מבקר חופשי

באמצע הקריאה בקובץ הביכורים של התסריטאי אסף ציפור (התסריטאי המחונן של "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו"בטיפול"), חשבתי שהקריאה הרהוטה באופן יוצא דופן ומעורר הערכה בסיפורים הללו מסמנת גם את מגבלתם. יש בסיפורים, הרהרתי, איכות מרפרפת, איכות מדפדפת, שמונעת מהם להינעץ בנשמה עד הסוף, חסר בהם איזשהו סיבוב אחרון של הסכין בתוך קרבי הקורא. הנושאים שבוחר ציפור, הצלחה וכישלון, רדיפה אחר כסף לעומת חיים אותנטיים ומשפחתיות, אמרתי לעצמי בעיצומה של הקריאה, הם מצוינים. הטיפול בהם הוא ריאליסטי ורבגוני ולא סאטירי קודר, עובדה שפגמה בתקפות הביקורת שהושמעה ב"בורגנים" (למרות שה"כן, אה" מככב גם כאן, הוא אינו מופיע תמיד באותו מובן אדיש ונואש מדיאלוג אנושי כהופעתו ב"הבורגנים"). הנושאים נוגעים בלב ליבם של הדברים אבל איכשהו לא נוגעים אל הלב עד הסוף.

ואולי היעדר החדירה לרקמות פנימיות נובע מאופיים "התסריטאי" של הסיפורים? הרי היצירה הזו לכאורה היא יצירה מאוחרת ששייכת לשנות התשעים, לדור מובחן מאד של כותבים, דורם של אתגר קרת וקסטל-בלום, גדי טאוב ועוזי וייל, דור שלהבדיל מהדור שקדם להם או הצעיר מהם, הושפע מאד מהטלוויזיה והקולנוע ולא מהספרות, דור שביכר סיפורים קצרים על פני סוגת הרומן בגלל החשד כלפי המילים והפקפוק באמירות גדולות שנפחן מצדיק רומן. ניקח לדוגמה את הסיפור הפותח את הקובץ: "מוני ומוני". מפגש בין בחור ממוצע ובעל עכבות לבחור מצליחן וחסר מוסר. הממוצע מקנא במצליחן וסולד ממנו בו זמנית. אבל ההתרה של הסיפור הזה, חילופי התפקידים בין השניים – שמזכירה את ההתרה ברומן בעל השם הישיר, "הצלחה", של הסופר הבריטי המבריק, מרטין איימיס, שכמו ציפור עסוק מאד בשאלות של הצלחה וכישלון – היא פזיזה, שקופה במסריה וסימטרית מדי. זו התרה תסריטאית, יותר מאשר ספרותית, התרה במדיום שבין חצי שעה לשעה צריך לספר סיפור ולהתיר אותו עד גמירא. ולפעמים ההתרה היא לא התרה של דרמת טלוויזיה אלא התרה מערכונית, התרה באמצעות פואנטה, אם כי עמומה. כמו במונולוג של האישה שלא רוצה לשמוע על פוליטיקה, רוצה לחיות חיים נורמאליים, ובו בזמן שהיא נושאת את המונולוג האסקפיסטי שלה, בנה הקטן מרביץ לחבריו למשחק בגינה.

אבל כשהמשכתי בקריאה הלכה והצטברה התרשמותי מהספר עד לכדי הכרה שהקובץ הזה הוא יצירה משמעותית ומחלחלת. ככל שמתקדמים בקריאה הולך ונחשף הנושא האמיתי והמרתק של הקובץ: היתרונות והחסרונות שבלהיות רגיל ולהיות מיוחד.

המיוחד מול הרגיל מופיע כאן בשלל ואריאציות. למשל, בעימות בין העיתונאי בן המעמד הבינוני לבין הטייקון שרוצה לקנות אותו על מנת להשתיק את ביקורותיו הארסיות. במשפט כמעט פיצ'ג'ראלדי מתאר ציפור כך את רגשות העיתונאי כלפי הטייקון ובתו הסקסית: "הם נדמו לפתע למאיר כמו אלים קדומים ואבודים, יפים ומורמים, והוא חש מולם גס בכיעורו ובפשטותו". כמו סקוט פיצ'ג'ראלד, עם כי לא באותה אינטנסיביות שאין דומה לה, עסוק ציפור ביכולת של בן המעמד הבינוני, "הרגיל", להציב עמדה מוסרית אותנטית מול יוצאי הדופן, המחוננים-פיננסית במקרה הזה. ואריאציה אחרת על סוגיית יוצא הדופן מול הרגיל, היא הסיפור על קבוצת הנערים הנפגשים מדי שבוע למשחק לוח עתיר המצאות. בני החבורה העומדת ערב פירוק יודעים כי מיוחדותם היא גם סוג של תימהונות. התוצאה היא סיפור בלוזי עדכני על קץ הנעורים.        

