טענה ידועה היא כי ישראלים מעדיפים לקרוא ספרי מקור, אך לחוויית הקריאה בספרות מתורגמת יש יתרון בסיסי, והוא יתרון הקסם שבזרות. ולא פחות מהמפגש עם תרבויות רחוקות, מענגת את הקורא בספרות הזו ההכרה כי מתחת לזרות מצוי בסיס אנושי משותף. כמובן, הקסם הזה פועל חזק יותר ככל שהתרבות שממנה בא הספר רחוקה יותר. הספר "אסתרי", ספר הביכורים של אומרי טגאמלק אברה, שעלה לישראל בצעירותו מאתיופיה, אמנם נכתב בעברית, אך הוא נהנה מהיתרון הזה של הספרות המתורגמת.
גיבור הרומן הוא פטגו, יהודי-אתיופי מקהילת "ביתא ישראל", והרומן עוקב, בגוף שלישי, אחר חייו מילדות לבגרות. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים: חייו של פטגו באתיופיה, מסעותיו יחד עם משפחתו וקהילתו לארץ, וחייו בישראל. חוויית הקריאה "התרגומית" בולטת במיוחד, מטבע הדברים, בחלק הראשון. מבעד לזווית האישית של פטגו, נמצא כאן תיאור של חיי הקהילה היהודית-אתיופית על צדדיהם הריאליים ("בבעלות המשפחות העשירות יותר היו גם שוורים שבעזרתם חרשו את האדמה, אך הוריו של פטגו גידלו רק צאן מפני שלא עסקו בחקלאות. באזור זה רק עבודת חקלאות כיבדה את בעליה" – עמ' 15) וצדדיהם המיתיים ("מיום שהחל פטגו להבין את העולם, הוא ידע על קיומם של השדים, של הקולוץ'", עמ' 17); על צדדיהם האתיים ("כוראט הוא שורש כל רע, הוא הגאוותנות והיוהרה שנמצאות עמוק בכל אחד מאיתנו", עמ' 29) וצדדיהם הפולחניים ("הנשים בימי הנידה נחשבו טמאות, ואנקואייה כבר החל בבניית מֶרְגֶם גוג'ו, שבו תשהה אשתו בימי נידתתה", עמ' 32). בחלק הזה גם מצויים תיאורים יפים של עולם הטבע האתיופי, שהוא חלק אינטגרלי מחייהם של תושבי המקום.
החלק השני, ובו תיאור המסע לישראל, מעביר פחות את חוויית התרבות הזרה, אך מעורר עניין מכיוון אחר: מעצם התופעה המופלאה שהוא מתאר. עשרות אלפי אנשים העוזבים את הארץ שהיתה ביתם במשך עשרות דורות ויוצאים כאיש אחד למסע רגלי רצוף סכנות, מידי אדם ומידי הטבע כאחד. המחבר, דרך מבטו הסופג של פטגו, אינו נמנע מלחשוף את הניוון המוסרי שצמח בשולי העדה בזמן שבניה המתינו בתנאים קשים ובמשך חודשים ארוכים במחנות פליטים בסודן. כך, למשל, אנו קוראים על טובות ההנאה המיניות שדרשו לעצמם כמה מהמנהיגים שהופקדו על רישום הממתינים לעלייה.
החלק השלישי, קורות בני העדה בארץ, מתמקד בזרות העולם המודרני בעיני בני העדה, ולקורא הישראלי נוצרת כאן הזרה מיוחדת במינה: הזרת חייו המערביים דרך תחושת הזרות שחוו בני העדם למולם. ארה בחר לתאר את הפער הזה באופן קומי-טרגי, למשל: החיפוש של העולים בחלל המטוס אחר האדם שנושא את נאום קבלת הפנים המסתורי (הנאום נישא ברמקול); הסלידה שלהם מהמאכלים המוגשים להם במטוס, והחלטתם כאיש אחד לאכול רק את הביצים הקשות המוכרות להם; תהייתם בבואם ארצה כיצד הבניינים רבי הקומות שמסביבם אינם נופלים ברוח; חוסר היכולת שלהם להבדיל בהתחלה בין הלבנים.
