מבקר חופשי

בצד הזרם המרכזי והעכור של חרושת התרבות הישראלית (שבא לידי ביטוי לפני שבוע וחצי בגמר "האח הגדול"), מתפתל לו בחרישיות יחסית פלג צלול של עשייה תרבותית מרווה (לא רק בספרות, כמובן). כיוון שהעשייה הזו לא תמיד מקבלת חשיפה מספקת, וטובעת בשטף ה"אייטמים", עשיתי לי מנהג לסרוק בסוף השנה האזרחית את העשרות הרבות של היצירות הישראליות שעברו תחת עיניי במרוצת השנה ולהסב את תשומת לבכם לאלה מביניהן שהן בעיניי המיטב.

לפני שאציג את היצירות הנבחרות, מילה לגבי המכלול של הספרות הישראלית. ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2008 מגמות דומות לאלה שאפיינו אותה בשנים הקודמות. מגמה אחת בולטת היא עיסוק בסוגיית הזהות הישראלית. העיסוק הזה מתגשם באמצעות פנייה לעבר (בספרו של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו", למשל) , באמצעות הישרת פנים להווה (בספריהם של מיכל זמיר, "מתקנים ואטרקציות", עמוס טלשיר, "אלוהים אוהבת אותי", ורוגל אלפר, "אוי מתוקים שלנו", למשל) ואף באמצעות פנייה לעתיד (למשל, "הידרומניה", ספרו של אסף גברון). מגמה אחרת שממשיכה שנים קודמות, נתינת פתחון פה למיעוטים מסוגים שונים: יוצאי אתיופיה, בדואים, מתנחלים, חרדים, עניים, עולים מזרחיים, פלשתינים ועוד (למשל, בספריהם של אומרי טגאמלק אברה, "אסתרי", צור שיזף, "האיש המאושר", מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף", ומירה קדר, "אחד מאלף", חנה בת שחר, "צללים בראי", מירה מגן, "ימים יגידו, אנה", חיים סבתו, "בואי הרוח", אלון חילו, "אחוזת דג'אני"). מגמה נוספת, מינורית יותר, שממשיכה תופעה מהשנים הקודמות, היא העיסוק באמנים וסופרים (למשל, בביוגרפיה של עמוס קינן, "על דעת עצמו", בספרה של רות אלמוג, "זרה בגן עדן", ובמובן מסוים בספריהם של סמי מיכאל, "עאידה", אמנון נבות, "מקראות ישראל" ואהרן מגד, "זבובים"). אולם שתי מגמות מאפיינות במיוחד את 2008. הראשונה, מינורית אך משמעותית, היא ניסיון ביטוי של חוויות מיסטיות או תפיסת עולם מיסטית (למשל, ספריהם של שלמה קאלו, "לילי", חביבה פדיה, "בעין החתול" ושמעון אדף, "פנים צרובי חמה"). התופעה השנייה מעט מפתיעה: רשימה ארוכה מאד של יצירות ישראליות עסקו ב – 2008 במלחמת המינים, לעתים בגילוייה הכואבים, המכוערים ואף הרצחניים (כמה דוגמאות: ספריהם של אבירמה גולן, "סימני חיים", אילן הייטנר, "קציצות", איל מגד, "זוג" אלישבע שספרה, "סמטאות", ראה אור מחדש, אילנה ברנשטיין, "עכשיו זה כתוב", ליהיא לפיד, "אשת חיל", איריס לעאל, "אש בבית", גיל הראבן, "השקרים האחרונים של הגוף"). האם זה מקרי? או ש"משהו באוויר" – פרשיית קצב? פרשיית רמון? הסיכויים הגוברים לראשות ממשלה נשית אחרי שנות דור של הנהגה גברית? – גרם לכך שהנושא הוותיק הזה חזר השנה באופן בולט כל כך?

בסך הכל 2008 הייתה שנה לא רעה בספרות המקור. ספר טוב, לפני תארים כמו "חשוב", "עמוק", "יפה" או "מתוחכם", מסב שמחה לקוראו. ליתר דיוק, ספר הוא ספר טוב כשהוא מצליח לשלב את חשיבותו, עומקו, יופיו או תחכומו בחוויית קריאה מהנה. היצירות שבחרתי כטובות השנה הן, לפיכך, אותן שהסבו לי הנאה בקריאתן. את היצירות הנבחרות חילקתי לשתי קטגוריות: "יצירות טובות" ו"יצירות טובות מאוד". הסיבה לחלוקה היא הרגשתי שיש הבדל משמעותי בין הקבוצות, בעיקר מבחינת המהוקצעות והגימור היצירתיים. לשתי הקטגוריות הוספתי קטגוריה של הספרים המאכזבים, ספרים שעוררו ציפייה שלא נמלאה.

