מבקר חופשי

כסף. כסף הוא הנעדר הגדול מהספרות הישראלית העכשווית. הספרות הישראלית אוהבת להתעסק בלאומיות (ובפוסט), הרומן ההיסטורי הציוני (והאנטי) הוא שלאגר היום, הרבה שואה, שואה היא להיט, הרבה פסיכולוגיה (הרבה גברים ענוגים, חיילים ואזרחים), פה ושם התעסקות, אימפוטנטית ברובה, בשפה. אם יש את נפשנו לדעת מדוע הספרות הישראלית ברובה אינה רלוונטית, כאן התשובה. בהדחקה של הנושא הגדול בזמננו: הכסף. והכסף הגדול.

אבל כסף זה עניין מלוכלך, ופרטי, כסף זה ההפך משירה ומיופי, לא?! אז זהו שלא. כסף הוא נושא ספרותי מובהק, ההשלכות הכבירות של מציאותו והיעדרו על מצב האדם, משמעות הרדיפה אחריו והמאיסה ברדיפה. המורשות הספרותיות המפוארות ביותר החשובות לזמננו עסקו בכסף: בלזאק, זוֹלא, פיצ'ג'רלד, ובימינו: אפדייק, דלילו, מרטין איימיס.  לכן שמחתי בעיקרון לגלות שהרומן "אלוהים אוהבת אותי" עוסק בסטארט-אפיסט ישראלי צעיר בדרך ל"אקזיט".

עולם ההיי-טק הישראלי, מהמייצגים המובהקים של עולם הכסף, כמעט לא נוכח בספרות הישראלית (יש את "פובידיליה" המרתק של יזהר הר-לב מ-2003, "מלאכים באים" החלוצי של יצחק בן-נר משנות השמונים, כמה יצירות מעניינות כמו "השיטה של קרלו" לאיל אדר). הספרות הישראלית חייבת לעסוק בעולם המחשבים. היא חייבת כי עולם ההיי-טק הישראלי, מלבד זה שהוא תופעה חברתית מרכזית, מייצג את הניכור וגימוד האנושי של העידן ההיפר-קפיטליסטי באופן מושלם, כלומר כפול: הניכור של האדם הממוצע לנוכח תועפות הכסף והניכור לנוכח הטכנולוגיה. אחד מתפקידיה של הספרות הוא להפוך את הבלתי ניתן לעיכול לניתן לעיכול. לגבור על הניכור. רומן על עולם ההיי-טק, הפורש בפירוט ובעמקות את הפיתויים, המצוקות, גם השעמום, שבמילייה המקצועי-אנושי הזה, מסוגל גם להציע את הנחמה המופלאה של הספרות, שמאפשרת לנו לחיות בדמיון את החיים המלהיבים שמצבנו הקיומי אינו מאפשר לנו לחיותם.

אבל ב"אלוהים אוהבת אותי" זה לא עובד. דין, יזם ההיי-טק, שבפתח הרומן פוגש משקיעים ניו יורקים לפרויקט הרישות האינטרנטי לפיק-אפ ברים שלו, כך שהלקוחות יוכלו להתחיל אלה עם אלה באופן ממוחשב וסטרילי; דין, שעל הדרך פוגש גם במיס עולם הישראלית ומנהל איתה רומן מהוסס; ובכן דין זה הוא בחור שוחר טוב, קפריזי, שמוקסם מחוסר היציבות שלו באופן תמים, תינוקי, בחור פשוט מאוד מבחינה פסיכולוגית (בלי לדעת זאת, למרבה הצער), שבסך הכל מחפש חום, כמו שאומרים, ועל הדרך כמה מיליונים.  וגם הרומן שוחר טוב, פשוט-פשוט, תמים באופן תינוקי, מוקסם מעצמו ללא הצדקה ממשית, לא יציב בטון שלו ובמסרים שהוא מנסה להעביר.

הרבה מבוכה הוא מעורר, הרומן. מאיפה להתחיל? אולי מהסטארט-אפ עצמו, שדין והרומן איתו  אינם מבינים את משמעותו. הם מציגים אותו כרתימת הטכנולוגיה בשירות האהבה האנושית, תוך החלקה וטיוח של ההבדלים בין סקס לחיפוש אהבה, בעוד הסטארט-אפ – והפיק-אפ – הוא בדיוק הסימפטום לעידן החשדני והמשובש שלנו בכל הנוגע לקשרים הזוגיים. מביך הוא תיאור ההתאהבות ההדדית של מיס עולם והיזם הצעיר – אהבה במבט ראשון, במיוחד כשמיס עולם היא אחד הצדדים המעורבים. זה טוב אולי לחיים, לא לספרות. והרומנטיקה בגרוש, בלי שמץ אירוניה, ושיחות האוהבים התיכוניסטיות, וההקנטות והקנטורים ההדדיים, העציים, שמשעשעים בעיקר את צמד היונים. והעלילה, אוי, העלילה המקרית, הפיתולים האקראיים והסנסציוניים (התקף לב, מות אמו של דין וכד'), עלילה שלא יודעת מה היא מבקשת לומר ולכן פשוט ממשיכה, כי אולי הלאה תמצא כבר משהו. והטון, הטון הנונשלנטי כביכול, שמחפה ללא הצלחה על הקלישאות המביכות.

