מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מה זו אמנות? הנה הצעת הגדרה (לא בלעדית): אמנות היא פעולה תקשורתית שנועדה להעביר לנמען חזון, תפיסת-עולם, "ראִייה", ייחודית של המוען. קיים, כמובן, מתח בין שני הקצוות של ההגדרה. ישנן יצירות שלא כוללות כלל חזון אישי. הן מצומקות מצד זה, צד הבּיטנה, וכולן מכוונות החוצה, לפעולת התקשורת. מאידך גיסא יש יצירות שלכודות בתוך עצמן, סבוכות בעולמן הלא נגיש, הן, אנחנו אומרים, יצירות "לא מתקשרות".

מעלתו הגדולה של "קודם תסתרקי" היא היותו ממואר שמכיל חזון אישי מובהק. לא באופן מאומץ, שכלתני, כי אם טבעי (ולפעמים אני חושב שכישרון ספרותי פירושו נוכחות של כמות מסוימת של יכולת ספונטנית כזו, שכמו המריונטה במשל של היינריך פון קלייסט רוקדת בחן רב מהרקדן האנושי, כיוון שהיא חסרת מודעות). נוכחותו של חזון אישי ביצירת ספרות (שמתבטא גם בבחירת המילים והמקצבים, כמובן) יוצרת תחושה מרוממת רוח וחשק לקרוא בה, כי היא יוצרת מפגש אינטימי שאין כדוגמתו באף צורת אמנות אחרת, וכי היא מזכירה בעקיפין לקורא את ייחודו וחד-פעמיותו שלו. ואילו חסרונו הקטן של "קודם תסתרקי" נעוץ בהיותו ממואר שלפעמים מתקשה לתקשר לקוראו בצורה מובנת את ההקשרים המשפחתיים והפיזיים שבתוכם הוא מתחולל. זהו חיסרון קטן כאן כי רק פעמים רחוקות מצאתי את עצמי תוהה איך בעצם נראה החדר שזה עתה תואר, מה בדיוק הקשר המשפחתי בין הדמות שזה עתה הופיעה למספרת, באיזו נקודת זמן בדיוק אנחנו נמצאים ברגע זה או אחר בספר וכולי.

המשפחה של צפרוני (ילידת 1956) ראויה אכן לממואר. סבתה, מרים חד-גדיא (מַרוסיה ניסנהולץ), הייתה תלמידת "בצלאל" הראשונה וציירת חשובה. אביה, גבריאל צפרוני, היה מנהל "הבימה" ועורך עיתון "הבוקר". במשפחתה הזאת היו הרבה גירושים, הרבה התאהבויות, הרבה נדידות בין ארצות, ועוד בתקופת העותמנים והמנדט. בקיצור, יש כאן חומר לממואר "עסיסי". אולם המאפיין הראשון במעלה של הממואר הזה הוא היותו לירי באופן מובהק. הוא לא עסוק בעובדות יוצאות הדופן, אם כי אלה מצויות בו, אלא ברישומן בנפש המספרת. אמנם המֶתֶק המיוחד שמלווה את הקריאה בממואר הזה נובע מכך שישנו כאן מבט לאחור על חיים שנחיו, המתק של דחף ההבנה שבאה בד בבד עם ההשלמה. בהתאם לכך, אחד הפרקים המרגשים בספר עוסק בימים שלאחר מות האם האהובה. אבל עיקר העניין בקריאה הוא בכל זאת המבט המיוחד של הבת, הנכדה, על האירועים – לא הם עצמם. ודוק: המבט המיוחד. לא רחמים עצמיים, שאין כאן, לא התחשבנויות, שלא ניצבות במרכז הממואר (צפרוני מדווחת שלא הייתה לה "חוויה של אהבת אב", אבל הקינה לא מוטחת בקורא), לא ריכוז עצמי מעיק. יש תענוג, אמנם תענוג מלנכולי, בהתבוננות הזו לאחור על החיים שנחיו, על היחסים שהיו, התענגות על ניסוח היחס אליהם.