*

היצירות הטובות של 2008

מאיה ערד – "תמונות משפחה"

שלוש נובלות העוסקות במשפחה הישראלית ובשינויים שעוברת החברה הישראלית בעידן הגלובליזציה. חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא.

אבירמה גולן – "סימני חיים"

רומן אינטליגנטי על גבר וגבריות שגבר-סופר ישראלי היה מהסס לכותבו. פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו.

רונית מטלון – "קול צעדינו"

רומן שמנסה להעלות באוב את דמות האם של כותבתו. לוּסֶט, האם, עלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה הזקנה בשכונת עוני בשולי פתח תקווה.  לרונית מטלון יש סגנון עצמאי ומקורי.

איל מגד – "זוג"

 רסיסי  וידוי, התבוננות  עצמית, הגות, על יחסיו של הסופר עם האישה המושלת בחייו. יצירה עברית חושפנית המפגינה כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית.

דאה הדר – "אצלנו עכשיו בוקר"

ריאליזם מפורט שבעיקרו אינו רכרוכי ואינו מטייח, שמצליח ללכוד רוח של תקופה ושל מילייה חברתי. התקופה: שנות השמונים. המילייה: בורגנים ישראלים הרודפים אחרי החלום האמריקאי באמריקה.

אסף שור – "מוטי"

מוטי הוא צעיר פנטזיונר ומופנם. הרומן, ההגותי בעיקרו הזה, הוא משל מחוכם על איש המעשה לעומת איש הדמיון.

חביבה פדיה – "בעין החתול"

באמצעות התבוננות בחתולי רחוב בבאר שבע נוסק הספר האקסצנטרי-מרתק הזה לעירוב חד פעמי ומקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".

נורית גרץ – "על  דעת עצמו"

לא ביוגרפיה סטנדרטית על עמוס קינן. ביוגרפיה חלקית אך עשירה, לא רק כי חיי קינן היו עשירים, אלא כי הביוגרפית היא גם סופרת מוכשרת.

אמנון דנקנר – "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"

גבר לבוש בבגדי נשים פורץ לחייו של נער ירושלמי בשנות החמישים למאה ה – 20. דנקנר מעורר התפעלות בהולכת הסיפור הסמכותית והכובשת שלו.

שמעון אדף – "פנים צרובי חמה"

ילדה בת 12, מנתיבות, חווה התגלות אלוהית מבעד למסך הטלביזיה. ההתגלות מתרחשת על רקע תיאור רגיש ובוהק של ילדות ישראלית פרובינציאלית בשנות השמונים. בספר המקורי הזה מעמת אדף מיסטיקה ורציונליזם, פרובינציה ומרכז, ילדות ובגרות.

ענת עינהר –  "טורפים של קיץ"

קובץ ביכורים של סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית שמפגין בשלות מפתיעה. המשלב הלשוני יציב ומאופק, הרגישות לניואנסים הפסיכולוגים מחודדת, והטון בכללותו הוא של התבוננות כמעט סטואית, המשרה שלווה מוזרה ומיוחדת על הקורא.

הספרים הטובים מאד  

ירמי פינקוס – "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט"

השנה: 1937. בעיר צ'רנוביץ' שברומניה יוצא תיאטרון אידי של שחקניות לא-צעירות-כבר לדרך חדשה. ירמי פינקוס כתב רומן מפתיע שמשלב מתיקות וחמיצות, דקות אבחנה, הומור וחמימות אנושית. יש מאחורי הרומן המוגמר תחקיר היסטורי הגון, המעניק לו מלאות ואמינות, מעלה ציוויליזציה שלמה, על סף הכחדה. ברומן מסתתרת אמירה מקורית על המצב היהודי כמו גם אמירה ערמומית על מוסד ה"סלבריטאות" בעבר ובהווה.

איריס לעאל – "אש בבית"

רומן בגוף שלישי על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, יוצר ספרות ריאליסטית משובחת.