ומביך, אוי מביך, הוא הקשר בין דין לישראלים עממיים, התשוקה לעממיות כניגודה של העולם החדש והאמיץ, תשוקה לא מעובדת. ולא מעובדת ולא מתוחכמת ותמימה גם העמדה על השקר שבמרוץ המטורף של ההיי-טק.

לרגעים כיף לקרוא את הרומן משום שהוא מאפשר את ההנאה מלאת האשמה של ההתנשאות, למשל על הנרקיסיזם של הגיבור – שהרומן מזדהה איתו ואינו ביקורתי כלפיו – הגא כילד על הדרך הלא פורמלית שהוא מתנהל בה בכנסי היי-טק, על איך שהוא חושב מחוץ לקופסה; נרקיסיזם תם אבל פתטי וקלישאי. פה ושם מתוודעים אפילו לפיסות אינפורמציה מעניינות: על המתח בין עולם הסטארט-אפ ההרפתקני לחברות ההיי-טק היציבות והמשעממות, על המתח בין המשקיעים בעלי ההון ליזמים אנשי הטכנולוגיה, על יחידת 8200 כמכינה של ההיי-טק.  אבל ספרותית "אלוהים אוהבת אותי" הוא לואו-טק.

כאן ניתן לקרוא את מאמרי (הארוך – ראו הוזהרתם/ן)  על הספרות הישראלית ועולם ההיי-טק:

למאמר

הנקודה המעניינת, המרעננת – אפילו החשובה תרבותית – ברומן החדש של אבירמה גולן נעוצה במינהּ של הכותבת. כי גבר לא היה מעז. לא היום. לא בישראל של היום. לא בספרות הישראלית כפי שהיא נכתבת כיום. ואם היה מעז, היה חוטף באבי אביו, או בזִכרותו, או זוכה להתעלמות גורפת.

הגיבור של גולן, פרופסור אלי ענבר, פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים, בימים האחרונים של המילניום הקודם. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו ספק מתוך הזיותיו על מיטת חוליו ספק בהתערבות חיצונית של הסופרת. ויש הרבה סיפורי נשים.  ענבר הצ'ארמר, דון-ז'ואן מהסוג הלא-וולגרי, הרחוק ממאצ'ואיזם, הכמה לנשים – נכון, נכון, לנשים רבות – שנישא ובגד, התגרש ושכב, מצא חברה חדשה ולא מצא בחיקה טוב ושלווה.

כך מפתיע השליש הראשון (בערך) של הרומן את הקורא/ת בנדיבות וסימפטיה ואף באמפתיה נשיות לא מצויות. מה שגברים מצנזרים מפחד הנשים, מעזה סופרת אישה לכתוב ללא מורא. כן, סקס ואהבה לא תמיד חופפים. כן, נשק האשְמה שמופעל כלפי גברים מקומם. כן, גברים תופסים בגידה באופן אחר מנשים (מה שלא אומר שמותר לבגוד, חלילה, אבל שרצוי לא לעשות זאת בגלל המשמעות שיש לבגידה עבור נשים, הסבל שנגרם להן, לא בגלל הטפות חינוכיות ויצירה בכוח של קול מופנם נשי בנפש הגבר). והקריאה מרעננת לא רק בגלל האומץ. הטקסט של גולן אינטליגנטי ושוטף. קצת נגיעות קומיות של רומן אקדמיה (שזכה לכמה ייצוגים מעניינים לאחרונה אצל מאיה ערד ואברהם בלבן); קצת-הרבה סאב-טקסט מאתגר לפענוח, הקושר בין המחקר האקדמי של ענבר על המודעות החלקית של הגיבור ברומן למודעותו לחייו שלו; הרבה רגישות אנושית ואתוס הומניסטי גא של מעמד בינוני (שבא לידי ביטוי, למשל, בהארת דמותן האנושית של האחיות המטפלות בענבר- כביכול דמויות צדדיות אבל הרומן טורח להעניק להן פנים); הרבה-הרבה חדווה מדבקת העולה מטקסט יצרי ושמח, שמח בעצמו, שמח להעניק. עד כאן – העם עם גולן.

