מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אושר קרליבך, גיבור הרומן שלפנינו, כך מספר לנו בפתח הרומן המספר האירוני, המתערב במסופר, הפטפטן באופן כמעט-גוגולי, הולך למות היום, ביום זה ממש בו נפתח הרומן. אושר הוא ירושלמי בן ארבעים וארבע, גרוש, העובד בחברת לוגיסטיקה. מזה זמן מה סובל אושר ההיפוכונדר וירא המוות מילדותו מכאב ראש מוזר. הוא עשה בדיקות ובפתח הרומן, בפתח היום האחרון שלו, דוחק בו הנוירוכירורג שלו לבוא למרפאה ולקבל את תוצאות הבדיקות. אושר, כמובן, נלחץ, ומכאן מתחיל יום עמוס עלילה, הפתעות, צירופי מקרים, זיכרונות, מחשבות, סופים והתחלות. יום מלא חיים.

כמה מיצירות הספרות המודרניות הנערצות ביותר עוסקות באדם שחש שקצו קרב, "מותו של איבן איליץ'" ו"סוף דבר" בראשן, אבל "אושר" שונה מהן. ראשית, הוא כתוב במפתח קומי, אקסצנטרי וגימיקי. הגימיקיות היא, כמובן, בראש ובראשונה הידיעה שנמסרת לנו, הקוראים, שזה יומו האחרון של הגיבור, ידיעה שהגיבור עצמו גם אוחז בה. הכיווץ הזה, שגם אינו לגמרי ריאליסטי (גם אדם שיודע שימיו ספורים אינו בטוח בוודאות באיזה יום ימות), משווה דוק לא לגמרי מציאותי לרומן. אבל הגימיקיות נוכחת בעוד היבטים של הרומן: שם הגיבור, למשל. או צירופי המקרים הלא סבירים שקורים לו ביומו האחרון (או האחרון כביכול, הבה נאמר וניתן לקורא עתידי לגלות בעצמו אם התחזית שבפתח הרומן תתגשם בסופו). או, למשל, מכך שאושר יזכה לשכב עם שלוש נשים שונות ביום זה. ואילו הקומיות והאקסצנטריות נובעת מכך שאושר וגם כמה מהדמויות המקיפות אותו הן דמויות חביבות וחביבות במוזרותן. אושר, למשל, הוא זמר יוצר מוכשר בארון ובאמתחתו כמה עשרות שירים מולחנים שלא חשף לאוזני איש. מוזרה ומתוקה גם היא גרושתו, שירה, אישה אבודה, שחוזרת בתשובה ובשאלה וחוזר חלילה. או קרובת משפחתו דוברת הלדינו של אושר, דודה רוזה, שאושר נזכר איך כילד נאמה לו על הבלותם של החיים, במין גרסה מודרנית של קוהלת ("אני, מלכה הייתי. העסקתי אנשים, אתה יודע כמה עבדו אצלי בחווה ליד סן סימון? אפילו פרות היו לי, כבשים, עזים […] בסוף גם הגדולים גם הקטנים, גם החכמים גם הטיפשים, כולם אוכלים אותם בסוף התולעים").

אבל אני חושב שאופיו הקומי של "אושר", ההבדל בינו לבין יצירות טראגיות או קורעות לב כמו "מותו של איבן איליץ'" ו"סוף דבר", נובע אמנם גם מהבדלים שבמזג ובכישרון ספרותיים, אבל מצביע על דבר מה עמוק יותר ב"רוח התקופה" שלנו. בקצרה, "אושר", הרומן והדמות, שלא כמו היצירות האחרות שהוזכרו, לא סבור שהמוות הוא דבר מה נורא כל כך ודווקא פוסע ברוך לעבר הלילה. תודעת המוות גם פוקחת את חייו של אושר להווה, במעין "מיינדפולנס" מרגיע ומאושר: "וציפינו שלשמע הבשורה הנוראה הזאת יתעלף אחינו אושר, או יספור עד אלף. ולא. דבר אחר קרה. לשמע הבשורה המרה שממנה חרד כל ימי חיי הבלו נפקחו עיניו. נפקחו עיניו והוא הביט בפרופסור שחם בשלווה גמורה – והבחין במשהו על קצה חוטמו של הנוירוכירורג: שלוש שערות קצרות ושחורות". מה שמשותף ל"בודהיזם" האופנתי שפוקד את אושר המתבונן כמו לראשונה בחייו בבתים, באבנים, בעצים, בשמים, לעירנותו להווייה שלכאורה מסמלת את הערכת הקיום, ולשלווה שיורדת עליו עם היוודע לו דבר מותו, הוא קבלת הדין שיש בשתי הגישות. אנחנו כבר לא בעידן "האדם המורד" או "האדם הפאוסטי". "אושר" מגלם כך את הניהיליזם "ההודי" שישתלט על המערב, כך ניסח וחשש ניטשה לפני מאה וחמישים שנה. כלומר שהאדם שחדל להאמין באל יחדל גם להאמין בערך חייו ולא יראה במוות קללה ואף להיפך יבקש להמית בקרבו את החיוניות. "אני לא רק יודע שאני הולך למות, אני גם רוצה למות", אומר אושר באחד הרגעים ביום הארוך הזה.