 אהרן אפלפלד – "והזעם עוד לא נדם"

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

דויד גרוסמן – "אישה בורחת מבשורה"

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים. זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיוות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

היצירות המאכזבות

אלון חילו – אחוזת דג'אני

כישרון ספרותי מובהק חבר בספר הזה לעמדה אידיאולוגית אופנתית ומתחנפת. התוצר הוא ספר מזויף שכישרונו הגדול של המחבר רק מבהיק יותר את זיופו.

אמיר גוטפרוינד – בשבילה גיבורים עפים

בידור עממי, במובן הנחות של המילה. עירוב מרתיע של שימוש בבלוטות הנוסטלגיה הלאומית במעללי אהבים ומין א-לה "אסקימו לימון", תוך יצירת חבורה מלאכותית של חברים שחברותם כביכול נפרשת על כמה עשורים.

אניטה שפירא –  ברנר-סיפור חיים

בשביל לכתוב ביוגרפיה על דמות כמו ברנר צריך להיות היסטוריון שהוא גם חוקר ספרות מבריק וגם פילוסוף ונוסף על כך בעל רגישות אנושית לא מצויה, המזכירה את הרגישות המחודדת של מושא הביוגרפיה. ואילו אניטה שפירא היא היסטוריונית מוכשרת מאד בלבד.

יהושע קנז – דירה עם כניסה בחצר

מבכיר הסופרים הישראליים ניתן לצפות ליותר מאשר קובץ הסיפורים הזה שחלקו מבריק וחלקו ריק.

פאטי ורטהיים, המספרת, היא ציירת ישראלית, בת ליוצאי גרמניה, כבת חמישים, המוזמנת ב – 1990 לאירוח במשכן אמנים בגרמניה. מארחתה, הצעירה ממנה בעשור, היא משוררת ואשת תרבות בשם אנדריאה ובר. "זרה בגן עדן" פורש את יחסיהן של פאטי ואנדריאה במשך כעשור ומחצה, ידידות שיודעת עליות ומורדות.

במהלך הקריאה לא היה לי ברור על מה הרומן. חינכו אותנו שהשאלה "מה הסופר רצה לומר?" היא שאלה נחותה. אבל האמת היא שרומן שלא ניתן לחלץ ממנו סוג של הפשטה או קונספט, הוא רומן מפוזר ותועה.

לכאורה הנושא של הרומן הוא יחסה של פאטי לגרמניה. "לא הבנתי מה מושך אותי אל הארץ הזאת חוץ מן הנוף". אבל הרי נוף אינו סיבה זניחה לאהבת מקום, כך שלמעשה החידה אינה חידה ובטח שאינה אפלה ומצדיקה רומן. מה גם שכשמזמינים אותך חינם אין כסף להתארח מדוע שלא תבוא ותהרהר בנחת מדוע אתה בא. "איזה עצים נהדרים. ארץ יפה כל כך. מה היה חסר להם? (…) זה נדוש מאד". אכן, זה נדוש כל העניין הזה עם גרמניה, ועם ישראלים וגרמניה. נדוש מאד ולא אותנטי. אני סרקסטי כי לטעמי העיסוק הזה ביחסי ישראלים וגרמניה מיצה את עצמו ואפילו מייצג סוג של תודעה כוזבת לגבי סדר היום הישראלי, שהנושאים היוקדים בו לא קשורים בשואה ובגרמניה. אני חושד שהופעתו העקשנית של הנושא בספרות הישראלית של השנים האחרונות (למשל אצל חיים באר ב"לפני המקום" או אצל ג'ודי טל ב"השד מברלין") היא תוצר הנשמה מלאכותית של קשרי התרבות בין ישראל לגרמניה, הניזונים מאשמת הגרמנים, אשמה, אגב, שגם היא, נדמה, נובעת מאינרציה, ואולי מהבטה של הכותב מאחורי גבם של הקוראים הישראליים אל קהל הקוראים הגרמני.

