה (המקום הנכבד של הסמסים ברומן מבטא את זה), הם לא מסוגלים להיות לבדם, אי אפשר לדמיין אותם קוראים ספר, למשל (אפילו את "אלנבי"), אין להם יכולת למודעות עצמית גורפת, ליציאה מהעולם שלהם לנקודה ארכימדית בה הם מתבוננים בעצמם. כתוצאה מכל זה, יש משהו צחיח בגיבורים הללו, שלולי העלילה הבנויה לתלפיות איני יודע אם הם היו מחזיקים ספר.

ואולי זו בעצם סגולה נוספת, גם אם לא מכוונת, של הרומן המרשים הזה? להצביע על הכיסוי וההאפלה שצונחים על הנפש כשהגוף מתערטל ונחשף לאור?         

כשנסתם הגולל על הדף האחרון בקובץ הסיפורים הקצרים של לאה גולדברג, שכונסו כעת בשלמותם לראשונה על ידי גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, מה נותר רומץ ורוחש בזיכרונו של הקורא? הסיפורים, שרובם פורסמו בכתבי עת שונים בין 1928 ל – 1949, מגוונים, מהם ריאליסטיים ומהם פנטסטיים, הם מתרחשים בערים מזרח אירופאיות, בערי אוניברסיטה ונופש מרכז אירופאיות, בממלכות דמיוניות ובארץ ישראל, אך מה שנותר בזיכרון, בראש ובראשונה, הוא חדר. חדר קטן ובו גברים או נשים היושבים בגפם, בודדים. בודדים הם גם אותם אלה בסיפורים, אינטלקטואלים אירופאים, שהגיעו לארץ, ומתהלכים בה כלואים כמו בתוך חדר קטן ("נס שחור", חושב סופר עברי כשהוא רואה דגל שחור מול ימה של תל אביב, והדו-משמעות של המילה "נס", שהופכת לאוקסימורון בביטוי "נס שחור", משמשת אותו לאפיין את חייו בארץ). עוד נותר בזיכרון הקורא ייחוס של אי-יופי, אותם מייחסים גברים ונשים לעצמם או שהסופרת מייחסת להם ("הרי את לא יפה", אומרת נערה באחד הסיפורים לדמותה שבמראה, וגבר בסיפור אחר מלווה בעיניו נערה יפה, מלווה "בעיניים של גבר מזדקן, שגם בצעירותו לא היה בטוח בהשפעתו על נשים").  ולבסוף, בזיכרון הקורא בסיפורים השונים הללו, נותרים דמויות של גברים ונשים שמקיימים ביניהם יחסי ידידות שאינם מצליחים להבקיע לכלל מימוש גופני או אהבה. ניסיון היציאה שלהם מהחדר (המטפורי) אינו עולה יפה.

יש בקובץ כמה סיפורים בוסריים בצד סיפורים יפים או מעניינים, ושתיים או שלוש פניני פרוזה של ממש.

בסיפור היפה, "לבטי אם", מתבהרת לאם שהשאירה את בתה בוכה בבית והלכה לתיאטרון, הבדידות הבסיסית שמוצגת בחלק מקובץ הזה, את היותם של בני האדם איים מבודדים. זו התבהרות טולסטויאנית בעוצמתה וטיבה (צריך לזכור שגולדברג תרגמה לימים את "מלחמה ושלום"), כלומר התבהרות מסנוורת לגבי מה שמונח מתחת לאף ולכאורה מובן מאליו: "והיא נזכרה, מבלי משים, בערב הבדידות שבילדותה, באותן השעות, הגעגועים לדבר מה ורחמים על עצמה, שהיו מכרסמים את לבה הקטן. 'הרי ככה מרגישה גם בתי – הרהרה היא – ואני מעולם לא חשבתי על זה. מוזר הדבר. הן אני בכלל מעולם לא חשבתי כי היא מרגישה. אמנם ידעתי כי גם לה הרגשות, אבל לא שמתי לב לזה. מדוע? לבת, לילדה קטנה מתייחסים כמו אל איזה חפץ, שאין רוח חיים בו, דואגים שיהיה נקי, שיבריק, שיעמוד במקומו ושלא ירגיז…ולהתעמק? זה נראה כל כך מיותר. והרי זה עולם שלם, עולם עשיר ומעניין'".

בין הסיפורים על יחסי ידידות יבשים בין גברים לנשים ("פת ידידות יבשה", כפי שמכנה יחסים אלה אחד הגיבורים) מעניינים במיוחד שני סיפורים על סטודנטית יהודיה וידידיה הסטודנטים ההודים, באוניברסיטה גרמנית סמוך לעליית הנאצים (גולדברג למדה בברלין ובון בין 1930 ל – 1933). לאחרונה, יצר הסופר ההודי-אנגלי ויקראם סת אינדוקציה היסטוריוסופית עוצרת נשימה מיחסים דומים בין הודים ליהודים בגרמניה של שלהי תקופת ויימאר וגרמניה הנאצית, בספרו "חיי שניים", וגולדברג כאן כמו מטרימה אותו (היא מטרימה אותו גם בסרקזם הארסי החמוץ, שלמרבה הפלא מתגלה כתכונה הודית, אצל גולדברג כאצל סת, ואם להזכיר יצירת מופת הודית-אנגלית אדירה: נוכח גם ב"בית למר ביזוואז", של ו.ס. נאיפול). מעניין הוא גם הסיפור על אישה שאהובה זנח אותה והם נפגשים בארץ, מקץ ארבע עשרה שנה ושואה אחת, ומנסים לשווא לחדש את אהבתם.

פנינים אחדות של פרוזה יש כאן. "מעשה בבורגני זעיר", סיפור על זוג בורגנים אירופאי שהאישה חושדת בבעלה כי הוא בוגד בה אבל מתגלה כי מאהבתו של הבעל היא הבדידות. הבעל בורח אל הבדידות כמו שרוב גיבוריה של גולדברג מנסים לברוח ממנה. פנינה אחרת, "האפרסק", הוא סיפור על אהבת בוסר של נערה יהודייה, הנופשת עם הוריה בעיירת נופש גרמנית, לנער יהודי, בנה של שחקנית בתיאטרון רוסי. גולדברג עושה שימוש מחוכם, למרות הישירות של הדימוי, בבוסריות פרי שהנערה אוכלת לסיפור אהבתה הלא בשלה ולא מבשילה.       

סיפורים אחרים אינם בשלים בעצמם. למשל, אותה אגדה (ז'אנר שגולדברג, אולי בהשפעת הרומנטיקה הגרמנית, מנסה את כוחה בו), "אהבת היתור", העורכת הקבלה בין האלימות שקיימת במעשה המיני לאלימות של עוף דורס. התוצאה היא קלישאית ושטוחה.

אבל גם בסיפורים החלשים בקובץ מנשב אותו הבל חם, הומניסטי, אותו קול חם של מספרת, המציצה מבין השורות, מספרת נבונה שיודעת כאב ואכפת לה מבני אדם.