מבקר חופשי

השנה היא 1956. מספר "ימיו ולילותיו של דודה אווה" הוא ילד ירושלמי שהתייתם בינקותו מאמו, שנהרגה במלחמת העצמאות. הוא גר כעת עם אביו, אדם חלש, פקיד זוטר בממסד ההסתדרותי ומשורר שלא זכה להכרה, בבית ערבי נטוש. יחד עמם מתגוררת בבית גם משפחה ניצולת שואה: אב זעוף ושתקן, אם שכועסת על כל העולם ועל ובן גוריון אך היא גם עסיסית ופלרטטנית, ובנם. אל המעין קומונה הזו, של אנשים שהחיים מעכו, פורץ הדודה אווה.

הדודה אווה הוא איש מסתורי כבן שלושים, הלבוש בדרך כלל בגדי אישה ועובד לפרנסתו ככותב רומנים זולים על נערות יפות תואר המבקשות אהבה. בהוראת האחראי על נכסי הנפקדים הערבים, יושבי הבית הנטוש נדרשים להקצות לו חדר בבית. הגבר האנדרוגיני הופך עד מהרה להיות גם אם גם אב לילד היתום, ואף מורה, שחונך אותו במלאכת הכתיבה. יחסיהם רבי התהפוכות של השניים ניצבים במרכז ברומן.

התחבולה האלמנטרית אך היעילה של אמנון דנקנר היא השהיית האינפורמציה על עברו של הדודה אווה עד סוף הרומן, זה שהוליד את התנהגותו המשונה כמו גם את ייסוריו ואף אלימותו המתגלה לפרקים. אבל התחבולה הבסיסית הזו היא רק אפס קצהו של סגולותיו האמנותיות של הספר. דנקנר מעורר התפעלות בעורמת המספר שלו, הניכרת בתזמון מושכל של גלילת פרטי מעשה העלילה, היעדרם המוחלט של שומנים סיפוריים והולכת הסיפור הסמכותית; בהומור העסיסי שהרומן גדוש בו; בבקיאות המפולפלת בהוויות העולם שמתגלה בו; בניואנסים הפזורים לאורך הטקסט, הנמסרים בדומיה ובקריצה מהמספר לקורא בלי להכריז על עצמם בצלצולים; בעברית המשובחת, לא מפורכסת מדי ובכל זאת שבתית, עברית היודעת גם להתעוות באופנים משעשעים בפי הדוברים השונים; בהעלאתו המשכנעת של הווי חברתי שלם, ירושלים בשנות החמישים והשישים, העלאה המסתייעת בגדודי גדודים של דמויות, אירועים ומותגים בני התקופה.

למעשה, לפרקים נדמה שהמתח הנבנה לקראת פתרון חידת הדודה אווה הוא רק אמצעי ביד הסופר להחזיק את קוראיו קשובים למשהו אחר שמעניין אותו לספר, לא סיפורה של הדודה אווה אלא סיפורה של ירושלים. ירושלים זו שבלבה גבול, ולכן צומחות בה פנטזיות חוצות גבולות, עיר אפורה, שלפיכך חלומות תושביה ססגוניים, בירת ישראל הקטנה של לפני ששת הימים,  מדינה שמותניה צרים וראשה לפיכך מתפקע מתשוקות. כולם מפנטזים כאן: משוררים חולמים על גדולה ספרותית, פוליטיקאים זעירים יוקדים בתשוקה למלכות ישראל משיחית, עקרות בית קוראות בשקיקה סיפורי בדיה רומנטיים ונערים בולעים חוברות פורנוגרפיה עברית. פנטסטית היא המציאות הישראלית עצמה – מלחמת סיני, חגיגות העשור הפומפוזיות, חטיפת אייכמן – ריאליזם פנטסטי שמתנשא בכמה רמות על חיי האנשים הקטנים בבירה הפרובינציאלית.

ירושלים הקטנה החולמת חלומות גדולה משופעת ב"טיפוסים". אצל דנקנר אין כמעט דמויות אלא "טיפוסים": גנן תימהוני המאוהב בגינותיו עד לשיגעון, בלש יוצא משטרת ורשה מכוער למדי ופיקח מדי וכיו"ב. האווירה האקסצנטרית מזכירה את סרטיו של פליני. הדודה אווה משתלב היטב בעיר רווית הפנטזיות וה"טיפוסים". ל"טיפוסים" יש תכונות בולטות ומובהקות, לרוב גם משעשעות, אבל לאו דווקא עומק פסיכולוגי, וגם הדודה אווה, לכאורה דמות בעלת תהומות נפש אפלים, אינה יוצאת מגדר ה"טיפוס". בצד מגבלה זו, הרומן יוצר תחושה של כתיבה מצוינת אך בז'אנר סלול, שבו תמיד יהיו גברים הססניים ואישה פרולטרית מוחצנת וסקסית, ילד המגלה לראשונה את העולם וגבר יוצא דופן שחונך אותו, אמרות חוכמה עממיות, אדם קטן הנרמס בידי הרשויות וכיו"ב. גם הרגש המרכזי שנוטע בנו הספר, הכמרת הלב, ננטע בנו באופן מורגש.