אפשרות אחרת היא שהנושא של הרומן הוא אנדריאה ובר. אנדריאה היא בהחלט דמות מעניינת. משוררת גרפומנית למחצה, בורגנית שמשחקת אותה בוהמיינית, אישה יפה, נוקשה וחסרת הומור אך מצחיקה ביומרותיה המשורריות, בנוקשותה ובחוסר ההומור שלה. באנדריאה יש שילוב של ילדותיות, חומרה וגיחוך. אנדריאה הולכת ונטרפת והוזה שהנאצים, בדמות בעלה, רודפים אותה. הבעיה היא שאנדריאה אינה יכולה להעפיל ולהיות נושא לרומן כיוון שההתוודעות של המספרת אליה היא חטופה, בביקורים שלה בגרמניה ושל אנדריאה בארץ. רב הנסתר בדמותה של אנדריאה, מהזווית הנחשפת לעיני המספרת ולפיכך גם לעינינו, הקוראים. לצורך מילוי דמותה מעלה המספרת את החשד שאביה של אנדריאה היה נאצי, ומנסה בעזרת ההשערה הזו להסביר את טירופה. כך כביכול תיתפסנה שתי ציפורים במכה: אנדריאה תהיה דמות שלמה, מפוענחת, וכך ראויה להיות נושא לרומן, ומצד שני הנושא גם יהיה גרמניה הנאצית, ולא סתם איזו גרפומנית פסיכוטית, שמדוויה אינם קשורים למהלכה הגדול של ההיסטוריה. העלאת ההשערה הזו בדבר אביה של אנדריאה קלושה וגם בעייתית במסריה. ברנר, בהקדמתו ל"שכול וכישלון", כתב באירוניה שלכאורה סיפור מחלת הנפש של אדם יחיד, גיבור הרומן שלו, אינו ראוי להסתפר בימים שלאחר המאורעות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה. הוא קטן מדי. אלמוג כמו תומכת במוסכמה שכנגדה בדיוק יצא ברנר: טירופה של אנדריאה קטן מדי וצריך לגייס את כל הרייך השלישי כדי לעבותו.  

ולמרות כל זאת "זרה בגן עדן" ראוי להתוודעות בגין סגולתו האמנותית: קריאוּתו הבלתי מצויה. קריאוּת חלקה ביצירה אינה חוויה שכיחה והיא הישג ספרותי מהמעלה הראשונה. היא נובעת או מעבודה קשה או מכישרון טבעי נדיר. יעקב שבתאי, בראיון הרדיו היחיד שנתן, אמר שהוא ביקש לכתוב "ספר המספר את עצמו". לטעמי, כוונתו הייתה לאותה קריאות שבעטייה חש הקורא שהרומן הוא בעל מנוע עצמי, על הקורא רק לפתוח את הדלת, להתיישב, ומכונית-הרומן תישא אותו למרחקים. הקריאות כאן מסייעת לרומן לעמוד במבחן המכריע בו מומלץ לבחון ספר, האם התגעגעתם אליו במהלך הפסקות הקריאה ההכרחיות. 

מילה נצרכת על הכריכה האחורית: "בזרה בגן עדן הגיעה אמנות הסיפור של רות אלמוג, הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית (…) לפסגתה הגבוהה". סופרלטיבים בכריכות אחוריות הפכו למכת מדינה. על הספרות הישראלית להחליט אם היא רוצה לדבר בשפה הזו – שפת כותרות היומונים והפרומואים ההיסטריים בערוצים המסחריים – או להציע אלטרנטיבה מאופקת. לדעתי, בבחירה באפשרות הראשונה, הצעקנית וההמונית, הספרות תיהפך למיותרת.

בספרות הישראלית נוצרה דיאלקטיקה מיוחדת במינה: בעוד החברה הישראלית היא גברית-סטרייטית, קשוחה ומיליטריסטית, בגין מאבקי הקיום הישראליים ומקומו של הצבא בחברה הישראלית ובגין גלגולו לימינו אנו של האתוס הציוני הגברי, הספרות הישראלית מציגה תמונה שונה בעליל. הספרות הישראלית מציגה גבריות אימפוטנטית-למחצה ורופסת (למשל, ב"חרוזי החיים והמוות" של עמוס עוז), גבריות פגועה נפשית ונזקקת לחסות נשית (למשל, ב"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן), גבריות זוגית למהדרין (למשל, ב"אש ידידותית" של א.ב. יהושע), גבריות נמנעת ממגע ומתבוננת (אצל קנז), גבריות סנטימנטלית ורגישה (אצל אשכול נבו ושלל סופרים צעירים). הדיאלקטיקה הזו נובעת גם מכך שרוב הקוראים בישראל הם קוראות, אבל היא גם יוצרת את ההטיה המגדרית הזו. אם ג'ונתן פראנזן האמריקאי כתב פעם שהוא רוצה לכתוב רומנים שגם גברים ירצו לקרוא, הרי שבזירה הישראלית, בניגוד לאמריקאית שדווקא משופעת בכתיבה גברית בוטה, החיסרון הזה מורגש שבעתיים.