אביא כמה דוגמאות למבט המיוחד של הכותבת. "משחר נעוריי יועדתי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים", היא כותבת על עצמה באוקסימורון מקורי. במשפחה של אמנים, כמו במשפחתה, "אמא שלי חינכה אותי לסדר העדיפויות הבא: קודם תסתרקי, אחר כך תקראי ספר, אחר כך תעשי שיעורי בית ותשחקי עם חברות, אחר כך תגהצי את המפות ואת הסדינים שמונחים במרפסת של המטבח, ואחר כך, אם נותר לך זמן, תכתבי שיר. הזמן עבר בציפייה נסתרת". חושב כעת הקורא: "בציפייה נסתרת" לסוף המטלות ולרגע בו תוכל לכתוב שיר. אבל מייד מסתבר שהציפייה ארוכת טווח הרבה הרבה יותר. כי "כאשר הייתי בת שש-עשרה בערך קניתי בשבוע הספר את 'רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה' של רילקה. ספר משעמם; אבל בעמוד 14 מצאתי קטע ששבה את לבי. בשירים, כותב רילקה, מצליחים מעט מאוד, אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות […] ובכן, חיכיתי". היופי והמקוריות של הקטע נובעים מהארכת "הציפייה הנסתרת" למִשכם של חיים שלמים; מנוכחות העצמיות של המספרת המתבטאת במילים "ספר משעמם", ודווקא על רקע קבלה אירונית של עצת המשורר; מהרמיזה – שמגובה בחוויית הקריאה בפועל – שהספר שאנו קוראים הוא הוא "עשר השורות הטובות" שהופקו וזוקקו מחיים שנחיו.

הנוכחות הייחודית של הכותבת רבה כל כך, עד שגם כשהיא מעין מתנצלת על היעדר הסיפוריות של הממואר ("זה לא סיפור. עד היום נכשלתי בכתיבת סיפורים. בסיפורים שלי לא קורה כלום. יש שם בדרך כלל דמות אחת שמספרת איך היא הבינה משהו") הקורא לא נרתע. ויש, לכאורה, ממה להירתע. הרי ביטויים דומים של ענווה מזויפת הפכו לאחת הקלישאות הגדולות של יצירות יומרניות, של כל כל מי שכותב ספרות "אקספרימנטלית", כביכול, וחסרת ערך למעשה, אם בגלל שהיא לא מובנת ואם בגלל שכשהיא מובנת היא משעממת (בגלל חסרון עלילה, למשל). אצל צפרוני הדמות ש"מבינה משהו" מבינה משהו מעניין ומנסחת אותו באופן מעניין.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בזמן הקריאה התלבטתי האם מדובר ביצירה בינונית או ביצירה של קיטש מסחרי. יש הבדל. הוא טמון במידת האותנטיות שיכול הקורא לייחס לכותב. יצירה בינונית היא יצירה שעולה כפורחת בטבעיות מתוך בינוניותו הכנה של הכותב. יצירה קיטשית מסחרית היא בינוניות מחושבת. חשוב לומר, באופן שיישמע מעט פרדוקסלי, כי נחוץ כישרון לכתוב קיטש ממוסחר יעיל ואפילו בבינוניות טבעית ניתן, איך לומר, להצטיין. הצטיינויות ממין זה יש כאן. אך כל זה לא מחייב את הקורא שמחפש ערכים אחרים בספרות, כדוגמת מקוריות, כושר התבוננות, ראיית עולם רעננה ואמינה, חוש ליופי ועוד – להתפעל.