ואז בא השליש השני (בערך) של הרומן. לא, שום דבר נורא במיוחד לא קורה כאן, רק נפילת מתח בסדר גודל בינוני. תודעתו של ענבר, או תודעת המספר, נשלחת-מגששת לחייו המוקדמים בירושלים הקטנה שטרם אוחדה לה, ליחסיו עם אמו הכריזמטית, שעלתה מיוון בשנות השלושים ואיבדה את קרובי משפחתה בשואה. ארומה עדינה של חוסר מקוריות עולה מתיאור היחסים האדיפליים בין האם המניפולטיבית, הצ'ארמרית אף היא, לבנה העילוי, האהוב והרך. ועוד משהו, חשוב יותר, מטריד יותר: פתאום ההזדהות הנמשכת ומחריפה של הסופרת עם הגבר הכריזמטי מתחילה לעורר אי-נוחות. הנדיבות הנשית שהיתה כה רעננה בפתיחה נדמית כעת מופרזת, גודשת את הסאה. קווי מתאר של מיזוגניה מתחילים לבצבץ כאן. שנאה לטנטית לנשים התלותיות שרוצות לקנֵן – בית ומשפחה – וכובלות את ציפור הדרור, הגבר. תיעוב לא-לטנטי לערמומיות הנְכלים הנשית שלוכדת את הגבר במעופו בפח היקוש של החתונה. הערצה חשופה לזכר האלפא (אלפא רומיאו, במקרה הזה, אבל אלפא), שכמו בכל סרט הוליוודי שני היא טאוטולוגית ולפיכך מיותרת (על פני שעתיים מודגם לך שבראד פיט הוא גבר מושך, וזה, כמובן, מיותר). ביטוי מעט מביך לקלישאת הגבר שטוען שהוא סוגד לנשים ולכן זקוק להן בכמויות מסחריות.

ואז בא השליש השלישי (בערך) ומחזיר את הסוס למרוץ. סיום חזק, שחושף את שורשי היחסים בין ענבר לאמו, סיום מסמרר לפרקים, חונק לרגעים, בעיקר בגלל שהוא חושף טרגדיה אנושית חוצת-מגדרים. סיום עם הדהוד שבתאִי. נכון, כמו כמעט כל רומן שלישי היום. כמו כל רומן שלישי מוצלח, הכוונה.

עיתונאים שכותבים על עיתונאים אחרים. מתחום קרוב. איזה בלגן. תקטול – יאמרו חשבונות אישיים. תשבח – יאמרו חנפנות. לא תקטול ולא תשבח – יאמרו, בגלל שחשב שיאמרו, לא קטל ולא שיבח. הנה הצעה לסטארט-אפ: ביקורות ספרות המגיעות לבית הקורא עם בדיקת פוליגרף של המבקר. עד אז נאלץ להסתפק בזה: "סימני חיים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא רומן מוצלח ולרגעים אף חשוב.   

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

במערכת ספרותית בריאה היתה מאיה ערד סופרת אחת מתוך כמה במיינסטרים הישראלי. במערכת כזאת היו מתפרסמים בישראל מדי שנה בין עשרה לעשרים רומנים כתובים היטב, העוסקים בנושאים שווים לכל נפש אבל באופן אינטליגנטי מאוד, כמו ספרה של ערד. אבל המערכת הספרותית הישראלית אינה תקינה, והרומן של ערד, לפיכך, מתגבה לו מעל רוב-רובם של הרומנים הישראליים שרואים כיום אור.

"תמונות משפחה" כולל שלוש נובלות הכתובות כולן בגוף שלישי. הראשונה מספרת על גבר רווק, בשלהי שנות השלושים שלו, מתרגם מוערך של שירה, בן של משורר מנוח רב השפעה, שאחותו למחצה מצד האם, צעירה ולהוטה, מבקשת ממנו, לאימתו, שיחווה את דעתו על יצירת הביכורים שלה. הנובלה השנייה מספרת שוב על גבר רווק, באמצע שנות השלושים שלו, מיוסר, נוקשה ו"פוץ" כמו קודמו, ישראלי העובד בבוסטון בחברת היי-טק, המתאהב שם נואשות בבתה הישראלית הזוהרת של חברתו החדשה של אביו. הנובלה השלישית מספרת על טיול בר מצווה לפריז של אם גרושה ובנה הרודן והתובעני, שהכסף אינו מצוי בכיסם והם מתארחים לפיכך בבתי מכרים ברחבי העיר. בנובלה האחרונה, בניגוד לקודמותיה, זוכות הדמויות לחסד-ההשתנו[שורוק]ת בעקבות התנסויותיהן.

חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא, שחש כמו ילד שעוקב בדריכות אחר אומנותם של סנדלר, נגר או תופרת מיומנים. דוגמה אחת למיומנות כזו – מהסיפור הצורב ביותר בקובץ, על איש ההיי-טק האובססיבי באהבתו חסרת הסיכוי, שמחמיץ בינתיים קשרים פוטנציאליים ונשאר תקוע עם אמו המרירה – היא השימוש המושכל של ערד בפעלים שבאים במקום המילה "אמר" בדיאלוגים. "שידלה", "נזעקה", "תמהה", "נבהל" וכן הלאה. השימוש בפעלים הללו משמש לדיוק ולהדגשה, אבל גם לאירוניה. "'מחר-מחרתיים נכיר לך אותה', התלהב אביו" (עמ' 93). התלהבותו של האב מחברתו החדשה מוצגת כמופרזת ומביכה (את הבן) באמצעות הפועל "התלהב", המיותר בהקשר. "'רציתי שם חדש, מודרני. שם בלי שום מטען. שם שמח…'", מספרת האם לבנה ההיי-טקיסט, והוא נכנס לדבריה, "'כמו ירון', השלים" (עמ' 113). ה"השלים", המיתמם וה"נייטרלי", מבטא באופן אירוני את קוצר רוחו הכמוס של הבן מפטפטנותה של אמו.

השלד הפסיכולוגי המוצפן מתחת לבשר הדשן של הסיפורים מפעיל את הקורא, מעורר אותו להדליק את הרנטגן הרדום בו, ושכל כך מעט סופרים יודעים להפעיל אותו. כך הקריאה הופכת לפענוח מלהיב של חידה. בסיפור על המתרגם מתברר, למשל, שאת יחסו המבטל כלפי אחותו ויצירתה הוא למד מאביו המשורר, שהתייחס בדיוק באותו אופן אליו ואל שירי הבוסר שלו.

גם האמירות האירוניות המעודנות שערד שותלת בנובלות שלה מדרבנות את הקורא לצאת לצוד אותן. ילד הבר-מצווה החמדן מסיק בקל וחומר שאם המארחת הפריזאית הענייה שאירחה אותם בלבביות בדירתה נתנה לו חמישים יורו מתנה, סביר שמארחיהם הבאים, העשירים, ייתנו הרבה יותר. מסקנה זו מתגלה כמוטעית, כמובן. האהובה הלא-מושגת של איש ההיי-טק מתגלה בהמשך כדיכאונית ושקרנית פתולוגית, גילוי שמאיר באור אירוני את תגובותיו הראשוניות כלפיה. האחות המתלהבת מספרת לאחיה המתרגם שהיא קוראת הרבה. "'החיים כמשל!' צחק צחוק של השתאות. 'מישהו עוד קורא את זה?'. לא, אף אחד לא קורא את זה, סיפרה בגאווה. בקושי מצאה עותק בחנות ספרים משומשים" (עמ' 22). כאן האירוניה נחשפת לקורא ולדמות בסיפור בו זמנית, על חשבון דמות אחרת. ולעתים מצוי בספר פשוט הומור חכם. למשל כשהאב מעיר השכם בטלפון את בנו באמריקה: "כמה פעמים הסביר לו שבאמריקה מוקדם יותר, והוא כמו סירב לתפוס. כאילו לא ייתכן שישראל מקדימה את אמריקה במשהו" (עמ' 119).