לתוך הוואקום הזה פרץ בסערה אילן הייטנר, ששלושת הרומנים שפרסם – הראשון, "חוכמת הבייגלה", פורסם כנגד כל הוצאות הספרים שדחו בתחילה את כתב היד – עוסקים במצוקות המיניות והרגשיות של הגבר הסטרייט הישראלי. זה גבר כל-ישראלי, הרבה שוביניסט וקצת גזען והומופוב, הרבה חרמן והרבה מחפש לעשות את המכה והרבה חבר'ה יש לו, שצצים בקומיות בכל פינת רחוב וטופחים בעוז על גבו, והוא גם מעט משכיל ואף מעט צדקן, במפתיע. ב"קציצות", הגבר הזה, התסריטאי אריאל גסטנר, כבר בן 37 והוא מחליט שהגיע הזמן להתחתן, אבל האם הוא באמת בשל? כבר בפתיחת הרומן נראה שלא, כששלושה ימים לפני החתונה הגיבור-המספר נסוג ומסכם עם אשתו לעתיד, הדר, שיתגרשו מייד אחרי החתונה כי, כפי שאומרת גרושתו לעתיד, "ברור שעדיף להיות גרוש, מה אתה רוצה, שיחשבו שאתה משוגע – רווק בן שלושים ושבע?!".

קל למבקר גבה-מצח, לפחות בעיניו שלו, לזלזל בספרים של הייטנר ו"קציצות" בכללם. קל לבקר את השוביניזם של הגיבור, שנטרף מזה שחברתו, הדר, לא יודעת להכין לו קציצות. קל לבקר את הוולגריות של הרומן (למשל, "לאכול מפרום" הוא הכינוי המעודן לפעילות מינית אוראלית שמבצע גבר בעלמה). קל למשוך בכתפיים מול הניסיונות לפזר אבחנות סיינפלדיות בטקסט, אבחנות שברובן לא ממש קולעות ושנונות. קל מאד לבקר את המעשה הלשוני (לא זה שנעשה במפרום) של הייטנר, שמערב, למשל, משלבים לשוניים גבוהים בנמוכים, בהיסח הדעת ובחוסר רגישות לשפה. מתבקש לתהות האם לא היה טוב יותר ל"קציצות" לו היה הופכת לתסריט עם וויס-אובר דומיננטי. הייטנר, בקיצור, הוא לא המקבילה הגברית לצרויה שלו, והרומן הסטרייטי הישראלי המתוחכם עוד מחכה לאבּירוֹ.

ועם זאת, "קציצות" מציג בכנות ובישירות מועקות גבריות שקל להסב פנים מהן (למשל, הסובייקטיביות הנזילה של המבט הגברי, עיוותי הפרספקטיבה המולידים את נזילות ההימשכות של גברים לבנות זוגם), ורב-המכריות שלו ושל קודמיו, אינה דומה לרב-המכריות של יצירות ממוסחרות, סנטימנטליות, מתאמצות ולא-אותנטיות. "למה לא הפסקתי לשפשף על האינטרנט אחרי שגמרתי פעם אחת? למה אני כזה חזיר?", קובל על עצמו הגיבור בפתח הספר. לזין הסטרייטי קמים ברומן כמה מתנגדים רבי עוצמה בתרבות העכשווית: הטיפול הפסיכולוגי, התובנות הניו-אייג'יות והדת. כל האופוזיציונרים הללו מבקשים לשכנע את הגיבור להפסיק לרדוף אחרי הפנטזיות שלו, להיות רוחני, כלומר: להתחתן. והם מצליחים, כי לקראת סוף הרומן הגיבור הופך לצדקן לא קטן: "עד לאן הגענו, עד כמה התרחקנו מהאמת עם תוכניות הריאליטי והשפשופים באינטרנט והאגואיזם?".