החשד כלפי הספר בצבץ כבר מעצם היותו רומן היסטורי. "ארץ השלג" מספר בגוף שלישי על אנטון היידק שנולד באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 למשפחה אוסטרית פרובינציאלית. הוא גישש את דרכו בוינה של תחילת המאה ה-20, הפך לעיתונאי והתאהב במורה צרפתייה המלמדת צרפתית בוינה בשם דלפין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא מגויס ונפצע קשה במלחמה ולאחריה הופך לסופר-עיתונאי מצליח אך רוחו לא התאוששה מאהבתו לדלפין שנעלמה בתחילת הקרבות. גיבורה נוספת ברומן היא לֶנה שנולדה בפרובינציה האוסטרית לאם שתיינית שהתפרנסה גם מזנות ולאב שהתוודעה אליו בפגישה אחת בלבד בעיצומה של ילדותה. אנחנו עוקבים אחרי חייה הקשים, אחרי אהבה שלכאורה רוחש לה צעיר אוסטרי אידאליסט השוקד על הקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית קתולית (מדובר כבר בסוף שנות העשרים). בהמשך, מתגלגלת לנה לעבודות דחק ואף לזנות ולבסוף מוצאת את עצמה עובדת כאשת תחזוקה בסנטוריום פסיכיאטרי מבודד. שם התוודעה למנהלת הכריזמטית וטובת הלב של המוסד, מרתה, והגברים בחייה שבים אליה.

כשאנחנו נתקלים ברומן היסטורי יכולים להיות כמה הסברים לפנייה של כותב אל העבר: א. דבר מה בהווה מציק לכותב והוא מבקש לו פתרון דרך עיון בעבר. ב. דבר מה בעבר מושך אותו, חידה, אורח חיים שונה, הוויה עשירה ומעניינת. ג. העבר מציע שורת מאפיינים זמינה לייצוגה של תקופה; סלסלת רגשות והלכי רוח מן המוכן שנוהגים לקשר לאותו עבר. במקרה השלישי הפנייה אל העבר הינה פשוט שימוש בנוסחתיות. היסטוריה כקלישאה והפנייה להיסטוריה כאי הסתכנות בחומר חדש, שעוד לא נוסח, הוחלק ועובד. להרגשתי זה המקרה כאן. פוקס משתמש בהיסטוריה כדי ליצור בקלות יחסית את הלך הרוח של המלנכוליה על ההרג חסר השחר של מלחמת העולם הראשונה; את הריגוש של גילויי הפסיכואנליזה והוויכוחים עליה בעשורים הראשונים למאה העשרים; את תחושת הטבעת המתהדקת של הפשיזם בין שתי המלחמות וכולי. אין כאן לא מצוקת הווה ששלחה אותו אל העבר ולא גילוי חדש לגבי העבר, אלא שימוש במחסן התפאורות ההיסטורי לעיצוב הדמויות ולבטי חייהן.

אבל בספר כלולים כמה רכיבים שהופכים אותו באופן כמעט חד משמעי ליצירת ספרות ממוסחרת (או לבינוניות אותנטית, כאמור). הרכיב הראשון, תו היכר לא אכזב לקיטש, הוא רכיב "אהבת אמת גדולה מהחיים". כאן היידק לא יכול להשתחרר שנים מהפרידה מדלפין. הוא לא חלילה מברר את נסיבותיה הריאליות של הפרידה, מנסה לברר מה עלה בגורלה של אהובתו. לא. במקום זה הוא מחפש את דמותה באינספור נשים שהוא שוכב איתן ומבקש אף מכמה פרוצות לחקות את תנועותיה על מנת שיוכל להתנחם בנוכחות הרפאים שלה באמצעותן. תו היכר נוסף לספרות מסחרית הוא מסכנות גדולה. זו משותפת כאן גם ללנה וגם להיידק. תו היכר שלישי הוא מקומם המופרז של אי הבנות מקריות במשיכת העלילה.

אך "ארץ השלג" שייך לתת-קטגוריה של ספרות ממוסחרת: ספרות ממוסחרת בעלת יומרה ספרותית ואינטלקטואלית. מהסוג שמבקר התרבות האמריקאי דוייט מקדונלד כינה "Midcult" (קיצור של "middle culture", כלומר תרבות נמוכה שמסווה את עצמה כתרבות גבוהה). במקרים כאלה מתווסף עוד סימן היכר: הכובד והמגושמות והחשיבות העצמית של עיסוק ברעיונות לא מקוריים. במקוריות רוחנית יש משהו ריקודי והבזקי; בהיעדר מקוריות דבר מה מסתרח. כאן, למשל, ישנו איזו דיון גמלוני האם בני האדם הינם בעלי ייחוד או שהם משכפלים את גורלותיהם ויכולה להיווצר זהות ביניהם, כמו גם הרהורים המחפים על היעדר האוטוריטטיביות שלהם בנחרצות מדומה, אודות תגליותיו ושיטותיו של פרויד ועל המתח בין החלק הביולוגי-מטריאלי לחלק הנפשי של הבעיות הפסיכיאטריות. לפעמים מבצבץ איזה עניין שנראה שבאמת חשוב לסופר (הוא נראה כך כי הוא חוזר בכמה הקשרים שונים), ולפיכך גם מצליח להדביק את הקורא, כמו התחושה שיש לחלקנו לפעמים שרק חיינו הרגשיים אמיתיים ("היה קשה לקבל שקיומו של כל אחד מהם, כל שנייה ממנו, היה אמיתי עבורם כמו שחייו היו עבורו באותו רגע"). אבל הכלל עייף ומשומש.