קשה שלא להתפעל מהכישרון המתפרץ ברומן של דנקנר. ועם זאת, אסור להעלים עין מהמגבלות של הפרוזה המפתה הזו. דנקנר כתב יצירת מיינסטרים משובחת. זה הרבה מאוד. אך אין צורך לשגות בפנטזיות דוגמת ההכרזות על "גאונות" ועל הדמיון ל"זכרון דברים", המצויות בגב העטיפה.  גאונות אינה רק היכולת המאגית לספר סיפור, שקיימת בספר. גאונות היא גם אומץ, ובדרך כלל מאפיינת אותה, כמו ביצירת המופת של שבתאי, התעמתות חזיתית עם ההווה של היוצר והחברה שהוא חי בה.

"ימיו ולילותיו של דודה אווה" הוא לפחות הרומן השלישי המז'ורי בעשור האחרון שעוסק בירושלים הקטנה (קדמו לו "חבלים" של באר ו"סיפור על אהבה וחושך" של עוז). הפנייה הזו של הספרות הישראלית לעבר, על הנוסטלגיה הבלתי נמנעת הכרוכה בה, מטרידה. הרבה יותר חשוב לספרות הישראלית רומן שיתמודד עם ההווה. רומן על, הבה נאמר, עורך יומון גדול במציאות הישראלית העכשווית, המורכבת והמיוסרת.

תשעה סיפורים בקובץ החדש של קנז, לטעמי בכיר הסופרים הישראליים החיים (בזכות "מומנט מוזיקלי" ו"בדרך אל החתולים", ובעיקר: "התגנבות יחידים"). הסיפורים מכילים בתמצות אלמנטים מכל יצירת קנז בת הארבעים ויותר שנים. מבחינת אתרים: נמצאים כאן המושבה הוותיקה, הבסיס הצבאי, בית הדירות. מבחינת טיפוסים: נמצאים כאן החריגים המושכים את קנז: מטורפים, מפגרים, אמנים, תלושים, גם מזרחים בחריגים בפרספקטיבה הקנזית, בצד ילדים המתוודעים לראשונה לאמיתות קשות וזקנים הדועכים אל מותם.

שלושה מהסיפורים מצוינים, ארבעה מעוררי עניין ואילו שניים תמוהים.

שלושת הסיפורים המצוינים הם אלה המתרחשים במושבה הוותיקה והפרובינציאלית בשנות הארבעים-חמישים. בסיפור אחד, מספרת גברת "פולניה", הנשואה לאיש הממסד, נורמאלית-ומיוחסת-בעיני-עצמה, על קרובתה המוזרה ניצולת השואה, המתארחת בביתה של הגברת למורת רוחה, והוזה על בשר-פרא שהוחדר לגופה על ידי  הגרמנים: "הבשר האמיתי מתגונן (…) הבשר הפרא, הזר, יותר חזק, הוא דוחק אותו ומשתלט  על כל הגוף". סיפור שני – בגוף שלישי כעת – הוא על חבורת ילדים היוצאת למסע נועז בפרדס בשולי המושבה, בו שוכן פושע מטורף, הנוהג, על פי השמועה, להיטפל לילדים. סיפור שלישי, גם הוא בגוף שלישי אמנם אבל בעל אופי אוטוביוגרפי, ונראה כשייך באופיו ל"מומנט מוזיקלי", מספר על ילד  המגלה שהונק על ידי אישה  זרה, מזרחית. שלושת הסיפורים עוסקים בפריצת-גבולות, בשבריריות ה"נורמאליות". "האני" חדיר, בשר זר או חלב זר חודר אליו. המושבה המהוגנת מסתירה בגבולה טירוף ואלימות. קרובת המשפחה, בשר מבשרנו, מטורפת, אולי אפילו קאפו-לשעבר? אולי לסבית? דבר אינו בטוח מתחת לשכבת הקיום המהוגן הדקה. הסיפור על הילדים שנכנסו ל"פרדס" (רמז לביטוי המשנאי על עיסוק מסוכן בתורת הנסתר), הוא כמעט-גאוני. בלב  הציוויליזציה מגלים הילדים חלקת אדמה לא נחקרת. הגילוי הזה מצמרר את הקורא כי אצל קנז הקונקרטי הוא גם סימבולי: הטרה אינקוגניטה, הארץ-הלא-נודעת, היא גם מרחב נפשי. אבל הגילוי המזעזע באמת שמציע הסיפור, הסוד הנורא מכל שנחשף לחבורת הילדים מגלי הארצות, הוא שבעצם אין סודות בעולם כלל, הכל רציונאלי ומוסבר עד מחנק.