"קציצות" הוא מוצר לא מתוחכם ששייך במפגיע לתרבות הפופולארית והעממית, לאד-ליט, המקבילה הגברית לצ'יק-ליט, קל משקל. הוא מדובב את המובן מאליו של ההוויה הסטרייטית המיינסטרימית. אבל בניגוד למוצר נשי פופולארי מקביל, "אשת חיל" של ליהיא לפיד, שדובב את המובן מאליו של הנשיות הסטרייטית של המרכז הישראלי ושאף הוא היה כן וישיר, בכתיבה של הייטנר מתגלה שמחת חיים והומור לא רע לפרקים ואפילו ניצוצות סאטירה (כך נראית פגישת גברים סטרייטית: "'מה קורה תותח?' והשני מחזיר, 'אני תותח? אתה תותח!' … והראשון עונה, 'אני תותח? אם הייתי תותח כמוך היו לי דאגות בחיים?'" וכן הלאה). גם מיומנות עלילתית מסוימת מתגלה כאן: כשם שסוף הסיפור (החתונה) מתגלה כלא-סוף, כך גם מוליך שולל הייטנר את הקורא באשר לתחילת הסיפור בין הדר לאריאל. למרות כל הרוחניות שמנסה הגיבור להעמיס על גבו על מנת לאלף את היסוד הגברי הסורר, הרי שהספר הזה מרענן דווקא בגלל החולין הישראלי שמתגלה בו, מעין הד וזכר לאותו חולין ישראלי בוהק וים תיכוני, משוחרר ומשחרר, שהתגלה במיטב יצירתו של אורי זוהר.    

שמונה מונולוגים של נשים יש כאן. מונולוגים הכתובים בזמן הווה ומתארים רגעי משבר ומפנה. אישה מבוגרת וגוססת העומדת להתפנות לבית החולים, בו תסיים את חייה; אדריכלית צעירה העובדת בארה"ב ומגיעה ארצה ללוויית אחיה המפגר; אישה היוצאת עם בעלה וילדיהם לפיקניק, בו מתעתד הבעל, כך סוכם, להודיע לילדים שהוא נפרד מאמם לטובת גבר אחר; מתנחלת פצועת פיגוע המנסה לשחזר את רגעי הפיגוע ומתוודעת לראשונה לתוצאותיו; אשת עבריין כבד המחליטה להסגיר את בעלה ועוד.

המחבר בין נושאות המונולוגים השונים הוא בחור צעיר בשם נטע, המופיע בשולי החיים של כל אחת מהן. מירי, אותה זו שבעלה עומד לצאת מהארון, פוגשת אותו גולש מצוק באתר הפיקניק אליו יצאו כדי לצאת מהארון. שולי, הגוססת, צופה בו מחלון חדרה גוזם את העץ הוותיק של שכניה. אותה שכנה, שרה, יסתבר במונולוג נוסף, היא זו שנשואה לעבריין הכבד, והיא פוגשת בשנית בפועל שלה, נטע, העובד כעת בשיפוצים מול תחנת המשטרה בדיזנגוף, שם היא מבקשת להסגיר את בעלה.

לספרו של ערן בר-גיל יש אופי אקספרימנטאלי מעניין. לאופי האקספרימנטאלי הזה תורמים במפגיע השירים, שלושה בדרך כלל, הניצבים בתווך שבין המונולוגים. האם השירים הללו, חלקם יפים, הם יצירותיו של נטע? האם הם מלמדים אותנו על חייו? אבל היסוד האקספרימנטאלי המשמעותי יותר, והעקיף יותר, מצוי במונולוגים גופם, בניסיונו של הסופר לברוא דמות מרכזית מצירוף של הופעותיה כדמות שולית באגד של סיפורים קצרים. למעשה, הדחף לקריאה ניזון מרצון לפענח את תעלומת נטע, לשחזר את קורות חייה של הדמות המרכזית על ידי קריאת עוד ועוד מונולוגים בהם היא מופיעה בשוליים. לאט לאט נערמים הפרטים הביוגראפיים אודות נטע: צעיר רגיש ומעט תימהוני, שגדל בבית אלים, אינדיבידואליסט שגולש לבדו על צוקים, שהתחיל ללמוד באוניברסיטה ונטש באמצע, שעבר משבר נפשי חריף. רק במונולוג התשיעי מופיע נטע בתפקיד מרכזי, כנושא מונולוג בעצמו. למעשה, זהו צמד מונולוגים השזורים זה בזה, שלו ושל אהובתו החדשה, ששמה גם היא נטע. בצמד המונולוגים הזה מבטא בר-גיל את כישרונו בתיאור אידילי של העבודה האנושית, כישרון שניכר גם ביצירותיו הקודמות ("גשר", למשל). כאן מתבטא כישרונו בהתכה מלאת חדווה ולפיכך משובבת נפשת של האמנות הפלסטית של נטע ונטע, היא פסלת והוא עובד בברזל, למילים. "אני מפעילה את הדוושות והפלטה צוברת מהירות, ואני נשאבת כולי אל גוש החמר שמסתחרר באמצעה. בעבודה על האובניים יש משהו מהפנט ומרגיע, כמו יוגה. צריך לתעל את כל הריכוז אל מרכז החמר, ולא פעם אני עושה את זה בעיניים עצומות. אני טובלת את היד בקערת המים ומטפטפת אותם על גוש החמר, ואז מקיפה אותו בידיים, מתרכזת בסיבוב המתמיד עד שהוא מתבטל מאליו, כמו רעש רקע שפתאום נעלם ומשתרר שקט". זה יפה.   