אבל מעל לשאר הסיפורים תורם למשקלו הרוחני של הספר הסיפור הארוך בקובץ, שאולי נכון לכנותו נובלה, זה שעל שמו קרוי הקובץ כולו: "המחוננים". המחוננים הם קבוצת חברים, כבני ארבעים, שהכירו זה את זה בילדותם בכיתת מחוננים. המחוננים מסתבר מקוללים: הן בגין הדחייה החברתית והשנאה שהם זוכים לה מהרגילים, והן, וזו הנקודה המשמעותית, בגין הנרקיסיזם הבלתי נמנע שהגדרתם כמחוננים כלאה אותם בתוכו. הנובלה הזו מציגה ביקורת מעניינת על התחרותיות שעומדת בבסיסה של החלוקה ל"מחוננים" ולכאלה שאינם, ובכלל על האדרת ה"מצוינות" בקפיטליזם העכשווי. ציפור רואה בתופעות הללו פתולוגיות תרבותיות, אולם פתולוגיות פתייניות כל כך שספק רב אם אפשר להירפא מהן.

ברמיזה מבריקה ומעוררת מחשבה משווה ציפור בנובלה את ישראל במרחב המזרח תיכוני לילד מחונן שמעורר שנאה כלפיו ובהיתממות נרקיסיסטית חושב שהשנאה אינה מוצדקת, כי מה זו אשמתו שהוא מיוחד (במטאפורת המחונן ניתן גם להסביר את העיסוק הנרקיסיסטי המרתיע של הישראלים בעצמם). בסיפורים אחרים בקובץ, אף נרמז בסב-טקסט שאולי דווקא ה"יורדים" הם הישראלים המייצגים ביותר: אלה שלא מסתפקים במה שיש ורוצים להתקדם עוד ועוד, אלה שחושבים שהם מחוננים ומגיע להם יותר. אם כך, העיסוק ברגיל לעומת החריג לטובה, לא רק מעניק מפתח לקובץ כולו אלא אף מפתח למציאות הישראלית בכללותה.

אם זיכרוני אינו בוגד בי, בעשרות שנות פרוזה ישראלית, היצירות היחידות שעסקו ישירות בסוגיית הזהות המזרחית והתעלו לכלל יצירות משמעותיות הן "חסות" של סמי מיכאל ו"מולכו" ו"מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע. חלק נכבד מהסיפורים בקובץ הנוכחי עוסק בסוגיית הזהות היהודית המזרחית. הסיפור "אנא מן אל-יהוד", שנתן את שמו לקובץ, הוא סימפטומטי. בסיפור, צעיר, בן ליוצאי עיראק שהתכחשו לזהותם, מתחיל לדבר בעל כורחו במבטא עיראקי ונעצר שוב ושוב על ידי שוטרים החושדים בו. סיפור מרכזי אחר, למשל, הנקרא "אמירה בת סלימה", צועד, בעיבוד חופשי, בעקבות ספרי שיריה של המשוררת אמירה הס, ומתאר את לבטי הזהות של ילידת עיראק שקרועה בין העיראקיות לישראליות. אבל סוגיות זהות, כשלעצמן, אינן מספיקות ליצירת ספרות. יש יסוד סכמטי בבסיסן. ככלות הכל, כמה אפשרויות ישנן? או שאתה יהודי, או שאתה ערבי, או שאתה יהודי-ערבי. המונח האחרון, "החתרני", הוא זה שכמדומה מספק לאלמוג בהר, לטעמו, את הרישיון לכתיבת פרוזה. אבל מה שרענן יחסית בתחום האידיאולוגיה אינו מספיק לפרוזה. האידיאולוגיה היא אנלוגית והפרוזה דיגיטלית, וקונספט אידיאולוגי מורכב יחסית כמו יהודי-ערבי הוא קונספט מגושם מאד, בעל רזולוציה נמוכה מאד, בעבור הפרוזה. כלומר, אם מסתמכים רק עליו. בהר אינו מצליח לצאת ממלכודת הסכמטיות של העיסוק בזהות, בניגוד לסופרים שהוזכרו למעלה, שסוגיית הזהות לבשה בסיפוריהם קונקרטיות ובשר, שלא הסתפקו בעצם הצגתה המופשטת. ואם נקביל לעיסוק בזהות מזרחית בישראל את העיסוק בזהות השחורה בארה"ב ניתן להביא דוגמה מופתית: "האדם הבלתי נראה", של ראלף אליסון, יצירה אמריקאית משנות החמישים למאה ה – 20. אצל אליסון העיסוק בזהות השחורה מלווה בפרישה מדוקדקת של מציאות קונקרטית, בסכסוכים קונקרטיים אלימים בתוך הקהילה השחורה עצמה, בדמות מובילה מסוכסכת ועמוקה שיודעת גם שכל נושא הזהות הוא בגד שאפשר בכלל לפשוט אותו.