בין הסיפורים מעוררי העניין ניתן למצוא את סיפור ימיו האחרונים של אב, מוותיקי המושבה שאת נעוריה ונעריה פגשנו בסיפורים הקודמים, המלוּוה על ידי בנו לביקור אצל רופא גס רוח. גם כאן הקונקרטי הופך סימבולי, והאב, המתקשה לתלות כהרגלו את דגל יום העצמאות, מסמל את המרקם החברתי-תרבותי שהוא היה שייך אליו ושנמוג אט-אט: "הדגל דהה כל-כך שנהיה לבן כולו. כמו דגל של כניעה". קנז מפתיע, קומי מאד, נחשף בסיפור אחר, על ניסיון צפייה בסרט כחול במקרנה ביתית בשנות השבעים. הצפייה, שתוכננה לכאורה בחשאי להנאתם של שלושה גברים, הופכת להיות אירוע גרוטסקי, צפייה "לכל המשפחה" של המקרין. "דירה עם כניסה בחצר", הסיפור שנתן לקובץ את שמו, מעורר עניין בגין המציאות האורבנית הקלאוסטרופובית שהוא חושף. בבית הדירות שבסיפור, חטטנותם של שכנים זקנים היא דרכם הנואשת להבקיע את מעטפת בדידותם. הזקן החטטן שבא להטריד את מ' (האלטר-אגו של הסופר, המופיע בכמה סיפורים), באשר לגורלו של שכן אחר שנעלם, מצליח להדביק את מ' באובססיה שלו (גם כאן יש יסוד קומי – יצר החטטנות משעשע). סיפור מעורר עניין, אחרון, הוא סיפור על עוול פעוט שנעשה למ' בזמן השירות הצבאי, אבל שאינו מרפה ממנו עד שהוא מוצא את תיקונו שנים מאוחר יותר (בסיפור יש מעבר מפתיע מגוף שלישי לראשון, שמשחזר באפקט נמוך מעבר דומה ודרמטי בהרבה מ"מומנט מוזיקלי").

סיפור מיותר, לטעמי, הוא סיפור על מסיבה שנערכת בבית דירות תל אביבי. באי המסיבה נתקעים בדירה, מוטיב קנזי יסודי: היכלאות במציאות חברתית, תחומה גיאוגרפית, בה איש יורד לחיי רעהו. אבל הסיפור עצמו נותר ברמת הסקיצה והסיום הפנטסטי-סתום שלו חלוש (בכלל: הפואנטה חלשה בכמה סיפורים). סיפור שלא הבנתי את טיבו הוא הסיפור על ארוחה בחומוסיה, אליה מזמין מבוגר ילד קטן (אחיינו?). כביכול סיפור-חניכה, אלא שלא הבנתי איזו חוויה מעצבת כביכול הסתתרה בסעודה.

הפרוזה של קנז מחנכת. האיפוק בניסוחיו, אטיות רקימת הסיפור, ההתבוננות השהויה בדמויות, מחנכים לדחיית סיפוקים; קרא לאט – וסוף העונג לבוא. החינוך הזה של הקורא הנו בעל עוצמה באותם סיפורים אשר בסיומה של דחיית הסיפוקים, מזדהרת בנפש הקורא החמדה הרוחנית המיוחלת.  

לעצור לרגע. להתבונן בחייך. זהו צורך אנושי פרקטי, שנלווה לו גם עונג. העונג שביציאה המשחררת מתוך עצמך, כביכול ה"עצמך" הזה אינו אתה; לכן ההתבוננות הזו נעשית בקלות ובתענוג גדולים יותר אם עושים אותה בזירה שונה מהבימה שעליה מתרחשת ההצגה היומית של חיינו. ובד בבד לתענוג שבפשיטת מחלצות היומיום, ההתבוננות מספקת גם את הנחמה שבאיתור נרטיב מסדיר בחייך, עלילה שמעניקה להם פשר.