ועם זאת, רגשותיי לגבי היצירה מעורבים. המונולוגים עצמם כתובים בעדינות וברגישות. באמפטיה שמופגנת בהם כלפי דמויות הנשים השונות הם מצטברים באופן לא-ליניארי לראיית עולם שניתן לכנותה הומניזם אינסטינקטיבי. אולם בר-גיל לא מצליח, ואולי גם לא מנסה, לאפיין כל אחת מהדמויות באמצעות הלשון בו היא דוברת, רק באמצעות תוכן סיפורה. כך נוצר הרושם, לעיתים, שאת המונולוגים נושאת אישה אחת גדולה שהתפרטה לשמונה נשים. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהגוון הסנסציוני שבו צבועים חלק מהמונולוגים (גסיסה, יציאה מהארון, פיגוע, אלימות במשפחה), מהאפקט הרגשי הקל לייצור שמשובץ בחלקם, ולפיכך מהתהליך המשמעותי-פחות שהם מציעים לקורא.

אולם הבעיה המרכזית ברומן נוגעת לבריאתה של הדמות המרכזית. השלם כאן אינו גדול מסך חלקיו, אדם שלם לא קורם עור וגידים בסיומם של שמונת המונולוגים. נטע המופיע כשומר א' או חצרן ב' או שוטה ג' בשמונת המונולוגים אינו הופך בסיום הקריאה לאותלו, ליר או המלט. אפילו הקריאה בצמד המונולוגים החותמים, המונולוגים של בני הזוג האוהב נטע ונטע, לא מצליחה להפוך את הגיבור לגיבור, את נטע לרומיאו.

האינטימיות הכמעט מיידית שנוצרת בין הקורא לגיבורי ספריו היא הסגולה המובהקת של הכתיבה האהרן מגדית. הגיבורים של מגד הם כל-אדמים מספיק על מנת לעורר בקורא אמפתיה ולא לאיים עליו, ומוטרפים מספיק על מנת לעורר בו עניין.

הגיבור הממוצע אך השרוט הנוכחי של מגד הוא יחזקאל חזיז, היום בעל חנות ספרים יד שנייה, הנזכר באובססיה שלו, שהגיעה לשיאה לפני כארבעים שנה, בתל אביב של סוף שנות השישים: אובססיה לזבובים. יתום מאב ואם, חי אז יחזקאל – חזי – חיי בטלה תל אביביים בדירה שנקנתה לו מכספי העיזבון של הוריו, כשאת קצבתו הזעומה הוא מקבל מידי דודיו הבורגנים מדי חודש. הוא מעביר את ימיו בתוכנית הזויה ליצירת אנרגיה ממעוף הזבובים ("כמות האנרגיה שמפיק זבוב אחד היא מזערית, כמובן, אפס פסיק אפס בחזקת איקס של אֶרְג, אבל נניח שאנחנו כולאים מיליון זבובים בתוך תא זכוכית סגור עם נקבים אחדים לאוורור, וכולם מתעופפים שם כמשוגעים") ומנסה לכתוב ספר בשם "חיי הזבובים". מה מיוחד כל כך בחרקים האלה? "הזבוב הוא יצור מופלא שאין כדוגמתו בין בעלי החיים. התכונה יקרת הערך ביותר שבה חונן היא אהבת החופש".