אבל כל זה לא נמצא כאן. במקום זה, על הרזון התוכני, סוגיית הזהות השלדית, מנסה לכסות השפה. גלים גלים של מלים מלים דוהרים אל חוף הקורא. בהר יודע עברית, אבל הגודש המילולי הזה – שאגב, מאפיין את הדור הצעיר בפרוזה, כמין אנטיתזה, מכאנית פעמים רבות, לדור "הכתיבה הרזה" שקדם לו – הותיר אותי אדיש במקרה הטוב, ונרגז במקרה הפחות טוב. זו, אגב, בעיה קלאסית של משוררים, ובהר הוא גם משורר, הכותבים פרוזה. ספרותיות היתר שניכרת ברובד המילולי באה לידי ביטוי גם בסיפורים קצרים, מופשטים ממקום וזמן קונקרטיים, שהם ניסיונות חיקוי בוטים לסיפורים הקצרים של קפקא.

בחלק מהסיפורים, שלא עוסקים בנושא הזהות המזרחית, יש בהחלט הבלחות של רעיונות מעניינים (בייחוד מעניינים רעיונות סוריאליסטיים-מיניים: אישה הקוצצת את גפי בעלה, שלא ילך אל אחרות; גברים מיניאטוריים החולקים מגורים משותפים ברחם אישה). אבל רובם ככולם הם סקיצות יותר מאשר סיפורים קצרים. האמנות הקשה של הסיפור הקצר נעדרת מהם (נעדרת, למשל, הפואנטה). הניסיון להציג חלק מהסיפורים כ"פתיחות" לסיפורים לא גמורים, הוא תעלול פוסטמודרני נלוז. צריך כישרון פוסטמודרני כביר על מנת להפוך פתיחות ליצירה שלמה (כמו "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קאלווינו, שהצליח, יחסית, בכך).

ומילה נוספת לסיום על הדור הצעיר. בניגוד לא.ב.יהושע וסמי מיכאל, אני מרשה לעצמי לפקפק באותנטיות של מצוקת הזהות המזרחית אצל רוב ילידי שנות השבעים ואילך, שבהר נמנה עמם. נדמה שיותר משיש בעיית זהות שעליה כותבים, יש רצון ערום לכתוב ואו אז מוצאים סוגיה ראויה כביכול לכתוב עליה. ספרותיות היתר של הקובץ הזה, לשונו המסולסלת והאפיגוניות שבו, שתורמת גם לתחושה אנכרוניסטית העולה ממנו, מצביעים אולי גם הם על כך שגם סוגיית הזהות המזרחית של בני הדור השלישי לעלייה המזרחית, היא במידה רבה ספרותית בעצמה. יש כאן הסבת פנים מהמציאות הקונקרטית, המטריאלית (למשל סוגיות של פערים מעמדיים, שאכן קשורים גם למוצא עדתי) לטובת סוגיות "ספרותיות" של חיבוטי זהות. ייתכן, אגב, כי עבור ילידי שנות השבעים, החיים בחברת שפע חומרנית והלומת מידע, אין סוגיות רגשיות בוערות, מלבד הרצון היוקד לכתוב, לחרות את רישומך בסלע הפומביות. אבל או אז האתגר שעומד בפני הכותבים הוא לא להמציא במאולץ סוגיות בוערות, אלא לתאר בדיוק את זה, את החיים ללא רגשות עזים מלבד הבּעתה העירומה מהאנונימיות.