אני מניח שבשלב זה הקורא מבין שלא אהבתי במיוחד את הרומן. אז אדגיש שוב, למען ההגינות, שהוא מוצלח בבינוניותו או בקיטשיותו הממוסחרת השואפת לחזות מכובדת. מי שמחפש מרגוע סנטימנטלי, על רקע תפאורה היסטורית שחשוב להכירה, הבזוק בכמה תובנות לא מקוריות אבל בעלות ערך, ימצא ברומן את מבוקשו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אלישע בן אבויה, כידוע מן הסתם לחלק מהקוראים, היה חכם יהודי בדור שאחרי חורבן הבית השני, שמרד במסורת אבות וכפר בעיקר וכוּנה בידי חז"ל מאז "אחֵר". בכתבי חז"ל פזורים אזכורים מעניינים עליו: על הסיבות לכפירתו, על יחסיו עם תלמידו ר' מאיר אחרי "חזרתו בשאלה" ועוד. זו בהחלט דמות הולמת לרומן. ולא ייפלא שאיל חיות-מן, שסיים דוקטורט בפילוסופיה יהודית וזה לו ספרו הראשון, בחר בו.

הרומן, הכתוב בגוף ראשון כזיכרונות אלישע בן אבויה הזקן, מתמקד בנערותו. הנער הפיקח, שגדל בבית אביו האמיד בגליל, מתאהב באחוזת אביו בנערה חכמה ושמה רות ואף מתארס לה בחשאי. אביו, שתולה בבנו תקוות גדולות, מנסה לבטל את נישואיו ושולח את בנו לישיבתו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס ששכנה בלוד (הדמות ומיקומה היסטוריים, כמו פרטים רבים ברומן). חזיונות מיסטיים פוקדים את אלישע הנער ורבי אליעזר מבקש לטפח אותו. מדובר בכעשור וחצי אחרי חורבן הבית, כשהיהדות מצויה בעיצומו של תהליך הסתגלות אדיר ממדים ואפילו, במבט לאחור, פלאי, לקיום ללא מוקד פולחן (תהליך שהחל בו ביבנה ר' יוחנן בן זכאי, רבו של ר' אליעזר, שנפטר כבר בזמן ההתרחשות של הרומן). תקוות משיחיות וקושי להיפרד מפולחן בית המקדש מתרוצצים בקרב הרבנים ורבי אליעזר מבטא אותם. הוא מבקש לספח את אלישע אל מחנהו מלא הכיסופים לגאולה. אך על תשומת לבו של ר' אליעזר מתמודד חכם צעיר נוסף, ר' ישמעאל בן אלישע (גם הוא דמות היסטורית). וחלק ניכר מהדרמה שמבקש ליצור חיות-מן קשורה ביריבות שנוצרת בין שני בני החסות, אלישע וישמעאל. למעשה, אם לסכם את צירי העלילה העיקריים הרי שהם: ציר היחסים עם רות, שאלישע חש שאולי עליו להקריבם על מנת להגשים את ייעודו המיסטי; ציר הכמיהה המיסטית עצמה; ציר היחסים עם ישמעאל; המתח בין החכמים על הצורך להשתנות בגין החורבן מול הסירוב לעשות כן.