האובססיה הזו, קומית כמו כל אובססיה וקומית במיוחד לאור מושאה הספציפי, שואבת השראה גם מצדדים אפלים. הזבובים, נציגיו של מלכם הדמוני, האל המקראי בעל-זבוב,  דבקים במוות. כפי שנזכר חזי באירוע מילדותו: "יום אחד… התנפל עליו לפתע המון זבובים, שהתנשא מפגר של תן" ,  או כפי שמספר לו חבר על מראות מלחמת ששת הימים: "היו שם הרבה גופות של מצרים… אלפי זבובים שרצו על כל גווייה כזו. זוחלים עליה כשדים מסוממים".

אבל הרומן של מגד, סופר הראוי לתואר "מספר טבעי", הנדיר כל כך גם בקרב בעלי אומנותו,  מורכב מכפי שניתן לשער אם מתמכרים, וקל להתמכר, לקריאה הקולחת והמושכת. אין כאן רק את סגולת האינטימיות והאפקט הקומי של האובססיה, אלא כמה שכבות משמעות המונחות זו על גב זו. ראשית, הזבובים הם לא רק מושא האובססיה אלא גם המטאפורה לאובססיה. הזבוב הוא גם המיותר וגם המטריד, מי שרוב הזמן נמצא מחוץ לשדה הראייה ולהכעיס חותך אותו במפתיע במעופו. מעופם וזמזומם הטרדני של היצורים הקטנים הם המטאפורה לאותו דבר זעיר – האם שכחתי לנעול את הבית? לסגור את הגז? – שהופך במחשבתו של האובססיבי לדבר העיקרי, שזמזומו משתלט על מחשבתו.

חשוב מכך, לא פחות משהרומן הזה הוא על זבובים הוא על צרצרים ונמלים. חזי מסרב לעבוד בטענה שהוא צריך זמן "לחשוב". הוא מסרב להפוך "מהומו קוגיטוס להומו פאבר", כניסוחו, למרות שדודתו הבורגנית, מנהלת בנק בכירה, נוזפת בו ללא הרף: "אנרגיה? מזבובים? הלוא זו הבעיה שלך דווקא, חוסר אנרגיה, אילו הייתה לך אנרגיה, כבר מזמן היית מוצא עבודה". החיים, מטיפה הדודה, האנטיתזה לגיבור, "מורכבים משלוש כ"פים – כסף, כבוד וכיף".

האובססיה של הגיבור היא בעצם המרד שלו בחברה הבורגנית. ואכן, כשמסתמנת אפשרות שמישהו יתייחס ברצינות לרעיון הפקת האנרגיה מזבובים, מקבל חזי רגליים קרות. הוא אינו רוצה להמיר את המחשבה החופשית והבטלה בחיי עמל ותכלית. הרי הזבובים הם בעצמם אנשי-ההווה, אפשר לומר: "כל העוקב אחר הזבובים, בין במעופם בין בזחילתם, כשהם משגשגים, מנשנשים או מלקלקים, נוכח שלא מעניינות אותם בעיות כמו מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אני הולך".

ולבסוף, יש ברומן משמעות נוספת, שמסתתרת בערמומיות בין דפיו. לא סתם מצא את  עצמו הגיבור, לכשנפטר מהאובססיה שלו, מנהל חנות ספרים ש"את דפיהם אני נושם, ואותיותיהם רוחשות בראשי בלילות. אני מנסה להעיף אותן מעלי, והן כאילו מזמזמות הֹשבעות באוזני". האובססיה לזבובים, למיותר ולזניח לכאורה, היא גם האובססיה לספרות. כך אומרת לגיבור הצעיר משוררת שהתאהבה בו: "וזה נפלא שיש מישהו כמוך שצד זבובים ללא כל תכלית, כי איזו תכלית מעשית יכולה להיות לציד זבובים? איזו תכלית מעשית יש לכתיבת שירים?". גם אמנים, כמו הגיבור האובססיבי, מסרבים לעבוד, לכוף ראשם בפני קללת העבודה שקולל בה אדם הראשון. גם האמנים, כמו הגיבור, מקווים להתפרנס מהתחביב שלהם ומשלמים על כך מחיר. כמו שכתב פעם שלום חנוך: "שאלו אותי כבר, אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד? בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר, רק המחיר נעשה יותר כבד".