אחת מעילות-הקיום האציליות ביותר של הספרות היא התמרתם של חיים מינוריים ליצירת ספרות מז'ורית. בכלל, הנושא הזה, המינוריות, הוא אתגר כביר במיוחד בהווה, והוא לטעמי אחד הנושאים החשובים ביותר לכתיבה עליהם כיום. מה משמעותם כיום, בעידן הגופני-פעלתני-סואן שלנו, ל-vita contemplativa, חיי הגות חרישיים? או מהי המשמעות, בעידן שמקדש את "הגדול מהחיים", לחיים נקודה? חיים מינוריים?

במהלכו של "שנות אור", פרופסור עמנואל אור, הגיבור, מומחה לתרבות ההלניסטית, מתבקש על ידי הוצאת ספרים לכתוב ביוגרפיה עברית של אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון, אותה דמות שבפרק זמן קצר, קצר משישית מחיי עמנואל אור בן הששים, שינתה את ההיסטוריה האנושית לתמיד. הניגוד הזה, בין חיי המצביא האגדי שמת צעיר כמו כוכב רוק לבין חייו הסואנים מעט פחות של המלומד הישראלי המזדקן, הוא הנושא של הרומן הזה. הנושא הוא המינוריות.

עד כמחצית הרומן הקריאה בו מבטיחה ומפתה. חייו של הפרופסור הרווק, קיום טוב, מכובד, אך נטול ברק, חיי כנסים אקדמאיים של גילדת  ההיסטוריונים, יחסיו האבהיים-ארוטיים עם בתו החורגת, נפרשים באופן קצבי ולא פטפטני. את החיים המקבילים לשלו, שפרופסור אור תוהה אם אינם החיים האמיתיים, מייצגת מצד אחד עיינה, בתו החורגת של הפרופסור העוסקת בהצלחה ובפעלתנות בפיננסים, ומצד שני מייצגים אותם אנשים יצירתיים, אמנים וסופרים. "אילו היה בו הכוח הפנימי היוצר, היה פורץ מתוכו; ואולם, הכוח הזה עקר, וכל מה שנותר הוא להקפיד על סדר היום, על השגרה הסדורה, לדאוג שלא תשתבש בגלל טרדות לא צפויות, ללכת בנתיב הכבוש, לא כאמן, אלא כאומן, בעל מלאכה, שתכליתו בחיים לעשות את מלאכתו נאמנה וללא פגם ותוך גילוי של משמעת עצמית". הרגש השליט ברומן הוא של נוגות לא מתלהמת, של השלמה הולכת וגוברת עם הזקנה ועם הישגי החיים המתונים. הטון השליט הוא אירוני מרפרף, כאומר: "כן, ככה זה, ואין זה מיוחד במיוחד". האטמוספרה היא של יצירה מינורית במובן הטוב של המילה והקורא דרוך לקראת ההמשך.

כאן מגיע רגע האמת של הרומן. אחרי שהוצגו בנאמנות וברגישות נתוני הפתיחה המינוריים, האם יצליח הרומן לזקק מהם ספרות מז'ורית? דרוש כעת כישרון ספרותי מזהיר על מנת להצליח לעשות זאת. אם ניקח דוגמה עכשווית מהספרות העולמית לקושי לבצע את ההתמרה הזו: ב"איש איטי", של זוכה הנובל ג"מ קוטזי, נאלץ הסופר הגדול, בדיוק בנקודה דומה לזו שבאמצע הרומן של שביט, לגאול את גיבורו ממינוריותו על ידי טריק ספרותי בעייתי, על ידי "דאוס אקס מכינה" (הכנסת דמות של מספרת לתוך הרומן, המתווכחת עם הגיבור כיצד לקדם את העלילה). האם יצליח שביט בכך?

ואז ההמשך מגיע. כמו שמש דועכת, שבפרפורי גסיסתה מתלקחות בה נואשות שלהבות אש אדירות אחרונות, שצונחות ברפיון בחזרה לכוכב הכבה והולך, מעניק יעקב שביט לגיבורו כמה מעין-מחאות על חייו המינוריים. פעם זו התערבות ספק אבירית ספק פתטית ספק לא כשרה במניעיה, בחייה של עוזרת הבית שלו. פעם זו הרפתקה אמריקנית עם אישה ישראלית החיה בארה"ב, מיליונרית שמחזיקה את עמנואל אור ספק כמו קליפסו הנימפה המחזיקה את אודיסיאוס הנחשק בשבי מתוק, ספק כמו שליטה המחזיקה ליצן חצר שעל ראשו לא מצנפת מוקיון כי אם מצנפת מלומד.