הציטוט האחרון מוביל לאחד הנושאים החשובים העולים מספרה של ערד. לא פחות משספרה עוסק ביחסים במשפחה הגרעינית (ומכאן שמו), ערד משרטטת בו כלאחר יד את השינויים העצומים שעוברת החברה הישראלית. באופן חסר תקדים בספרות הישראלית מצויה בספריה התרפקות נוסטלגית-עוקצנית על הזעיר-בורגנות הישראלית הנמוגה והולכת, זו הקרתנית אך הנוגעת ללב (לעתים, ההתרפקות הזאת נעשית באמצעות אזכורי מאכלים "קלאסיים": ריבת "עסיס", שוקולד "השחר העולה", מרגרינה "גולדבנד"; לעתים באמצעות ביטויים ארכאיים: "עוגה משגעת"; לעתים באופן ישיר: באמצעות המפגש הראשוני עם נתב"ג 2000 הנוצץ). מצד אחר, כמה מגיבוריה נטועים בעולם קוסמו-פוליטי. למעשה, ערד מציגה את המעמדות החברתיים החדשים, אלה ה"גלובליים" (איש ההיי-טק, למשל) לעומת אלה ה"לוקליים" (האם, עובדת סוציאלית, ובנה), כפי שניסח זאת הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו על הגלובליזציה: "חופש התנועה (…) הופך במהירות לגורם הריבוד העיקרי בתקופתנו" ("הקיבוץ המאוחד"; תרגום: גרשון חזנוב). הריחוק של "הגלובליים" מ"הלוקליים" משפיע לרעה, לעתים נדירות, גם על הסופרת עצמה, שמכנה את רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב "שדרות קינג ג'ורג'" (עמ' 41), או שמכנה את מכונית הקאלט הישראלית "כרמל רום", במקום "רום כרמל" (עמ' 71).

כאמור, יש בקול המספר של הנובלות חדווה הנובעת מנינוחות של בעל מלאכה. בכך מזכירה ערד את א.ב. יהושע (לא בשיאיו, לשם היא עוד לא הגיעה). הנינוחות הזאת קשורה גם להסתייגות מכל סוג של קיצוניות (בדמויות, בעלילה). אבל, בניגוד לרומן ממוצע של א.ב.יהושע, יש תחושה שלמספר – למרות מראית העין של עמדה אוהדת, גם אם אירונית וסונטת – פחות אכפת מדמויותיו, ויותר משהוא אמפתי הוא כמו-אמפתי.

ולהלן הביקורת על "שבע מידות רעות" שפורסמה ב"מעריב" ב – 2006

ראשית, בואו ננקה את השולחן. באפיגרף המתריס לרומן שלה, ציטוט מברנר שלועג למי שסבור שרומן עברי צריך לעסוק דווקא בחיים בארץ, ביקשה מאיה ערד להדוף מראש האשמות שהרומן שלה מתרחש כולו בארצות הברית (ואולי להדוף האשמות על כך שהסופרת עצמה איוותה לה מושב בחו"ל). ברור שערד צודקת: ספרות טובה יכולה להיכתב על כל נושא ומקום שבעולם. ואם ערד בחרה לכתוב רומן ריאליסטי-מוראלי-קומי בגוף שלישי על התמודדותם של ארבעה אקדמאים צעירים על משרת הוראה נחשקת באוניברסיטה אמריקאית, הרומן שלה צריך להישפט לא על פי בחירת הנושא אלא על פי הטיפול בו. בכלל, השאלה על הלגיטימיות של נושא "לא-ישראלי" אנכרוניסטית ומשעממת, ואפילו מנקודת מבט פטריוטית; כיוון שאם הרומן טוב, ממילא מתחזקת גם הספרות העברית, והצלחתו-הצלחתנו.

אבל לאור ההתרסה של ערד – ההרמה להנחתה, למעשה – מתבקש להיות נוקדן ולציין שריחוקה הפיזי של ערד מהעברית-הישראלית וקרבתה לאנגלית-האמריקאית אינו נעדר השלכות, אמנם מעטות, על הרומן. "תעשי את זה שלושה", אומרת אחת הדמויות שמצטרפת להזמנה במסעדה למלצרית (עמ' 49); "שומר אותך בכושר" אומרת דמות אחרת, תוך השמטה אופיינית לאנגלית של ה"זה" (עמ' 243). ויש עוד דוגמאות. ואם נתרץ בדוחק את הביטויים האלה, המתורגמים מילולית, בכך שערד רוצה להעביר לנו מטעמה של השיחה המקורית, הרי שלא ייתכן אפוא, ממה נפשך, שביטוי תלמודי למהדרין כמו "צער בעלי חיים", ישתרבב לדיבור אנגלי-אמריקאי (עמ' 88). וקל וחומר שביטויים מאונגלזים כמו "מלאה בהבטחה" (עמ' 157), "תיתן להם אישור, הרגעה" (עמ' 159) ועוד, אינם יכולים להיות קבילים בשפה של המספר העברי הכל-ידוע, גם אם היא שלובה בתודעה של דמויות דוברות אנגלית.