אבל למרות העמדה המטפיזית המטרידה הזו (שמתקבלת כיום ללא מחאה כמבטאת את שיאה של העמקות והרוחניות בתקופתנו, אכן דקדנס, כפי שחזה ניטשה), ולמרות שהמזג הספרותי המעט מוקצן של הרומן הופך אותו לקרוב ברוחו לרומן לבני הנעורים ולרומן של "Telling", כלומר כזה שאומר בישירות את עמדותיו במקום להמחיש אותן (אגב, "טלינג" אינו דבר פסול כשלעצמו כשיש לך דבר מה מסעיר לומר), העובדה הפשוטה החותכת היא שנהניתי רוב הזמן מהקריאה ועקבתי בעניין אחרי יומו של אושר. יש כאן כאמור דמויות אקסצנטריות מתוקות; יש הפתעות עלילתיות קטנות כגדולות; יש דמות מספר בעלת אופי וחדוות סיפור; יש את ירושלים העכשווית על שלל אוכלוסיותיה ואמונותיהם השונות שנוכחת כאן באופן מלבב; יש הומור (הנה דיאלוג כמו "גששי": "'אתה בטוח שהכל בסדר? אתה נשמע לא משהו'. 'הכל מצויין'. 'אתה משקר לי'. 'להפך'. 'להפך מה? אני משקרת לך?'"); יש סוף מפתיע; יש מיומנויות ספרותיות קטנות אך מהנות: חידות קטנות שמתפענחות בלי אומר במרוצת הטקסט או עובדה משנית אחת הנחרזת בעצמה במרחק כמה עשרות עמודים.

יש חיות ספרותית ברומן אשר בעצם מנוגדת לעמדה הרעיונית המשלימה עם המוות שמבטא הרומן בחלקים אחרים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

הוצאה לאור, גם הוצאה מחודשת, של שתי נובלות ("רומנים קצרים", בפי המחברת) של נטליה גינצבורג היא חגיגה ספרותית.

שתי הנובלות ראו אור במקור ב-1977 (גינצבורג נולדה ב-1916). כבר מתחילת הקריאה ב"משפחה", הראשונה שבהן, מבעבעת שמחה בקורא, מפעפעת בו חדווה. מה מקורה? כמו בכל פגישה עם סופר גדול שיודע את מלאכתו, חלק מהשמחה נובע מהתבוננות ברב אמן מיומן ומהתחושה שאתה בידיים טובות, שאפשר להרפות ולהישען על מורה הדרך או אפילו הסבל שנושא אותך בדרך שנפקחת לאורך. חלק מהחדווה נוגע להומניזם העמוק והמפוכח שמאפיין את הכתיבה של גינצבורג ואחזור אליו בהמשך. אבל אצל גינצבורג נוסף גורם דיצה אחר, הנוגע לריבוי הפרטים המאפיין את הכתיבה שלה. ריבוי הפרטים, כפי שהם נערמים תחת ידיה של גינצבורג, גורם לרינה מכמה כיוונים שונים: א. הוא מדגים את דיוק ודקות (שני מונחים שכשלעצמם הם קרובים אך שונים!) הכתיבה, את הרזולוציה החדה שלה. ב. הפרטים הופכים את הריאליזם של גינצבורג לחי וחד פעמי, ריבויים עולה בקנה אחד עם תפיסת החיים והספרות הרעננה שביטא כל כך יפה איטאלו סבבו, סופר שגינצבורג כמובן מכירה, ברומן האיטלקי הקלאסי שלו מ-1923, "תודעתו של זנו": "החיים אינם יפים או לא יפים, החיים הם מקוריים!". ג. הפרטים בעלי המשמעות בסיפורת, איכשהו, בדרך מעט מסתורית, גואלים את מצבור הפרטים התפלים השוכנים בתודעתנו כתוצאה מניסיון חיינו ומעיקים עליה; כאילו נמצא פשר למצבור הפרטים הלא שימושיים שאנו צוברים בכל כורחנו בתודעתנו כחלק מפעולת ההכרה השגרתית.