הבעיה היא  שהקורא אינו מרגיש שגלילת פרטי ניסיונות-המחאה הללו משרתים עד אחד תכליתיות ברורה. דווקא ריבוי המחאות כאן הוא לרעת הספר, יוצר היעדר-חדות-וחריפות. ייתכן כי בכתיבה תמציתית יותר הייתה יכולה מחאה בודדה של הפרופסור להדהד כמו פעמון ענק בערבת חייו. וגם בנפש הקורא. מעל הכל, ריבוי המחאות כאן מסגיר היסוס. 

כתיבת פרוזה היא מקצוע אכזרי. לסופר אסור למצמץ, אסור לחשוף היסוס, אלא אם כן ההיסוס הוא נושאו המוצהר של הרומן. השתלשלות המשפטים בפרוזה צריכה להינתן לקורא כתורה הניתנת למשה מסיני, אחרת הקסם פג והר סיני השגיא ומלא ההוד נראה פתאום מישורי, מפויח וסתמי כמו גוש דן, אליו מושלך הקורא המאוכזב והנה הוא בלב ז'בוטינסקי. תחושת ההיסוס כאן באשר למסלול בו יש להוליך את הגיבור, גם אם היא תחושה דקה, מפוגגת את הקסם. "שנות אור", האינטליגנטי בבירור והקולח, למרות הכתיבה הלקונית-מאופקת, והטון המלנכולי המעודן, לא מעפיל למעלת הכישוף האלכימאי של הפיכת מתכת לזהב, הפיכת חיים מינוריים לספרות מז'ורית.

בצד הזרם המרכזי והעכור של חרושת התרבות הישראלית (שבא לידי ביטוי לפני שבוע וחצי בגמר "האח הגדול"), מתפתל לו בחרישיות יחסית פלג צלול של עשייה תרבותית מרווה (לא רק בספרות, כמובן). כיוון שהעשייה הזו לא תמיד מקבלת חשיפה מספקת, וטובעת בשטף ה"אייטמים", עשיתי לי מנהג לסרוק בסוף השנה האזרחית את העשרות הרבות של היצירות הישראליות שעברו תחת עיניי במרוצת השנה ולהסב את תשומת לבכם לאלה מביניהן שהן בעיניי המיטב.

לפני שאציג את היצירות הנבחרות, מילה לגבי המכלול של הספרות הישראלית. ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2008 מגמות דומות לאלה שאפיינו אותה בשנים הקודמות. מגמה אחת בולטת היא עיסוק בסוגיית הזהות הישראלית. העיסוק הזה מתגשם באמצעות פנייה לעבר (בספרו של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו", למשל) , באמצעות הישרת פנים להווה (בספריהם של מיכל זמיר, "מתקנים ואטרקציות", עמוס טלשיר, "אלוהים אוהבת אותי", ורוגל אלפר, "אוי מתוקים שלנו", למשל) ואף באמצעות פנייה לעתיד (למשל, "הידרומניה", ספרו של אסף גברון). מגמה אחרת שממשיכה שנים קודמות, נתינת פתחון פה למיעוטים מסוגים שונים: יוצאי אתיופיה, בדואים, מתנחלים, חרדים, עניים, עולים מזרחיים, פלשתינים ועוד (למשל, בספריהם של אומרי טגאמלק אברה, "אסתרי", צור שיזף, "האיש המאושר", מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף", ומירה קדר, "אחד מאלף", חנה בת שחר, "צללים בראי", מירה מגן, "ימים יגידו, אנה", חיים סבתו, "בואי הרוח", אלון חילו, "אחוזת דג'אני"). מגמה נוספת, מינורית יותר, שממשיכה תופעה מהשנים הקודמות, היא העיסוק באמנים וסופרים (למשל, בביוגרפיה של עמוס קינן, "על דעת עצמו", בספרה של רות אלמוג, "זרה בגן עדן", ובמובן מסוים בספריהם של סמי מיכאל, "עאידה", אמנון נבות, "מקראות ישראל" ואהרן מגד, "זבובים"). אולם שתי מגמות מאפיינות במיוחד את 2008. הראשונה, מינורית אך משמעותית, היא ניסיון ביטוי של חוויות מיסטיות או תפיסת עולם מיסטית (למשל, ספריהם של שלמה קאלו, "לילי", חביבה פדיה, "בעין החתול" ושמעון אדף, "פנים צרובי חמה"). התופעה השנייה מעט מפתיעה: רשימה ארוכה מאד של יצירות ישראליות עסקו ב – 2008 במלחמת המינים, לעתים בגילוייה הכואבים, המכוערים ואף הרצחניים (כמה דוגמאות: ספריהם של אבירמה גולן, "סימני חיים", אילן הייטנר, "קציצות", איל מגד, "זוג" אלישבע שספרה, "סמטאות", ראה אור מחדש, אילנה ברנשטיין, "עכשיו זה כתוב", ליהיא לפיד, "אשת חיל", איריס לעאל, "אש בבית", גיל הראבן, "השקרים האחרונים של הגוף"). האם זה מקרי? או ש"משהו באוויר" – פרשיית קצב? פרשיית רמון? הסיכויים הגוברים לראשות ממשלה נשית אחרי שנות דור של הנהגה גברית? – גרם לכך שהנושא הוותיק הזה חזר השנה באופן בולט כל כך?