טוב, כעת כשהשולחן נקי אפשר לערוך אותו ולומר שהרומן של ערד הוא הישג ספרותי מרשים מאד. ארבע דמויות מתמודדות על משרה בחוג להיסטוריה של המדע באוניברסיטת רדווד היוקרתית. אלן מקנלי, אקדמאי יסודי אבל איטי ומנומנם; יואב עברון, ישראלי מזהיר, ישיר וחצוף; לינדה מורנצ'ק, אקדמאית בינונית וביישנית, אבל בעלת יכולת גאונית לעורר ולגלות אמפטיה; והרביעית, האתנחתא הקומית, אנה-בל לי – ששמה האקזוטי הוא סירוס של שם סבתה חנה-ביילה ליטווינסקי – אקדמאית רופסת, אבל אמביציוזית בטירוף וכזו שיודעת כל מה שצריך לדעת על הרעפת חנופה. מולם אנחנו מתוודעים בפרוטרוט לשלושה מאנשי הסגל: יוהנה פהלר, אקדמאית מבריקה, תוקפנית ונוקשה; דאג פישר, חוקר כושל, שיוהנה נאבקת להוציאו לפרישה מוקדמת; ליסה בנדר, אקדמאית בינונית שכורעת תחת העבודה התובענית ומפנטזת על פרישה. ההישג הבולט של ערד נמצא במבנה המפתיע של הרומן. עד אמצעו בנוי הרומן כמו ואריאציה על רומן בלשי כשבמקום לגלות מי הרוצח אנחנו סקרנים לגלות מי יזכה במשרה ושבו הפענוח זהה לפשע (הזכייה במשרה) ושניהם נדחים לסוף. כמו ברומן בלשי אנחנו מתכוננים מראש, והדבר נאמר במפורש, שהמועמד המפתיע ייבחר לתפקיד. לכן מה רבה הייתה ההפתעה כשבאמצע הרומן נבחר דווקא זה שהיה סביר מאד שייבחר! כשהתגלתה הבחירה הצפויה וערד פנתה לתיאור נפתולי אהבתו הפתטית ומכמירת הלב של פישר לאחת המועמדות חשבתי שהרומן עומד לקרוס. אבל אז התגלתה ערמומיותו המרשימה של מבנה הרומן כשבאופן מבריק ומשכנע "פותחת" ערד את ההתחרות מחדש. לתחושת המבנה המוקפד והמשוכלל תורמת גם שורה של רמזים שערד שותלת בתחילת הרומן (במי יוהנה, נסיכת הקרח, מאוהבת, למשל) ושמוצאים את פתרונם באלגנטיות מאות עמודים בהמשכו. עוד הישג מבני הוא יצירת עולם של כפילים והשתקפויות: האם לינדה היא כפילתה של ליסה? האם יואב כפילה של יוהנה? וכדומה.

עד כאן המבנה. אבל סגולותיו של הרומן רבות. ראשית, ערד מציגה דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי-קומי-סאטירי, של עולם האקדמיה. למשל, יואב המלמד את אלן הנאיבי את סודות המִחְזור האקדמי: "כולם עושים את זה, איך יש לי שמונה עשר מאמרים?" (עמ' 43). למלאות הדיוקן הקונקרטי-קומי תורמת שורה של דמויות-משנה אופייניות: המתרגל האמביציוזי והממורמר, ראש המחלקה החלקלק והדיפלומטי, מזכירת החוג העצלה שעסוקה בענייניה האישיים.

הישג לא מבוטל, למרות הנפילות המועטות שהוזכרו, הוא השפה: מוגבהת קלות אך קולחת, ססגונית לעתים אך מדודה ומלוטשת.

לא התפעלתי מ"מקום אחר ועיר זרה", ספרה הראשון של ערד, ספר חינני ומעניין צורנית, אבל מעט ילדותי ונעדר תוכן בעל משקל. אבל "שבע מידות רעות" הוא כבר סיפור אחר. רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, מלוטש ופקחי.

אבל יש אבל. לכאורה הייתי צריך להציב בראש שורת הישגי הרומן את העיצוב הפסיכולוגי של דמויותיו, שהוא ללא ספק מפורט ואמין, ואת האמירה שיש בו כלפי האקדמיה. אבל הסיבה שאינני עושה זאת קשורה לבעיה שמרחפת כצל מעל הרומן. הרומן של ערד מענג ופקחי מאד, אך האם הוא גם "עמוק"? אין ספק שערד מעמיקה לעתים לחדור לפסיכולוגיה של דמויותיה. הדוגמה המרשימה ביותר היא התיאור המפורט של הקנאה הכוססת ביואב כשמתגלה באוניברסיטה מישהו, ולהכעיס ישראלי, חכם אפילו ממנו. אבל בשרטוט חלק מהדמויות ערד פוסעת בשבילים כבושים. יוהנה (האוסטרית!) הקפדנית, יואב (הישראלי!) החצוף, אנה-בל (היהודיה!) העסיסית והבעלבוסטית, אינן דמויות אוריגינאליות לגמרי.