גיבור הרומן של מיכאל שיינפלד והמספר שלו, יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת "הסדר" בן 23, נקלע בעל כורחו לבימה שונה מזו שעל גביה מתנהלים חייו הרגילים. כמה ימים לפני ראש השנה, הוא מעורב בתאונת דרכים ומאושפז, בגין פגיעת עין, בבית חולים. מכל ההבדלים בין בני האדם, אמר פעם הסופר סקוט פיצ'ג'ראלד, הבדלי העושר, והאופי והמראה, נדמה ההבדל בין הבריאים לחולים הגדול ביותר. ואכן, יאיר הפצוע והמאושפז יכול להתבונן בצלילות רבה בחיי התשליל שלו, יאיר הבריא. את יאיר הבריא מעסיקות שתי שאלות עיקריות: האם להמשיך בלימודיו התורניים או לצאת אל החיים ולהתחיל לימודים בטכניון? האם להתארס עם  נורית אתה הוא  יוצא כבר שבעה חודשים? הכל, אפוא, מותקן, מותקן מדי, לבירור הפנימי של יאיר: ימי סוף השנה המוכשרים לחשבון נפש מטיבם; האשפוז הכפוי אך המבורך (ברפרוף עולה על דעת הקורא האנס קאסטורפ, גיבור "הר הקסמים" לתומס מאן, המאוהב במחלתו ואשפוזו); הפגיעה  בעין הבשר שכמו מחדדת את עין הנפש הבוחנת.

המבטים-לעבר של יאיר פורשים את קורותיו בישיבת ה"הסדר", על המשברים הרוחניים וההתקדמות הרוחנית שהתחוללו בהם. ישיבות ה"הסדר", במסגרתן לומדים צעירים בני הציונות-הדתית חמש שנים, כששנה וחצי מתוך החמש הם משרתים בצבא, היא מסגרת חינוכית ישראלית חריגה, אולי המקבילה הישראלית היחידה לקולג'ים האמריקאיים, בכך שמתאפשר לצעירים לשהות במסגרת-השכלה שאינה מכווננת לשוק העבודה. הימצאותן של ישיבות הסדר רבות בשטחים, כך היא כנראה גם ישיבתו של יאיר, הנה, לטעמי, אירונית. כיוון שלא פחות מטעמים אידיאולוגיים, הישיבות בשטחים מאפשרות לבני הציונות-הדתית יציאה מעולמם של הוריהם לצורכי התבשלות והתגבשות. ההרים של יהודה ושומרון הם הימלטות מהשפלה ולאו דווקא משאת-נפש. ואכן, הקונפליקט של יאיר והוריו על הלימודים בישיבה (אביו אינו מתלהב מהם), אינו נסב כלל ועיקר על אידיאולוגיה, אלא הוא מזכיר קונפליקט בין אילוצי האתוס הזעיר-בורגני לבין התשוקות הרומנטיות של צעירי המגזר (הזעיר-בורגני, לא  הציוני-דתי!) להימלט, ולו לכמה שנים, מגורל האתוס הזה.

הניסיון, הראוי להערכה כניסיון, של  שיינפלד הוא לשרטט פלח ציוויליזציה ישראלי: עולם ישיבות ה"הסדר", מבעד למבטו של אדם אחד. אולם הניסיון השאפתני אינו צולח בגלל שאפתנותו. לרומן חסר מוקד וקו-עלילה מובחן. האם מוקד הרומן הוא משבריו התכופים של יאיר ביחס ללימודים התורניים? האם מוקדו הוא הקנאה של יאיר באחד מחבריו, עילוי שליו ובוטח-בעצמו, קנאה המחדדת את הכרתו של יאיר כי  הוא "איש של נפש" בעולם של דעת ואינטלקט, ששומה עליו "לא לאבד את  עצמך לדעת"? האם המוקד מצוי בקרע בינו לבין הוריו ביחס ללימודיו התורניים? ואולי בתיאור המעלות והמורדות ביחסיו עם נורית? הטקסט, החפץ לומר "הכל", עמוס מדי לא רק מבחינה תמאטית, אלא גם  במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי-מילים, המתאר את נפתולי נפשו של יאיר. גם הלבטים האופייניים של בן המעמד הבינוני הציוני-דתי שהוא מעלה (בחירת בת זוג ומקצוע), על אף שהם כמובן אנושיים מאד, אינם דרמטיים מספיק, אינם יוצאים מבינוניותם.     

ועם זאת, לפרקים משוך חוט של חן על הכתוב. לשיינפלד יש כישרון לליריקה, לשיחתו האינטימית של אדם עם עצמו, ולרגעים, כשגיבורו, שנפשו סוערת והוא נתון לשינויי מצבי רוח,  פורש בפנינו את לבטיו, ייסוריו והרהוריו, בייחוד על רקע לירי הולם (לילה ובדידות), הוידוי האותנטי והלא-מתחכם, מצליח להרעיד את נפש הקורא. הקטעים הליריים היפיפיים-ממש שפזורים ברומן מפיחים תקווה שביצירה עתידית, ממוקדת ומסוננת יותר, יוכל שיינפלד  ליהנות את קוראיו ביצירה נוגעת.