בסך הכל 2008 הייתה שנה לא רעה בספרות המקור. ספר טוב, לפני תארים כמו "חשוב", "עמוק", "יפה" או "מתוחכם", מסב שמחה לקוראו. ליתר דיוק, ספר הוא ספר טוב כשהוא מצליח לשלב את חשיבותו, עומקו, יופיו או תחכומו בחוויית קריאה מהנה. היצירות שבחרתי כטובות השנה הן, לפיכך, אותן שהסבו לי הנאה בקריאתן. את היצירות הנבחרות חילקתי לשתי קטגוריות: "יצירות טובות" ו"יצירות טובות מאוד". הסיבה לחלוקה היא הרגשתי שיש הבדל משמעותי בין הקבוצות, בעיקר מבחינת המהוקצעות והגימור היצירתיים. לשתי הקטגוריות הוספתי קטגוריה של הספרים המאכזבים, ספרים שעוררו ציפייה שלא נמלאה.

*

היצירות הטובות של 2008

מאיה ערד – "תמונות משפחה"

שלוש נובלות העוסקות במשפחה הישראלית ובשינויים שעוברת החברה הישראלית בעידן הגלובליזציה. חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא.

אבירמה גולן – "סימני חיים"

רומן אינטליגנטי על גבר וגבריות שגבר-סופר ישראלי היה מהסס לכותבו. פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו.

רונית מטלון – "קול צעדינו"

רומן שמנסה להעלות באוב את דמות האם של כותבתו. לוּסֶט, האם, עלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה הזקנה בשכונת עוני בשולי פתח תקווה.  לרונית מטלון יש סגנון עצמאי ומקורי.

איל מגד – "זוג"

 רסיסי  וידוי, התבוננות  עצמית, הגות, על יחסיו של הסופר עם האישה המושלת בחייו. יצירה עברית חושפנית המפגינה כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית.

דאה הדר – "אצלנו עכשיו בוקר"

ריאליזם מפורט שבעיקרו אינו רכרוכי ואינו מטייח, שמצליח ללכוד רוח של תקופה ושל מילייה חברתי. התקופה: שנות השמונים. המילייה: בורגנים ישראלים הרודפים אחרי החלום האמריקאי באמריקה.

אסף שור – "מוטי"

מוטי הוא צעיר פנטזיונר ומופנם. הרומן, ההגותי בעיקרו הזה, הוא משל מחוכם על איש המעשה לעומת איש הדמיון.

חביבה פדיה – "בעין החתול"

באמצעות התבוננות בחתולי רחוב בבאר שבע נוסק הספר האקסצנטרי-מרתק הזה לעירוב חד פעמי ומקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".

נורית גרץ – "על  דעת עצמו"

לא ביוגרפיה סטנדרטית על עמוס קינן. ביוגרפיה חלקית אך עשירה, לא רק כי חיי קינן היו עשירים, אלא כי הביוגרפית היא גם סופרת מוכשרת.

אמנון דנקנר – "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"

גבר לבוש בבגדי נשים פורץ לחייו של נער ירושלמי בשנות החמישים למאה ה – 20. דנקנר מעורר התפעלות בהולכת הסיפור הסמכותית והכובשת שלו.

שמעון אדף – "פנים צרובי חמה"

ילדה בת 12, מנתיבות, חווה התגלות אלוהית מבעד למסך הטלביזיה. ההתגלות מתרחשת על רקע תיאור רגיש ובוהק של ילדות ישראלית פרובינציאלית בשנות השמונים. בספר המקורי הזה מעמת אדף מיסטיקה ורציונליזם, פרובינציה ומרכז, ילדות ובגרות.