"משפחה" הוא שם אירוני במכוון לנובלה המתארת על ידי מספר חיצוני מערכת יחסים חברתית ואינטימית הנמשכת כמעט חיים בוגרים שלמים ואינה מערכת משפחתית כפשוטה. קרמינֶה דונאטי, בזמן ההווה של הסיפור, הוא ארכיטקט בן ארבעים נשוי ואב לילד. איוואנה ריביירה, בת שלושים ושבע, היא מתרגמת ואם לילדה. השניים היו נאהבים בבגרותם הצעירה ואף נולדה להם בת שמתה בגיל שנה וחצי. מאז הם נותרו ביחסי קירבה אמיצים. ל"משפחה" הזו מצטרפת השכנה של איוואנה, איזָה מֶלי שמה, ומתאו טראמונטי, נגן צעיר והומוסקסואל. הנה קרמינה, באמצע הנובלה, ברגע של התבהרות ביחס לחייו ולקשריו: "הוא חשב בינו לבין עצמו ששני האנשים האלה, איוואנה ומתאו טראומנטי, הם האנשים שבמחיצתם הוא מרגיש הכי טוב בעולם. קל לו להיות במחיצתם. כשהיה במחיצת כל האחרים – עם נינֶטה [אשתו], עם החברים השונים של נינטה, עם הקרובים השונים של נינטה, וגם עם הארכיטקטים שעבדו איתו בסטודיו – חש שעליו להתכנס לתנוחה מכווצת ונפתלת, וחש שבה-בעת הוא הופך טיפש ומעוות" (עמ' 31). והנה, כעבור תקופת חיים ו16 עמודים שוב מגיע קרמינה למסקנה "שאיוואנה, עם כל מה שסובב אותה, היא החלק הכי מוצלח בחיים שלו, המחוז היחיד שממנו הוא שואב דבר-מה שעושה אותו נבון יותר, מוזר יותר וחזק יותר". שימו לב לדימוי הגיאוגרפי ("המחוז") ויותר מכך, לשרבוב המפתיע של שם התואר "מוזר" בהכרת התודה של קרמינה. "החיים מקוריים", כאמור.

הנובלה השנייה, "בורגנות", קצרה מהראשונה (כ-50 עמודים לעומת 70). היא גם מעט פחות טובה מקודמתה, כלומר טובה מאד אבל לא מצוינת. ומעניין לחשוב מדוע, אף נוח יותר לעשות זאת במקרה כזה כשאין ההשוואה חוטאת בהעדפת אדם אחד על משנהו. גם כאן ישנו דיון בקבוצת אנשים קאמרית, אבל קשרי המשפחה ביניהם ממשיים. אילאריה בוסקיבו היא אלמנה ותיקה הגרה בסמוך לבתה, אורורה, וחתנה, אלדו, כשמעליה מתגורר גיסה הרווק, פייטרו בוסקיבו, אמרגן תיאטרון המפרנס את כל החמולה (שכוללת גם עוזרות בית). חייהם ופרטי חייהם נפרשים במיומנות גדולה, כשגור אצל גינצבורג. האהבות, האכזבות, הפרידות. כאן, כמעט כדמויות נוספות, ואולי לא כמעט, אך גם כאמצעי מלכד של הנובלה, נפרשים חייהם גם אהבתם גם שנאתם של כמה חתולים שמגדלת בזה אחר זה אילאריה. בתה של אילאריה, אורורה, מהרהרת לקראת סוף הנובלה במה שהניב ניסיון החיים שלה: "נזכרה שפעם אמרה שיש שלושה דברים שצריך לדחות מחייך, זאת אומרת הצביעות, הוויתור והאומללות. אלא שאי-אפשר למצוא מחסה מפני שלושת הדברים הללו. הם פולשים לחיים ואין דרך להרחיק אותם. הם חזקים יותר ופיקחים יותר מהאדם הפשוט". אנחנו קוראים ואוהבים את גינצבורג גם בגלל הפיכחון הלא אמריקאי הזה שמחלחל בכלל יצירתה. האומללות היא חלק מהחיים; יש דבר מה מרגיע בתפיסה הזו שהינה מלנכולית אך לא דיכאונית.