גם האמירה ההגותית המקופלת ברומן כנגד עקרותם של האמביציוזיות והקרייריזם האקדמיים

נחווית כנרכשת מספרים – מספרים טובים, אמנם – אבל לא פרי הסתכלות עצמאית ב"חיים". לעודף התרבותיות שייכת גם החלוקה ל"שבע מידות רעות", הלקוחה מהתיאולוגיה הנוצרית, שנראית לי מאולצת ולא מוסיפה במיוחד.

הביטוי הפרוזאי ביותר של המצב הפוסט-מודרני בספרות הוא התחושה ש"הכל כבר נאמר". בין הנציגים הבולטים של דור ילידי שנות השבעים ניתן לאתר כמה אסטרטגיות להתמודדות עם התחושה הזו. דרור בורשטיין בחר להפוך את ההתייחסות לבעיה עצמה ללב מעשה היצירה שלו. ערד בוחרת פשוט "לכתוב כמו פעם" אבל לעשות זאת על נושאים רעננים. זה בהחלט מצליח בעיקרו של דבר, אבל לעיצוב הפסיכולוגי ול"מסר" של הרומן מתלווה ניחוח דקיק של אי-מקוריות. דווקא מפני שערד משחקת עכשיו בליגת-העל והפכה לאחד הנציגים הבולטים של דורה, צריך לדקדק אתה בזה.

הגיבורה-המספרת של "השד מברלין", אלי, היא אישה בגיל העמידה, אם לשלושה, בורגנית הנשואה לגיא, איש היי-טק. בפגישת מחזור של בני השכבה שלה בצופים פוגשת אלי את מרטין, בן כיתתה לשעבר, הזכור לה כאדם מופנם ומוזר מעט, ושכיום הוא נשוי טרי, ארכיטקט ששב ארצה אחרי שהות ארוכה בגרמניה. מערכת היחסים ההולכת ונרקמת בין אלי למרטין מתודלקת באמצעות הסוד השמור במשפחתו של מרטין – בידי אמו, ליתר דיוק – באשר לחייו של אביה של אלי, פרופסור יהודי-גרמני להיסטוריה, שהתאבד כשהיתה אישה צעירה. כשאמו של מרטין גוססת בברלין, אלי יוצאת לגרמניה להתחקות אחר הסוד המשפחתי ואולי לממש את הרומן עם מרטין.

עד בערך אמצעו של הרומן, הוא נדמה מבטיח למדי. סיפור חייה של אלי חולף על פני כמה וכמה צמתים מרכזיים בחברה הישראלית, מה שמכשיר אותו להיות בעל פוטנציאל לניסוח של אמירה מעניינת על החברה שלנו. אלי גדלה בשנות השישים והשבעים בכפר שמריהו, המצטייר ברומן כשילוב היברידי בין ספרטה ציונית (כפי שהגדיר פעם רון מיברג את רמת חן) לבין קהילה בורגנית: "ירוק-חאקי, חום-חאקי, אלה היו הצבעים שלנו. צופים, גדנ"ע, צבא, מילואים. לבשנו את הישראליות שלנו יחד עם המדים. את סגנון הדיבור, את החברויות, את הלך המחשבה, את התפקיד. הבנים המשיכו לצאת ללבנון וחזרו קשים יותר, אילמים וכהים וקודרים. ואנחנו חיכינו בעורף" (עמ' 39).

פגישתה עם חברי המחזור שלה, המתכנסים בווילה בקיסריה, מאפשרת לה להתבונן בשינוי שעברה אליטה מסוימת בחברה הישראלית מ"אליטה משרתת" לאליטה הדוניסטית: "השתנינו, חשבתי. אפילו את שלטי ההכוונה לכנס הדפיסו על לוחות אלומיניום מבריקים ולא שירבטו על פיסות קרטון (…) הכנס נפתח בכיבוד קייטרינג על שפת הבריכה, המים עמדו מוארים. מלצריות בשחור הגישו פטריות ממולאות וגבינות מגולגלות" (עמ' 16). בגלל נישואיה, המיקום המעמדי של אלי מאפשר לה גם לבקר באופן צלול את האליטה הטכנוקרטית הישראלית. כשאלי וילדיה באים להפתיע את בעלה ביום הולדתו, האב אינו יכול לארח את משפחתו במשרדו: "תגידי לי, את לא מבינה שעם כל הכבוד, אי-אפשר לאכול עוגת שוקולד ולשיר היום-יום-הולדת כשהכרישים האלה קורעים אותך לגזרים, אוחזים בין שתי אצבעות את כל השנים שלך, את העתיד שלך, את הקיום של המשפחה שלך, כאילו אתה ג'וק מפרפר?" (עמ' 82).