ענת עינהר –  "טורפים של קיץ"

קובץ ביכורים של סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית שמפגין בשלות מפתיעה. המשלב הלשוני יציב ומאופק, הרגישות לניואנסים הפסיכולוגים מחודדת, והטון בכללותו הוא של התבוננות כמעט סטואית, המשרה שלווה מוזרה ומיוחדת על הקורא.

הספרים הטובים מאד  

ירמי פינקוס – "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט"

השנה: 1937. בעיר צ'רנוביץ' שברומניה יוצא תיאטרון אידי של שחקניות לא-צעירות-כבר לדרך חדשה. ירמי פינקוס כתב רומן מפתיע שמשלב מתיקות וחמיצות, דקות אבחנה, הומור וחמימות אנושית. יש מאחורי הרומן המוגמר תחקיר היסטורי הגון, המעניק לו מלאות ואמינות, מעלה ציוויליזציה שלמה, על סף הכחדה. ברומן מסתתרת אמירה מקורית על המצב היהודי כמו גם אמירה ערמומית על מוסד ה"סלבריטאות" בעבר ובהווה.

איריס לעאל – "אש בבית"

רומן בגוף שלישי על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, יוצר ספרות ריאליסטית משובחת.

 אהרן אפלפלד – "והזעם עוד לא נדם"

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

דויד גרוסמן – "אישה בורחת מבשורה"

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים. זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיוות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

היצירות המאכזבות

אלון חילו – אחוזת דג'אני

כישרון ספרותי מובהק חבר בספר הזה לעמדה אידיאולוגית אופנתית ומתחנפת. התוצר הוא ספר מזויף שכישרונו הגדול של המחבר רק מבהיק יותר את זיופו.

אמיר גוטפרוינד – בשבילה גיבורים עפים

בידור עממי, במובן הנחות של המילה. עירוב מרתיע של שימוש בבלוטות הנוסטלגיה הלאומית במעללי אהבים ומין א-לה "אסקימו לימון", תוך יצירת חבורה מלאכותית של חברים שחברותם כביכול נפרשת על כמה עשורים.

אניטה שפירא –  ברנר-סיפור חיים

בשביל לכתוב ביוגרפיה על דמות כמו ברנר צריך להיות היסטוריון שהוא גם חוקר ספרות מבריק וגם פילוסוף ונוסף על כך בעל רגישות אנושית לא מצויה, המזכירה את הרגישות המחודדת של מושא הביוגרפיה. ואילו אניטה שפירא היא היסטוריונית מוכשרת מאד בלבד.

יהושע קנז – דירה עם כניסה בחצר

מבכיר הסופרים הישראליים ניתן לצפות ליותר מאשר קובץ הסיפורים הזה שחלקו מבריק וחלקו ריק.

פאטי ורטהיים, המספרת, היא ציירת ישראלית, בת ליוצאי גרמניה, כבת חמישים, המוזמנת ב – 1990 לאירוח במשכן אמנים בגרמניה. מארחתה, הצעירה ממנה בעשור, היא משוררת ואשת תרבות בשם אנדריאה ובר. "זרה בגן עדן" פורש את יחסיהן של פאטי ואנדריאה במשך כעשור ומחצה, ידידות שיודעת עליות ומורדות.

במהלך הקריאה לא היה לי ברור על מה הרומן. חינכו אותנו שהשאלה "מה הסופר רצה לומר?" היא שאלה נחותה. אבל האמת היא שרומן שלא ניתן לחלץ ממנו סוג של הפשטה או קונספט, הוא רומן מפוזר ותועה.

לכאורה הנושא של הרומן הוא יחסה של פאטי לגרמניה. "לא הבנתי מה מושך אותי אל הארץ הזאת חוץ מן הנוף". אבל הרי נוף אינו סיבה זניחה לאהבת מקום, כך שלמעשה החידה אינה חידה ובטח שאינה אפלה ומצדיקה רומן. מה גם שכשמזמינים אותך חינם אין כסף להתארח מדוע שלא תבוא ותהרהר בנחת מדוע אתה בא. "איזה עצים נהדרים. ארץ יפה כל כך. מה היה חסר להם? (…) זה נדוש מאד". אכן, זה נדוש כל העניין הזה עם גרמניה, ועם ישראלים וגרמניה. נדוש מאד ולא אותנטי. אני סרקסטי כי לטעמי העיסוק הזה ביחסי ישראלים וגרמניה מיצה את עצמו ואפילו מייצג סוג של תודעה כוזבת לגבי סדר היום הישראלי, שהנושאים היוקדים בו לא קשורים בשואה ובגרמניה. אני חושד שהופעתו העקשנית של הנושא בספרות הישראלית של השנים האחרונות (למשל אצל חיים באר ב"לפני המקום" או אצל ג'ודי טל ב"השד מברלין") היא תוצר הנשמה מלאכותית של קשרי התרבות בין ישראל לגרמניה, הניזונים מאשמת הגרמנים, אשמה, אגב, שגם היא, נדמה, נובעת מאינרציה, ואולי מהבטה של הכותב מאחורי גבם של הקוראים הישראליים אל קהל הקוראים הגרמני.