אז מדוע "משפחה" טוב יותר מ"בורגנות"? קודם כל, האירוניה בשם הנובלה הראשונה ברורה לי ואילו הבחירה בשם השנייה פחות. שנית, המציאות עצמה המתוארת ב"משפחה" (כאמור, "משפחה" שמושתתת על חברות) מקורית יותר, מעניינת יותר. שלישית, המבנה ב"משפחה" חזק יותר, יעיל יותר. גינצבורג פותחת בסיפור של ה"משפחה" הולכת יחדיו לראות סרט אימה. לאחר עמודים אחדים היא חוזרת לרקע של היכרותם ופורשת בתזזיתיות מרהיבה את עשרות שנות היכרות זו. לבסוף היא חוזרת להווה, לאירוע המתרחש בקדמת הנובלה. המבנה המסתייע בשושלת החתולים המתחלפים בנובלה השנייה אינו יעיל באותה מידה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חוסה דונוסו (1924-1996), למדתי לרגל קריאת הנובלה שלפנינו, הוא סופר צ'יליאני ידוע הנחשב חלק מגל הכתיבה הלטינו-אמריקאית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה-20 (לשם ההשוואה: גבריאל גרסייה מרקס נולד ב-1927 ומריו ורגס יוסה ב-1936).

הנובלה הזו, המתורגמת בידיו האמונות של משה רון, ראתה אור ב-1966. זו נובלת פעולה מחוספסת, מרשימה בהיעדר שומניה, נאמנה למציאות ודקה מבחינה פסיכולוגית, אבל מותירה את רוב חיי הנפש מוסקים ולא נאמרים; מעין "מערבון" דרום אמריקאי, מודרני בתכניו ומודרניסטי מעט באופן כתיבתו.

גיבורת הנובלה היא מנואלה, גבר טרנסג'נדר שמבקש שיתייחסו אליו כאישה, שבזמן ההווה של הנובלה הוא/היא כבן/כבת ששים. מנואלה, ביחד עם בתה הנמרצת בת ה-18, המכונה חפונסיטה (יפנית קטנה), מנהלים (מנהלות?) בית זונות עלוב בכפר שכוח אל בצ'ילה. העלילה מותנעת במרץ מייד עם הפתיחה כשמתבשרת מנואלה שלכפר הגיע שוב פנצ'ו וֵגָה, גברתן אלים שאיים בעבר על שוכני בית הזונות ובעיקר על מנואלה. אותו וגה, נהג משאית שפרנסתו דחוקה, אנחנו למדים עד מהרה, חש תחושות מעורבות ביחס למנואלה, העתידות להיות הרות גורל.

מלבד היעדר השומנים המוזכר, מה שתורם לאלגנטיות של הסיפור והופך אותו גם לבן-זמנו, הוא הרובד המעמדי שרוקם דונוסו לתוך הסיפור בטבעיות ובמיומנות. הכפר הנידח לא לגמרי יצא מהעידן הפיאודלי או הכמו-פיאודלי של העבר. דון אלחו, בעל אחוזה ויינן נשוא פנים ונעים הליכות, הפוקד לעיתים את בית הזונות המקומי לרווחת יושבותיו (בגלל שהוא משרה בו סדר), הוא גם אישיות פוליטית שנבחרה על ידי אנשי המחוז. לא רק שעושרו מקנה לו מעמד מיוחד, רבים מיושבי האזור חשודים כילדיו. הוא מכר בעבר רבות מאדמותיו ליושבי הכפר בהבטחה שהוא יחובר לחשמל ושהכביש המהיר יחובר אליו, וכעת הוא מבקש לקנות את אדמותיו בחזרה, בגלל הצהרתו שלמרות השתדלויותיו אצל הרשויות החשמל לא יחובר. הביקורת החברתית כאן טבעית ולא מאולצת. ואילו האלגנטיות שהזכרתי נובעת מכך שאותו דון אלחו מחבר את חלקי הסיפור השונים למקשה אחת. במרוצת הנובלה מסתבר שהוא זה שאחראי להבאת מנואלה לכפר הנידח עשרים שנה קודם לכן; הוא זה שבעקיפין אחראי לחיבור בין מנואלה לאמה המנוחה של חפונסיטה; והוא זה שאחראי, שוב בעקיפין, על אחריתה של מנואלה. הנובלה היא גם בת-זמנה בגלישות הקצרות והלא מפריעות (אם כי רק מעט מוסיפות) לזרם תודעה (גלישות שבהן יש מעברים מהגוף השלישי של עיקר הנובלה לרגעים של גוף ראשון). "בת-זמנה" בכך שאנחנו מדברים על עידן שמושפע מפוקנר ואולי אף מג'ויס (פוקנר קרוב יותר בתכניו לדונוסו). בקיצור, לפנינו נגיעות של מודרניזם סוציאליסטי ברוח התקופה.