התקוממותה של אלי נגד הראוותנות והחומרנות המאפיינות את בני מעמדה מתבטאת בהתעקשותה לגור בשכונה ותיקה של פועלים ובני המעמד הבינוני, ולא לבנות את ביתה בשכונה נובורישית מצויה: "השכונה הזאת הצילה אותי. כשהקירות סוגרים עלי, אני יוצאת לרחוב ופוגשת זוג עיניים חמות. אבא שלי היה מתפלץ אילו היה רואה אותי פורצת בריקודים מזרחיים בחתונות. לפעמים אני גם שותה בירה עם הרומנים בכיכר" (עמ' 28). גם סיפור התאבדותו של אביה, איש רוח מיוסר שניהל יחסים אמביוולנטיים עם המסורת היהודית, הוא, כמובן, בעל פוטנציאל עז: "אבל יום לפני שמת אמר לי: 'הכל שטויות. אני לוקח ספר מן המדף והשורות מרצדות לי'. הוא השפיל עיניים ויותר לא הביט בי לעולם. 'אני לא מוצא יותר שום דבר בעל ערך בספר, גם לא בסידור או בתנ"ך'. הוא מת בלי מילים לבדו בחדרו, בין הספרים" (עמ' 78).

אולם כל הנושאים המרתקים הללו אינם מפותחים ברומן, אינם מקבלים נפח ועומק שיממשו את הפוטנציאל הגלום בהם. לעתים, לעתים רחוקות אמנם, הפיתוח שהם כן מקבלים אינו יותר ממביך. כך, למשל, המשיכה של אלי לשכונת הפועלים, שיש בה משהו אוריינטליסטי, השלכה של דימוי שנוח לאלי לראות לאורו את יושבי השכונה. כפי שמנסח זאת מרטין: "'אני חושב שאני מבין מה את אוהבת פה (…) זה מקום אמיתי'".

הסיבה שהרומן מחמיץ את הנושאים החשובים שהיה אפשר לדון בהם היא שמחברת הרומן אינה חושבת שאלה נושאים חשובים, ומדהירה את הרומן אל שני הנושאים החשובים בעיניה: סיפור היחסים בין מרטין לאלי, והסוד מעברו של האב בגרמניה שלפני השואה. שני הנושאים האלה, שני צירי העלילה המרכזיים האלה, הם הסיבה העיקרית לחולשתו של הרומן, מפני ששניהם בנאליים לעילא.

ההתאהבות המהוססת בין שני בני הארבעים פלוס, המאבחנים זה את זה בביטויים כגון: "יש בך איזו תשוקה כלואה" (עמ' 152), אינה מעניינת מספיק. "משהו אישי יותר מדי, גדול יותר מדי, מופרך יותר מדי, התחיל לכרסם בי. וגיא עוד מחכה לי עד היום ואולי כבר אפילו לא שואל את עצמו מתי יעזוב אותי השד הזה" – התסכול הבורגני השכיח הזה בנישואיה של אלי (הם אינם לא-מוצלחים, אך גם אינם מרגשים) אינו מקבל העמקה או לפחות פיתולים נרטיביים דרמטיים, ובשל כך אינו יכול להחזיק יצירה ספרותית משמעותית. קלישאית לא פחות היא הנסיעה לברלין לצורך גילוי עברו של האב. בחברה מוצפת סיפורי שואה כמו החברה הישראלית, אי אפשר לבנות רומן על סיפור שואה המתגלה כשגרתי למדי (אני מתנצל על אי הנוחות המופלגת שהניסוח הזה מעורר). ודאי שאי אפשר לדחות באופן מרושל כל כך את גילוי הסוד לסוף הרומן, מפני שהרישול חושף בקלות את המניפולציה שבדחייה הזאת, שנועדה להותיר בעינה את סקרנותו של הקורא.

בישראל של 2008 אי אפשר לבנות רומן על החששות שמעוררת ברלין בישראלי המבקר בה ("הערב, ב'אדולפס', מקום נחמד קטן ואינטימי. 'אדולפס?' התחלחלתי" – עמ' 117). זו פשוט קלישאה.

ובקצרה: ג'ודי טל, שזהו רומן הביכורים שלה, מראה ברומן זה מידה מסוימת של כשרון כתיבה, אך אין בכשרון זה כדי להציל את הרומן, מפני שהוא מתבזבז על נושאים שחוקים.