אבל אחרי זמן מה מפנה האווירה הקומית-טרגית את מקומה לכאב, כאב עז, שבו נעוץ לבו של הספר ושהוא היה הדחף לכתיבתו. העולים, שעם הגיעם ביקשו מיד ללכת ולחזות בבית המקדש בירושלים, נתקלו עד מהרה בכותל המציאות, כותל הדמעות. אברה מתאר את עלבונם של בני העדה על כך שנתבעו להתגייר, את אובדן הזהות של הצעירים, את חוסר האונים של המבוגרים, את הגזענות שהם נתקלים בה, הן זו הבוטה והן זו "המעודנת" ("'זה טפשי לשבח חייל אתיופי', אמר המפקד, 'האתיופים נולדו חזקים וחרוצים'", עמ' 208).
לקראת סיום הרומן מסמן אברה פתרון לשבר הנורא של בני העדה, פתרון שכרוך בחזרה גאה למורשת ולשורשים האתיופיים. בהתאם לכך, סוף הספר מכיל מעין נספח המתאר את תולדותיה המופלאות של העדה היהודית באתיופיה.
המלצה או אי-המלצה על הספר הזה כרוכה בציפיותיהם של הקוראים. אם אתם מחפשים בין דפי הספר הזה יצירת ספרות, כלומר יצירה שבה "איך" מספרים חשוב לא פחות מ"מה" שמסופר, יצירה שבה המילים שנבחרו להיכתב טעונות במשקל המילים שנבחרו שלא להיכתב, יצירה ששפתה יוצרת מוזיקה ייחודית, הספר לא ימלא את ציפיותיכם. "אסתרי" – הכתוב ברהיטות עיתונאית (להבדיל מ"רהיטות" ספרותית, שמשמעותה פעמים רבות אי-רהיטות מכוונת) ובתכליתיות עיתונאית (להבדיל מנרטיב ספרותי, שאינו חותר דווקא להעברת מידע בדרך הבהירה ביותר) – הוא ספר שמבחינה ז'אנרית ניצב בין הכתיבה העיתונאית-מגזינית לבין הספרות. מבעד לעיני הדמות של גיבורו (זו התרומה של הספרות) הוא מספר על אחד האירועים המפעימים ביותר בהיסטוריה הישראלית (זה החלק העיתונאי-מגזיני). אמנם סיפורה של העלייה האתיופית כבר סופר רבות בעבר, אבל קוראים שמחפשים עדות מפורטת, "מבפנים", לסיפור ישראלי מרטיט, קשה, ובחלקו פשוט לא-ייאמן, בהחלט ימצאו בספר עניין.
עם זאת, נקודה אחת מעיבה על הספר מכל היבט שבוחנים אותו. בצד סיפורם האופייני של בני העדה נמסר לכל אורך הספר, במפוזר, תת-סיפור נוסף, סיפור הקדשתו של פטגו להנהגה הרוחנית. פטגו נמשח לגדולה בילדותו על ידי סבתו, שפתחה לפניו שער לתורת הסוד של יהודי אתיופיה (שם הספר עצמו הוא שמה של ציפור בעלת משמעות מיסטית במורשת האתיופית). תת-הסיפור הזה פורץ לקדמת הבימה בחלק השלישי, כשפטגו מחליט לקבל אחריות על חייו בארץ ולהתנער מעפר הדיכאון ששקעו בו הוא ובני עדתו. עם כל ההבנה לצורך שחש פטגו במשענת מטאפיזית כדי להתגבר על הקשיים שמציבה בפניו המציאות הישראלית, תת-הזרם המיסטי ו"הרוחני" הזה שביצירה מעורר אי-נוחות. ההמלצות הרוחניות שפטגו מקבל, ולבסוף מיישם, נראות כתובנות ניו-אייג'יות שחוקות ומעצבנות (סתם דוגמה: "עליך להבין שאתה האוויר, שאתה המים, שאתה האדמה" – עמ' 72), הרבה יותר משהן נחוות כחוכמה אתיופית עתיקה. כל עוד אברה דבק במייצג ובאופייני, יש בספרו עניין, שכן המייצג והאופייני בסיפורה של יהדות אתיופיה הוא למעשה היוצא-דופן והמעניין. אך סיפורו של החריג, המוקדש מילדות ל"רוחניות", דווקא הוא כאן הקלישאי והמקומם.
מבקר חופשי 