אבל, כמובן, מייד מושך את עינינו הרובד המגדרי בנובלה. התחושה היא שדונוסו לא מטיף ולא מבצבצת לו אג'נדה משולי מכנסי הפרוזה שלו. הוא מספר סיפור ותו לא. ובהתאם, השפעתו של הסיפור בעלת משקל רב יותר. למיטב הבנתי, הרובד המגדרי לא נארג אל הרובד המעמדי בצורה מהותית, ואולי יש פה חיסרון של הנובלה. אם כי, במחשבה שנייה, הנסיבות בהן נשארה מנואלה בכפר הנידח, עשרים שנה קודם לכן – שהן, נדמה לי, שיאה הספרותי של הנובלה – נסיבות בהן בגלל מצוקה כלכלית התחברו מנואלה ואמה של חפונסיטה, קושרות במידה מסוימת את הנושא המעמדי לנושא המגדרי. כך או כך, הנושא המגדרי כאן לא מרעיש כשלעצמו. העובדה שיש גברים שנמשכים לטרנסג'נדרים ולעיתים הם מסובכים עם עצמם בגין המשיכה הזו ויכולים להגיע לתגובות קיצוניות בגלל סיבוכם זה, היא נושא ידוע ביצירות רבות מאז 1966. אבל מה שהופך את הקריאה כאן למהנה היא היעילות והממוקדוּת והזריזות והתכליתיוּת שלאורן מתנועעת הנובלה לקראת שיאה. כאמור, אין כאן יָתֵר וחסר. בקיצור, נובלה לא מופתית או משהו בסגנון, אבל מומלצת.

בשארית הביקורת אני רוצה להתייחס להוצאה שבה ראתה הנובלה אור. מאתר ההוצאה (המבורכת והמקצוענית) למדתי שהיא נוסדה על ידי יואב רייס ויוֹרי מירון. ההוצאה מתמחה בהוצאת ספרות להט"בית, אם כי היא בהחלט לא מוציאה רק ספרות כזו. כך מצהירים המייסדים באתר: "תשומת ליבנו נתונה בין השאר לספרות העוסקת בשאלת הבחירה המינית בהיבטיה המגוונים, בטרם הפכה לשיח החברתי של העת החדשה". אני רוצה להתעכב מעט על התופעה, הכלל-עולמית ולאו דווקא ישראלית, שבה נתחים גדולים יחסית של העולם הספרותי (הספרים הרואים אור, הביקורות, המחקר) מוקדשים לסוגיות מגדריות. נדמה לי שיש לכך סיבה עמוקה שיכולה ללמד אותנו דבר מה על הספרות בכלל. הרומן כז'אנר, טען הסופר אי.אם. פורסטר לפני מאה שנה, בא להציג לפנינו את "החיים הסודיים" של בני האדם, קרי את עולמם הפנימי. אם זו הגדרת הספרות (או, למצער, הרומן), ברור מדוע התחום מושך אנשים שזהותם המינית, כלומר "חייהם הסודיים", היא להם עניין לענות בו. "חייהם הסודיים" לא שגרתיים ולפעמים הם "סודיים" ממש, אם הם בארון.

במחשבה שנייה, אין פלא שדווקא פורסטר הגדיר באופן קולע כל כך את תכלית הרומן; ככלות הכל הוא היה הומו בארון.