אפשרות אחרת היא שהנושא של הרומן הוא אנדריאה ובר. אנדריאה היא בהחלט דמות מעניינת. משוררת גרפומנית למחצה, בורגנית שמשחקת אותה בוהמיינית, אישה יפה, נוקשה וחסרת הומור אך מצחיקה ביומרותיה המשורריות, בנוקשותה ובחוסר ההומור שלה. באנדריאה יש שילוב של ילדותיות, חומרה וגיחוך. אנדריאה הולכת ונטרפת והוזה שהנאצים, בדמות בעלה, רודפים אותה. הבעיה היא שאנדריאה אינה יכולה להעפיל ולהיות נושא לרומן כיוון שההתוודעות של המספרת אליה היא חטופה, בביקורים שלה בגרמניה ושל אנדריאה בארץ. רב הנסתר בדמותה של אנדריאה, מהזווית הנחשפת לעיני המספרת ולפיכך גם לעינינו, הקוראים. לצורך מילוי דמותה מעלה המספרת את החשד שאביה של אנדריאה היה נאצי, ומנסה בעזרת ההשערה הזו להסביר את טירופה. כך כביכול תיתפסנה שתי ציפורים במכה: אנדריאה תהיה דמות שלמה, מפוענחת, וכך ראויה להיות נושא לרומן, ומצד שני הנושא גם יהיה גרמניה הנאצית, ולא סתם איזו גרפומנית פסיכוטית, שמדוויה אינם קשורים למהלכה הגדול של ההיסטוריה. העלאת ההשערה הזו בדבר אביה של אנדריאה קלושה וגם בעייתית במסריה. ברנר, בהקדמתו ל"שכול וכישלון", כתב באירוניה שלכאורה סיפור מחלת הנפש של אדם יחיד, גיבור הרומן שלו, אינו ראוי להסתפר בימים שלאחר המאורעות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה. הוא קטן מדי. אלמוג כמו תומכת במוסכמה שכנגדה בדיוק יצא ברנר: טירופה של אנדריאה קטן מדי וצריך לגייס את כל הרייך השלישי כדי לעבותו.  

ולמרות כל זאת "זרה בגן עדן" ראוי להתוודעות בגין סגולתו האמנותית: קריאוּתו הבלתי מצויה. קריאוּת חלקה ביצירה אינה חוויה שכיחה והיא הישג ספרותי מהמעלה הראשונה. היא נובעת או מעבודה קשה או מכישרון טבעי נדיר. יעקב שבתאי, בראיון הרדיו היחיד שנתן, אמר שהוא ביקש לכתוב "ספר המספר את עצמו". לטעמי, כוונתו הייתה לאותה קריאות שבעטייה חש הקורא שהרומן הוא בעל מנוע עצמי, על הקורא רק לפתוח את הדלת, להתיישב, ומכונית-הרומן תישא אותו למרחקים. הקריאות כאן מסייעת לרומן לעמוד במבחן המכריע בו מומלץ לבחון ספר, האם התגעגעתם אליו במהלך הפסקות הקריאה ההכרחיות. 

מילה נצרכת על הכריכה האחורית: "בזרה בגן עדן הגיעה אמנות הסיפור של רות אלמוג, הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית (…) לפסגתה הגבוהה". סופרלטיבים בכריכות אחוריות הפכו למכת מדינה. על הספרות הישראלית להחליט אם היא רוצה לדבר בשפה הזו – שפת כותרות היומונים והפרומואים ההיסטריים בערוצים המסחריים – או להציע אלטרנטיבה מאופקת. לדעתי, בבחירה באפשרות הראשונה, הצעקנית וההמונית, הספרות תיהפך למיותרת.