חובה ראשונה של מבקרי ספרות היא לדווח על חוויית הקריאה שלהם. ולוז החוויה שלי הוא שליבי נותר קר לתהפוכות הגורל של בן אבויה. וזו עובדה מוזרה, לכאורה, כי הנושא עצמו – רב שהתפקר על רקע תקופה סוערת בתולדות ישראל – עתיר פוטנציאל דרמטי. מלבד זאת, ברור שהכותב בקיא בחומר ההיסטורי וברורה רמת האינטליגנציה הכללית הגבוהה של הכתיבה. אין זאת שהבעיה נעוצה במקום אחר.   

בהתחלה חשבתי שהבעיה היא לשונית. בניגוד לרומן מופת היסטורי כמו "מלך בשר ודם" של משה שמיר – הדוגמה רלוונטית כי התקופה שבחר שמיר אינה רחוקה – חיות-מן לא עושה מעשה לשוני מעניין בדרך הסיפור שלו. הוא לא טובל כל כולו במרקם הלשוני שנותר לנו מאז ומנסה לשחזר דבר מה מעין שפת התקופה באופן שחורג משיבוצי לשון ארכאית שטחיים מדי פעם. השפה של הרומן היא עברית ספרותית עכשווית ובה, כאמור, כמה צימוקי לשון בני התקופה. אך מדי פעם מבצבצים בה ביטויים אנכרוניסטים צורמים, בני זמננו, כמו "עולם התורה", או "האפלה שלו" (במובן צדו המסוכן), שפוגמים ב"אחרוּת" של הסיפור על "אחר". ופעם אחת אף שגיאה אנכרוניסטית צורמת במשמעות הביטוי "כל דכפין" (שבתקופה הנידונה אינו "כל מי שצריך" אלא "כל רעב").  אין כאן חריש לשוני עמוק ובאופן כללי, לא רק במישור הלשוני, אלישע מוכר מדי, קרוב מדי, כלל לא "אחר". כך הדבר לדוגמה כשרות מתווכחת איתו ומבקשת להותירו אצלה בעוד הוא מדבר על "ייעודו" המתחרה באהבתו הגדולה אליה. או בפסיכולוגיזם האנכרוניסטי (במובן של שאילה מזמננו לזמן ההוא) הבא: "ישמעאל גדל בכלוב עבדים ברומי. היה עליו לשרוד בכל מחיר ולא לתת אמון באיש. אלה דברים שמותירים באדם חותם. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לבצר את מעמדו, כדי להיות חזק ונאהב. אומר לך בכנות: אינני יודע אם הוא מסוגל לאהוב".

אבל הבעיה לדידי נוקבת יותר. אלישע הותיר אותי אדיש כי, ראשית, לא ברור מה מניע אותו. חיות-מן יורה בכמה רובים. אלישע הוא בחור שאפתן. אלישע נכסף להתגלויות. אלישע מבקש לרצות את אביו. יש כאן גם אי החלטיות באשר למניעיו וגם הם כשלעצמם לא מסעירים במיוחד, לא יוצאים מגדר הצהרות, לא מוחשים לקורא, לא מורגשים על ידו. ועם סיום הקריאה מתבהרת לקורא עובדה מדהימה: כל הדרמה העסיסית המקופלת בסיפור אלישע בן אבויה – דרמת עזיבת החברה בה גדלת, אמונות אבותיך – בעצם לא מסופרת בסיפור הזה, המתמקד משום מה באלישע הצעיר! מה שמשה שמיר הצעיר הצליח לקפל בסיפור קצרצר משובח בן כמה עמודים על "אחר" ("על סוסו בשבת") מחמיץ חיות-מן ברומן שלם.

אבל יש כאן עניין רחב אף יותר. חיות-מן ביקש לכתוב פנטזיה יהודית. ולכן מעניינים אותו "כוחות": כוחות טומאה וכוחות טהורים המתגוששים בנשמת בן אבויה. אבל שרירותיות הכוחות, שמאפיינת חלק ניכר מספרות הפנטזיה, היא, איך לומר, לא רצינית. כך סיפור מתפקע מפוטנציאל רגשי, חברתי-לאומי ורעיוני-מטפיזי, הופך לסיפור קצת ילדותי בעצם על נערותו של גיבור-על.